ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ויקרא · פרק יז׳
השחיטה במקום שנקבע ואיסור אכילת דם
הפרק מחייב להביא את הזבחים אל פתח אוהל מועד, אוסר הקרבה מחוץ למקום שנקבע ואכילת דם, מסביר את תפקיד הדם בכפרה ומורה לכסות את דם הציד בעפר.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא יז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ז׳
הבאת הזבחים אל אוהל מועד
דבר אל אהרן, אל בניו ואל כל בני ישראל, ואמור להם: זה הדבר שה׳ ציווה לומר.
דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃כל איש מבית ישראל שישחט שור, כבש או עז בתוך המחנה או מחוץ למחנה, כפוף לדין הבא.
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃אם הוא לא הביא את בעל החיים אל פתח אוהל מועד כדי להקריב קורבן לה׳ לפני משכן ה׳, הדבר ייחשב לו כשפיכת דם. אותו איש ייכרת מקרב עמו.
וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃המטרה היא שבני ישראל יביאו לה׳ את הזבחים שהם זובחים בשדה, אל פתח אוהל מועד ואל הכוהן, ושם יזבחו אותם כזבחי שלמים לה׳.
לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָ֖ה אוֹתָֽם׃הכוהן יזרוק את הדם על מזבח ה׳ שבפתח אוהל מועד, ויקטיר את החֵלב לריח ניחוח לה׳.
וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃הם לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים שהם זונים אחריהם. זה יהיה להם חוק קבוע לדורות.
וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃על המילים
הפסוק משתמש במונח "שעירים" בהקשר של פולחן אסור. המפרשים דנו במהותם, ואין צורך להכריע זאת בתוך הפשט.
ח׳–ט׳
איסור הקרבה מחוץ לאוהל מועד
אמור להם גם: כל איש מבית ישראל או מן הגר שגר בתוכם שיעלה עולה או זבח, כפוף לדין הבא.
וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃אם הוא לא יביא אותו אל פתח אוהל מועד כדי לעשות אותו לה׳, אותו איש ייכרת מעמיו.
וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃י׳–י״ד
איסור אכילת דם וכיסוי דם הציד
כל איש מבית ישראל או מן הגר שגר בתוכם שיאכל דם — אני אפנה את פני נגד האדם שאוכל את הדם ואכרית אותו מקרב עמו.
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃כי נפש הבשר נמצאת בדם, ואני נתתי לכם את הדם על המזבח כדי לכפר על נפשותיכם, כי הדם מכפר באמצעות הנפש.
כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃על המילים
הפסוק קושר בין הדם לבין נפש הבשר ובין הדם לבין הכפרה על המזבח.
לכן אמרתי לבני ישראל: איש מכם לא יאכל דם, וגם הגר שגר בתוככם לא יאכל דם.
עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃ (ס)כל איש מבני ישראל או מן הגר שגר בתוכם שיצוד חיה או עוף שמותר לאכול, ישפוך את דמו ויכסה את הדם בעפר.
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃כי נפשו של כל בשר קשורה בדמו. לכן אמרתי לבני ישראל: אל תאכלו את דמו של שום בשר, כי דמו קשור בנפשו. כל מי שאוכל אותו ייכרת.
כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃ט״ו–ט״ז
טומאה מאכילת נבלה וטרפה
כל אדם, בין אזרח ובין גר, שאוכל נבלה או טרפה, יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב; אחר כך יהיה טהור.
וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃אם הוא לא יכבס את בגדיו ולא ירחץ את גופו, הוא יישא את עוונו.
וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ז׳
הבאת הזבחים אל אוהל מועד
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃
לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָ֖ה אוֹתָֽם׃
וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃
ח׳–ט׳
איסור הקרבה מחוץ לאוהל מועד
וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃
וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃
י׳–י״ד
איסור אכילת דם וכיסוי דם הציד
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃
עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃ (ס)
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃
כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃
ט״ו–ט״ז
טומאה מאכילת נבלה וטרפה
וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃
וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מרכז את עבודת הזבח במקום שנקבע ואת מעמדו המיוחד של הדם. הוא מחייב להביא זבחים ועולות אל פתח אוהל מועד, אוסר זביחה פולחנית אחרת ואכילת דם, ומסביר שהדם ניתן על המזבח לכפרה.
