איך יושבת לבד העיר הגדולה, שהייתה מלאה באנשים, ועכשיו היא כמו אלמנה? היא שהייתה גדולה בקרב העמים ושרת במדינות, הפכה עכשיו לעבד.
אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַּבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃ (ס)איכה · פרק א׳
בְּכִי יְרוּשָׁלַיִם
קינה עַל הַחֵרְבּוֹן, הַסְּבָל וְהַאֲבָד הַתִּפְאֶרֶת שֶׁל עִיר הַמּוֹדָה
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
איכה א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בכי ירושלים
היא בוכייה בבכי בלילה, והדמעות שלה זולגות על לחייה. אין לה מנחם מכל כל האוהבים אותה, כי כל חבריה בגדו בה והפכו לאויבים שלה.
בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים׃ (ס)יהודה יצאה לגלות בגלל העוני והעבודה הקשה. היא יושבת בין העמים ולא מוצאת מנוחה, כי כל הרודפים אחריה השיגו אותה בתוך הצרה.
גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים׃ (ס)דרכי ציון מתאבלות כי אין באים לחגי המועד. כל שעריה שממה, כוהניה נאנחים, והנשים שלה נמצאות בצער רב, והיא עצמה מרת.
דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כָּל־שְׁעָרֶ֙יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נּוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ׃ (ס)חורבן ירושלים וכילית תפארתה
האויבים שלה הפכו למובילים, ושונאיה נמצאים בשלווה, כי ה' הוציא עליה עונש על ריבוי עבירותיה. הילדים שלה הלכו בשבי לפני האויב.
הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי־יְהוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי־צָֽר׃ (ס)כל תפארתה יצאה מבת ציון. השרים שלה הפכו כמו צירים שלא מצאו מרעה, והם הלכו בלי כוח לפני הרודף.
וַיֵּצֵ֥א מן־בת־[מִבַּת־] צִיּ֖וֹן כָּל־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹא־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּלְכ֥וּ בְלֹא־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף׃ (ס)ירושלים זוכרת את ימי הסבל שלה ואת המרד שלה. כל דברי החן שלה שהיו בימים קדומים, כשהעם שלה נפל ביד האויב ולא היה לה עוזר. האויבים ראו אותה וצחקו על חורבן שלה.
זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלִַ֗ם יְמֵ֤י עָנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּ֚ל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ׃ (ס)ירושלים חטאה, ולכן היא הפכה לנידוי. כל המכבדים אותה בזזו אותה, כי הם ראו את חרפתה. גם היא נאנחת ופנתה לאחור.
חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר׃ (ס)קינה על חורבן ירושלים
הטומאה שלה נמצאת בבגדיה, והיא לא חשבה על מה יקרה לה בסוף. היא נפלה לנפילה איומה, ואין מי שינחם אותה. תראה, ה', את סבלדי, כי האויב הגדיל את צרותיי.
טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב׃ (ס)ידו של האויב נפרשה על כל הדברים היקרים שלה. היא ראתה עמים שבאו למקדש שלה, למקום שציווית שלא יבואו אליו בקהל שלך.
יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ׃ (ס)כל עמה נאנחים ומחפשים לחם. הם נתנו את הדברים היקרים להם כדי להשיב את הנפש. תראה, ה', ותביט, כי הפכתי להיות זולה.
כָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְּשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה׃ (ס)לא לכם, כל העוברים בדרך: תסתכלו ותראו, אם יש כאב כמו הכאב שלי, שנגרם לי כשה' הוציא מתו חרון אפו.
ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֗וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ (ס)קינה על חורבן וסבל
מהשמיים הוא שלח אש בעצמותיי והיא ירדה פנימה. פרש רשת לרגלי וגרר אותי לאחור, והפך אותי למדבר, כל היום אני עצובה.
מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֙נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה׃ (ס)עול עבירותי ננעל בידו, הוא התנשא על צווארי וערער את כוחי. אדוני מסר אותי לידיים שאינני יכול לעמוד מולן.
נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּֽרְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא־אוּכַ֥ל קֽוּם׃ (ס)האדוני שבר את כל גיבוריי בתוכי, הוא קבע עבורי מועד להשמיד את צעירים. האדוני דרך על בת יהודה, הבת הצעירה.
