ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ויקרא · פרק כב׳
קדושת הקודשים, טהרת הכוהנים ושלמות הקורבנות
הפרק קובע מתי כוהנים רשאים לאכול מן הקודשים, מי מבני בית הכוהן רשאי להשתתף באכילתם, ואילו בעלי חיים יכולים להתקבל כקורבנות, לצד דינים על גיל הקורבן, שחיטתו וזבח תודה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא כב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
טומאת הכוהנים ואכילת הקודשים
דבר אל אהרן ואל בניו, והזהר אותם להתרחק מקודשי בני ישראל כאשר אסור להם לעסוק בהם, כדי שלא יחללו את שם קודשי בדברים שבני ישראל מקדישים לי. אני ה׳.
דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃על המילים
הפועל "וינזרו" מבטא כאן התרחקות והפרשה מן הקודשים במצב שאינו מתאים לעיסוק בהם.
אמור להם לדורות: כל איש מצאצאיכם שייגש אל הקודשים שבני ישראל מקדישים לה׳ בזמן שטומאתו עליו, אותו אדם ייכרת מלפניי. אני ה׳.
אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃איש מצאצאי אהרן שהוא מצורע או זב לא יאכל מן הקודשים עד שייטהר. כך גם מי שנוגע במי שטמא בגלל מת, או איש שיצאה ממנו שכבת זרע.
אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃וכן מי שנוגע בשרץ שמטמא אותו, או באדם שמטמא אותו באחת מטומאותיו.
אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃מי שנוגע בדבר שמטמא אותו יהיה טמא עד הערב, ולא יאכל מן הקודשים עד שירחץ את גופו במים.
נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃לאחר שקיעת השמש הוא יהיה טהור, ואז יוכל לאכול מן הקודשים, כי זה לחמו.
וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃הכוהן לא יאכל נבלה או טרפה ובכך ייטמא. אני ה׳.
נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃הכוהנים ישמרו את משמרתי, כדי שלא יישאו חטא בגלל הקודש ולא ימותו בגלל חילולו. אני ה׳ שמקדש אותם.
וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃מי רשאי לאכול מן הקודש
מי שאינו שייך לבית הכהונה לא יאכל מן הקודש. גם תושב אצל כוהן ועובד שכיר שלו לא יאכלו מן הקודש.
וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃על המילים
המילה "זר" כאן מציינת מי שאינו רשאי באכילת הקודש מכוח השתייכות לבית הכוהן.
אם כוהן קונה אדם בכספו, אותו אדם רשאי לאכול מן הקודש, וגם מי שנולד בביתו רשאי לאכול מלחמו.
וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃אם בת כוהן נישאת לאיש שאינו כוהן, היא לא תאכל מתרומת הקודשים.
וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃אם בת כוהן נעשית אלמנה או גרושה ואין לה ילדים, והיא חוזרת אל בית אביה כפי שהייתה בצעירותה, היא יכולה לאכול מלחם אביה. מי שאינו רשאי בכך לא יאכל ממנו.
וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (ס)אם אדם אוכל מן הקודש בשגגה, הוא יוסיף עליו חמישית וייתן לכוהן את הקודש.
וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃הכוהנים לא יחללו את קודשי בני ישראל, את הדברים שהם מרימים לה׳.
וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃עליהם להיזהר שלא לגרום לבני ישראל לשאת עוון ואשמה באכילת קודשיהם שלא כדין, כי אני ה׳ שמקדש אותם.
וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (פ)על המילים
מבנה הפסוק קצר, והאחריות המתוארת בו קשורה למניעת אכילה אסורה של הקודשים.
קורבנות נדר ונדבה ללא מום
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל אהרן, אל בניו ואל כל בני ישראל ואמור להם: כל איש מבית ישראל או מן הגר בישראל שמביא קורבן עולה לה׳, בין לנדר ובין לנדבה:
דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃כדי שהקורבן יתקבל לרצון עבורכם, עליו להיות זכר תמים מן הבקר, מן הכבשים או מן העיזים.
לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃אל תקריבו בעל חיים שיש בו מום, כי הוא לא יתקבל לרצון עבורכם.
כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃אם איש מקריב זבח שלמים לה׳ כדי לקיים נדר או כנדבה, מן הבקר או מן הצאן, בעל החיים יהיה תמים כדי להתקבל לרצון; לא יהיה בו שום מום.
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃אל תקריבו לה׳ בעל חיים שיש בו עיוורון, שבר, פגיעה, יבלת, גרב או ילפת, ואל תיתנו מבעלי החיים האלה קורבן אש על המזבח לה׳.
עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃על המילים
חלק משמות המומים בפסוק הם מונחים מקראיים שמשמעותם המדויקת נידונה בפרשנות.
שור או שה שהוא שרוע או קלוט אפשר להביא כנדבה, אבל הוא לא יתקבל לקיום נדר.
וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃על המילים
"שרוע" ו"קלוט" הם תיאורים מקראיים של מומים מסוימים.
בעל חיים שאיברי הרבייה שלו מעוכים, כתושים, נתוקים או כרותים לא תקריבו לה׳, וגם לא תעשו כך בארצכם.
וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃גם אם בעל חיים כזה מגיע מידו של בן נכר, אל תקריבו ממנו את לחם אלוהיכם, כי יש בו פגם ומום והוא לא יתקבל לרצון עבורכם.
וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ (פ)גיל הקורבן, אם ובנה וזבח תודה
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃כאשר נולד עגל, כבש או גדי, הוא יישאר שבעה ימים עם אמו. מן היום השמיני והלאה הוא יכול להתקבל כקורבן אש לה׳.
שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃שור או שה — אל תשחטו אותו ואת בנו ביום אחד.
וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃כאשר אתם זובחים זבח תודה לה׳, זבחו אותו באופן שיתקבל לרצון עבורכם.
וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃את זבח התודה יש לאכול באותו יום. אל תשאירו ממנו עד הבוקר. אני ה׳.
בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃שמירת המצוות וקידוש שם ה׳
שמרו את מצוותיי ועשו אותן. אני ה׳.
וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אל תחללו את שם קודשי, ואתקדש בתוך בני ישראל. אני ה׳ שמקדש אתכם.
וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃אני ה׳, שהוצאתי אתכם מארץ מצרים כדי להיות לכם לאלוהים.
הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
טומאת הכוהנים ואכילת הקודשים
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃
אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃
נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃
וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃
נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃
מי רשאי לאכול מן הקודש
וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃
וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃
וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃
וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (ס)
וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃
וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃
וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (פ)
קורבנות נדר ונדבה ללא מום
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃
לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃
כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃
עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃
וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃
וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ (פ)
גיל הקורבן, אם ובנה וזבח תודה
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃
וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃
בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
שמירת המצוות וקידוש שם ה׳
וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מסדיר שני תחומים מרכזיים של קדושת המשכן: מי רשאי לאכול מן הקודשים ובאילו מצבי טהרה, ואילו בעלי חיים ראויים להתקבל כקורבנות. הוא מסיים בדינים נוספים על גיל הקורבן, שחיטת אם ובנה וזבח תודה.
כוהן טמא אינו אוכל מן הקודשים
אהרן ובניו מצווים להתרחק מן הקודשים במצבי טומאה ולא לחלל את שם ה׳. כוהן שהוא מצורע, זב או שנטמא בדרכים המפורטות בפרק אינו אוכל מן הקודשים עד שייטהר. לאחר רחיצה ושקיעת השמש הוא יכול לחזור ולאכול מהם.
הזכאים לאכול מבית הכוהן
מי שאינו שייך לבית הכוהן אינו רשאי לאכול מן הקודש, וגם תושב או שכיר של כוהן אינם אוכלים ממנו. מי שנקנה לבית הכוהן ומי שנולד בו יכולים לאכול. בת כוהן שנישאת למי שאינו כוהן מפסיקה לאכול, אך אם היא אלמנה או גרושה בלי ילדים וחוזרת לבית אביה, היא חוזרת לאכול מלחמו.
אכילה בשגגה ושמירת הקודשים
מי שאוכל קודש בשגגה מחזיר את הקודש ומוסיף עליו חמישית. הכוהנים מצווים שלא לחלל את קודשי בני ישראל ולא להביא אחרים לידי אשמה באכילת דבר קדוש שלא כדין.