פסוקים א׳–ו׳
השחיטה והזבח מובאים אל המשכן
בני ישראל מצווים שלא לשחוט שור, כבש או עז ולהשאיר את השחיטה מחוץ למסגרת שנקבעה. את הזבחים יש להביא אל פתח אוהל מועד ואל הכוהן, ושם להקריב אותם כזבחי שלמים. הכוהן זורק את הדם על המזבח ומקטיר את החֵלב.
פסוקים ז׳–ט׳
הפסקת הזביחה לשעירים
בני ישראל מצווים שלא לזבוח עוד את זבחיהם לשעירים שהם זונים אחריהם. האיסור נקבע כחוק לדורות, והקרבת עולה או זבח מחוץ למסגרת של אוהל מועד מביאה לעונש כרת.
פסוקים י׳–י״ב
הדם אינו נאכל
איסור אכילת הדם חל על בני ישראל ועל הגר שבתוכם. התורה מסבירה שנפש הבשר קשורה בדם ושאת הדם נתן ה׳ על המזבח כדי לכפר על הנפשות. משום כך מי שאוכל דם צפוי לכרת.
פסוקים י״ג–י״ד
כיסוי דם הציד
מי שצד חיה או עוף המותרים באכילה צריך לשפוך את דמם ולכסות אותו בעפר. גם כאן חוזר ההסבר שהדם קשור בנפש כל בשר, ולכן אין לאכול אותו.
פסוקים ט״ו–ט״ז
נבלה וטרפה
אזרח או גר שאוכל נבלה או טרפה נטמא. עליו לכבס את בגדיו ולרחוץ במים, והוא טמא עד הערב. אם אינו מכבס ואינו רוחץ, הוא נושא את עוונו.
הפרק קושר בין מקום הזבח, עבודת המזבח והאיסור לאכול דם, ומחיל את הדינים המרכזיים גם על בני ישראל וגם על הגר שבתוכם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא מחבר בין הזבח לתפילה
״איזו היא מנחה טהורה שבכל מקום מוקטר ומוגש לשמו של הקב"ה זהו תפלת המנחה״
תנחומא בובר פותח בדיני השחיטה של הפרק ומעמיד אותם מול דברי מלאכי על הקרבה "בכל מקום". המדרש שואל כיצד אפשר ליישב את דברי הנביא עם האיסור להעלות קורבנות בכל מקום, ומפרש שהמנחה הטהורה שעליה מדבר מלאכי היא תפילת המנחה ולא קורבן שמוקרב מחוץ למקום שנקבע. זו דרשת חז״ל המחברת בין עבודת הקורבנות לבין תפילה. בפשט ויקרא י״ז ההוראה ישירה: את הזבחים יש להביא אל פתח אוהל מועד, ולא להקריב אותם במקום אחר. המדרש אינו משנה את הדין אלא מציע כיצד להבין פסוק נבואי שנראה במבט ראשון כמתח איתו. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
תנחומא בובר, אחרי מות י״ד:א׳ ↗מדרש ההלכה על המילים "זה הדבר"
״תִּלְמֹד לוֹמַר: (ויקרא יז,ב) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי"״
המכילתא עוסקת בעיקר בדיני גנבה ושחיטה של בעלי חיים שהוקדשו. בתוך הדיון היא משתמשת במילים "זה הדבר אשר ציווה ה׳" מויקרא י״ז כדי לדון ביחס שבין עונש כרת על שחיטה מחוץ למקום שנקבע לבין חיובי תשלומים בדיני גנבה. זהו שימוש הלכתי בפסוק ולא פירוש פשוט של פתיחת הפרק. בפשט, משה מצווה לדבר אל אהרן, אל בניו ואל כל בני ישראל ולמסור להם את ההוראות הבאות. המכילתא לומדת מן הלשון הזאת פרט במערכת משפטית רחבה יותר, ולכן יש להשאיר את הדרשה כרובד חז״לי נפרד.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין י״ב:כ״א ↗המקור המצורף אינו מפרש את דין השחיטה
״דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אוֹמְרִים כּוּלָהֶם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא חוּץ מִבִּלְעָם״
במדבר רבה בקטע שסופק עוסק במגוון רחב של נושאים: דמויות שאין להן חלק לעולם הבא, שלמה, מלכים, פסוקים מתהילים, גאולה ומשלים. הקטע אינו מפרש באופן ישיר את פסוק ג׳ בויקרא י״ז או את הדין של שחיטת שור, כבש או עז במחנה או מחוצה לו. לכן הקשר למקום שאליו שובץ המקור מוגבל מאוד. אין להשתמש בדרשות שבקטע כדי להוסיף סיבה, פרט הלכתי או משמעות חדשה לדין השחיטה בפרק. בפשט הפסוקים, השחיטה נידונה כחלק מן החובה להביא את הזבח אל פתח אוהל מועד.
