איך, השם כעס מאוד על בת ציון. הוא השליך מהשמיים אל הארץ את תפארת ישראל, ולא זכר אפילו את רעמת רגליו ביום כעסו.
אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ׃ (ס)איכה · פרק ב׳
זעם הַשֵּׁם וְחֶרֶב הַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלַיִם
תּוֹאֲרָה הַחֶרְבָּן הַקָּמָה, חֶרְבַּת הַכַּעַס שֶׁל הַשֵּׁם עַל צִיּוֹן, הַסֵּבֶל שֶׁל הַמְּנַהֵגִים וְהַיְּלָדִים וְהַקּוֹל הַמַּשְׁמִיד שֶׁל הָאוֹיְבִים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
איכה ב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
זעם ה' על ירושלים
השם בלע ולא חמל על כל יופי יעקב. הוא שבר בשיבתו את מצורי יהודה, הגיע לארץ, והשחית את הממלכה ואת שריה.
בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא [וְלֹ֣א] חָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ׃ (ס)הוא שבר את כל קרני ישראל בבחרון כעסו. הוא אחר ימינו מפני האויב, ושרף ביעקב כלה אש ששורפת מסביב.
גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב׃ (ס)הוא כרוך קשת כאויב, ימינו עומדת כצרה, והרג את כל מה שנעים לעין באוהלי בת ציון. זעמו נשפך כלהבה ששורפת.
דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃ (ס)הַשְׁמָדַת צִיּוֹן עַל יְדֵי הַשֵּׁם
הַשֵּׁם הָיָה כְּאוֹיֵב, הוּא בָּלַע אֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא בָּלַע אֶת כָּל הַאַרְמָנוֹת שֶׁלָּהּ, שִׁחֵת אֶת הַמְּצָדוֹת שֶׁלָּהּ, וְהֶרְבָּה בְּבַת יְהוּדָה רָעָב וְכָלוּת.
הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י ׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֙רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה׃ (ס)הוּא הֶחֱרִיב אֶת הַגִּנָּה כְּמוֹ גִּנָּה שֶׁמְּשַׁבֶּרֶת פֵּרוֹתֶיהָ. הוּא שִׁחֵת אֶת מוֹעֲדֵי הַקֹּדֶשׁ. הַשֵּׁם שָׁכַח בְּצִיּוֹן אֶת הַמוֹעֲדִים וְאֶת הַשַּׁבָּת, וּבְזַעַם אַפּוֹ הִבְזֶה אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּהֵן.
וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה ׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן׃ (ס)הַשֵּׁם הִרְוְחָה מִמִּזְבְּחוֹ וְהִשְׁאִיר אֶת מִקְדָּשׁוֹ נָפֹל. הוּא הִסְגִּיר אֶת חוֹמוֹת הַאַרְמָנוֹת שֶׁלָּהּ לִיד הָאוֹיֵב. בְּבֵית הַשֵּׁם הֶעֱלִיצוּ קוֹל שֶׁל צְרָחוֹת, כְּמוֹ בְּיוֹם מוֹעֵד.
זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י ׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד׃ (ס)הַשֵּׁם הֶחְלִיט לְהַשְׁחִית אֶת חוֹמַת בַּת צִיּוֹן. הוּא הִתְחִיל לִמְדֹּד בְּחוּט הַמּוֹדָה, וְלֹא הִסּוּר אֶת יָדוֹ מִלִּבְלֹעַ הַכֹּל. הַחֵל וְהַחוֹמָה הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְשֻׁמָּשִׁים וּמְשֻׁחְזָקִים בְּיָסֵד.
חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה ׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ׃ (ס)חורבן המנהיגות והסבל של ירושלים
השערים שלה טבעו בתוך הארץ. המלך והשרים שלה נהרסו ושברו את בריחי השערים. בין העמים אין תורה, וגם הנביאים לא מצאו חזון מהשם.