סִלָּ֨ה כָל־אַבִּירַ֤י ׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּ֚ת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה׃ (ס)על כל אלה אני בוכה, עיניי, עיניי זולגות מים, כי רחוק ממני המנחם שמחזיר לי את הנפש. הילדים שלי נהיו נטושים כי האויב התחזק.
עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃ (ס)קינת ירושלים וסבל העיר
צִיּוֹן פָּרְשָׂה אֶת יָדֶיהָ, וְאֵין לָהּ אִישׁ שֶׁיַּנְחֵם אוֹתָהּ. הַשֵּׁם צִוָּה עַל כָּל סְבִיבֶיהָ שֶׁל יַעֲקֹב לִהְיוֹת צָרֶיהָ, וִירוּשָׁלִַם הָיְתָה בֵּינִיהֶם כְּזָנָה.
פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לְיַעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָיְתָ֧ה יְרוּשָׁלִַ֛ם לְנִדָּ֖ה בֵּינֵיהֶֽם׃ (ס)הַשֵּׁם צַדִּיק, כִּי מִפִּיהוּ מָרִיתִי. שִׁמְעוּ בְּנוֹ בְּכָל הָעַמִּים וּרְאוּ אֶת כְּאָבִי, כִּי הַבְּתוּלֹת וְהַבַּחוּרִים שֶׁלִּי הָלְכוּ בַּשֶּׁבִי.
צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־עמים [הָֽעַמִּ֗ים] וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י הָלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי׃ (ס)קָרָאתִי לָאֲהוּבַי, אַךְ הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים שֶׁלִּי בָּעִיר בּגְדוּ בִּי; הֵם רָצוּ לְהַצִּיל אֶת נִשְׁמָתָם וּמָצְאוּ אוֹכֶל.
קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי־בִקְשׁ֥וּ אֹ֙כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת־נַפְשָֽׁם׃ (ס)הִרְאֵה הַשֵּׁם, כִּי צַר לִי; מֵעַי חֹמְרִים בִּי וְלִבִּי נֶעֱרַב בְּתוֹכִי, כִּי מָרִיתִי אֶת פִּקּוּדָיו. בַּבַּיִת הֶחֱרִיבוּ בְּחֶרֶב עַד מוֹת.
רְאֵ֨ה יְהוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת׃ (ס)קינה על חורבן ירושלים
תשמעו את נאתי, כי אין לי מנחם. כל אויביי שמעו את הרע שקרה לי ושמחו, כי עשית זאת. הבאת יום של קריאה, ושיעשו גם הם בדיוק כמוני.
שָׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כָּל־אֹ֨יְבַ֜י שָׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֽוֹנִי׃ (ס)כל הרע שלהם יבוא לפניך, ותעניק להם את העונש כפי שעשית לי על כל העוונות שלי. כי אנחותיי רבות ולבבי חולה.
תָּבֹ֨א כָל־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֙יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
בכי ירושלים
אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַּבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃ (ס)
בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים׃ (ס)
גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים׃ (ס)
דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כָּל־שְׁעָרֶ֙יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נּוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ׃ (ס)
חורבן ירושלים וכילית תפארתה
הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי־יְהוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי־צָֽר׃ (ס)
וַיֵּצֵ֥א מן־בת־[מִבַּת־] צִיּ֖וֹן כָּל־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹא־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּלְכ֥וּ בְלֹא־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף׃ (ס)
זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלִַ֗ם יְמֵ֤י עָנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּ֚ל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ׃ (ס)
חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר׃ (ס)
קינה על חורבן ירושלים
טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב׃ (ס)
יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ׃ (ס)
כָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְּשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה׃ (ס)
ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֗וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ (ס)
קינה על חורבן וסבל
מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֙נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה׃ (ס)
נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּֽרְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא־אוּכַ֥ל קֽוּם׃ (ס)
סִלָּ֨ה כָל־אַבִּירַ֤י ׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּ֚ת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה׃ (ס)
עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃ (ס)
קינת ירושלים וסבל העיר
פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לְיַעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָיְתָ֧ה יְרוּשָׁלִַ֛ם לְנִדָּ֖ה בֵּינֵיהֶֽם׃ (ס)
צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־עמים [הָֽעַמִּ֗ים] וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י הָלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי׃ (ס)
קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי־בִקְשׁ֥וּ אֹ֙כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת־נַפְשָֽׁם׃ (ס)
רְאֵ֨ה יְהוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת׃ (ס)
קינה על חורבן ירושלים
שָׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כָּל־אֹ֨יְבַ֜י שָׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֽוֹנִי׃ (ס)
תָּבֹ֨א כָל־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֙יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפֶּסֶק מְתָאֵר אֶת הַמַּצָּב הַמְּרִיר שֶׁל יְרוּשַׁלַיִם לְאַחַר הַחֵרְבּוֹן, מֵהַבֵּית הַמְּשַׁבֵּר וְעַד הַמַּמְלָכוּת שֶׁנִּכְתָּאתָה.