קורבנות נדר ונדבה
קורבנות עולה ושלמים שמובאים בנדר או בנדבה צריכים לעמוד בתנאי הקבלה שנקבעו. לעולה נדרש זכר תמים מן הבקר, הכבשים או העיזים, ובזבח שלמים נאמר שלא יהיה בבעל החיים שום מום. הפרק מונה שורה של מומים שפוסלים מן ההקרבה.
חריגים והגבלות נוספות בקורבנות
שור או שה המתוארים כשרוע או קלוט יכולים להינתן כנדבה אך אינם מתקבלים לנדר. בעלי חיים שאיברי הרבייה שלהם נפגעו בדרכים המנויות אינם מוקרבים. גם קורבן שמגיע מיד בן נכר אינו מתקבל אם יש בו מן המומים הפוסלים.
היום השמיני וזבח תודה
ולד של בקר, כבש או עז נשאר שבעה ימים תחת אמו, ורק מן היום השמיני הוא יכול להתקבל לקורבן. אסור לשחוט בעל חיים ואת בנו באותו יום. זבח תודה נאכל ביום שבו הוקרב, ואין משאירים ממנו עד הבוקר.
שמירת המצוות וקידוש שם ה׳
הפרק מסתיים בציווי לשמור את מצוות ה׳ ולעשות אותן, לא לחלל את שם קודשו ולאפשר ששמו יתקדש בתוך ישראל. ה׳ מזכיר שהוא המקדש את ישראל ושהוציא אותם מארץ מצרים כדי להיות להם לאלוהים.
הפרק מחבר בין טהרת האנשים האוכלים מן הקודש, זהות הזכאים לאכול ממנו ושלמות בעלי החיים המוקרבים, ומעמיד את כל הדינים תחת החובה שלא לחלל את שם ה׳ ואת הקודשים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הספרא מפרש "וינזרו" כהתרחקות מן הקודש
״אין "נזירה" אלא הפרשה.״
הספרא מסביר שהפועל "וינזרו" בפסוק ב׳ פירושו להיפרד ולהתרחק. הוא מביא פסוקים נוספים שבהם אותה משפחת מילים מבטאת התרחקות, וכך קורא את הציווי לכוהנים כהוראה לפרוש מן הקודשים במצב שבו העיסוק בהם יחלל אותם. :contentReference[oaicite:0]{index=0} בהמשך מדרש ההלכה דן גם בהיקף הקודשים שעליהם חלים דינים של פיגול, נותר וטומאה. אלה פרטים הלכתיים של חז״ל שמעבר לפשט הישיר. בפסוקים עצמם הדגש הוא שכוהנים צריכים להיזהר ביחסם לקודשים שבני ישראל מקדישים לה׳ ולא לחלל את שם קודשו.
ספרא, אמור, פרשה ד א׳ ↗המכילתא על משמעות הכרת "מלפניי"
״"מִלְּפָנַי, אֲנִי יי", בְּכָל מְקוֹם רְשׁוּתִי.״
המכילתא מצטטת את המילים "מלפניי, אני ה׳" ומשתמשת בהן כדי להסביר שכרת אינו רק הוצאה ממסגרת חברתית אחת ומעבר לעם אחר. לפי הדרשה, רשותו של ה׳ נמצאת בכל מקום, ולכן אין מקום שאליו האדם פשוט יכול לעבור וכך להימלט מן המשמעות של העונש. זהו שימוש מדרשי בפסוק ג׳ בתוך דיון רחב יותר על כרת. בפשט הפרק, מי מזרע הכוהנים שניגש אל הקודשים כשטומאתו עליו נענש בכרת "מלפניי". המדרש מפתח את הביטוי הזה כדי להדגיש את שלטונו הכולל של ה׳.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא י׳:ח׳ ↗המקור עוסק בקידוש החודש ולא בדיני הכוהנים
״אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.״
קטע הספרא שסופק עוסק בקידוש החודש ובסמכות לקבוע את המועדים. הוא דן במצב שבו נראו סימנים או הגיעו עדים, אך בית הדין לא הספיק להכריז "מקודש" לפני החשכה, ומסיק שהקביעה תלויה בקריאת המועד בידי ישראל. לכן הקשר לפסוק ד׳ בפרק שלנו אינו ישיר. הקטע אינו מפרש את דין הכוהן המצורע, הזב או הטמא ואינו מוסיף פרטים על איסור אכילת הקודשים. אין להשתמש בו כדי להשלים את פשט הפסוק; הוא נשאר מקור חז״לי נפרד בנושא קידוש החודש והמועדים.