טָבְע֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהוָֽה׃ (ס)זקני בת ציון יושבים על הארץ ונרגעים. הם העלו אפר על ראשם, התעטפו שק, והורידו ראשם אל הארץ, בתולי ירושלים.
יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֙רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)עיניי כמעט נגמרו מדמעות, מעייי מתערבלים, ולבי נשפך על הארץ בגלל השבר של בת עמי, הילד הקטן והיונק ברחובות העיר.
כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֙רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה׃ (ס)הם יגידו לאמהותיהם: "איפה הדגן והיין?", בזמן שהן מתעטפות כמו פצועים ברחובות העיר, ורגשם נשפך אל חיק אמהותיהם.
לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם׃ (ס)חורבן ירושלים וקול האויבים
מה אוכל להגיד לך? במה אוכל לדמות אותך? בת ירושלים, מה אוכל להשוות לך כדי לנחם אותך, בת ציון, כי גדולה השברים שלך, ומי יוכל לרפא אותך?
מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ׃ (ס)הנביאים שלך ראו לך חזיונות שווא וטעות, והם לא הזהירו אותך על עוונותיך כדי להשיב אותך אל מקומך, אלא ראו לך חזיונות שווא ותועלות שווא.
נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֺנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים׃ (ס)כל העוברים בדרך מוחאים כפיים עלייך, שורקים ומניעים את ראשם על בת ירושלים. האם זאת העיר שכולם היו אומרים שהיא יפה מאוד ומעוררת שמחה בכל הארץ?
סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֙יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ׃ (ס)כל אויבייך פתחו מפניה לך, שורקים ומשחקים בשיניים, ואומרים: בערבנו! הנה זה היום שחיכינו לו, מצאנו אותו וראינו אותו.
פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ׃ (ס)קינת חורבן וזעקת העללים
הַשֵּׁם עָשָׂה אֶת מָה שֶׁתּוֹכְנֵה, הִוִּים אֶת דְּבָרוֹ שֶׁצִוָּה מֵימֵי קֶדֶם, שָׁבַר וְלֹא רָחַם, וְהוֹצִיא שִׂמְחָה עַלַיִךְ אֶת הָאוֹיֵב, שֶׁהֶעֱלָה אֶת קֶרֶן צָרַיִךְ.
עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ׃ (ס)לִבְּם צָעַק אֶל אֲדֹנָי: חוֹמַת בַּת צִיּוֹן, אַל תַּרְדי אֶת הַדְּמָעוֹת כַּנַּחַל יוֹם וָלַיְלָה, אַל תַּתְּני לָךְ מָנוֹחַ, אַל תַּחְדְּלִי לִזְלֹג מֵעֵינַיִךְ.
צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִ֠יּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ׃ (ס)קוּמִי, רוֹנִי בַּלַּיְלָה בְּרֹאשׁ הַמִּשְׁמָרוֹת, שִׁפְכִי אֶת לִבֵּךְ כַּמַּיִם לִפְנֵי אֲדֹנָי, הָרִימִי אֵלָיו אֶת כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עֲלָלַיִךְ, הַעֲטוּפִים בָּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל הַחוּצוֹת.
ק֣וּמִי ׀ רֹ֣נִּי בליל [בַלַּ֗יְלָה] לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ (ס)רְאֵה יְהוָה וְהַבֵּט לְמִי זָרַעְתָּ כָּךְ, הַאִם נָשִׁים יֹאכְלוּ אֶת פְּרִי בְּנֵיהֶן הַקְּטַנִּים, הַאִם יֵהָרֵג בַּמִקְדָּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא?
רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא׃ (ס)חֶרֶב הַכַּעַס וְהַחֲרָבָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
הַנַּעֲרִים וְהַזְקֵנִים שֶׁבַּחוּצוֹת שָׁכְבוּ עַל הָאָרֶץ, וְגַם הַבְּתוּלֹת וְהַנְּעוּרִים שֶׁלִּי נָפְלוּ בַּחֶרֶב. בְּיוֹם כַּעַסְךָ הֲרַגְתָּ, וְטָבַחְתָּ לְלֹא חֶמְלָה.
שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֙גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃ (ס)תִּקְרָא כְּיוֹם מִפְגָּשׁ לַמְגורִים שֶׁלִּי מִסָּבִיוֹת, וְלֹא יִמְצָא אֵף אִישׁ בְּיוֹם כַּעַס הַשֵּׁם, לֹא הַנִּמְלָטִים וְלֹא הַשְּׁאָרִים. כָּל אֵלֶּה הָיוּ הַיֹּדְעִים וְהַמַּרְבִּים שֶׁלִּי, וְהֵם הָיוּ הָאוֹיְבִים שֶׁלִּי.
תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
זעם ה' על ירושלים
אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ׃ (ס)
בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא [וְלֹ֣א] חָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ׃ (ס)
גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב׃ (ס)
דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃ (ס)
הַשְׁמָדַת צִיּוֹן עַל יְדֵי הַשֵּׁם
הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י ׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֙רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה׃ (ס)
וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה ׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן׃ (ס)
זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י ׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד׃ (ס)
חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה ׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ׃ (ס)
חורבן המנהיגות והסבל של ירושלים
טָבְע֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהוָֽה׃ (ס)
יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֙רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)
כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֙רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה׃ (ס)
לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם׃ (ס)
חורבן ירושלים וקול האויבים
מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ׃ (ס)
נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֺנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים׃ (ס)
סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֙יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ׃ (ס)
פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ׃ (ס)
קינת חורבן וזעקת העללים
עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ׃ (ס)
צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִ֠יּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ׃ (ס)
ק֣וּמִי ׀ רֹ֣נִּי בליל [בַלַּ֗יְלָה] לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ (ס)
רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא׃ (ס)
חֶרֶב הַכַּעַס וְהַחֲרָבָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֙גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃ (ס)
תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפֶּסֶק מְתָאֵר אֶת הַהֶרֶס הַמֻּחְלָט שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם בְּעֵינֵי הַמִּתְלוֹנְנִים, מֵהַבַּטַּת זַעַם הָאֱלֹהִים וְעַד זַעֲקַת הַעַלִּים.
זעם ה' על ירושלים
הפסוקים מתארים את חורבן ירושלים ובנות ציון על ידי ה'. הַשֵּׁם מתואר כמי שזועם מאוד, משמיד את תפארת ישראל, שובר את מצוריה ומחריב את הממלכה ואת שריה בכוח אש וזעם, כשהוא פועל כאל אויב המכה בכל יפה וחשוב.
הַשְׁמָדַת צִיּוֹן עַל יְדֵי הַשֵּׁם
הַפֶּסֻקִּים מְתָאֲרִים אֶת הַחֶרְבּוֹן הַנָּאַל בְּיִשְׂרָאֵל. הַשֵּׁם מִתְמַתֵּק כְּאוֹיֵב הַבּוֹלֵעַ אֶת הַאַרְמָנוֹת, מְשַׁחֵת אֶת הַמִּקְדָּשׁ וְאֶת הַמּוֹעֲדִים, וּמַשְׁאִיר אֶת הַחוֹמוֹת לְיַד הָאוֹיֵב בְּזַעַם וּבְכָלוּת.
חורבן המנהיגות והסבל של ירושלים
פסוקים אלו מתארים את קריסת ירושלים: השערים נפרצו, המנהיגים נהרסו והנביאים איבדו את קשרם עם השם. הזקנים מתאבלים באפר ושק, והדובר מתאר בכי עמוק על גורל הילדים הרעבים והנרדפים ברחובות העיר, כאשר האמהות מחפשות מזון לילדיהן בתוך הכאב והחוסר אונים.
חורבן ירושלים וקול האויבים
הפסוקים מתארים את גודל החורבן של ירושלים, שאינו ניתן לנחמה. הנביאים לא הזהירו מפני העוון, וכל העוברים בדרך והאויבים מביעים לעג, שמחה על חורבנה וסיפוק בכך שמה שחיכו לו אכן קרה.
