ה׳ דיבר אל משה ואל אהרן ואמר להם:
וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃ויקרא · פרק יא׳
בעלי חיים מותרים ואסורים ודיני טומאת נבלות
הפרק מגדיר אילו בעלי חיים מותרים באכילה ואילו אסורים, ומפרט כיצד מגע בנבלות ובשרצים מטמא בני אדם, כלים, מזון ומתקנים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא יא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בהמות המותרות והאסורות באכילה
דברו אל בני ישראל ואמרו להם: אלה בעלי החיים שמותר לכם לאכול מבין הבהמות שעל הארץ.
דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃מותר לכם לאכול בהמה שיש לה פרסה שסועה לגמרי וגם מעלה גֵרה.
כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃אבל יש בעלי חיים שיש להם רק אחד מן הסימנים האלה ואסור לאכול אותם. הגמל מעלה גֵרה, אבל אינו מפריס פרסה, ולכן הוא טמא לכם.
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃גם השפן מעלה גֵרה אבל אינו מפריס פרסה, ולכן הוא טמא לכם.
וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃על המילים
זיהויו המדויק של השפן המקראי עם מין מודרני אינו מוסבר בפרק.
גם הארנבת מעלה גֵרה אבל אינה מפריסה פרסה, ולכן היא טמאה לכם.
וְאֶת־הָאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם׃החזיר מפריס פרסה ופרסתו שסועה, אבל הוא אינו מעלה גֵרה, ולכן הוא טמא לכם.
וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֙סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃אל תאכלו מבשרם ואל תיגעו בנבלתם. הם טמאים לכם.
מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃יצורי המים
מבין כל היצורים שבמים מותר לכם לאכול כל מי שיש לו סנפיר וקשקשת, בימים ובנחלים.
אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃כל יצור מים שאין לו סנפיר וקשקשת, בין מן השרצים שבמים ובין משאר בעלי החיים שבמים, הוא שקץ לכם.
וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃הם יהיו שקץ לכם. אל תאכלו מבשרם, ואת נבלתם עליכם לתעב.
וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃כל יצור במים שאין לו סנפיר וקשקשת הוא שקץ לכם.
כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃עופות ושרץ העוף
מבין העופות, את אלה עליכם לתעב ואסור לאכול אותם, כי הם שקץ: הנשר, הפרס והעוזנייה.
וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעָזְנִיָּֽה׃על המילים
חלק משמות העופות ברשימה המקראית אינם מזוהים בוודאות עם מינים מודרניים, ולכן הם נשמרים בשמותיהם המקראיים.
גם הדאה והאיה למיניהן.
וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה וְאֶת־הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃כל עורב למינו.
אֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃בת היענה, התחמס, השחף והנץ למינהו.
וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃הכוס, השלך והינשוף.
וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף׃התנשמת, הקאת והרחם.
וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָרָחָֽם׃החסידה, האנפה למינה, הדוכיפת והעטלף.
וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָעֲטַלֵּֽף׃כל שרץ מעופף ההולך על ארבע הוא שקץ לכם.
כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ס)אבל משרצי העוף ההולכים על ארבע מותר לאכול את אלה שיש להם כרעיים מעל רגליהם, שבעזרתן הם מנתרים על הארץ.
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־לא [ל֤וֹ] כְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ׃על המילים
במקור נשמרים כאן הכתיב "לא" והקרי "לו".
מאלה מותר לכם לאכול את הארבה למינו, את הסלעם למינהו, את החרגול למינהו ואת החגב למינהו.
אֶת־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת־הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת־הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת־הֶחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ׃על המילים
שמות החרקים נשמרים כלשון המקרא משום שהזיהוי המדויק של חלק מהם אינו מפורט בפרק.
כל שרץ מעופף אחר שיש לו ארבע רגליים הוא שקץ לכם.
וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר־ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃טומאת נבלות ושרצים
מן הנבלות האלה אתם נטמאים: כל מי שנוגע בנבלתם יהיה טמא עד הערב.
וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃מי שנושא מנבלתם יכבס את בגדיו ויהיה טמא עד הערב.
וְכָל־הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃כל בהמה שיש לה פרסה אבל היא אינה שסועה לגמרי ואינה מעלה גֵרה, טמאה לכם. מי שנוגע בנבלתה ייטמא.
לְֽכָל־הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע ׀ אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא׃כל בעל חיים ההולך על ארבע ונע על כפותיו טמא לכם. מי שנוגע בנבלתו יהיה טמא עד הערב.
וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־כַּפָּ֗יו בְּכָל־הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃מי שנושא את נבלתם יכבס את בגדיו ויהיה טמא עד הערב. הם טמאים לכם.
וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם׃ (ס)אלה השרצים שעל הארץ שנחשבים טמאים לכם: החולד, העכבר והצב למינהו.
וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃על המילים
חלק משמות השרצים ברשימה המקראית אינם מזוהים בוודאות עם מינים מודרניים.
וגם האנקה, הכוח, הלטאה, החומט והתנשמת.
וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃אלה הם הטמאים לכם מבין השרצים. כל מי שנוגע בהם לאחר מותם יהיה טמא עד הערב.
אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל־הַשָּׁ֑רֶץ כָּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃כל חפץ שאחד מן השרצים המתים ייפול עליו ייטמא, בין כלי עץ, בגד, עור או שק, ובין כל כלי המשמש למלאכה. יש להביא אותו במים, והוא יישאר טמא עד הערב ואז יהיה טהור.
וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃אם אחד מהם ייפול לתוך כלי חרס, כל מה שבתוך הכלי ייטמא, ואת כלי החרס יש לשבור.
וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל־תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ׃מאכל שנועד לאכילה ובאו עליו מים ייטמא במצב המתואר כאן, וגם כל משקה שנועד לשתייה ונמצא בכלי כזה ייטמא.
מִכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל־כְּלִ֖י יִטְמָֽא׃כל דבר שנבלת אחד השרצים תיפול עליו ייטמא. תנור וכיריים שנטמאו כך יש לנתץ; הם טמאים ויישארו טמאים לכם.
וְ֠כֹל אֲשֶׁר־יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם ׀ עָלָיו֮ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃אבל מעיין או בור שבו מצטברים מים יישאר טהור. מי שנוגע בנבלת השרץ עצמה ייטמא.
אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה־מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא׃אם חלק מנבלתם ייפול על זרעים יבשים המיועדים לזריעה, הזרע יישאר טהור.
וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כָּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא׃על המילים
הפסוק עצמו אומר "זרע זרוע"; ההבחנה ביחס למים מתבררת מן הפסוק הבא.
אבל אם ניתנו מים על הזרע ולאחר מכן נפל עליו חלק מנבלתם, הזרע טמא לכם.
וְכִ֤י יֻתַּן־מַ֙יִם֙ עַל־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ס)אם בהמה שמותר לכם לאכול מתה, מי שנוגע בנבלתה יהיה טמא עד הערב.
וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃מי שאוכל מנבלתה יכבס את בגדיו ויהיה טמא עד הערב. גם מי שנושא את נבלתה יכבס את בגדיו ויהיה טמא עד הערב.
וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃איסור השרצים, קדושה והבדלה
כל שרץ השורץ על הארץ הוא שקץ ואסור לאכול אותו.
וְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃אל תאכלו מן השרצים שעל הארץ שום יצור שהולך על גחונו, הולך על ארבע או בעל רגליים רבות, כי הם שקץ.
כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם׃אל תעשו את עצמכם לשקץ באמצעות השרצים, ואל תיטמאו בהם ותהיו טמאים בגללם.
אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם׃כי אני ה׳ אלוהיכם. עליכם להתקדש ולהיות קדושים, כי אני קדוש. אל תטמאו את עצמכם בשום שרץ הרומש על הארץ.
כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָה֮ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃כי אני ה׳ שהעליתי אתכם מארץ מצרים כדי להיות לכם לאלוהים. עליכם להיות קדושים, כי אני קדוש.
כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי׃אלה הדינים הנוגעים לבהמות, לעופות, לכל בעלי החיים הנעים במים ולכל היצורים השורצים על הארץ.
זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ׃מטרת הדינים היא להבדיל בין הטמא לטהור ובין בעל חיים שמותר לאכול לבין בעל חיים שאסור לאכול.
לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
בהמות המותרות והאסורות באכילה
וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃
דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃
וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃
וְאֶת־הָאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם׃
וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֙סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃
מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃
יצורי המים
אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃
וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃
וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃
כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃
עופות ושרץ העוף
וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעָזְנִיָּֽה׃
וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה וְאֶת־הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃
אֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃
וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃
וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף׃
וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָרָחָֽם׃
וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָעֲטַלֵּֽף׃
כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ס)
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־לא [ל֤וֹ] כְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ׃
אֶת־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת־הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת־הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת־הֶחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ׃
וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר־ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃
טומאת נבלות ושרצים
וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכָל־הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
לְֽכָל־הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע ׀ אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא׃
וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־כַּפָּ֗יו בְּכָל־הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם׃ (ס)
וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃
וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃
אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל־הַשָּׁ֑רֶץ כָּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃
וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל־תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ׃
מִכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל־כְּלִ֖י יִטְמָֽא׃
וְ֠כֹל אֲשֶׁר־יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם ׀ עָלָיו֮ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃
אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה־מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא׃
וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כָּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא׃
וְכִ֤י יֻתַּן־מַ֙יִם֙ עַל־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ס)
וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
איסור השרצים, קדושה והבדלה
וְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃
כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם׃
אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם׃
כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָה֮ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃
כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי׃
זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ׃
לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק קובע מערכת של סימנים ורשימות שמבדילים בין בעלי חיים המותרים באכילה לבין בעלי חיים האסורים, וממשיך לדיני טומאה שנגרמת מנבלות ומשרצים. הוא עוסק בבהמות, ביצורי מים, בעופות, בשרצי עוף ובשרצים שעל הארץ.
סימני הבהמות
בהמה מותרת באכילה צריכה גם להפריס פרסה שסועה וגם להעלות גֵרה. הגמל, השפן והארנבת נזכרים כבעלי סימן אחד בלבד, והחזיר כבעל הסימן האחר בלבד; כולם אסורים באכילה ונבלתם מוגדרת טמאה.
סימני יצורי המים
מבין היצורים החיים במים מותרים אלה שיש להם סנפיר וקשקשת. כל יצור מים שאין לו את שני הסימנים האלה מוגדר שקץ ואסור באכילה.
עופות ושרצים מעופפים
במקום לתת סימן כללי לעופות, הפרק מונה בשמותיהם עופות שאסור לאכול. לאחר מכן הוא עוסק בשרצי עוף ומחריג מן האיסור סוגים מסוימים שיש להם כרעיים המשמשות לניתור, ובהם הארבה, הסלעם, החרגול והחגב למיניהם.
טומאה ממגע בנבלות
מגע בנבלת בעלי חיים מסוימים מטמא עד הערב, ונשיאת הנבלה מחייבת גם כיבוס בגדים. הפרק מונה שרצים שמטמאים במותם ומפרט מה קורה כאשר נבלתם נופלת על כלים, כלי חרס, מזון, תנור, כיריים, מים וזרעים.
איסור השרצים וקדושת ישראל
הפרק אוסר לאכול שרצים הרומשים על הארץ ומקשר את האיסור לחובת ישראל להתקדש ולא להיטמא. החתימה מסכמת שתכלית הדינים היא להבחין בין טמא לטהור ובין בעל חיים הנאכל לבין זה שאינו נאכל.
הפרק יוצר הבחנות מפורטות בין מותר לאסור באכילה ובין טהור לטמא, ומחיל את דיני הטומאה לא רק על בני אדם אלא גם על כלים, מזון ומתקנים שבאים במגע עם נבלות מסוימות.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
אהרן שומע את הדיבור לצד משה
״נאמר כאן דבר ונאמר דבר במדבר״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי עוסקת בסדר שבו דברי התורה נמסרו למשה, לאהרן, לבני אהרן, לזקנים ולישראל. בתוך הדיון היא משווה בין דיבור שנאמר במצרים לבין דיבור "במדבר", ומפנה לויקרא י״א כמקור שבו אהרן שומע לצד משה ואף קודם לבנים בסדר המסירה. המקור אינו מפרש את דיני בעלי החיים עצמם, אלא את מסגרת מסירתם. בפשט הפרק ה׳ מדבר אל משה ואל אהרן יחד, ושניהם מצווים לדבר אל בני ישראל. מדרש ההלכה משתמש בניסוח הזה כדי ללמוד על סדר השמיעה והלימוד. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי י״ב:א׳ ↗חז״ל על הצגת סימני הבהמות למשה
״וְכֵן בְּפַרְסוֹת בְּהֵמָה טְמֵאָה וּטְהוֹרָה״
במדבר רבה מונה נושאים שלפי המדרש משה התקשה בהם, ובהם הבחנה בין פרסות של בהמה טמאה וטהורה. הדרשה קושרת זאת ללשון "זאת החיה אשר תאכלו" ו"את זה לא תאכלו", ומספרת שהקב״ה הראה למשה את הדברים באצבע. זהו תיאור מדרשי של דרך ההוראה למשה, ולא פרט שנאמר בפשט ויקרא י״א. בפרק עצמו נמסרים הסימנים בצורה מילולית וברורה: בהמה מותרת צריכה להפריס פרסה שסועה ולהעלות גֵרה. חז״ל מוסיפים כאן תמונה של המחשה ישירה שנועדה להסביר את הסימנים.