ספרא, אמור, פרק י א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י ממקד את האיסור בטומאה הנוצרת מן האכילה
״לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה הִזְהִיר כָּאן״
רש״י מפרש את פסוק ח׳ לא כאיסור אכילה כללי של נבלה וטרפה, אלא כאזהרה מיוחדת מפני טומאה שמשפיעה על האפשרות לאכול בקודשים. הוא מדגים זאת בנבלת עוף טהור, שלפי ההלכה מטמאת בדרך מיוחדת בעת האכילה ולא במגע ובמשא. הפרטים האלה נשענים על מערכת דיני הטומאה של חז״ל ואינם מפורטים בפסוק עצמו. בפשט הפסוק נאמר לכוהן שלא לאכול נבלה או טרפה כדי שלא להיטמא בה. רש״י מסביר כיצד האזהרה משתלבת בדיני אכילת קודשים.
רש״י על ויקרא 22:8:1 ↗רש״י על קורבן שמובא בידי בן נכר
״שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן בְּיַד כֹּהֵן לְהַקְרִיבוֹ לַשָּׁמַיִם לא תקריבו לוֹ בַּעַל מוּם״
רש״י מסביר שפסוק כ״ה עוסק גם בקורבן שאדם שאינו מישראל מוסר לכוהן כדי להקריבו. לדבריו, העובדה שהקורבן מגיע מיד בן נכר אינה מתירה להקריב על מזבח המשכן בעל חיים שיש בו מום. רש״י מוסיף הבחנות הלכתיות בין דיני קורבנות בני נח מחוץ למשכן לבין ההקרבה על מזבח המשכן, ומסביר שבעל חיים תמים יכול להתקבל מהם. בפשט הפסוק עצמו נאמר שלא להקריב מיד בן נכר בעלי חיים מן הסוגים הפגומים שנמנו, מפני שמום בהם והם אינם מתקבלים לרצון.
רש״י על ויקרא 22:25:1 ↗הרמב״ן מבחין בין נדר לנדבה
״אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה״
הרמב״ן מביא את ההבחנה של חז״ל בין נדר לבין נדבה: בנדר אדם מקבל עליו חובה להביא קורבן, ואילו בנדבה הוא מייחד בעל חיים מסוים לקורבן. הוא מוסיף שנדרים מופיעים לעיתים בהקשר של בקשה או צרה, בעוד נדבה יכולה לבוא מתוך רצון חופשי בעת הנתינה. מטרת הדיון שלו היא להסביר מדוע התורה מזכירה יחד נדרים ונדבות ודורשת בשניהם בעל חיים תמים. בפשט פסוק י״ח נאמר שהאיסור על בעל מום חל על קורבנות עולה שמובאים הן בנדר והן בנדבה; ההבחנות המשפטיות המדויקות הן רובד פרשני והלכתי.
רמב״ן על ויקרא 22:18:1 ↗אבן עזרא מסביר את שמות בעלי החיים לפי סופם
״נקראים על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט.״
אבן עזרא מתעכב על פסוק כ״ז, שמכנה את בעל החיים כבר בעת לידתו "שור", "כשב" או "עז". הוא מסביר שלעיתים המקרא קורא לדבר על שם מצבו העתידי, אף שבאותו רגע הוא עדיין צעיר מאוד. הוא מציע גם אפשרות שהמילים מציינות את המין באופן כללי. זהו הסבר לשוני קצר. בפשט הדין, הוולד נשאר שבעה ימים תחת אמו ורק מן היום השמיני והלאה הוא ראוי להתקבל כקורבן אש לה׳. אבן עזרא אינו משנה את גיל ההקרבה אלא מסביר את אופן הכינוי של בעל החיים.
אבן עזרא על ויקרא 22:27:1 ↗