איך הפך הזהב לצל? איבד המראה היפה. האבנים הקדושות התפזרו בראש כל הרחובות.
אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ (ס)איכה · פרק ד׳
אובדן הערך והסבל של ירושלים
תיאור התדרדרות המעמד והמצב הפיזי של תושבי ירושלים, מחיר הרעב והחורבן, וקריסת המנהיגות והידידות.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
איכה ד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אובדן הערך והסבל של ירושלים
בני ציון היקרים, שהיו מיוחסים כמו פז, איך הפכו לחומר זול וחסר ערך, כמו עבודה גרוע של צורף?
בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃ (ס)אפילו הדרקונים נתקו את השד שלהם והניקו את גוריהם, אבל בנות עמי רעבו בגלל העוני במדבר.
גַּם־תנין [תַּנִּים֙] חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כי ענים [כַּיְעֵנִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר׃ (ס)על המילים
המילה תנין מופיעה בטקסט עם אפשרות לשינוי דקדוקי.
לשון התינוק נדבק לחיך שלו מרוב צמא. התינוקות ביקשו לחם, אבל אין מי שיפרש להם לחם.
דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃ (ס)התדרדרות המעמד והמצב הפיזי של תושבי ירושלים
אלו שאכלו מאכלים יקרים, נחנקו ברחובות. האמינים נהיו כמו תולעים וחיבקו את האשפה.
הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ (ס)חטאת בת עמנו גדולה יותר מחטאת סדום, שהתהפכה ברגע אחד, ואיש לא עצר אותה בידיו.
וַיִּגְדַּל֙ עֲוֺ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃ (ס)הנזירים שלה נראו נקיים כמו שלג וטהורים כמו חלב. העצמות שלהם הפכו אדומות כמו אבני פנינים וספיר.
זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃ (ס)האור שלהם הפך שחור יותר מחושך, ולא ניתן לראות אותם ברחובות. העור שלהם צמד לעצמם והם התייבשו כמו עץ.
חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃ (ס)מחיר הרעב והחורבן
עדיף היו הרוגים בחרב מאשר הרוגים מרעב, כי הם נותרו בחיים וזוכרים את היבול של השדות.
טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֙וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ (ס)נשים רחומות בישלו את ילדיהן, והם הפכו למזון עבורן בגלל השבר בתוך עמנו.
יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ (ס)השם סיים את חמתו, שפך את חרון אפו, והדליק אש בציון שאכלה את יסודותיה.
כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ׃ (ס)מלכי הארץ וכל יושבי העולם לא האמינו שצר ואויב יבואו בשערי ירושלים.
לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל [כֹּ֖ל] יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)חורבן המנהיגות והידידות של ירושלים
בגלל החטאים של הנביאים והעוונות של הכהנים, ששפכו בתוך העיר את דם הצדיקים.
מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֺנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃ (ס)העורים הולכים בחוצות ומתגלים בתוך הדם, והם לא מצליחים אפילו לגעת בבגדיה.
נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם׃ (ס)הטמאים התרחקו וקראו להם: תתרחקו, תתרחקו, אל תיגעו! כי הם נדחקו וגם נדחקו, והם אמרו בין העמים: לא תרצו לגור אצלכם.
ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר׃ (ס)השם הסתיר את פניו ולא יביט בהם יותר. הכהנים לא הרימו את פניהם, והזקנים לא רחמו עליהם.
פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים [וּזְקֵנִ֖ים] לֹ֥א חָנָֽנוּ׃ (ס)ייאוש מהעבר ומציאות הקץ
העיניים שלנו עדיין מתעטפות בעפר, כי אנחנו מחכים לעזרה שלנו. בכי אנחנו מחכים, ומחכים לאומה שלא תציל אותנו.
עודינה [עוֹדֵ֙ינוּ֙] תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃ (ס)המרדפים רדפו אחרי הצעדים שלנו ברחובות שלנו. הקץ שלנו קרוב, והימים שלנו נגמרו, כי הקץ הגיע.
צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ׃ (ס)הרודפים אחרינו היו מהירים כמו נשרים בשמיים מעל ההרים, והם ארבו לנו במדבר.
קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃ (ס)הנשימה שלנו, המשוח של ה', נלכדה בתוך השמד שלהם, את מי שאמרנו שנחיה תחת צילו בתוך העמים.
ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃ (ס)גורלן של אדום וציון
תשמחי ותחגגי, בת אדום, שאת יושבת בארץ עוץ. גם לך יעבור הכוס, ותשתכרי ותתעוררי.
שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי [יוֹשֶׁ֖בֶת] בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃ (ס)בת ציון, העונש שלך נגמר ולא יגלו אותך יותר. אבל בת אדום, העונש שלה נקבע והיא תיחשף על חטאיה.
