ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽרויקרא · פרק יט׳
קדושה בחיי היום־יום: משפחה, צדק, חסד ועבודת ה׳
הפרק מצווה את כל עדת ישראל להיות קדושים ומחבר בין יראת הורים, שבת, עבודת ה׳, דאגה לעני ולגר, יושר במסחר, צדק במשפט, יחסים בין אדם לחברו ואיסורי פולחן ומנהג.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא יט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
קדושה, הורים, שבת ועבודת ה׳
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמור להם: היו קדושים, כי אני ה׳ אלוהיכם קדוש.
דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃כל אחד מכם יירא את אמו ואת אביו, ואת שבתותיי תשמרו. אני ה׳ אלוהיכם.
אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אל תפנו אל האלילים, ואל תעשו לכם אלוהי מסכה. אני ה׳ אלוהיכם.
אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ים וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃כאשר אתם זובחים זבח שלמים לה׳, זבחו אותו באופן שיתקבל לרצון עבורכם.
וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ׃את הבשר יש לאכול ביום הזבח וביום שלמחרת. מה שנשאר עד היום השלישי יישרף באש.
בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃אם בכל זאת יאכלו ממנו ביום השלישי, הוא פיגול ולא יתקבל לרצון.
וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃על המילים
פיגול הוא מונח מקראי המתאר כאן קורבן שנפסל בגלל אכילתו בזמן האסור.
מי שאוכל ממנו יישא את עוונו, כי הוא חילל את קודש ה׳, ואותו אדם ייכרת מעמיו.
וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃דאגה לחלש, יושר וצדק בין אדם לחברו
כשאתם קוצרים את יבול ארצכם, אל תקצרו את שדהכם עד הקצה, ואל תאספו את השיבולים שנפלו בזמן הקציר.
וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃על המילים
פאת השדה היא חלק מן השדה שנשאר בלי לקצור; לקט הוא מה שנופל בזמן הקציר.
אל תאסוף מן הכרם את כל מה שנשאר בו, ואל תלקט את הענבים שנפלו. השאר אותם לעני ולגר. אני ה׳ אלוהיכם.
וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אל תגנבו, אל תכחשו ואל תשקרו זה לזה.
לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃אל תישבעו בשמי לשקר, כי בכך תחללו את שם אלוהיכם. אני ה׳.
וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אל תעשוק את רעך ואל תגזול ממנו. אל תשאיר אצלך עד הבוקר את שכרו של עובד שכיר.
לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃אל תקלל אדם חירש, ואל תשים מכשול לפני אדם עיוור. ירא מאלוהיך. אני ה׳.
לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אל תעשו עוול במשפט. אל תעדיפו את העני מפני שהוא עני, ואל תכבדו את הגדול מפני מעמדו. שפטו את עמיתכם בצדק.
לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃אל תלך רכיל בין בני עמך, ואל תעמוד מן הצד כאשר דמו של רעך בסכנה. אני ה׳.
לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃על המילים
הביטוי "לא תעמוד על דם רעך" אוסר לעמוד מנגד מול סכנה לרעך.
אל תשנא את אחיך בלבך. הוכח את עמיתך כשצריך, ואל תישא בגללו חטא.
לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃אל תנקום בבני עמך ואל תשמור להם טינה. אהוב את רעך כמוך. אני ה׳.
לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃כלאיים, דין שפחה חרופה ופירות הארץ
שמרו את חוקותיי. אל תרביעו את בהמתכם עם מין אחר, אל תזרעו בשדה תערובת כלאיים, ואל תלבשו בגד כלאיים של שעטנז.
אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃ (פ)על המילים
כלאיים ושעטנז הם מונחים הלכתיים מקראיים המתייחסים לערבוב מינים וחומרים שנאסר כאן.
אם איש שוכב עם אישה שהיא שפחה המיועדת לאיש, והיא עדיין לא נפדתה ולא קיבלה חירות, תהיה ביקורת על המעשה, אבל הם לא יומתו, מפני שהיא עדיין לא שוחררה.
וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃על המילים
הביטוי "שפחה נחרפת לאיש" והמילה "ביקורת" הם מונחים משפטיים מקראיים שנידונו בפירושים; כאן נשמרת לשונם בלי להכריע בכל פרט.