במדבר רבה ט״ו:ד׳ ↗המקור המצורף עוסק בפרה אדומה
״ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום״
פסיקתא רבתי בקטע שסופק עוסקת בעיקר בדיני פרה אדומה, בשאלה ממי אפשר לקנות אותה, בסיפורים מדרשיים על פרות ובדיני הכנתה. המקור אינו מפרש ישירות את סימני הבהמות שבפסוק ג׳ של ויקרא י״א. לכן אין להשתמש בו כדי להוסיף לפשט הפרק הסברים על פרסה שסועה או העלאת גֵרה. הקשר היחיד הוא נושאי ורחב: שני המקומות עוסקים בבעלי חיים ובהלכות שנקבעו לגביהם. המקור נשמר כיחידת לימוד בפני עצמה בהתאם לחומר שסופק, בלי לייחס לו פירוש שאינו נמצא בו.
פסיקתא רבתי י״ד:א׳ ↗בעקבות המפרשים
קשקשים שנשרו לאחר היציאה מן המים
״הָא אִם הָיוּ לוֹ בַּמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִשִּׁירָן בַּעֲלִיָּתוֹ מֻתָּר״
רש״י, בעקבות הספרא, מסביר את החזרה על הכלל בדבר סנפיר וקשקשת. לדבריו, אם ליצור היו הסימנים הנדרשים כשהיה במים, העובדה שהשיל את הקשקשים לאחר שעלה מן המים אינה הופכת אותו לאסור. זהו פירוט הלכתי שאינו נאמר במפורש בניסוח המודרני של הפסוק. בפשט הפרק הכלל הוא שיצור מים שיש לו סנפיר וקשקשת מותר באכילה, ואילו מי שאין לו אותם נחשב שקץ. רש״י מסביר באיזה שלב בוחנים את קיומם של הסימנים.
רש״י על ויקרא 11:12:1 ↗מדוע יש לנתץ תנור וכיריים
״שֶׁאֵין לִכְלֵי חֶרֶס טָהֳרָה בִּטְבִילָה״
רש״י מסביר את הציווי לנתץ תנור וכיריים שנטמאו. לפי פירושו, כלים מן הסוג הזה נידונים ככלי חרס, וכלי חרס אינם נטהרים באמצעות טבילה במים. לכן, כאשר הם נטמאים בדרך המתוארת בפרק, הפתרון שנקבע הוא שבירה או נתיצה. הפסוק עצמו אומר שתנור וכיריים שנפלה עליהם נבלת השרץ נטמאים ויש לנתץ אותם. רש״י נותן את ההסבר ההלכתי לכך ומקשר את הדין לכלל רחב יותר על כלי חרס.
רש״י על ויקרא 11:35:2 ↗מגע, נשיאה וטהרה עד הערב
״והחמיר הכתוב במשא יותר מן המגע בכבוס הבגדים״
הרמב״ן מבחין בין מי שנוגע בנבלה לבין מי שנושא אותה. בשני המקרים האדם טמא עד הערב, אבל נשיאת הנבלה מחייבת גם כיבוס בגדים. הוא מסביר שהמקרא מחמיר בנשיאה יותר מבמגע, ומקשר את הביטוי "עד הערב" לתהליך הטהרה המתואר במקומות נוספים בתורה. הפירוש מסדר את פרטי הדינים המפוזרים בפרשה. בפשט ויקרא י״א אכן נאמר שוב ושוב שהנוגע בנבלה טמא עד הערב, ואילו הנושא אותה צריך גם לכבס את בגדיו. הרמב״ן מדגיש שההבדל הזה מכוון ולא מקרי.
רמב״ן על ויקרא 11:24:2 ↗מה פירוש נתינת מים על הזרע
״שישקו את השדה ונפל מנבלתם על הזרע״
אבן עזרא מפרש את המילים "וכי יותן מים על זרע" כמצב שבו הזרע נרטב, למשל בהשקיית השדה, ולאחר מכן נופלת עליו נבלת אחד השרצים. הוא מזכיר גם דעה אחרת בנוגע ליחס התחבירי של המים והנבלה. הפשט של שני הפסוקים קובע הבחנה ברורה: זרע שנבלת שרץ נפלה עליו בעודו במצב המתואר כזרע זרוע נשאר טהור, אבל אם ניתנו עליו מים ואז נפלה עליו הנבלה הוא טמא. אבן עזרא מציע דרך מעשית להבין את נתינת המים, בלי לשנות את ההבחנה שבפסוקים.
אבן עזרא על ויקרא 11:38:1 ↗