תַּם־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
אובדן הערך והסבל של ירושלים
אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ (ס)
בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃ (ס)
גַּם־תנין [תַּנִּים֙] חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כי ענים [כַּיְעֵנִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר׃ (ס)
דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃ (ס)
התדרדרות המעמד והמצב הפיזי של תושבי ירושלים
הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ (ס)
וַיִּגְדַּל֙ עֲוֺ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃ (ס)
זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃ (ס)
חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃ (ס)
מחיר הרעב והחורבן
טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֙וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ (ס)
יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ (ס)
כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ׃ (ס)
לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל [כֹּ֖ל] יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)
חורבן המנהיגות והידידות של ירושלים
מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֺנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃ (ס)
נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם׃ (ס)
ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר׃ (ס)
פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים [וּזְקֵנִ֖ים] לֹ֥א חָנָֽנוּ׃ (ס)
ייאוש מהעבר ומציאות הקץ
עודינה [עוֹדֵ֙ינוּ֙] תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃ (ס)
צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ׃ (ס)
קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃ (ס)
ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃ (ס)
גורלן של אדום וציון
שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי [יוֹשֶׁ֖בֶת] בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃ (ס)
תַּם־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה מתאר את השפל הנורא של ירושלים, מרגע שהזהב הפך לבוץ ועד לרעב והחורבן של המנהיגות.
אובדן הערך והסבל של ירושלים
הפסוקים מתארים את ההתדרדרות הנוראית של ירושלים. התושבים היקרים והקדושים הפכו לחסרי ערך כמו חומר זול. התיאור מדגיש את הרעב והצמא האסיבי, שבו אפילו חיות פרא מצליחות לטפל בצאצאיהן, בעוד התינוקות האנושיים נותרים ללא אוכל וללא מים במדבר.
התדרדרות המעמד והמצב הפיזי של תושבי ירושלים
הפסוקים מתארים את השינוי המזעזע של תושבי ירושלים: ממעמד של יוקרה וטהרה למצב של רעב, רקבון וחשיכה. העוון של העיר הפך גדול מחטאת סדום, והאדם שפציעתו ורעבו הפכו אותו למעין גוף יבש ונטול אור, כשהעור צמד לעצמות מרוב רעב.
מחיר הרעב והחורבן
הפסוקים מתארים את זוועות הרעב בירושלים, שבו נותרו רק הרוגים בחרב לעומת אלו שמת מרעב, ואת המעשה הנורא של נשים שבישלו את ילדיהן. הכותב מסביר כי זו תוצאה מכעס ה' ששרף את יסודות ציון, וכי אף מנהיגי העולם לא האמינו שחורבן כזה יתרחש בשערי העיר.
חורבן המנהיגות והידידות של ירושלים
הפסוקים מתארים את התקופה שבה ירושלים נפרצה ונהרסה. בגלל חטאי הנביאים והכהנים, העיר הפכה למקום טמא וחסר תקווה. המנהיגים נדחקו ושוללו מהם הכבוד, והעמים סביב סירבו לקבל את השהות של התושבים, בעוד שהשם הסתיר את פניו מהם.
ייאוש מהעבר ומציאות הקץ
הפסוקים מתארים את מצוקת העם בימים האחרונים של ירושלים. העם מחכה לעזרה מעמים אחרים שלא באים, ומרגיש שהקץ הגיע. הרודפים מהירים וקשים, וגם התקווה להשתרע תחת צל השם נתקעת בתוך החורבן וההרס המלחמה.
גורלן של אדום וציון
הפסוקים מתארים את השונות בין גורלה של בת אדום לבין גורלה של בת ציון. בעוד שבת אדום צפויה לחוות משתה של שכר וזעזוע, בת ציון תזכה לסוף של גלות ועונש. בסופו של דבר, העונש של בת אדום יגיע לשיאו והיא תיחשף על מעשיה הרעים.
הפרק מסיים בתיאור גורלן של אדום וציון ובתקווה חלשה לסוף הכאב.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הקשר בין חורבן ירושלים לבין עבודת ישראל
״דבר אחר: פסל לך, הה"ד (קהלת ג): לכל זמן ועת לכל חפץ עת ללדת ועת למות, מכאן אמרו רבותינו ז"ל: ישבה אשה על המשבר תשעה״
במדרש שמות רבה מופיעה פרשנות המקשרת בין פסוקי חורבן לבין המעשים של משה רבנו. המדרש משתמש בשיטה של איסוף פסוקים מכתבי הקודש, כגון קהלת, תהילים וזכריה, כדי להראות שכל זמן בעולם הוא חלק מסדר אלוהי. המדרש מתמקד במושג ה"פסולת", המייצג את השאריות והחלקים שאינם נחשבים בראש וברשת. הפרשנות מסבירה כי ה' בחר להעניק למשה את ה"פסולת" כדי להעשיר אותו. זאת כגמול על כך שמשה עסק בעצמותיו של יוסף. לעומת זאת, עם ישראל, שלא התעסקו במצוות, קיבלו את כל הטוב שהיה בארץ מצרים. המדרש מדגיש כי העושר המגיע למשה הוא תוצאה של מסירות נפשו למעשה מצווה, גם אם נראה הדבר כחלק קטן או חסר ערך.
