ויקרא · פרק ב׳
הפרק מפרט את דרכי הכנת קורבן המנחה מן הסולת, בתנור, במחבת ובמרחשת, ואת דיני השמן, הלבונה, השאור, הדבש, המלח ומנחת הביכורים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
ויקרא ב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
כאשר אדם מביא לה׳ קורבן מנחה, הקורבן שלו יהיה סולת. הוא ישפוך עליה שמן וייתן עליה לבונה.
וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃סולת היא קמח חיטה משובח ודק.
הוא יביא את המנחה אל בני אהרן הכוהנים. הכוהן ייקח ממנה מלוא קומצו מן הסולת ומן השמן, יחד עם כל הלבונה שלה, ויקטיר על המזבח את חלק הזיכרון שלה. זהו קורבן שנשרף באש, ריח ניחוח לה׳.
וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃חלק הזיכרון הוא החלק מן המנחה שמוקטר על המזבח.
מה שנשאר מן המנחה יהיה לאהרן ולבניו. הוא נחשב קודש קודשים מן הקורבנות הנשרפים באש לה׳.
וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ (ס)אם אתה מביא קורבן מנחה שנאפה בתנור, הוא יהיה מסולת: חלות מצה שמעורב בהן שמן, או רקיקי מצה שמרוחים בשמן.
וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ (ס)אם הקורבן שלך הוא מנחה שנעשית על מחבת, היא תהיה מסולת שמעורב בה שמן, והיא תהיה מצה.
וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃שבור אותה לפתיתים ושפוך עליה שמן. זו מנחה.
פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ (ס)אם הקורבן שלך הוא מנחה שנעשית במרחשת, יש להכין אותה מסולת בשמן.
וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃מרחשת היא כלי שבו מכינים סוג מסוים של מנחה.
את המנחה שהוכנה באחת מן הדרכים האלה תביא לה׳. יש להביא אותה אל הכוהן, והכוהן יגיש אותה אל המזבח.
וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃הכוהן ייקח מן המנחה את חלק הזיכרון שלה ויקטיר אותו על המזבח. זהו קורבן שנשרף באש, ריח ניחוח לה׳.
וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃מה שנשאר מן המנחה יהיה לאהרן ולבניו. הוא נחשב קודש קודשים מן הקורבנות הנשרפים באש לה׳.
וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃כל מנחה שאתם מקריבים לה׳ לא תיעשה חמץ. אסור להקטיר על המזבח שאור או דבש כחלק מקורבן שנשרף באש לה׳.
כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃הפרק משתמש במילה "דבש" בלי להגדיר כאן במפורש את היקף המונח.
אפשר להביא אותם לה׳ במסגרת קורבן ראשית, אבל אין להעלות אותם על המזבח לשם ריח ניחוח.
קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַיהוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃המילה "אותם" מתייחסת לשאור ולדבש שנזכרו בפסוק הקודם.
כל קורבן מנחה שלך צריך להימלח במלח. אל תחסיר ממנחתך את מלח ברית אלוהיך. על כל קורבן שלך תקריב מלח.
וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ (ס)אם אתה מביא לה׳ מנחת ביכורים, הבא תבואה צעירה שנקצרה באביב, קלויה באש וגרוסה מן הגרעינים הרעננים.
וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃הביטוי "גרש כרמל" מתאר את צורת הכנת התבואה הטרייה, אך פרטי משמעותו המדויקים אינם מוסברים בפרק.
שים עליה שמן והוסף עליה לבונה. זו מנחה.
וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא׃הכוהן יקטיר את חלק הזיכרון שלה: מן התבואה הגרוסה ומן השמן, יחד עם כל הלבונה שלה. זהו קורבן שנשרף באש לה׳.
וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃
וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ (ס)
וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ (ס)
וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃
פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ (ס)
וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃
וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃
כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃
קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַיהוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃
וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ (ס)
וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃
וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא׃
וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק עוסק בקורבן המנחה, קורבן מן הצומח המבוסס בעיקר על סולת, שמן ולבונה. הוא מפרט כמה דרכי הכנה ואת החלק שמוקטר על המזבח לעומת החלק הנשאר לכוהנים.