האיש יביא את אשמו לה׳ אל פתח אוהל מועד: איל לאשם.
וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם׃הכוהן יכפר עליו באיל האשם לפני ה׳ על החטא שחטא, והחטא שחטא ייסלח לו.
וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃ (פ)כאשר תבואו אל הארץ ותיטעו עצי מאכל, פריים יהיה עבורכם ערלה במשך שלוש שנים ולא ייאכל.
וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃על המילים
ערלה היא המעמד שנקבע כאן לפרי בשלוש השנים הראשונות.
בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, להילולים לה׳.
וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה׃בשנה החמישית תוכלו לאכול את פריו, כדי שתבואתו תוסיף לכם. אני ה׳ אלוהיכם.
וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃מנהגים אסורים, שבת, מקדש וכבוד לזקן
אל תאכלו על הדם, אל תנחשו ואל תעוננו.
לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃על המילים
הביטויים "לא תאכלו על הדם", "לא תנחשו" ו"לא תעוננו" הם מונחים עתיקים שנידונו בהרחבה בפרשנות.
אל תקיפו את פאת ראשכם, ואל תשחיתו את פאת זקנכם.
לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ׃אל תעשו חתך בגופכם בגלל אדם שמת, ואל תתנו בגופכם כתובת קעקע. אני ה׳.
וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אל תחלל את בתך בכך שתמסור אותה לזנות, כדי שהארץ לא תתמלא בזנות ובזימה.
אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה׃שמרו את שבתותיי ויראו את מקדשי. אני ה׳.
אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, ואל תבקשו אותם באופן שיטמא אתכם. אני ה׳ אלוהיכם.
אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃על המילים
אובות וידעונים הם בעלי עיסוק פולחני־מאגי שנאסר כאן.
קום בפני אדם ששערו שיבה, וכבד את פני הזקן. ירא מאלוהיך. אני ה׳.
מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)הגר, מידות צדק ושמירת כל המצוות
כאשר גר חי איתכם בארצכם, אל תונו אותו.
וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃הגר שחי איתכם יהיה עבורכם כאזרח מכם. אהבו אותו כמוכם, כי גם אתם הייתם גרים בארץ מצרים. אני ה׳ אלוהיכם.
כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אל תעשו עוול במשפט, לא במדידת אורך, לא במשקל ולא במדידת נפח.
לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃השתמשו במאזני צדק, באבני משקל נכונות, באיפה נכונה ובהין נכון. אני ה׳ אלוהיכם, שהוצאתי אתכם מארץ מצרים.
מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃על המילים
איפה והין הן מידות מקראיות.
שמרו את כל חוקותיי ואת כל משפטיי ועשו אותם. אני ה׳.
וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
קדושה, הורים, שבת ועבודת ה׳
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר
דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ים וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ׃
בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃
וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃
וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃
דאגה לחלש, יושר וצדק בין אדם לחברו
וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃
וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃
וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃
לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃
לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃
לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
כלאיים, דין שפחה חרופה ופירות הארץ
אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃ (פ)
וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃
וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם׃
וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃ (פ)
וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃
וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה׃
וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
מנהגים אסורים, שבת, מקדש וכבוד לזקן
לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃
לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ׃
וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה׃
אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)
הגר, מידות צדק ושמירת כל המצוות
וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃
כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃
מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק פונה אל כל עדת ישראל ודורש קדושה המתבטאת בשורה רחבה של מצוות. הוא משלב בין עבודת ה׳ לבין התנהגות בתוך המשפחה, בחקלאות, במסחר, במשפט וביחסים עם הזולת, העני, הגר והזקן.
קדושה ועבודת ה׳
ישראל מצווים להיות קדושים מפני שה׳ קדוש, לירא את ההורים, לשמור שבת, להתרחק מאלילים ולשמור את דיני זבח השלמים. אכילת הקורבן מעבר לזמן שנקבע מחללת את הקודש ומביאה לעונש.