קינת חורבן וזעקת העללים
קינה על חורבן ירושלים ותיאור הסבל הנורא של התושבים. הפסוקים מתארים את מימוש גזרת הַשֵּׁם, את הזעקה הנואשת של חומת ציון לדמעות וצדקה, ואת הקריאה למשגיחים להתעורר לפני שהרעב והמוות יקרבו לילדים ולכהנים.
חֶרֶב הַכַּעַס וְהַחֲרָבָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
הַפֶּסֶק מְתָאֵר אֶת הַהֲרָגָה הַקָּמִיהָה בְּיִרוּשָׁלַם, כְּשֶׁהַנַּעֲרִים, הַזְּקֵנִים, הַבְּתוּלֹת וְהַנְּעוּרִים נָפְלוּ בַּחֶרֶב בְּיוֹם אַף הָאֱלֹהִים. הַכֹּל נֶעֱלָם וְאֵין מִי שֶׁנִּמְלָט, וְאֶת כָּל הַשְּׁאֵרִים הָפַךְ הָאֹיֵב לִבְנֵי בַּיתִי שֶׁהַגְדַּלְתִּי, וְעַכְשָׁו הֵם הָאוֹיְבִים שֶׁלִּי.
הַפֶּסֶק מְסַיֵּם בְּקַריָּה לַסְּבִיבָה וְלַחֲבֵרִים לִרְאוֹת אֶת הַחֶרְבָּה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מִדַּת הַשֵּׁם הַשּׁוֹמֵר וְהָרֹפא
״אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, בְּמַה שֶּׁמַּכֶּה אֵינוֹ מְרַפֵּא, אֶלָּא מַכֶּה בָּאִזְמֵל וּמְרַפֵּא״
חֲכָמֵינוּ למדו אותנו שֶׁהַשֵּׁם אֵינוֹ פּוֹעֵל כְּמוֹ בְּנֵי אָדָמו. אָדָם פָּחוֹד מְכַבֶּה וּמְחַפֵּר, אֲשֶׁר בְּמַה שֶּׁהוּא מַכֶּה אֵינוֹ מְרַפֵּא. אֲבָל הַשֵּׁם, בְּמַה שֶּׁהוּא מַכֶּה, הוּא גַּם הַמְּרַפֵּא. כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְאִיּוֹב, הַשֵּׁם הִכָּה אוֹתוֹ בְּסַעֲרָה, וְגַם בְּסַעֲרָה הִרְפָּא אוֹתוֹ. הַשֵּׁם גַּם שׁוֹמֵר עַל עַמּוֹ בְּעֹמֶק וּבְדַקָּנוּת. כְּשֶׁהוּא הִגְלָה אוֹתָם, עָמַד בֶּעָבִים. כְּשֶׁהוּא פִּזֵּר אוֹתָם, פִּזֵּר אוֹתָם כְּיוֹנִים לַהָרִים. וּכְשֶׁהוּא מְבָרֵךְ אוֹתָם, הוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּהַשְׁקָפָה מֵעַל. הַשֵּׁם מְשַׁלֵּט בַּכֹּל, מִן הַסְּעָרָה וְעַד הַבְּרָכָה.
מדרש תנחומא, בשלח כ״ג:א׳ ↗סדר המלאכים והכסא בבית המקדש השמימי
״אַרְבַּע כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַחֲנֶה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מִיכָאֵל מִימִינוֹ. מַחֲנֶה שְׁנִיָּה שֶׁל גַּבְרִיאֵל עַל שְׂמֹאלוֹ. מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית שֶׁל אוּרִיאֵל״
הקטע מתוך פרקי דרבי אליעזר מתאר את המבנה המפואר של שירות המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא. לפי המקור, ארבע מחנות של מלאכי שירות מקיפות את הכסא מכל עבר: מיכאל מימין, גבריאל משמאל, אוריאל מלפנים ורפאל מאחור. בתוך המעגלים הללו שוכנת השכינה, כשהיא יושבת על כסא גבוה ומרשים המשתרע מעל האוויר. התיאור מדגיש את הוד המראה של השכינה, שחלקו נראה כחַשְׁמַל וחלקו כאש וברד. הכסא עצמו נראה כספיר, וסביבו שבעה ענני כבוד, כרובים וחיות הקודש המהללים את ה'. המקור מפרט את המבנה המדויק של המלאכים והכסא, תוך שימוש בדימויים מקראיים כדי להמחיש את עוצמת הכבוד האלוהי המוקף בצדק ומשפט.
