ואלישע אמר: תקשיבו לדבר הַשֵּׁם. ככה אמר הַשֵּׁם: מחר בשעה כזו, סאה של קמח יעלה שקל אחד, ושתי סאות של שעורה יעלו שקל אחד, בשער שמרון.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָֽה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃מלכים ב׳ · פרק ז׳
הבטחת אלישע והתקיימותה
אלישע מנבא את סיום המצור על שמשון, מחנה ארם ננטש ונהיה שפע של אוכל, והקצין נהרג כפי שנבוא אלישע.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלכים ב׳ ז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הבטחת אלישע והתוכנית של נפולי הצרעתיים
והאיש שהיה אחציין של המלך, שנשען על ידו של אלישע, ענה לאיש האלוהים ואמר: הנה, הַשֵּׁם יכול לעשות שפע בשמיים, האם זה באמת יקרה? ואלישע ענה לו: אתה תראה את זה בעיניים שלך, אבל אתה לא תאכל מזה.
וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ (ס)ארבעה אנשים נפוכי צרעת ישבו בכניסה לשער, והם אמרו אחד לשני: מה אנחנו יושבים פה עד שמות?
וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃אם נגיד שנכנס לעיר, אבל הרעב עדיין בעיר ונמות שם, או שנשאר כאן ונמות, אז בואו נלך למחנה הארמיים. אם הם יצילו אותנו - נחיה, ואם הם יהרגו אותנו - נמות.
אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃הַבְרָחַת מַחֲנֵה אֲרָם וּמְצֹאת הָאוֹצָר
בַּשַּׁחַר הֵם קָמוּ כְּדֵי לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, וְהֵם הִגִּיעוּ עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה שֶׁל אֲרָם, וְהִנֵּה לֹא הָיָה שָׁם אִישׁ.
וַיָּק֣וּמוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃וְהָאֲדֹנַי הִשְׁמִיעַ לְמַחֲנֵה אֲרָם קוֹל שֶׁל רֶכֶב, קוֹל שֶׁל סוּס וְקוֹל שֶׁל צָבָא גָּדוֹל, וְהֵם $^{ה}$אָמְרוּ אֶל אֲחִים אֲחִים: הִנֵּה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שָׂכַר אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ.
וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃הֵם קָמוּ וְרָצוּ בַּשַּׁחַר, וְהֵם הָעִיבוּ אֶת הָאֹהָלִים, אֶת הַסּוּסִים וְאֶת הַחֲמֹרִים שֶׁל הַמַּחֲנֶה כְּמוֹ שֶׁהָיוּ, וְהֵם רָצוּ לְהציל אֶת חַיֵּיהֶם.
וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃הַמְּצֹרָעִים הָאֵלֶּה הִגִּיעוּ עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהֵם נִכְנְסוּ לְאֹהֶל אֶחָד, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְלָקְחוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וְהָלְכוּ וְהִסְתִּירוּ, וְאָז שׁוּב הֵם חָזְרוּ וְנִכְנְסוּ לְאֹהֶל אַחֵר, וְלָקְחוּ מִשָּׁם וְהָלְכוּ וְהִסְתִּירוּ.
וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃הדיווח על המחנה הנטוש
אחד אמר לחברו: אנחנו לא עושים נכון היום. היום זה יום בשורה, אבל אנחנו מתכננים ומחכים עד אור הבוקר ומצאנו עבירה. עכשיו בואו נלך ונגיד לבית המלך.
וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃הם הגיעו וקראו לשערי העיר ואמרו להם: באנו למחנה ארם וראינו שאין שם אף אדם ואף קול אדם, חוץ מסוסים וחתורות קשורים ואוהלים שנשארו כפי שהיו.
וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃השומרים קראו ודיווחו זאת בתוך בית המלך.
וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃המלך קם בלילה ואמר לעבדיו: אני רוצה לספר לכם מה עשו לנו ארם. הם יודעים שאנחנו רעבים, ולכן הם יצאו מהמחנה כדי להתחבא בשדה, בטענה שאם הם יצאו מהעיר ונתפסו בחיים, נחזור לעיר.
וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤ה בהשדה [בַשָּׂדֶה֙] לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃ביזת מחנה ארם
אחד מעבדיו ענה ואמר: בואו וקחו חמישה מהסוסים שנותרו שם, כמו כל שאר העם של ישראל שנותר שם, כמו כל אוכלוסיית ישראל שנגמרה.
וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמון [הֲמ֤וֹן] יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃הם לקחו שני רכבי סוסים, והמלך שלח אחריהם אחרי מחנה ארם כדי לומר: לכו וראו.
וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַחֲנֵֽה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃הם הלכו אחריהם עד הירדן, והנה כל הדרך הייתה מלאה בבגדים ובכלים שארם השליכו בחיפזון, והשליחים חזרו ודיווחו למלך.
וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם בהחפזם [בְּחָפְזָ֑ם] וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃העם יצא וביזה את מחנה ארם, ונהיה שקלים של קמח שווה שעה, ושני שקלים של שעורה שווה שקל, כפי שאמר הַשֵּׁם.
וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃מות הקצין ומימוש הנבואה
והַמֶּלֶק הִפְקִיד אֶת הַקּצין שֶׁהָיָה נִשְׁעָן עַל יָדוֹ בַּשַּׁעַר, וְהָעָם רָמַס אוֹתוֹ בַּשַּׁעַר וְהוּא מֵת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לַמֶּלֶךְ בְּעֵת שֶׁהָיָה בְּמַעֲטֵה הַמֶּלֶךְ.
וְהַמֶּלֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃וְהָיָה כְּדִבְרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים לַמֶּלֶךְ: שְׁנֵי סְאִים שֶׁל שְׂעֹרִים יִהְיוּ בְּשֶׁקֶל אֶחָד וְסְאָה אַחַת שֶׁל קֶצֶע בְּשֶׁקֶל אֶחָד, כָּךְ יִהְיֶה בְּמָחָר בַּשַּׁעַר שֶׁל שַׁמְרוֹן.
וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן׃וְהַקְּצִין עָנָה לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָמַר: "וְהִנֵּה הַשֵּׁם יַעֲשֶׂה אַרְבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הַאִם יִהְיֶה כְּדָבָר זֶה?" וְהוּא אָמַר: "אַתָּה תִּרְאֶה אֶת זֶה בְּעֵינֶיךָ, אַךְ לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ".
וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וְהָיָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָעָם רָמַס אוֹתוֹ בַּשַּׁעַר וְהוּא מֵת.
וַיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הבטחת אלישע והתוכנית של נפולי הצרעתיים
וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָֽה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃
וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ (ס)
וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃
אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃
הַבְרָחַת מַחֲנֵה אֲרָם וּמְצֹאת הָאוֹצָר
וַיָּק֣וּמוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃
וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃
וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃
וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃
הדיווח על המחנה הנטוש
וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃
וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃
וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤ה בהשדה [בַשָּׂדֶה֙] לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃
ביזת מחנה ארם
וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמון [הֲמ֤וֹן] יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃
וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַחֲנֵֽה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃
וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם בהחפזם [בְּחָפְזָ֑ם] וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃
וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃
מות הקצין ומימוש הנבואה
וְהַמֶּלֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃
וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן׃
וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃
וַיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את התקופה שבה שמשון עיר היה תחת מצור כבד על ידי ארם, ואת מימוש הנבואה המדהים לגבי המחסור במזון.
הבטחת אלישע והתוכנית של נפולי הצרעתיים
אלישע מנבא כי מחר יסתלק הרעב בשמרון במחירים נגישים. איש המלך מפקפק בנבואה זו. במקביל, ארבעה נפולי צרעת הממתינים בשער מחליטים לצאת למחנה הארמיים כדי לנסות לשרוד.
