ה׳ דיבר אל משה ואל אהרן ואמר להם:
וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ויקרא · פרק טו׳
דיני זיבה, שכבת זרע, נידה וטהרה
הפרק מפרט מצבי טומאה הקשורים להפרשות מן הגוף, את הטומאה העוברת במגע ובמשכב, את דרכי הטהרה והקורבנות הנדרשים לאחר זיבה ממושכת.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא טו׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ט״ו
זיבת האיש ודיני טהרתו
דברו אל בני ישראל ואמרו להם: כל איש שיש לו זוב מבשרו, הזוב שלו מטמא אותו.
דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃על המילים
זוב הוא המונח המקראי להפרשה הגופנית שבה עוסקים דינים אלה.
כך נקבעת טומאתו בזובו: בין שהזוב ממשיך לצאת מבשרו ובין שהזוב נעצר בבשרו, זו טומאתו.
וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃על המילים
לשון הפסוק מתארת שני מצבים של הזוב במונחים מקראיים, בלי להסביר אותם כמונחים רפואיים.
כל משכב שהזב שוכב עליו ייטמא, וכל כלי שהוא יושב עליו ייטמא.
כָּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכָֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃מי שנוגע במשכבו של הזב יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃מי שיושב על כלי שהזב ישב עליו יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְהַיֹּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃מי שנוגע בגופו של הזב יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃אם הזב יורק על אדם טהור, אותו אדם יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְכִֽי־יָרֹ֛ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃כל מרכב שהזב רוכב עליו ייטמא.
וְכָל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא׃מי שנוגע בכל דבר שנמצא תחת הזב ייטמא עד הערב. מי שנושא את הדברים האלה יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְכָל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃כל מי שהזב נוגע בו כשידיו עדיין לא נשטפו במים יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִגַּע־בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹא־שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃על המילים
הביטוי "וידיו לא שטף במים" נדון אצל המפרשים ביחס לטבילת הגוף, ולא רק לרחיצת הידיים.
כלי חרס שהזב נוגע בו יש לשבור, וכל כלי עץ יש לשטוף במים.
וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם׃כאשר הזב נטהר מזובו, הוא יספור שבעה ימים לטהרתו, יכבס את בגדיו, ירחץ את גופו במים חיים ויהיה טהור.
וְכִֽי־יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר׃על המילים
מים חיים הם המונח המקראי למים ממקור חי.
ביום השמיני הוא ייקח שתי תורים או שני בני יונה, יבוא לפני ה׳ אל פתח אוהל מועד וייתן אותם לכוהן.
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃הכוהן יעשה אחד מהם לחטאת ואת השני לעולה, ויכפר על האיש לפני ה׳ מזובו.
וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה מִזּוֹבֽוֹ׃ (ס)ט״ז–י״ח
שכבת זרע
אם יוצאת מאיש שכבת זרע, עליו לרחוץ במים את כל גופו, והוא יהיה טמא עד הערב.
וְאִ֕ישׁ כִּֽי־תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃כל בגד וכל עור שיש עליהם שכבת זרע יכובסו במים ויהיו טמאים עד הערב.
וְכָל־בֶּ֣גֶד וְכָל־ע֔וֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (פ)אם איש שוכב עם אישה ויש שכבת זרע, שניהם ירחצו במים ויהיו טמאים עד הערב.
וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב׃י״ט–כ״ד
דיני נידה
כאשר לאישה יש זיבת דם מבשרה, היא תהיה בנידתה שבעה ימים. כל מי שנוגע בה יהיה טמא עד הערב.
וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃כל דבר שהיא שוכבת עליו בזמן נידתה ייטמא, וגם כל דבר שהיא יושבת עליו ייטמא.
וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃מי שנוגע במשכב שלה יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְכָל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃מי שנוגע בכל כלי שהיא ישבה עליו יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכָל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃אם הדבר שבו הוא נוגע נמצא על המשכב או על הכלי שהיא יושבת עליו, הוא יהיה טמא עד הערב.
וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא יֹשֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנָגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃על המילים
מבנה המשפט המקראי קצר, ולכן הניסוח המודרני שומר על הקשר למגע במשכב או בכלי בלי להוסיף פרטים שאינם מפורשים.
