ה׳ קרא אל משה ודיבר אליו מאוהל מועד ואמר:
וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ויקרא · פרק א׳
דיני קורבן העולה
הפרק פותח את דיני הקורבנות ומפרט כיצד מקריבים קורבן עולה מן הבקר, מן הצאן או מן העוף.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא א׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ב׳
הקריאה למשה והקדמה לקורבנות
דבר אל בני ישראל ואמור להם: כאשר אדם מכם מביא קורבן לה׳ מן הבהמה, עליכם להביא את קורבנכם מן הבקר או מן הצאן.
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם׃ג׳–ט׳
עולה מן הבקר
אם הקורבן שלו הוא עולה מן הבקר, עליו להביא זכר שלם ללא מום. עליו להביא אותו אל פתח אוהל מועד, לרצונו, לפני ה׳.
אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֝תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃על המילים
המילה "לרצונו" מאפשרת יותר מדרך אחת להבנת היחס בין רצון המקריב לבין קבלת הקורבן ברצון.
המקריב יסמוך את ידו על ראש קורבן העולה, והקורבן יתקבל עבורו כדי לכפר עליו.
וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃ישחט את בן הבקר לפני ה׳. בני אהרן הכוהנים יקריבו את הדם ויזרקו אותו סביב על המזבח שנמצא בפתח אוהל מועד.
וְשָׁחַ֛ט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְ֠הִקְרִיבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן הַֽכֹּֽהֲנִים֙ אֶת־הַדָּ֔ם וְזָרְק֨וּ אֶת־הַדָּ֤ם עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃יש להפשיט את קורבן העולה ולחתוך אותו לנתחים.
וְהִפְשִׁ֖יט אֶת־הָעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ׃בני אהרן הכוהן ישימו אש על המזבח ויסדרו עצים על האש.
וְ֠נָתְנוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ׃בני אהרן הכוהנים יסדרו את הנתחים, את הראש ואת הפדר על העצים שנמצאים על האש שעל המזבח.
וְעָרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר עַל־הָעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃על המילים
הפדר הוא חלק שומני של הקורבן; פרשנים דנו בזיהוי המדויק שלו.
יש לרחוץ במים את הקרביים ואת הכרעיים. הכוהן יקטיר את הכול על המזבח. זהו קורבן עולה שנשרף באש, ריח ניחוח לה׳.
וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֽה׃ (ס)י׳–י״ג
עולה מן הצאן
אם קורבן העולה שלו הוא מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים, עליו להביא זכר שלם ללא מום.
וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃ישחט אותו בצד הצפוני של המזבח, לפני ה׳. בני אהרן הכוהנים יזרקו את דמו סביב על המזבח.
וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃יש לחתוך אותו לנתחים, עם ראשו והפדר שלו. הכוהן יסדר אותם על העצים שנמצאים על האש שעל המזבח.
וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת־פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃יש לרחוץ במים את הקרביים ואת הכרעיים. הכוהן יקריב את הכול ויקטיר אותו על המזבח. זהו קורבן עולה שנשרף באש, ריח ניחוח לה׳.
וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (פ)י״ד–י״ז
עולה מן העוף
אם קורבן העולה שלו לה׳ הוא מן העוף, עליו להביא את קורבנו מן התורים או מבני היונה.
וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קָרְבָּנֽוֹ׃הכוהן יביא את העוף אל המזבח, ימלק את ראשו ויקטיר אותו על המזבח. את דמו ימצה על קיר המזבח.
וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃על המילים
מליקה היא פעולה מיוחדת הנעשית בעולת העוף בידי הכוהן.
הכוהן יסיר את המוראה של העוף עם מה שנלווה אליה וישליך אותה ליד המזבח, בצד המזרחי, אל מקום הדשן.
וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃על המילים
המונח "בנוצתה" זכה לפירושים שונים, ולכן התרגום משאיר את פרטיו ללא הכרעה.
הכוהן ישסע את העוף עם כנפיו, אך לא יפריד אותו לשני חלקים. אחר כך יקטיר אותו על המזבח, על העצים שעל האש. זהו קורבן עולה שנשרף באש, ריח ניחוח לה׳.
וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ב׳
הקריאה למשה והקדמה לקורבנות
וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם׃
ג׳–ט׳
עולה מן הבקר
אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֝תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃
וְשָׁחַ֛ט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְ֠הִקְרִיבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן הַֽכֹּֽהֲנִים֙ אֶת־הַדָּ֔ם וְזָרְק֨וּ אֶת־הַדָּ֤ם עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְהִפְשִׁ֖יט אֶת־הָעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ׃
וְ֠נָתְנוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ׃
וְעָרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר עַל־הָעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֽה׃ (ס)
י׳–י״ג
עולה מן הצאן
וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃
וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת־פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (פ)
י״ד–י״ז
עולה מן העוף
וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קָרְבָּנֽוֹ׃
וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃
וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק הראשון בספר ויקרא פותח בקריאה של ה׳ אל משה מאוהל מועד ומציג את דיני קורבן העולה. הוא מפרט שלוש אפשרויות להבאת עולה: מן הבקר, מן הצאן או מן העוף.
פסוקים א׳–ב׳
הקריאה והאפשרויות לקורבן
ה׳ קורא אל משה ומורה לו לדבר אל בני ישראל. כאשר אדם מביא קורבן מן הבהמה, הקורבן יכול לבוא מן הבקר או מן הצאן. בהמשך הפרק ניתנת גם אפשרות של עולה מן העוף.
פסוקים ג׳–ט׳
עולה מן הבקר
עולה מן הבקר צריכה להיות זכר שלם ללא מום. המקריב מביא אותה אל פתח אוהל מועד וסומך את ידו על ראשה. לאחר השחיטה הכוהנים מטפלים בדם, והקורבן מופשט ומנותח. הנתחים מסודרים על המזבח, הקרביים והכרעיים נרחצים, והכול מוקטר.
פסוקים י׳–י״ג
עולה מן הצאן
כאשר העולה באה מן הכבשים או מן העיזים, גם היא צריכה להיות זכר שלם ללא מום. השחיטה נעשית בצד הצפוני של המזבח, הכוהנים זורקים את הדם סביב המזבח, והנתחים, הראש והפדר מסודרים על האש. הקרביים והכרעיים נרחצים לפני ההקטרה.
פסוקים י״ד–י״ז
עולה מן העוף
עולת עוף מובאת מן התורים או מבני היונה. הכוהן מבצע את המליקה, ממצה את הדם על קיר המזבח, מסיר את המוראה ואת הנלווה אליה ומשליך אותם למקום הדשן. הוא משסע את העוף בלי להפריד אותו לגמרי ומקטיר אותו על המזבח.
בכל שלוש האפשרויות הפרק מגדיר במדויק את סוג הקורבן ואת סדר הפעולות הנדרש עד להקטרת העולה על המזבח.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מאוהל מועד אל משה
״כָּל זְמָן שֶׁהָיָה הֶעָנָן שָׁם לֹא הָיָה נִכְנַס משֶׁה לְשָׁם״
במדבר רבה מחבר בין פתיחת ספר ויקרא לבין סיום ספר שמות. בסוף שמות נאמר שמשה לא היה יכול להיכנס לאוהל מועד מפני שהענן שכן עליו, ואילו במקומות אחרים מתואר משה נכנס לאוהל כדי לשמוע את הדיבור. המדרש מיישב את הדברים בכך שכל עוד הענן היה שם באופן שמנע כניסה, משה לא נכנס; כשהמצב השתנה, הוא היה נכנס ושומע את הדיבור. המדרש עוסק גם בניסוח "מאוהל מועד" ומשווה אותו לפסוקים המתארים את הדיבור מעל הכפורת, מבין הכרובים. זהו ניסיון של חז״ל ליישב תיאורים מקראיים שונים של מקום הדיבור, ולא פרט נוסף שנאמר בפשט של ויקרא א׳. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
במדבר רבה י״ד:י״ט ↗קורבן מן הבהמות שנמצאות ברשות האדם
״לֹא צִוִּיתִי אֶלָּא מִבְּהֵמָה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתְךָ״
במדבר רבה דורש את ההבחנה בין בהמות בית לבין חיות שאינן מצויות בדרך כלל ברשות האדם. המדרש מציין שהתורה אינה דורשת מן המקריב לצאת ולחפש חיות בר, אלא מפנה אל הבקר והצאן שנמצאים ברשות בני האדם. כך הוא קורא את המילים "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן" כהקלה מעשית בדרישת הקורבן. זהו הסבר מדרשי למשמעות הבחירה במינים האלה. בפשט הפרק עצמו נאמר באופן ישיר שאם אדם מקריב קורבן מן הבהמה, הוא מביא אותו מן הבקר או מן הצאן. המדרש מוסיף הסבר מדוע דווקא בהמות אלה נבחרו ולא חיות אחרות.
