ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ויקרא · פרק כ׳
עונשים על פולחן אסור, עריות והפרת הקדושה
הפרק קובע עונשים חמורים על נתינת זרע למולך, פנייה לאובות ולידעונים ויחסים מיניים אסורים, ומסיים בדרישה לשמור את חוקי ה׳, להיבדל מן העמים ולהבחין בין טהור לטמא.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא כ׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
המולך, אובות וידעונים והקריאה לקדושה
ואל בני ישראל תאמר: כל איש מבני ישראל או מן הגר שחי בישראל, אם ייתן מזרעו למולך, דינו מוות; עם הארץ ירגמו אותו באבן.
וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃על המילים
הביטוי "ייתן מזרעו למולך" מתאר פולחן אסור; אופן המעשה אינו מפורט כאן במלואו.
ואני אפנה את פני נגד אותו איש ואכרית אותו מקרב עמו, מפני שנתן מזרעו למולך, ובכך טימא את מקדשי וחילל את שם קודשי.
וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃ואם עם הארץ יתעלמו במכוון מאותו איש כאשר הוא נותן מזרעו למולך, ולא ימיתו אותו:
וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃אני אפנה את פני נגד אותו איש ונגד משפחתו, ואכרית מקרב עמם אותו ואת כל מי שהולכים אחריו בזנות אחרי המולך.
וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃מי שפונה אל האובות ואל הידעונים והולך אחריהם בזנות, אני אפנה את פני נגד אותו אדם ואכרית אותו מקרב עמו.
וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃על המילים
אובות וידעונים הם מונחים מקראיים לעיסוקים פולחניים־מאגיים שנאסרו.
התקדשו והיו קדושים, כי אני ה׳ אלוהיכם.
וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃שמרו את חוקותיי ועשו אותן. אני ה׳ שמקדש אתכם.
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃עונשים על קללת הורים ועל יחסים אסורים
כל איש שמקלל את אביו או את אמו דינו מוות. הוא קילל את אביו ואת אמו; דמו בו.
כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃על המילים
הביטוי "דמו בו" מטיל עליו את האחריות לעונש המוות שנקבע בפסוק.
איש שנואף עם אשת איש, אשת רעהו, דינם של הנואף ושל הנואפת מוות.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃איש ששוכב עם אשת אביו גילה את ערוות אביו. דינם של שניהם מוות; דמיהם בהם.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃איש ששוכב עם כלתו — דינם של שניהם מוות. הם עשו תבל; דמיהם בהם.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃על המילים
המילה "תבל" היא כינוי מקראי מגנה למעשה.
איש ששוכב עם זכר כפי ששוכבים עם אישה — שניהם עשו מעשה שהפסוק מכנה תועבה. דינם מוות; דמיהם בהם.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃איש שלוקח אישה וגם את אמה עושה מעשה זימה. ישרפו באש אותו ואת שתיהן, כדי שלא תהיה זימה בתוככם.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃איש שמקיים יחסי מין עם בהמה דינו מוות, וגם את הבהמה יש להרוג.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃אישה שמתקרבת אל בהמה כדי שהבהמה תרבע אותה — יש להרוג את האישה ואת הבהמה. דינם מוות; דמיהם בהם.
וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃איסורי קרבה נוספים ועונשיהם
איש שלוקח את אחותו, בת אביו או בת אמו, והם מקיימים ביניהם יחסים מיניים — זה מעשה שהפסוק מכנה "חסד". שניהם ייכרתו לעיני בני עמם. הוא גילה את ערוות אחותו ויישא את עוונו.
וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃על המילים
המילה "חסד" משמשת כאן במשמעות שלילית חריגה, ולא במשמעות הרגילה של חסד וטובה.
איש ששוכב עם אישה בזמן דימום נידתה וגילה את ערוותה, והיא גילתה את מקור דמיה — שניהם ייכרתו מקרב עמם.
וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃אל תגלה את ערוות אחות אמך או אחות אביך, כי מי שעושה זאת מקיים יחסים עם קרובת בשרו. הם יישאו את עוונם.
וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃איש ששוכב עם דודתו גילה את ערוות דודו. שניהם יישאו את חטאם וימותו ערירים.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃על המילים
המשמעות המדויקת של "ערירים" נידונה בפרשנות; רש״י מפרש אותה בהקשר של מוות בלי צאצאים.
איש שלוקח את אשת אחיו — זה מעשה שהפסוק מכנה נידה. הוא גילה את ערוות אחיו; הם יהיו ערירים.
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃על המילים
הפסוק אינו מפרט כאן חריגים או מצבים אחרים שבהם דין אשת אח שונה.
שמירת החוקים, ההבדלה מן העמים וסיום הדין
שמרו את כל חוקותיי ואת כל משפטיי ועשו אותם, כדי שהארץ שאליה אני מביא אתכם לשבת בה לא תקיא אתכם.
וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃אל תלכו לפי חוקות העם שאני משלח מפניכם, כי הם עשו את כל המעשים האלה, ומאסתי בהם.
וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃ואמרתי לכם: אתם תירשו את אדמתם, ואני אתן אותה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש. אני ה׳ אלוהיכם, שהבדלתי אתכם מן העמים.
וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃הבדילו בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור. אל תשקצו את עצמכם בבהמה, בעוף או בכל בעל חיים שרומש על האדמה, מאלה שהבדלתי לכם כטמאים.
וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃היו קדושים לי, כי אני ה׳ קדוש, והבדלתי אתכם מן העמים כדי שתהיו לי.
וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃איש או אישה שיש בהם אוב או ידעוני דינם מוות. ירגמו אותם באבן; דמיהם בהם.
וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
המולך, אובות וידעונים והקריאה לקדושה
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃
וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃
וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃
וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃
וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃
וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
עונשים על קללת הורים ועל יחסים אסורים
כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃
וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
איסורי קרבה נוספים ועונשיהם
וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃
וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃
וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃
שמירת החוקים, ההבדלה מן העמים וסיום הדין
וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃
וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃
וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃
וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃
וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃
וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק ממשיך את חוקי הקדושה וקובע עונשים על מעשים שנאסרו, ובהם פולחן למולך, פנייה לאובות ולידעונים, קללת הורים וקשרים מיניים אסורים. לצד העונשים הוא חוזר על החובה להתקדש, לשמור את חוקי ה׳ ולהיבדל מן העמים.
המולך, אובות וקדושה
מי שנותן מזרעו למולך נידון למוות, וה׳ מודיע שגם אם הציבור יתעלם מן המעשה הוא יפנה נגד האיש ונגד ההולכים אחריו. פנייה לאובות ולידעונים מביאה לכרת. בתוך האזהרות חוזר הציווי להתקדש, להיות קדושים ולשמור את חוקי ה׳.
קללת הורים ויחסים שנענשים במוות
הפרק קובע עונש מוות למקלל אב ואם ולכמה יחסים מיניים אסורים: ניאוף עם אשת איש, שכיבה עם אשת האב או עם הכלה, שכיבה של זכר עם זכר כפי ששוכבים עם אישה, לקיחת אישה ואמה ויחסים מיניים עם בהמה.
כרת, נשיאת עוון וערירות
על יחסים בין אח לאחות נקבע כרת. גם שכיבה בזמן נידה מביאה לכרת. יחסים עם אחות האם או אחות האב מתוארים כנשיאת עוון, ואילו שכיבה עם הדודה או לקיחת אשת האח קשורות לעונש המתואר כערירות.
הארץ, ההבדלה והקדושה
ישראל מצווים לשמור את החוקים כדי שהארץ לא תקיא אותם, ולא ללכת בחוקות העמים שה׳ משלח מפניהם. ה׳ נותן להם את הארץ ומדגיש שהבדיל אותם מן העמים. בהתאם לכך הם מצווים להבדיל בין בעלי חיים טהורים לטמאים ולהיות קדושים לה׳.
אוב וידעוני
הפרק נחתם בקביעת עונש מוות לאיש או לאישה שיש בהם אוב או ידעוני. בכך חוזר הסיום לנושא שנזכר בתחילת הפרק ומדגיש את האיסור על העיסוקים האלה.
הפרק מצמיד לעבירות מסוימות עונשים מפורשים, ובמקביל מציג את שמירת חוקי ה׳, ההיבדלות מן העמים וההבחנה בין טהור לטמא כחלק מן הקריאה של ישראל להיות קדושים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא על הפנייה המיוחדת לבני ישראל
״מכל אומה שיש לך בעולמך אין אתה מצויני אלא על ישראל״
תנחומא בובר משתמש בלשון "ואל בני ישראל תאמר" כחלק מדיון רחב יותר על תשומת הלב המיוחדת שמופנית לישראל בציוויים. במשל שבמדרש, מלך שומר במיוחד על בגד אחד החביב עליו, וכך מוסברת חיבתו המיוחדת של ה׳ לישראל משום שהם קיבלו את מלכותו בשירת הים. :contentReference[oaicite:0]{index=0} זהו מדרש אגדי של חז״ל ואינו פירוש ישיר לעונש המולך שבפסוק ב׳. בפשט הפרק, משה מצווה למסור לבני ישראל ולגר החי בישראל את הדין על נתינת זרע למולך. המשל וההסבר על חיבת ישראל הם רובד מדרשי נוסף.
תנחומא בובר, כי תשא ד׳:א׳ ↗הספרא מצרף את המולך לשלוש טומאות חמורות
״טומאת עבודת אלילים כמו שנאמר "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי"״
הספרא דן במקום אחר בכפרת הקודש ומונה שלוש קטגוריות של טומאה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כדוגמה לטומאת עבודה זרה הוא מצטט את לשון הפסוק שלנו על נתינת זרע למולך: "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי". המקור אינו מפרש את כל פרטי דין המולך, אלא משתמש בפסוק כהוכחה לכך שעבודה זרה מתוארת גם כטומאה של המקדש. בפשט פסוק ג׳, ה׳ מסביר שהמעשה מטמא את מקדשו ומחלל את שם קודשו, ולכן הוא מכרית את האיש מקרב עמו.