פרקי דרבי אליעזר ד׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
החורבן והקציר של ירושלים
״כגן. כמו שגוזזין ירקות הגנה:״
הפסוק מתאר את האופן שבו הַשֵּׁם פעל בירושלים, כשהוא הרס את המבנים והחומות שלה. לפי רש"י, הדימוי של הריסת העיר דומה לפעולה של גזירת ירקות מתוך גינה או הגנה, שבה הכל נלקח ומרוקן. הפרשן מתמקד בשיטת הריסה מוחלטת שאינה משאירה דבר. הדימוי מדגיש את מהירות האובדן ואת העובדה שהחורבן לא השאיר צמחייה או בניין שלם, ממש כפי שגזירה יסודית מרוקנת את הגינה מתוכן.
רש״י על איכה 2:6:2 ↗השגחת הַשֵּׁם והגזירה המוחלטת
״בצע אמרתו. כלה גזרתו כמו (איוב ו) יתר ידו ויבצעני:״
רש"י מפרש את הפסוק שבו הַשֵּׁם עושה את כל אשר רצה, ומדגיש את עוצמת הגזירה. הוא משתמש בלשון המופיעה בספר איוב כדי להסביר שהעונש או הגזירה שהוטלו על ירושלים אינם חסרי גבול. לפי פירושו, הַשֵּׁם יכול להשלים את מה שהתחיל, ואין לו מגבלות על כוחו להוציא לפועל את רצונו. ההסבר של רש"י מתמקד במושג ה"בצע", שמשמעותו השלמת הפעולה עד תום. הוא מראה שמה שנתחיל כגזירה, יכול להמשיך ולהתממש בדרגת שלמות שהיא מעבר למה שניתן היה לצפות לו בתחילה, כפי שמופיע בסיפורו של איוב.
רש״י על איכה 2:17:1 ↗החורבן וההשמדה של ירושלים
״מועדו – כמו באי מועד (לעיל א ד):״
הפסוק מתאר את המצב הקשה של ירושלים לאחר החורבן. השם הפך את העיר למדבר וסר את כל ההגנות שלה. המילה "מועדו" מתייחסת למקום שנועד למפגש מיוחד או למעמד מוגדר, כפי שמציין אבן עזרא, אך כעת המקום נהיה ריק ומדברי. הפרשן אבן עזרא מסביר שניתן להבין את המילה "מועדו" בדומה לשימוש בביטוי "אי מועד", כלומר מקום המיועד למטרה מסוימת או למפגש קצוב. הוא מתמקד במשמעות המילולית של המילה בהקשר של מקום המיועד למעמד מסוים.
אבן עזרא על איכה 2:6:3 ↗הקריאה להרחבת הפה
״פצו – פתחו, כמו יפצה פיהו (איוב לה טז):״
הפרשן אבן עזרא דן במילה "פצו" המופיעה בפרק ב' באיכה. הוא מפרש את הפועל כצורך לפתוח את הפה ולצעוק, בדומה לביטוי המופיע בספר איוב על פתיחת הפה. ההסבר מראה כי החורבן הגדול מחייב ביטוי קולי וקריאה גלויה. אבן עזרא משתמש במקור מקראי אחר כדי להבהיר את המשמעות הפשוטה של הפעולה הנדרשת מן הקהילה בתוך המצב הקשה.
אבן עזרא על איכה 2:16:1 ↗