אם איש שוכב איתה בזמן נידתה וטומאת נידתה חלה עליו, הוא יהיה טמא שבעה ימים, וכל משכב שהוא שוכב עליו ייטמא.
וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכָל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ (פ)כ״ה–ל׳
זיבת דם שלא בזמן הנידה
אם לאישה יש זיבת דם במשך ימים רבים שלא בזמן נידתה, או שהזיבה נמשכת מעבר לנידתה, היא תהיה טמאה בכל ימי זיבת טומאתה כפי שהיא טמאה בימי נידתה.
וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃כל משכב שהיא שוכבת עליו בימי זובה יהיה בדין המשכב של ימי נידתה, וכל כלי שהיא יושבת עליו יהיה טמא כמו בזמן נידתה.
כָּל־הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁר־תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כָּל־יְמֵ֣י זוֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה־לָּ֑הּ וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ׃כל מי שנוגע בהם ייטמא, יכבס את בגדיו, ירחץ במים ויהיה טמא עד הערב.
וְכָל־הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃כאשר היא נטהרת מזובה, היא תספור לעצמה שבעה ימים, ואחריהם תהיה טהורה.
וְאִֽם־טָהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר׃ביום השמיני היא תיקח שתי תורים או שני בני יונה ותביא אותם אל הכוהן, אל פתח אוהל מועד.
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח־לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃הכוהן יעשה אחד מהם לחטאת ואת השני לעולה, ויכפר עליה לפני ה׳ מזוב טומאתה.
וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הָאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת־הָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ׃ל״א–ל״ג
שמירת המשכן וסיכום הדינים
עליכם להזהיר את בני ישראל להתרחק מטומאתם, כדי שלא ימותו בטומאתם אם יטמאו את משכני שנמצא בתוכם.
וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם׃על המילים
הפועל "והזרתם" מבטא כאן הפרדה והרחקה מן הטומאה.
אלה הדינים של הזב ושל מי שיוצאת ממנו שכבת זרע והוא נטמא בה.
זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃וכן הדינים של אישה בנידתה, של זב או זבה בזובם, לזכר ולנקבה, ושל איש ששוכב עם אישה טמאה.
וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ט״ו
זיבת האיש ודיני טהרתו
וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃
וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃
כָּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכָֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃
וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְהַיֹּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכִֽי־יָרֹ֛ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכָל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא׃
וְכָל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִגַּע־בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹא־שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם׃
וְכִֽי־יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר׃
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה מִזּוֹבֽוֹ׃ (ס)
ט״ז–י״ח
שכבת זרע
וְאִ֕ישׁ כִּֽי־תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכָל־בֶּ֣גֶד וְכָל־ע֔וֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (פ)
וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב׃
י״ט–כ״ד
דיני נידה
וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃
וְכָל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכָל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא יֹשֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנָגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכָל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ (פ)
כ״ה–ל׳
זיבת דם שלא בזמן הנידה
וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃
כָּל־הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁר־תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כָּל־יְמֵ֣י זוֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה־לָּ֑הּ וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ׃
וְכָל־הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְאִֽם־טָהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר׃
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח־לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הָאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת־הָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ׃
ל״א–ל״ג
שמירת המשכן וסיכום הדינים
וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם׃
זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃
וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עוסק בטומאות הקשורות להפרשות מן הגוף ובאופן שבו הן משפיעות על האדם, על אנשים שבאים איתו במגע ועל חפצים שעליהם הוא שוכב, יושב או רוכב. הוא גם מפרט מתי מסתיימת הטומאה ומה נדרש כדי להשלים את הטהרה.
פסוקים א׳–י״ב
זיבת האיש
איש שיש לו זוב מוגדר טמא. משכבו, מושבו ומרכבו נטמאים, ומגע בגופו או בחפצים מסוימים הקשורים אליו יכול לחייב כיבוס בגדים, רחיצה וטומאה עד הערב. כלי חרס שנגע בו נשבר, וכלי עץ נשטף במים.