ספרא, אחרי מות, פרק ד א׳ ↗חז״ל דורשים את הכפילות "העלם יעלימו"
״ומנין אם העלימו בית דין אחד, סוף שבבתי דינים הרבה מעלימים?״
הספרא מתעכב על הכפילות בלשון "העלם יעלימו". הוא דורש ממנה שאם בית דין אחד מתחיל להתעלם מן העבירה, עלולה ההתעלמות להתפשט גם לבתי דין נוספים. זו קריאה מדרשית שמעניקה לכפילות הלשונית משמעות מוסדית רחבה. בפשט פסוק ד׳ האזהרה מופנית אל "עם הארץ": אם הם מעלימים את עיניהם מן האיש שנותן מזרעו למולך ואינם ממיתים אותו, ה׳ עצמו יפעל נגדו. הספרא מפתח מן הניסוח הזה אזהרה נוספת על התפשטות של התעלמות מצד מערכות שיפוט.
ספרא, קדושים, פרשה ד י׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מרחיב את הביטוי "לזנות אחרי המולך"
״לְרַבּוֹת שְׁאַר עֲ"זָ שֶׁעֲבָדָהּ בְּכָךְ וַאֲפִלּוּ אֵין זוֹ עֲבוֹדָתָהּ״
רש״י, בעקבות הספרא, מפרש את הביטוי "לזנות אחרי המולך" באופן מרחיב. לדבריו, הדין כולל גם עבודה של אלוהות זרה אחרת בדרך המעשה המתואר כאן, אפילו אם זו אינה דרך עבודתה הרגילה. זהו פירוט הלכתי מאוחר יותר מן הפשט הישיר. פסוק ה׳ עצמו מדבר על האיש, משפחתו וכל מי שהולכים אחריו בזנות אחרי המולך. הוא אינו מפרט במילים שלו את דינה של עבודה זרה אחרת שנעבדה באותה צורה. את ההרחבה הזאת יש לייחס לרש״י ולמדרש ההלכה שעליו הוא נשען.
רש״י על ויקרא 20:5:3 ↗רש״י מפרש את "ערירים ימותו"
״הַמִּקְרָא הַזֶּה בָּא לְלַמֵּד עַל כָּרֵת הָאָמוּר לְמַעְלָה שֶׁהוּא בְעֹנֶשׁ הֲלִיכַת עֲרִירִי״
רש״י רואה בפסוק כ׳ הסבר למושג כרת שנזכר קודם בפרשה. הוא מפרש את "ערירים ימותו" כתיאור של עונש שבו האדם הולך מן העולם ערירי, כלומר בלי המשך של צאצאים לפי הבנתו. הפסוק עצמו אומר שהאיש והדודה יישאו את חטאם ו"ערירים ימותו", אך אינו מגדיר במפורש את כל פרטי המונח. לכן בתרגום המודרני נכון לשמור את המילה "ערירים" ולא להפוך את פירוש רש״י להגדרה היחידה האפשרית. פירושו מובא כאן כרובד פרשני מאוחר.
רש״י על ויקרא 20:20:1 ↗הרמב״ן על לשון "יקח" באיסור האחות
״הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין״
הרמב״ן שואל מדוע הפסוק משתמש בלשון "יקח" ביחס לאחות, אף שאין מדובר בנישואין תקפים. הוא מסביר שהמילה יכולה לתאר את עצם לקיחתה והמשכתה אליו, במיוחד משום שאח ואחות עשויים לחיות בקרבה בבית אחד. בהמשך הוא סוקר דרכים שונות שבהן המקרא משתמש בלשון עקיפה לתיאור יחסים מיניים. זהו ניתוח לשוני של הרמב״ן. בפשט פסוק י״ז, האיש והאחות מקיימים קשר מיני אסור והעונש הוא כרת. ההסברים על סגנון המקרא ועל נסיבות הקרבה בבית אינם נאמרים בפסוק עצמו ואין לשלבם כעובדות בתוך התרגום.
רמב״ן על ויקרא 20:17:1 ↗אבן עזרא על הכינוי "נידה" באשת האח
״ואמר על אשת אח נדה והטעם ראוי שירחק ממנה״
אבן עזרא מתעכב על כך שפסוק כ״א מכנה את לקיחת אשת האח "נידה". הוא מבין את המילה כאן כלשון של התרחקות, ומוסיף שהמקרה של אשת אח שונה מאיסורי עריות אחרים משום שיש מצב אחר בתורה שבו היחס אל אשת האח יכול להשתנות. ההרחבה על אותו מצב אחר שייכת לפרשנות ולהשוואה למקום אחר בתורה. בפשט הפסוק שלפנינו נאסר לקחת את אשת האח, הדבר מכונה "נידה", ונאמר שהעושים יהיו ערירים. אין צורך להכניס לתרגום המודרני פרטים ממקומות אחרים.
אבן עזרא על ויקרא 20:21:1 ↗