ויקרא · פרק כא׳
הפרק קובע לכוהנים דינים מיוחדים של טומאת מת, נישואין וקדושה, מחמיר עוד יותר בדיני הכוהן הגדול, ומפרט אילו מומים מונעים מכוהן לגשת לעבודת המזבח אף שאינם מונעים ממנו לאכול מן הקודשים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
ויקרא כא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
ה׳ אמר למשה: אמור אל הכוהנים, בני אהרן, ואמור להם שכוהן לא ייטמא למת בקרב עמו.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃המילה "נפש" מתייחסת כאן למת, כפי שמתברר מן ההמשך.
אבל הוא יכול להיטמא לקרובי משפחתו הקרובים אליו: לאמו, לאביו, לבנו, לבתו ולאחיו.
כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃גם לאחותו הבתולה הקרובה אליו, שעדיין לא הייתה לאיש, הוא יכול להיטמא.
וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃הוא לא ייטמא כבעל בקרב עמו באופן שיחלל את קדושתו.
לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃הביטוי "בעל בעמיו" קשה לפירוש, והמפרשים נחלקו בהבנתו.
הכוהנים לא יעשו קרחת בראשם, לא יגלחו את פאת זקנם ולא ישרטו שריטה בבשרם.
לֹֽא־יקרחה [יִקְרְח֤וּ] קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃במקור נשמרים כאן הכתיב "יקרחה" והקרי "יקרחו".
הכוהנים יהיו קדושים לאלוהיהם ולא יחללו את שם אלוהיהם, כי הם מקריבים את קורבנות האש של ה׳, את לחם אלוהיהם, ולכן עליהם להיות קדושים.
קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃הביטוי "לחם אלוהיהם" הוא לשון מקראית לקורבנות המובאים בעבודת המזבח.
כוהנים לא יישאו אישה זונה או חללה, וגם לא אישה שהתגרשה מבעלה, כי הכוהן קדוש לאלוהיו.
אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃"חללה" הוא מעמד הלכתי מקראי הקשור לכהונה.
עליך לקדש את הכוהן, כי הוא מקריב את לחם אלוהיך. הוא יהיה קדוש עבורך, כי אני ה׳ קדוש, ואני מקדש אתכם.
וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃אם בתו של כוהן מחללת את עצמה בזנות, היא מחללת את אביה; דינה להישרף באש.
וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (ס)הכוהן הגדול מאחיו, שעל ראשו יצקו את שמן המשחה ושמונה לתפקיד כדי ללבוש את בגדי הכהונה, לא יפרע את שער ראשו ולא יקרע את בגדיו.
וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃הכוהן הגדול לא יבוא אל שום מת, ואפילו לאביו ולאמו לא ייטמא.
וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃הוא לא יצא מן המקדש ולא יחלל את מקדש אלוהיו, כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו. אני ה׳.
וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃המפרשים וחז״ל דנו בהיקף האיסור "ומן המקדש לא יצא" ובקשר שלו לזמן העבודה ולאבלות.
הכוהן הגדול יישא אישה בתולה.
וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃הוא לא יישא אלמנה, גרושה, חללה או זונה. הוא יישא לאישה רק בתולה מעמו.
אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃כך הוא לא יחלל את צאצאיו בתוך עמו, כי אני ה׳ שמקדש אותו.
וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ (פ)ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל אהרן ואמור לו: בכל הדורות, איש מצאצאיך שיש בו מום לא ייגש להקריב את לחם אלוהיו.
דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃כל איש שיש בו מום לא ייגש לעבודת ההקרבה: איש עיוור, פיסח, חרום או שרוע.
כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃המונחים "חרום" ו"שרוע" מתארים מומים גופניים, אך משמעותם המדויקת אינה מוסברת בפרק.
כך גם איש שיש בו שבר ברגל או שבר ביד.
א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃וכן גיבן, דק, מי שיש תבלול בעינו, גרב, ילפת או מרוח אשך.
אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃אלה מונחים מקראיים למומים ומצבים גופניים; חלק ממשמעותם המדויקת אינו חד־משמעי בלשון ימינו.
כל איש מצאצאי אהרן הכוהן שיש בו מום לא ייגש להקריב את קורבנות האש של ה׳. מכיוון שיש בו מום, הוא לא ייגש להקריב את לחם אלוהיו.
כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃עם זאת, הוא יכול לאכול מלחם אלוהיו, גם מקודשי הקודשים וגם מן הקודשים.
לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃אבל הוא לא יבוא אל הפרוכת ולא ייגש אל המזבח, מפני שיש בו מום, ולא יחלל את מקדשיי, כי אני ה׳ שמקדש אותם.
אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃משה מסר את הדברים לאהרן, לבניו ולכל בני ישראל.
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃
כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃
וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃
לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃
לֹֽא־יקרחה [יִקְרְח֤וּ] קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃
קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃
אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃
וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (ס)
וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃
וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃
וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃
אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃
וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃
כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃
א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃
אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃
כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃
לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃
אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק מגדיר דרישות מיוחדות מן הכוהנים בגלל תפקידם בעבודת הקודש. הוא עוסק בטומאת מת, בנישואין ובהתנהגות הכוהנים, מוסיף דינים מחמירים לכוהן הגדול, ולבסוף קובע אילו מומים מונעים מכוהן לגשת לעבודת ההקרבה.
כוהן אינו נטמא למתים בדרך כלל, אך מותר לו להיטמא לקרובי משפחה מסוימים: אמו, אביו, בנו, בתו, אחיו ואחותו הבתולה שלא הייתה לאיש. הכוהנים מצווים גם להימנע מצורות מסוימות של גילוח ושריטה ולהישאר קדושים מפני שהם מקריבים את קורבנות ה׳.
לכוהנים נקבעות הגבלות נישואין: הם אינם לוקחים אישה זונה, חללה או גרושה. התורה מצווה לקדש את הכוהן בגלל עבודתו. בת כוהן שמחללת את עצמה בזנות מתוארת כמחללת גם את אביה, ונקבע לה עונש שרפה.
על הכוהן הגדול חלים דינים מחמירים יותר. הוא אינו פורע את ראשו ואינו קורע את בגדיו, ואינו נטמא אפילו לאביו ולאמו. נאמר שלא יצא מן המקדש ולא יחלל אותו. בנישואיו הוא מצווה לקחת בתולה מעמו ואסור לו לקחת אלמנה, גרושה, חללה או זונה.
מצאצאי אהרן, כוהן שיש בו אחד מן המומים המנויים בפרק אינו ניגש להקריב את קורבנות האש או אל המזבח והפרוכת. הרשימה כוללת עיוורון, פיסחות, שברים ומומים נוספים המתוארים במונחים מקראיים.
המגבלה על עבודת ההקרבה אינה מוציאה את הכוהן ממעמדו לעניין אכילת הקודשים. הוא יכול לאכול מקודשי הקודשים ומן הקודשים, אף שאינו ניגש אל הפרוכת או המזבח. בסיום משה מוסר את הדינים לאהרן, לבניו ולכל ישראל.
הפרק מבחין בין עצם השתייכותו של אדם לכהונה ובין האפשרות לבצע עבודות מסוימות במקדש, וקובע לכוהנים ולכוהן הגדול גבולות מיוחדים הקשורים לקדושתם ולעבודתם.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״מַה כֹּהֵן אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים, אַף נָזִיר אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים״
במדבר רבה משווה בין הנזיר לבין הכוהן הגדול. המדרש רואה בשניהם דמויות שקיבלו על עצמן או נושאות מעמד מיוחד של קדושה, ומדגיש שבשני המקרים יש הגבלות הקשורות לטומאת מת. בהמשך הוא גם מבחין בין הכוהן ההדיוט, שמותר לו להיטמא לקרובים מסוימים, לבין הכוהן הגדול והנזיר. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור אינו מפרש ישירות את פסוק א׳ בלבד אלא בונה מערכת השוואות רחבה. בפשט הפרק, האיסור הראשון נמסר לכוהנים בני אהרן, ולאחריו מפורטים הקרובים שלהם מותר להם להיטמא. ההחמרה המיוחדת בכוהן הגדול מופיעה בהמשך הפרק.
במדבר רבה י׳:י״א ↗״תלמוד לומר "ולאחיו" – בין קטן בין גדול.״
הספרא בוחן את רשימת הקרובים שכוהן רשאי להיטמא להם. הוא משווה בין האח לבין האחות, שעליה נאמר בהמשך שהיא בתולה וקרובה אליו, ושואל אם גם אצל האח צריך להגביל את הדין לגיל מסוים. מסקנת הדרשה היא שהמילה "ולאחיו" כוללת אח קטן ואח גדול. זהו בירור הלכתי של חז״ל שאינו מופיע במפורש בניסוח הפשוט של פסוק ב׳. הפסוק רק מונה את האח בין הקרובים שלהם הכוהן יכול להיטמא. הספרא משתמש בהבדלים שבין ניסוחי הפסוקים כדי לברר את היקף ההיתר.