המנחה הבסיסית עשויה מסולת שעליה שמן ולבונה. היא מובאת אל הכוהנים, ואחד הכוהנים לוקח קומץ מן הסולת והשמן עם הלבונה ומקטיר אותו על המזבח. שאר המנחה מיועד לאהרן ולבניו ונחשב קודש קודשים.
אפשר להביא מנחה שנאפתה בתנור כחלות או כרקיקים, מנחה שנעשתה על מחבת או מנחה שנעשתה במרחשת. בכל האפשרויות נשמרים מרכיבי הסולת והשמן בהתאם לצורה שנקבעה, והכוהן מקטיר את חלק הזיכרון מן המנחה.
מנחה המוקרבת לה׳ אינה נעשית חמץ, ואין להקטיר שאור או דבש כחלק מקורבן האש. עם זאת, הם יכולים להופיע בקורבן ראשית בתנאים שנזכרים בפרק. לעומת זאת, כל מנחה חייבת מלח, והפסוק מכנה אותו "מלח ברית אלוהיך" ומרחיב את דרישת המלח לכל קורבן.
מנחת הביכורים נעשית מתבואה צעירה וטרייה, קלויה באש וגרוסה. מוסיפים עליה שמן ולבונה, והכוהן מקטיר את חלק הזיכרון מן התבואה והשמן יחד עם כל הלבונה.
הפרק מגדיר את חומרי המנחה, דרכי הכנתה, חלק הכוהנים וחלק המזבח, וכן את האיסורים והחובות המלווים את הקרבתה.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״לא הטרחתי עליכם שתהיו מביאים לי מנחה כמ"ש ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו״
פסיקתא רבתי מצטטת את פתיחת הפרק במסגרת דרשה על כך שהדרישות מן המקריב אינן מוצגות כמעמסה בלתי אפשרית. המדרש מדגיש שמנחה יכולה להיות קורבן פשוט המבוסס על סולת, ובאותו הקשר הוא מזכיר שגם כמות הלבונה המוקטרת היא מוגבלת ולא כמות גדולה מאוד. זהו פירוש מדרשי לרוח המצווה ולא פרט שנאמר במפורש בפרק. בפשט ויקרא ב׳ התורה מפרטת את חומרי המנחה ואת סדר הקרבתה. הפסיקתא משתמשת בפרטים האלה כדי להדגיש שהעבודה אינה מתוארת כדרישה להביא כמויות מופרזות של חומרים יקרים. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
פסיקתא רבתי כ״ט:א׳ ↗״לֹא יִצֹּק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה״
במדבר רבה עוסק במנחת הסוטה ומדגיש שהיא חריגה ממנחות רגילות בכך שאין נותנים עליה שמן ולבונה. במסגרת הדרשה מובאים הסברים סמליים לכך, ובהם הקישור של השמן לאור ושל הלבונה לזיכרון. ההשוואה מחדדת את המבנה של ויקרא ב׳. במנחה הרגילה המתוארת בתחילת הפרק יש סולת, שמן ולבונה, וגם במנחת הביכורים נזכרים שמן ולבונה. המקור המדרשי מלמד על מנחה אחרת שבה שני המרכיבים האלה נעדרים במפורש. ההסברים הסמליים הם דברי חז״ל ואינם חלק מן הפשט של הפרק שלנו.
במדבר רבה ט׳:י״ג ↗״חטאת, ואשם, וזבחי שלמי צבור, חטאת העוף, ואשם תלוי, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ומותר העומר, ושירי מנחות.״
תנחומא בובר כולל את "שירי מנחות" בתוך רשימה של דברים הקשורים לעבודת הקודש ולכוהנים. הביטוי מתאים לדין החוזר בפרק שלנו: לאחר שהחלק המיועד למזבח נלקח ומוקטר, נשאר חלק מן המנחה לאהרן ולבניו. המקור המצוטט קצר ואינו מפרט כאן את דרך אכילת השיריים או את כל דיניהם, ולכן אין להסיק ממנו פרטים נוספים. ויקרא ב׳ עצמו אומר שהנותר מן המנחה שייך לאהרן ולבניו ומגדיר אותו "קודש קודשים מאישי ה׳". המדרש מזכיר את שיירי המנחות בתוך הקשר רחב יותר של מתנות ומאכלי קודש.