בכי ירושלים
הפסוקים מתארים את נפילתה של ירושלים ויהודה. העיר שהייתה גדולה וחשובה הפכה לבדולה, שבורה ונטושה. ירושלים מתמודדת עם גלות, עבדות, בגידה של חבריה וצער עמוק על חורבן המקדש והחגים.
חורבן ירושלים וכילית תפארתה
הפסוקים מתארים את מצבה העלוב של ירושלים לאחר החורבן. העיר איבדה את כל יופייה ותפארתה, שריה נסוגים ללא כוח, ועם ישראל נפל בשבי. חטאיה של העיר גרמו לכך שהאויבים מבזים אותה וצוחקים על חורבנה, בעוד היא נאנחת מתוך צער עמוק.
קינה על חורבן ירושלים
הפסוקים מתארים את מצבה העגום של ירושלים לאחר החורבן. העיר שרויה בטומאה ובלעdis, אבדה לה יוקרתה וכל רכושה נבזז על ידי אויבים. העם סובל מרעב ומשפל, והדוברת מפצירה בבורא ובעוברים בדרך לראות את עוצמת הסבל שנגרם עקב חרון אפ ה'.
קינה על חורבן וסבל
הפסוקים מתארים את סבלו העמוק של ירושלים הנחרבת. הדוברת מתארת כיצד אלוהים שלח אש ורשת כדי להכניע אותה ולהפוך אותה למדבר. היא מתארת את משקל העבירות, את שבירת הכוח ואת חוסר המנחם בתוך החורבן והאויב המתחזק.
קינת ירושלים וסבל העיר
קינה על חורבן ירושלים וסבל העיר. הדוברת מתארת את הבדידות של ציון, את צדקת האל על חטאי העם, ואת בגידת המנהיגים והחורבן הנורא שבא כעונש על המרד.
קינה על חורבן ירושלים
הפסוקים מתארים את הייסורים של ירושלים לאחר החורבן. הדוברת מתלוננת על חוסר מנוח ועל שמחת אויביה שרואים את רעתה. היא מבקשת שהצדק יבוא גם כלפי אויביה, כפי שחווית עונש על עביאותי, שכן היא סובלת מאוד בלב שבור.
הַטֶּקסט מְתָאֵר אֶת הַתְּהוֹת וְהַמַּכָּה שֶׁל הָעִיר בְּדִבְרֵי אֲבֵלָה וְזַעֲקָה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הפרשנות על כותרת קינות ירמיהו
״אֲמַרוּ לֵיהּ לִיהוֹיָקִים: כָּתַב יִרְמְיָה סֵפֶר קִינוֹת. אֲמַר לְהוּ: מָה כְּתִיב בֵּיהּ? ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד״. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: ״בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה״. אֲנָא״
בפרשת המקרא הנוכחנת, המופיעה בתלמוד במסכת מועד קטן, מובאת שיחה בין ירמיהו הנביא לבין אדם אחר לגבי תוכן ספר הקינות. הדובר מציג את הפסוקים מתוך הספר כקולו של המלך עצמו, המדגיש את הבדידות, הבכי והצער של ירושלים ויהודה לאחר החורבן. הפרשנות הזאת מנסה להעניק פרשנות עמוקה לכל שורה בקינות, כשהיא מתייחסת למילים המבטאות את מצבה של העיר. המפרש מפרש את הפסוקים הללו לא כתיאור אובייקטיבי בלבד, אלא כביטוי למלכות המדברת מתוך הכאב.