הַבְרָחַת מַחֲנֵה אֲרָם וּמְצֹאת הָאוֹצָר
בַּשַּׁחַר מַחֲנֵה אֲרָם נֶעֱלָם כְּשֶׁהֶחְלִיטוּ לַבְרֹחַ בִּפְרִיעָה, כְּשֶׁהֵם הֶחְשִׁיבוּ שֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל שָׂכַר בְּרִית עִם מַלְכֵי חִת וּמִצְרַיִם. הַמַּחֲנֶה הִשְׁאִיר אֶת הָאֹהָלִים וְהַחַיּוֹת בַּמַּחֲנֶה הָעָזוּב. הַמְּצֹרָעִים הַמַּמְשִׁיכִים לַמְּחַפְּשִׂים מְצָאוּ בָּהֶם כְּסֶף, זָהָב וּבְגָדִים וְהִסְתִּירוּ אוֹתָם.
הדיווח על המחנה הנטוש
אנשים שחזרו מהמחנה של ארם מדווחים על מחנה ריק מתושבים, שבו נותרו רק סוסים, חמורים ואוהלים. הבשורה הזו מגיעה לבית המלך לאחר שקראו לשערי העיר. המלך מפרש את המתרחש כחלק מתוכנית של הארמיים שביודעים על הרעב בעיר.
ביזת מחנה ארם
אחד מעבדי המלך הציע לקחת סוסים מהעצורים כדי לבדוק את מצב מחנה ארם. השליחים גילו שהמחנה נטוש ורעו בבגדים וכלי שארם השליכו בבהלה. העם ביזה את המקום, ומחיר הקמח והשעורה היה כפי שנבטח.
מות הקצין ומימוש הנבואה
הפרק מתאר את מימוש הנבואה על קצין המלך. הקצין מת בדרך רמיסה בשער שׁמרון, בדיוק כפי שנחזה. המחיר החדש של המזון הוכרז, אך הקצין פטיר בביטול הנבואה בטענת בלתי אפשריות המקרים בשמיים, ומת כפי שנובא על ידי איש האלוהים.
הפרק מסתיים במות הקצין בשער העיר, כפי שאמר אלישע בדיוק.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההבטחה והספק: מידה כנגד מידה
״דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין שֶׁכׇּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ [וְגוֹ׳]״
במדרש במסכת סנהדרין, רב יונתן מסביר כיצד כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא הן מידה כנגד מידה. הוא משתמש בדוגמה מהנבואה של אלישע בערב המצור על שמשרון. אלישע מבטיח שהמחסור יסתיים ושהמזון יהיה זמין במחיר נמוך מאוד כבר למחרת. מנגד, המדרש מביא את תגובתו של השליש המלך, שמתקשה להאמין שהדבר יקרה. הוא טוען שהשם יכול ליצור שפע בשמיים, אך נשאר בספק אם המציאות תשתנה כהדרגתית. הגישה כאן מראה כיציית החיבור בין דיוק הנבואה לבין הקושי האנושי להבין את היכולת האלוקית.
סנהדרין צ׳ א:י״ט ↗כוחה של קללה ומשמעות המקום
״וּכְתִיב: ״וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת״. וְדִילְמָא קִלְלַת אֱלִישָׁע גְּרַמָה לֵיהּ? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת חָכָם, אֲפִילּוּ עַל חִנָּם הִיא״
בפרשת סנהדרין מסביר רב יהודה את מקור מותו של אדם שנרמס בשער. הוא מביא פסוק המראה כי האדם מת בשער, ושואל מדוע לא נאמר שהדבר קרה בגלל קללתו של אלישע הנביא. רב מסביר כי קללה של חכם היא בעלת כוח עצום, והיא יכולה להשפיע אפילו ללא סיבה נראית לעין. הגמרא בוחנת גם את המילה "בשער" מהפסוק. לפי הפירוש, הכוונה היא שהאירוע התרחש בזמן שהייתה התנהלות של מסחר או עסקים בשער העיר. הגישה כאן היא ניתוח טקסטואלי המשלב בין כוח המילה של חכם לבין פירוש מדויק של המיקום הגיאוגרפי והחברתי של האירוע.