במדבר רבה י״ד:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מרחיב את "דם שפך" גם לזריקת דם בחוץ
״לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק דָּמִים בַּחוּץ״
רש״י מפרש את הביטוי "דם שפך" ומביא מדרש הלכה שלפיו האיסור אינו מוגבל למעשה השחיטה עצמו. לדבריו, הלשון כוללת גם מי שזורק את דם הקורבן מחוץ למקום שבו עבודת הדם אמורה להיעשות. הפסוק בפשט מתאר אדם ששוחט ולא מביא את הקורבן אל פתח אוהל מועד, וקובע שהמעשה נחשב לו לשפיכת דם. רש״י מוסיף יישום הלכתי נוסף המבוסס על חז״ל. לכן אין צורך להכניס את דין זריקת הדם לתוך הניסוח המודרני של הפסוק כאילו נאמר שם במפורש.
רש״י על ויקרא 17:4:2 ↗רש״י על אחריות הגדולים כלפי הקטנים
״לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים״
רש״י דורש את הביטוי "כל נפש מכם" שבאיסור אכילת הדם ולומד ממנו שיש אחריות גם על הגדולים ביחס לקטנים. לדבריו, אין לראות את הציווי רק כאיסור אישי שכל אדם בוגר שומע לעצמו, אלא גם כאזהרה שלא להביא קטנים לעבור עליו. זו הרחבה הלכתית המבוססת על לשון הפסוק ועל מסורת חז״ל. בפשט ויקרא י״ז, האיסור נאמר לכל בני ישראל ולגר שבתוכם: אסור לאכול דם. האחריות המיוחדת של מבוגרים כלפי ילדים אינה מפורשת בניסוח עצמו ולכן נשארת ביחידת הלימוד.
רש״י על ויקרא 17:12:1 ↗הרמב״ן על השעירים והפולחן האסור
״ומלת "עוד" תורה שכן היו ישראל עושים במצרים״
הרמב״ן דן באריכות במילה "שעירים" ומביא תחילה את רש״י, את הספרא ואת אבן עזרא. הוא מפרש את הפסוק בהקשר של זביחה לשדים וטוען שהמילה "עוד" רומזת שלדעתו מנהג כזה היה מוכר לישראל קודם לכן. בהמשך הוא מרחיב מאוד בתפיסות עתיקות על שדים ועל דרכי פעולתם. הרחבות אלה הן דברי הפרשן ואינן חלק מן הפשט הבסיסי של הפרק. הפסוק עצמו אוסר על ישראל לזבוח עוד את זבחיהם ל"שעירים" שהם זונים אחריהם. בניסוח המודרני נכון לשמור את המונח המקראי ולהבהיר שמדובר בפולחן אסור, בלי להפוך את התיאור המטפיזי של הרמב״ן לעובדה מקראית.
רמב״ן על ויקרא 17:7:1 ↗אבן עזרא מציע טעם לכיסוי הדם
״השם צוה לכסות כל דם שאינו קרב לגבי המזבח״
אבן עזרא קושר בין איסור אכילת הדם לבין מצוות כיסוי דם החיה והעוף. הוא מציע שכיסוי הדם שאינו מובא למזבח מונע מן הרואה לחשוב שמדובר בדם של זבח שנעשה לעבודה זרה. זו הצעת טעם למצווה, ולא סיבה שהפסוק עצמו נותן במפורש. בפשט הפרק ההוראה פשוטה: מי שצד חיה או עוף שמותר לאכול צריך לשפוך את דמם ולכסותו בעפר. מיד אחר כך התורה חוזרת על הקשר שבין הדם לנפש ואוסרת את אכילת הדם. את ההסבר הנוסף של אבן עזרא יש לייחס אליו בלבד.
אבן עזרא על ויקרא 17:13:2 ↗