שמות רבה מ״ו:ב׳ ↗החשבון של נבוכדנצר
״[ח] א"ר תנחום בר חנילאי בשלשה מקומות הקב"ה קובל על נבוכד נצר הרשע, בספר ירמיה, בספר מלכים ובספר דברי הימים. כאנש דאמרי לחבריה חמון מה״
במדרש פסיקתא דֶרב כהנא מובאת דעת תנחום בר חנילאי, המפרט שלושה מקומות שבהם הַשֵּׁם יוצא בכעס על נבוכדנצר, מלך בבל הרשע. המדרש משווה את כעס הבורא לכעס של אדם המגלה בפני חבריו את רעהו של אחר. המדרש מפרט את המקומות הללו: בספר ירמיה, בספר מלכים ובספר דברי הימים. המדרש משתמש בציטוטים מתוך ספר ירמיה כדי להמחיש את חומרת המעשים והחורבן. הוא מראה כיצד הברית שנעשתה עם עם ישראל בסיני הופרה באופן חוזר ונשנה: החל מאיסור עבודה זרה, דרך איסור שבות וכיבוד הורים, ועד איסורי רצח וגזל. המדרש מדגיש את הפער בין הציווי האלוהי לבין המעשים בפועל.
פסיקתא דרב כהנא י״ג:ח׳ ↗בעקבות המפרשים
ההפוך ממה שהיה
״האמונים עלי תולע. על בגדי צבעונין:״
פרק זה של איכה מתאר את הנפילה הקשה של ירושלים, ממעמד של פאר וזהב למצב של דוחה וטמון באפר. השיר מדגיש את השינוי המזעזע בערך האדם ובמעמדו החברתי, כאשר בעבר היו אנשים בעלי כבוד, וכעת הם נחשבים כדברים שאין ערך להם. רש"י, בפירושו על פסוק חמש, מסביר כי הדימוי של ה'אמונים' כ'תולע' מרמז על דהייה והרס פנימי. הוא גם מציין כי הכוונה בבגדי צדק וצבעונין היא לבגדים יקרים וחשובים, שהפכו כעת למטעים של אפר וזיהום.
רש״י על איכה 4:5:1 ↗הזעם האלוקי והפרדת הכהנים
״פני ה' חלקם. פנים של זעם מאת הקב"ה חלקם והפרידם בגוים למען אשר פני הכהנים לא נשאו בהיותם בשלוותם:״
רש"י מפרש את הפסוק בקינה על כך שהזעם של ה' הוא חלק מכוון בתוצאות החורבן. לפי פירושו, פני ה' הם פני זעם שנועדו להפריד את הכהנים מהעמים האחרים. הסיבה לכך היא שהכהנים לא שמרו על קדושתם ועל התנהגות ראויה בזמן שהם חיו בשלווה. הפרשן מציג גישה המקשרת בין התנהגותם של המנהיגים הרוחניים לבין הגזירה הלאומית. הוא מסביר שהקדושה הופרה בזמן של שלווה, ולכן התוצאה הייתה ניתוק וריחוק מהעם.
רש״י על איכה 4:16:1 ↗ההיפוך של ערך הזהב
״חלו – מלשון חיל, ואחרים אמרו כמו עַל רֹאש רְשָעִים יָחוּל (ירמיה כג יט):״
הפרק מתאר את התהליך הכואב שבו הדברים היקרים ביותר בעיר ירושלים הפכו לחסרי ערך. המילים מתארות כיצד זהב טהור, שהיה פעם יקר ונעלה, הפך לחלודה ודהוי, בדיוק כמו המעמד של האנשים שחיו בה. רבנו אבן עזרא מסביר על המילה "חלו" שיש לה קשר למילה "חיל", מה שמרמז על כוח או עוצמה שמתערערת. הוא גם מזכיר פרשנות אחרת הרואה בזה מעמד שנופל על ראש הרשעים, כפי שנכתב בנבואת ירמיהו.
אבן עזרא על איכה 4:6:1 ↗הפנים המסתערים של ה': פרשנות אבן עזרא
״פני ה' – זעף, כי בפנים יראה כמו ופניה לא היו לה עוד (ש"א א יח):״
בפסוק זה מתוארת עוצמת הזעם האלוהי המשתקפת דרך הפנים. אבן עזרא מפרש את הביטוי "פני ה'" כביטוי לכעס וזעם אלוהי, ומתאר מצב שבו הפנים נראות כסערה קשה. הוא מציין כי במצב זה הפנים איבדו את שקטן המקורי שלהן. הפרשן מתמקד בהיבט החזותי של הזעם, המשתקף בשינוי של הופעת הפנים, אך אינו טוען לכך שמדוct מדובר בשינוי בטבע האלוהי עצמו.
אבן עזרא על איכה 4:16:1 ↗