במדבר רבה כ׳:ה׳ ↗הסמיכה נעשית בידי המקריב ועל הראש
״"וסמך ידו" – לא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.״
הספרא מדייק מן המילים "וסמך ידו" שהסמיכה נעשית בידו של האדם שאליו מתייחס הקורבן, ולא באמצעות בנו, עבדו או שליח שלו. הדרשה מדגישה בכך את האופי האישי של פעולת הסמיכה לפני המשך עבודת הקורבן. הספרא מדייק גם מן הביטוי "על ראש" וקובע שמקום הסמיכה הוא ראש הקורבן דווקא, ולא הגב, הצוואר או החזה. הפסוק עצמו אומר בקיצור שהמקריב סומך את ידו על ראש העולה; מדרש ההלכה מפתח מן הניסוח הזה גבולות מדויקים למעשה הסמיכה.
ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק ד ב׳ ↗בעקבות המפרשים
הסמיכה חלה גם על עולות נוספות
״לְהָבִיא עוֹלַת חוֹבָה לִסְמִיכָה וּלְהָבִיא עוֹלַת הַצֹּאן״
רש״י מסביר שהמילים "על ראש העולה" אינן מצמצמות את הסמיכה רק לעולה מן הבקר המתוארת באותו מקום. לפי פירושו, מן הניסוח הזה נלמד שגם עולת חובה טעונה סמיכה וגם עולת צאן נכללת בדין הסמיכה. ההרחבה חשובה מפני שבפסוקים ג׳–ט׳ מתואר בפירוט קורבן העולה מן הבקר, ואילו תיאור העולה מן הצאן בפסוקים י׳–י״ג אינו חוזר במפורש על פעולת הסמיכה. רש״י, בעקבות מדרש ההלכה, מסביר שאין לראות בהיעדר החזרה ביטול של הדין, אלא להחיל את הסמיכה גם על סוגי העולה הנוספים שהוא מציין.
רש״י על ויקרא 1:4:1 ↗גיל העופות המתאימים לקורבן
״פְּרָט לִתְחִלַּת הַצִּהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁהוּא פָּסוּל״
רש״י מדייק מן ההבחנה בין "תורים" לבין "בני היונה". לפי פירושו, לכל אחד מן המינים יש שלב גיל המתאים לקורבן, ויש שלב ביניים של תחילת הציהוב שאינו מתאים לא לזה ולא לזה. אצל בני יונה שלב זה כבר נחשב מאוחר מדי, ואילו אצל תורים הוא עדיין מוקדם מדי. הפרט הזה אינו מפורט בפשט הפסוק, שבו נאמר רק שהעולה מן העוף יכולה לבוא מן התורים או מבני היונה. רש״י מביא את ההבחנה ההלכתית כדי להסביר מדוע התורה משתמשת בשני ניסוחים שונים ולא אומרת בפשטות תורים ויונים.
רש״י על ויקרא 1:14:4 ↗מהו הפדר
״ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כולם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים״
הרמב״ן דן במילה הנדירה "פדר" שבפסוק ח׳. הוא מציין שאונקלוס ומפרשים אחרים מבינים אותה במשמעות של שומן, אך מציע פירוש מצומצם יותר: לדעתו מדובר בשכבת שומן דקה הפרושה באזור הקרביים ומפרידה בין חלקים פנימיים. הרמב״ן מקשר את הזיהוי הזה גם למסורת חז״ל על פרישת הפדר מעל מקום השחיטה בדרך של כבוד. חשוב להבחין בין הפסוק עצמו לבין הדיון הפרשני: ויקרא א׳ מורה לסדר על העצים את הנתחים, הראש והפדר, אך אינו מגדיר מהו הפדר מבחינה אנטומית. הרמב״ן מציע זיהוי מסוים למונח.
רמב״ן על ויקרא 1:8:1 ↗מדוע נאמר בני היונה
״בני היונה. להוציא את הגדולים על כן לא אמרו יונים:״
אבן עזרא מתמקד בביטוי "בני היונה" ומבין אותו כהגבלת גיל. לדבריו, התורה אומרת בני יונה ולא יונים כדי להוציא מן האפשרות את היונים הגדולות. כלומר, כאשר הקורבן בא ממין היונה, מדובר ביונים צעירות. הפירוש מסביר את בחירת המילים בפסוק י״ד בלי להוסיף סוג קורבן חדש. הפסוק מעמיד שתי אפשרויות לעולת העוף: תורים או בני יונה. אבן עזרא רואה בשם "בני היונה" עצמו הוראה על הגיל המתאים של העוף, בניגוד לניסוח שהיה כולל גם יונים בוגרות.
אבן עזרא על ויקרא 1:14:2 ↗