תנחומא בובר, במדבר כ״ט:ב׳ ↗״וְלִמֵּד הַכָּתוּב שֶׁיָּבִיא אוֹ חַלּוֹת אוֹ רְקִיקִין, הַחַלּוֹת בְּלוּלוֹת וְהָרְקִיקִין מְשׁוּחִין״
רש״י מסביר שמי שמתחייב להביא מנחת מאפה תנור יכול להביא אותה באחת משתי צורות המתוארות בפסוק: חלות או רקיקים. החלות מעורבות בשמן, ואילו הרקיקים נמשחים בשמן. כך הוא מדגיש שהפסוק אינו מתאר מאפה אחד שמשלב את שתי הצורות, אלא שתי אפשרויות נפרדות. רש״י מוסיף שיש מחלוקת בין חז״ל כיצד בדיוק מושחים את הרקיקים וכיצד משתמשים בכמות השמן. אלה פרטים הלכתיים שמעבר לפשט הישיר. בפסוק עצמו העיקר ברור: מנחת התנור עשויה מסולת והיא מצה, עם שמן המשולב בדרך המתאימה לצורת המאפה.
רש״י על ויקרא 2:4:1 ↗״קָרְבַּן רֵאשִׁית — שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת הַבָּאִים מִן הַשְּׂאוֹר״
רש״י מסביר את המעבר בין האיסור שבפסוק י״א לבין ההיתר המוגבל שבפסוק י״ב. אף שאין להקטיר שאור ודבש על המזבח כחלק מקורבן האש, התורה מאפשרת להביא אותם במסגרת "קורבן ראשית". רש״י מזהה את השאור עם שתי הלחם של עצרת, שנאפות חמץ. לגבי הדבש הוא מקשר את הדין לביכורים מפירות מתוקים, ובהם תאנים ותמרים. הפרטים האלה הם פירושו על משמעות "קורבן ראשית". בפשט הפרק עצמו נשמרת ההבחנה העקרונית: שאור ודבש אינם עולים על המזבח לריח ניחוח, אף שהם יכולים להיות מובאים לה׳ במסגרת המיוחדת של קורבן ראשית.
רש״י על ויקרא 2:12:1 ↗״כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ אסר להביא המנחה חמץ״
הרמב״ן מבחין בין כמה חלקים בדין. תחילה התורה אוסרת להכין את המנחה כחמץ, ולאחר מכן אוסרת להקטיר שאור ודבש על המזבח. הוא דן גם בטעמים אפשריים לאיסורים ומביא הצעה הקושרת אותם למנהגים של עבודות זרות, אך מציג זאת כהסבר אפשרי ולא כחלק מפשט הציווי. בהמשך הוא מתייחס למלח ומדגיש שחובת המליחה אינה מוגבלת למנחה בלבד. הביטוי "על כל קרבנך תקריב מלח" מרחיב את הדין לכל הקורבנות. הרמב״ן מציע גם טעמים אפשריים למלח, אך עצם החובה מפורשת בפסוק ואינה תלויה בטעם המוצע.
רמב״ן על ויקרא 2:11:1 ↗״הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון״
אבן עזרא מפרש את הביטוי "מלח ברית אלוהיך" כקשור לברית המחייבת את ישראל שלא להקריב דבר תפל, כלומר חסר מלח. לדבריו, הגשת דבר כזה נחשבת דרך של ביזיון, ולכן המלח מתאים לכבוד הקורבן. זהו הסבר פרשני למשמעות הציווי ולכינוי "ברית". בפשט הפסוק החובה עצמה ברורה: יש למלוח כל מנחה, אין להשבית את מלח הברית מעל המנחה, ועל כל קורבן יש להקריב מלח. אבן עזרא מוסיף את ההבנה שהמלח מבטא יחס מכובד אל מה שמובא כקורבן.
אבן עזרא על ויקרא 2:13:1 ↗