דאגה לעני ויושר בין אדם לחברו
בעלי שדות וכרמים מצווים להשאיר חלק מן היבול לעני ולגר. בהמשך נאסרות גנבה, הכחשה, שקר, שבועת שווא, עושק, גזל ועיכוב שכר. נדרשים גם יחס הוגן לבעלי מוגבלות, משפט צדק, הימנעות מרכילות ומעמידה מנגד מול סכנת הזולת.
יחסים בתוך הקהילה
נאסרת שנאה שמוחזקת בלב, ונדרשת תוכחה כלפי עמית בלי לשאת עליו חטא. נאסרות נקמה ונטירה, ונאמר הציווי לאהוב את הרע כמוך.
כלאיים, שפחה חרופה ופירות האילן
נאסרים סוגים שונים של כלאיים בבעלי חיים, בשדה ובבגד. נקבע דין מיוחד לאיש השוכב עם שפחה נחרפת שעדיין לא שוחררה, ובו קרבן אשם. בארץ, פירות העץ בשלוש השנים הראשונות אסורים באכילה, בשנה הרביעית הם קודש לה׳, ובשנה החמישית הם מותרים באכילה.
מנהגים אסורים וכבוד למקדש ולזקן
הפרק אוסר אכילה על הדם, ניחוש ועוננות, השחתה מסוימת של פאות הראש והזקן, שריטה על מת וכתובת קעקע. הוא אוסר למסור בת לזנות, מצווה לשמור שבת ולירא את המקדש, אוסר פנייה אל אובות וידעונים ומצווה לכבד אדם זקן.
הגר ומסחר הוגן
אסור להונות גר החי בארץ, ויש להתייחס אליו כאזרח ולאהוב אותו, תוך זכירת חוויית הגרות במצרים. בהמשך נאסר זיוף במידות ובמשקל, ונדרשים מאזניים ומידות נכונים. הפרק נחתם בציווי לשמור ולעשות את כל חוקי ה׳ ומשפטיו.
הפרק מציג קדושה כמערכת של מצוות מעשיות המשתרעת מעבודת ה׳ ועד צדק משפטי, יושר כלכלי, אחריות כלפי החלש ויחסים ישרים בתוך החברה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא על קדושת ישראל וקדושת ה׳
״ואתם מתקדשים בי, ואני מתקדש בכם״
תנחומא בובר פותח בציווי "קדושים תהיו" ומפתח ממנו רעיון רחב על היחס בין קדושת ה׳ לקדושת ישראל. בהמשך הוא קושר את קדושת ה׳ למשפט ולצדקה ומתאר את ישראל כעם שבאמצעותו שמו של ה׳ מתקדש בעולם. :contentReference[oaicite:0]{index=0} זהו פיתוח מדרשי של חז״ל ולא פירוט של משמעות המילה "קדושים" בפשט הפסוק. בפרק עצמו הדרישה לקדושה באה לפני שורה ארוכה של מצוות מעשיות. התנחומא מציע רובד רעיוני נוסף, שבו יש זיקה הדדית בין התקדשות ישראל לבין קידוש שמו של ה׳.
תנחומא בובר, קדושים א׳:א׳ ↗כבוד הורים אינו דוחה את מצוות ה׳
״יָכוֹל אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ אָבִיו שְׁחֹט לִי וּבַשֵּׁל לִי בַּשַּׁבָּת יִשְׁמַע לוֹ״
במדבר רבה משתמש בסמיכות שבין יראת הורים לשמירת שבת כדי לקבוע גבול לחובת הציות להורים. המדרש שואל אם בן חייב לשמוע לאביו גם כאשר האב דורש ממנו לחלל שבת, ומשיב שהמשך הפסוק, "ואת שבתותי תשמרו", מלמד שגם ההורה וגם הבן מחויבים לכבודו של ה׳. זהו לימוד של חז״ל מתוך הצבת שני הציוויים באותו פסוק. בפשט, הפסוק מצווה גם על יראת אם ואב וגם על שמירת שבת. המדרש מברר מה קורה כאשר שתי החובות נראות כמתנגשות ומעדיף את החובה לשמור את מצוות ה׳.