ספרא, אמור, פרשה א י׳ ↗״מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַמִּילָה אֶלָּא זְרִיזִים מַקְדִּימִים לַמִּצְוֹת״
מדרש תנחומא עוסק בזריזות בקיום מצוות ומביא כדוגמה את מצוות המילה ביום השמיני. לדבריו, אף שכל היום ראוי לקיום המצווה, מי שזריז במצוות מקדים לעשותה. הקשר לפסוק ג׳ בפרק שלנו מוגבל מאוד. המקור המצורף אינו מפרש את דין אחותו הבתולה של הכוהן ואינו עוסק בטומאת הכוהן לקרובתו. לכן אין להשתמש בו כדי להוסיף פרטים לדין שבפסוק; הוא מלמד רעיון חז״לי כללי על הקדמת קיום מצוות.
מדרש תנחומא, וירא כ״ב:ח׳ ↗״עַל כָּרְחָם יַקְדִּישׁוּם בֵּית דִּין בְּכָךְ״
רש״י מפרש את המילים "קדושים יהיו" כדרישה שאינה מוטלת רק על הכוהנים עצמם. בעקבות הספרא הוא מסביר שגם בית הדין צריך לדאוג שהם נשמרים בדינים המיוחדים לכהונתם, אפילו כאשר הדבר מחייב כפייה. בפשט פסוק ו׳ נאמר שהכוהנים יהיו קדושים לאלוהיהם ולא יחללו את שמו, מפני שהם מקריבים את קורבנותיו. האחריות המפורשת בפסוק מוטלת על הכוהנים. רש״י מוסיף רובד הלכתי שבו גם הציבור ומוסדות הדין אחראים לשמירת מעמדם.
רש״י על ויקרא 21:6:1 ↗״אֵינוֹ דִין שֶׁיִּקְרַב, כְּמוֹ הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ״
רש״י מסביר את האיסור על כוהן שיש בו מום לגשת לעבודת ההקרבה באמצעות השוואה לפסוק במלאכי. הוא מציג את האיסור כמתאים לכבוד הראוי לעבודת הקודש ומפנה לדימוי של הגשת דבר כזה לפני שליט אנושי. זהו הנימוק הפרשני של רש״י, ולא הסבר שניתן במפורש בויקרא כ״א. הפרק עצמו קובע את רשימת המומים ואת ההגבלה הנובעת מהם, ובהמשך מבהיר שאותו כוהן עדיין רשאי לאכול מן הקודשים. לכן יש להפריד בין הדין המקראי לבין הטעם שרש״י מציע לו.
רש״י על ויקרא 21:18:1 ↗״עיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה״
הרמב״ן סוקר כמה דרכים שבהן חז״ל והמפרשים הבינו את המילים "ומן המקדש לא יצא". הוא דן בשאלה אם הפסוק עוסק בהליכה אחרי מיטת מת, בעבודתו של כוהן גדול כשהוא אונן, או באיסור לעזוב את העבודה. לאחר הדיון הוא מציע שעיקר האזהרה היא שהכוהן הגדול לא יניח את עבודתו ויצא מן המקדש בשעת העבודה בגלל מת. הפסוק עצמו קצר ואינו מפרט את כל המצבים האלה. משום כך בתרגום נשמרת הלשון הישירה, ואילו ההבחנות לגבי זמן העבודה, אנינות וליווי המת נשארות מיוחסות לרמב״ן ולמקורות חז״ל שהוא מביא.
רמב״ן על ויקרא 21:12:1 ↗״אשך. הביצה ואחר שפרט אמר כלל כל איש אשר בו מום:״
אבן עזרא מסביר בקצרה שהמילה "אשך" מתייחסת לאיבר המין הזכרי המתואר כאן, ולאחר מכן מעיר על מבנה הרשימה: התורה מפרטת כמה מומים מסוימים ואחר כך חוזרת לכלל הרחב של כל איש שיש בו מום. הפירוש מסייע להבין את אחד המונחים האנטומיים הקשים בפסוק כ׳ ואת מבנה היחידה. בפשט, "מרוח אשך" מופיע בתוך רשימה ארוכה של מצבים גופניים המונעים מן הכוהן לגשת לעבודת ההקרבה. הפסוק הבא אכן חוזר ומנסח את הכלל לכל כוהן שיש בו מום.
אבן עזרא על ויקרא 21:20:7 ↗