סנהדרין צ׳ ב:א׳ ↗בעקבות המפרשים
השמיע הַשֵּׁם קול למחנה ארם
״השמיע את מחנה ארם. נדמה להם כאלו שומעין:״
בפרק זה ממשיכים האירועים בצאצאים של שומה, כאשר הַשֵּׁם יוצר פלא גורלי. בתוך המצור הקשה, הַשֵּׁם גורם למחנה ארם לשמוע קולות מופלאים. הקולות הללו גרמו לחיילי ארם לחשוב שסביבם הגיעו כוחות גדולים מאוד, שהביאו איתם רעש של מרכבות וסוסים. רש"י מפרש על פסוק זה כי הקולות ששמעו הארמיים היו כוחות דמיוניים. לפי פירושו, לא היה מדובר רק ברעש רגיל, אלא בדרך שבה הַשֵּׁם השמיע להם קולות שגרמו להם להאמין שהצבאות הגיעו. רש"י מתמקד בפרשנות שקולות אלו יצרו אצל הארמיים תחושה של פחד וביטחון שגויה לגבי המציאות בשטח.
רש״י על מלכים ב׳ 7:6:1 ↗השורדים בתוך העיר
״אשר נשארו בה. בתוך העיר, שלא מתו ברעב:״
הטקסט מביא את הדיווח על הקבוצה שנותרה בתוך העיר שרעבה, בניגוד לאלו שמותו ברעב. המקור מובא מתוך פירושו של רש"י על ספר מלכים ב'. רש"י מציין כי היו אנשים שנותרו בתוך העיר מבלי למות ברעב. הוא מתמקד בעובדה שהם שרדו בתוך המבצר עצמו, תוך שהוא מספק הסבר למצב השורדים בתוך העיר.
רש״י על מלכים ב׳ 7:13:1 ↗הקול המופלא בתוך המצור
״לבוא עלינו. וזהו הקול שאנו שומעים:״
הקטע מביא את דברי המצודת דוד על מלכים ב', פרק ז', פסוק ו'. הפרשן מסביר כי הקול שנשמע בתוך המחנה היה קול מופלא שגרם לארבעה נפילים לברוח בבהלה. הפרשנות מתמקדים בפירוש הפשט של המעשה, ומציינת כי זהו הקול המיוחד שהאנשים שומעים בתוך האירוע. מדובר בגישה המנסה להסביר את המקור של התופעה הנורמלית שנראתה כנסית.
מצודת דוד על מלכים ב׳ 7:6:2 ↗התחזקות האמונה והתגשמות הנבואה
״אשר השליכו. להקל משאם, בעבור מהירת הניסה:״
הפרק מתאר את התקופה שבה רעב כבד משתק את שתי ערי שומרון, ואת מימוש הנבואה המפתיעה של אלישע לגבי שפע המזון. בתוך המצוקה, ארבעה אנשי חרב מוצאים מחנה של ארמיים שנמלטו, ובתגובה למצוא או למות, הם מגלים שהארמיים עזבו את מחנם בגלל הפחד מפני קול רעמים ורעש כרתו, מה שגרם להם להותיר אוכל ורכוש ללא השגחה. מצודת דוד מפרש את הפסוק על פעולת ההשלכה של הארמיים, ומסביר שהם השליכו את הציוד שלהם במהירות רבה בשל הפחד הגדול שחשו. הפרשן מדגיש שהמהירות הזו נבעה מהניסיון המהיר והפתאומי שהם עברו בגלל הרעשים, דבר שהוביל להשארת כל הרכוש נגלה לעיני השומרונים.
מצודת דוד על מלכים ב׳ 7:15:1 ↗