פסוקים י״ג–ט״ו
טהרת הזב
לאחר שהזב נטהר מזובו הוא סופר שבעה ימים, מכבס את בגדיו ורוחץ את גופו במים חיים. ביום השמיני הוא מביא שתי תורים או שני בני יונה. הכוהן מקריב אחד לחטאת ואחד לעולה ומכפר עליו לפני ה׳.
פסוקים ט״ז–י״ח
שכבת זרע
יציאת שכבת זרע מטמאת את האיש עד הערב לאחר רחיצת כל גופו. בגד או עור שעליהם שכבת זרע מכובסים וטמאים עד הערב. כאשר איש ואישה מקיימים יחסים שיש בהם שכבת זרע, שניהם רוחצים וטמאים עד הערב.
פסוקים י״ט–כ״ד
נידה
אישה שיש לה זיבת דם נמצאת בנידתה שבעה ימים. משכבה ומושבה נטמאים, ומי שנוגע בהם חייב בכיבוס בגדים וברחיצה ונשאר טמא עד הערב. אם איש שוכב איתה בזמן נידתה, הוא טמא שבעה ימים וגם משכבו נטמא.
פסוקים כ״ה–ל׳
זיבה שלא בזמן הנידה
אם זיבת הדם נמשכת ימים רבים שלא בזמן הנידה או מעבר לימי הנידה, האישה טמאה במשך ימי הזוב. לאחר שהזוב נפסק היא סופרת שבעה ימים, וביום השמיני מביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.
פסוקים ל״א–ל״ג
שמירה מטומאת המשכן
הפרק מצווה להרחיק את בני ישראל מטומאתם כדי שלא יטמאו את המשכן שבתוכם. בסיום נאספים יחד סוגי הטומאה שנידונו: זיבה אצל איש ואישה, שכבת זרע, נידה ומגע מיני עם אישה טמאה.
הפרק קובע מערכת מפורטת של טומאה, העברת טומאה וטהרה סביב הפרשות גופניות, תוך הבחנה בין מצבים זמניים לבין זיבה המחייבת ספירת שבעה ימים וקורבן לאחר סיומה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המקור עוסק בנזיר ומזכיר זיבה רק בהשוואה
״אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא בְּנִגְעָן וּבְזִיבָתָן״
במדבר רבה עוסק כאן בעיקר בדיני נזיר: איסור יין, תספורת וטומאת מת, וההשוואה בין נזיר לכוהן גדול. בתוך הדיון מופיעה הערה שלפיה האיסור להיטמא למת אינו שולל בהכרח טומאה שנגרמת מנגע או מזיבה. בכך המקור מזכיר את קטגוריית הזיבה שנידונה בפרק שלנו, אך אינו מפרש את דיני ויקרא ט״ו עצמם. לכן הקשר למערכת הזוב שבפרק מוגבל. ויקרא ט״ו מפרט כיצד הזב מטמא, כיצד חפצים ואנשים נטמאים ממנו וכיצד הוא נטהר. המדרש משתמש בזיבה רק כחלק מהבחנה אחרת בדיני נזיר וכוהן גדול. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
במדבר רבה י׳:י״א ↗הספרא דורש את המילה "איש"
״איש – פרט לקטן. או יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד?״
הספרא מתעכב על פתיחת פסוק ט״ז, "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע". תחילה הוא לומד מן המילה "איש" שהדין אינו נאמר באותה צורה על קטן. אחר כך הוא שואל אם גם בן תשע שנים ויום אחד יוצא מן הכלל, ומשתמש בתוספת הלשונית "ואיש" כדי לדון בהיקף הדין. זהו מדרש הלכה של חז״ל שמגדיר גבולות גיל הלכתיים מתוך לשון הפסוק. הפשט עצמו מדבר באיש שיוצאת ממנו שכבת זרע וקובע את רחיצתו וטומאתו עד הערב. הפרטים המדויקים של גיל החיוב אינם מפורשים בפסוק.
ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ו א׳ ↗הספרא מרחיב את דין הבגד והעור לכלים נוספים
״מנין לעשות שאר כל הכלים כבגד ועור? ת"ל "כל בגד וכל עור".״
הספרא בוחן את פסוק י״ז, שמזכיר במפורש בגד ועור שעליהם שכבת זרע. הוא שואל אם הדין מוגבל דווקא לשני סוגי החומרים האלה, ולומד מן המילים "כל בגד וכל עור" שיש מקום להרחיב את הדין גם לכלים נוספים. בהמשך הספרא מחזק את הלימוד באמצעות השוואה למקומות אחרים בתורה שבהם נזכרים בגד ועור בטומאת שרץ ובטומאת מת. זהו בירור הלכתי של חז״ל מעבר לניסוח הישיר של הפסוק, שבו נזכרים במפורש רק בגד ועור.
ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ו ד׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י על טומאת הרוק של הזב
״וְנָגַע בּוֹ אוֹ נְשָׂאוֹ, שֶׁהָרֹק מְטַמֵּא בְמַשָּׂא״
רש״י מפרש את פסוק ח׳ ומסביר שהדין של רוק הזב כולל מצב שבו הרוק נוגע באדם הטהור או כשהאדם נושא אותו. בכך הוא מבהיר שלדעתו הרוק עצמו הוא גורם מטמא, ואף יכול לטמא בדרך של נשיאה. הפסוק בפשט אומר שאם הזב יורק בטהור, אותו אדם מכבס את בגדיו, רוחץ במים ונשאר טמא עד הערב. רש״י מוסיף את ההגדרה ההלכתית של דרכי המגע עם הרוק, ואינו משנה את תוצאת הדין המתוארת בפסוק.
רש״י על ויקרא 15:8:1 ↗רש״י קושר את הביטוי לשלושה ימים
״אֶת שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הַלָּלוּ״
רש״י מעיר בקצרה על המילים "או כי תזוב" בפסוק כ״ה ואומר שהן מתייחסות ל"שלושת הימים הללו". ההערה מניחה מסגרת הלכתית שבה שלושה ימים הם יחידה משמעותית בהגדרת הזיבה. הקטע שסופק קצר מאוד ואינו מפרט כאן כיצד מחושבים אותם שלושה ימים או את כל התנאים הנלווים. לכן אין נכון להשלים מן המקור הזה פרטים שאינם מופיעים בו. בפשט הפסוק נאמר על זיבת דם במשך ימים רבים שלא בזמן הנידה או על זיבה שנמשכת מעבר לנידה.
רש״י על ויקרא 15:25:3 ↗הרמב״ן מפרש שטיפה כטבילת הגוף
״יקרא הכתוב הטבילה שטיפה במים״
הרמב״ן דן בביטוי "וידיו לא שטף במים" שבפסוק י״א. לדעתו, אין הכוונה שרחיצת הידיים לבדה מפסיקה את טומאת המגע. הוא מסביר שהתורה משתמשת כאן בלשון "שטיפה" כדי לרמוז לטבילת הגוף כולו במים, ומקשר זאת לרחיצה המפורשת בהמשך תהליך טהרת הזב. הרמב״ן גם מביא את דרשת חז״ל שלפיה הזכרת הידיים מלמדת עניין נוסף בדיני הטבילה. זהו פירוש מאוחר המבהיר לשון שקשה להבין כפשוטה. בניסוח הפסוק עצמו נשמרת לשון הידיים, ואילו ההרחבה על הטבילה שייכת לפרשנות.
רמב״ן על ויקרא 15:11:1 ↗אבן עזרא על זמן הזיבה
״לכל אשה עתים ידועות או יארע לה זוב על נדתה״
אבן עזרא מסביר את הביטוי "בלא עת נדתה" בכך שלמחזור הנידה יש זמנים מוכרים, והפסוק עוסק בזיבת דם שמופיעה מחוץ לזמן הזה. הוא מוסיף שהמצב האחר הוא זיבה שבאה על גבי הנידה, כלומר נמשכת מעבר לזמן הנידה הרגיל. זהו הסבר לשוני ותיאורי לפסוק כ״ה. הפסוק עצמו מבחין בין שני מצבים: זיבה בימים שאינם זמן הנידה, וזיבה שממשיכה על הנידה. בשני המצבים הוא קובע את טומאת האישה במשך ימי הזוב.
אבן עזרא על ויקרא 15:25:1 ↗