במדבר רבה י״ד:ו׳ ↗המדרש על התרחקות מאלילים
״לִמְּדוּ מִפָּרוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ וּמִן הָעוֹרְבִים וְאַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים״
במדבר רבה מספר בהרחבה על אליהו, נביאי הבעל והפרים שנבחרו במעמד הכרמל. בתוך הסיפור המדרשי הפר המיועד לבעל מתואר כמי שמסרב ללכת עד שאליהו משכנע אותו שגם באמצעותו יתקדש שם ה׳. אחר כך המדרש מוסיף את סיפור העורבים שהביאו מזון לאליהו. המקור משתמש בסיפורים האלה כדי לחזק את האזהרה שלא לפנות אל אלילים. זהו מדרש אגדי, ולא תיאור שמופיע בויקרא י״ט. בפשט הפסוק נאסר לפנות אל האלילים ולעשות אלוהי מסכה, בלי לצרף את סיפורי אליהו והעורבים.
במדבר רבה כ״ג:ט׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י על המקום שבו משאירים פאה
״שֶׁיַּנִּיחַ פֵּאָה בְסוֹף שָׂדֵהוּ״
רש״י מפרש את המילים "לא תכלה פאת שדך" וקובע שהפאה היא חלק מן השדה שהקוצר משאיר בסוף שדהו. בכך הוא הופך את לשון הפסוק להוראה מעשית לגבי אופן ההשארה לעניים. הפסוק עצמו דורש שלא לכלות את פאת השדה בקציר ולא לאסוף את הלקט. הוא אינו מסביר במפורש היכן בדיוק בשדה יש להשאיר את הפאה. רש״י, בעקבות מדרש ההלכה, מוסיף את הפרט המעשי שהפאה נשארת בסוף השדה.
רש״י על ויקרא 19:9:1 ↗רש״י קושר את השריטה למנהג אבל
״כֵּן דַּרְכָּן שֶׁל אֱמוֹרִיִּים לִהְיוֹת מְשָׂרְטִין בְּשָֹרָם כְּשֶׁמֵּת לָהֶם מֵת״
רש״י מפרש את הביטוי "ושרט לנפש" כשריטה בבשר שנעשית בעקבות מותו של אדם. הוא מוסיף שלדעתו זה היה מנהג של האמוריים, וכך מציב את האיסור בתוך הקשר של מנהגי אבלות שנאסרו על ישראל. הפסוק עצמו אוסר לתת שריטה בבשר "לנפש" ואוסר גם כתובת קעקע. הזיהוי המפורט של המעשה כמנהג אמורי הוא דברי רש״י. בניסוח המודרני אפשר להסביר שהשריטה קשורה למת, אך אין צורך להציג את תיאור מנהגי האמוריים כחלק מפשט הפסוק.
רש״י על ויקרא 19:28:1 ↗הרמב״ן על "ואהבת לרעך כמוך"
״מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב״
הרמב״ן שואל כיצד אפשר לצוות על אדם לאהוב את חברו ממש באותה מידה שבה הוא אוהב את עצמו. הוא מסביר שהציווי דורש לרצות בטובתו של החבר בלי קנאה ובלי רצון סמוי שהטובה של החבר תהיה פחותה משלו. לדבריו, האדם צריך לשמוח בכך שחברו יזכה לעושר, כבוד, חכמה ושאר טובה. הרמב״ן גם מבחין בין איסור נקמה ונטירה לבין זכות לתבוע חוב או נזק כדין. אלה הבהרות פרשניות מאוחרות. בפשט הפסוק עצמו נאסרות נקמה ונטירה ונאמר בקצרה: "ואהבת לרעך כמוך".
רמב״ן על ויקרא 19:18:1 ↗אבן עזרא קושר את שמירת השבת לדיני אבל
״בעבור המת שאין אבל בשבת״
אבן עזרא מציע הסבר לסמיכות של "את שבתותי תשמרו" לדינים הקודמים העוסקים, בין השאר, בשריטה על מת ובמנהגים הקשורים למוות. לפי פירושו, הזכרת השבת נועדה להזכיר שאין נוהגים אבל בשבת. זו הצעה פרשנית קצרה של אבן עזרא. בפשט הפסוק ל׳ עומד בפני עצמו ומצווה לשמור את שבתות ה׳ ולירא את מקדשו. הקשר המסוים בין השבת לבין דיני אבל אינו נאמר במפורש בטקסט ונשאר בגדר פירושו של אבן עזרא.
אבן עזרא על ויקרא 19:30:1 ↗