מועד קטן כ״ו א:ט״ז ↗הדימוי של ירושלים כאלמנה
״״הָיְתָה כְּאַלְמָנָה״, אָמַר רַב יְהוּדָה, לִבְרָכָה: כְּאַלְמָנָה — וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר עָלֶיהָ.״
הקטע מביא את דבריו של רב יהודה בברכה בתענית, העוסק בביטוי "הייתה כאלמנה". הוא מסביר שהדימוי הזה אינו אומר שירושלים הפכה לאלמנה במובן המוחלט והממשי של המילה, אלא שהיא נדמת לאישה שבעלה יצא למסע רחוק אל עבר הים, כשהוא בכוונתו ובתקווה לשוב אליה. הפרשנות הזו של חז"ל מנסה להעמיק את עוצמת הבדידות והציפייה של העיר. במקום לראות רק את אובדן הבעל, רב יהודה מדגיש את המצב של המתנה וציפייה לחזור, מצב שבו הקשר עדיין קיים בלב, אך ההיעדר הפיזי יוצר תחושה של יתמות ואלמנות.
תענית כ׳ א:י״א ↗בעקבות המפרשים
הבדידות והעצבות של ירושלים
״הוגה. הדאיבה והוא לשון יגון:״
הפסוק מתאר את מצבה של ירושלים הנחרדת. רש"י מסביר כי המילה "דַּבָּה" בשפה המקראית מבטאת מצב של דבקות וצמצום, וכאן היא משמשת כביטוי ליגון עמוק וכבד. הוא מדגיש שהדיגון הזה הוא חלק מהחורבן הכרוך בבדידות העיר. הפרשן מתמקד במשמעות המילה המציינת את עוצמת העצבות, ומראה כיצית המילה מסתירה בתוכה את התחושה שהאדם נדבק ביגון שלו עד שהוא הופך לחלק ממנו.
רש״י על איכה 1:5:2 ↗הבדידות והצער של ירושלים
״עיני עיני. כלומר תמיד עיני יורדה מים כפל הלשון מלמד שאין הפוגות:״
ספר איכה מתאר את החורבן הנורא של ירושלים ואת הכאב העמוק של העיר שהייתה פעם מלאה באוכלוסייה ומלכות, וכעת יושבת לבדה. הפסוקים מביעים אבל על אובדן הכבוד, על הברית שנפרה ועל הסבל שבא על ידי הַשֵּׁם. הדוברת היא ירושלים עצמה, המתארת את מצבה המדכא ואת חוסר האונים שלה מול אויביה. בפירושו על הפסוק העוסק בבכי, רש"י מסביר שהביטוי "עיני, עיני" מדגיש את רציפות הבכי. לפי רש"י, כפילות המילים מלמדת שהדמעות זורמות ללא הפסקה ושהעיניים תמיד מלאות בבכי. רש"י מתמקד במשמעות הפשטית של הדגשת הכאב והמתמשכות של האבל.
רש״י על איכה 1:16:1 ↗המשחק במילים ומשמעות השבי
״הלכו שבי – בחסרון בי"ת, כמו "הנמצא בית ה'":״
בפירושו על איכה, אבן עזרא מציין אפשרות לשונית בכתוב. הוא מסביר כי המילה "שבי" יכולה להיקרא כחסרון של האות בית, בדומה לביטוי "הנמצא בית ה'". הוא מציע קריאה המבוססת על משחק מילים פנימי בטקסט, אך אינו קובע שזו הקריאה היחידה. ההסבר מתמקד בצד המילולי של המקרא ללא פרשנות רגשית או היסטורית נוספת.
אבן עזרא על איכה 1:5:4 ↗שימוש במילים כסמלים של כפל ועוצמה
״פירשה – בי"ת "בידיה" נוסף, כמו: "ותשקמו בדמעות שליש":״
בפירושו על איכה, אבן עזרא מסביר כי המילה "בידיה" בתורה יכולה להוות תוספת למשמעות המקורית, כפי שניתן להבין את הביטוי "ותשקמו בדמעות שליש" כתוספת של עוצמה או כמות. הוא מראה כי השפה המקראית מאפשרת הוספת משמעות דרך מבנה המילה עצמה, מבלי לשנות את המילים המפורשות, וזאת כדי להדגיש את עוצמת הדברים או את התוספת של הרגש והמציאות המתוארת בטקסט.
אבן עזרא על איכה 1:17:1 ↗