נעמן היה שר הצבא של מלך ארם. הוא היה אדם חשוב מאוד בעיני המנהיגים שלו, כי הַשֵּׁם נתן לארם ניצחון בזכותו. האיש הזה היה גיבור ובעל כוח.
וְ֠נַעֲמָן שַׂר־צְבָ֨א מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּֽי־ב֛וֹ נָֽתַן־יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃מלכים ב׳ · פרק ה׳
נעמן הארמי נרפא והשקר של גיחזי
הנערה הישראלית, המכתב למלך ארם, הריפוי בירדן, והעונש על גיחזי
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלכים ב׳ ה׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הנערה הישראלית ורפואת נעמן
צבאות ארם יצאו למלחמה ולקחו שבויים מארץ ישראל, ביניהם נערה קטנה שהייתה אצל אשת נעמן.
וַאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן׃הנערה אמרה לגברתה: אם היה הנביא שגר בשומרון כאן, הוא היה יכול לרפא אותו ממחלתו.
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃נעמן הגיע וסיפר למנהיגים שלו בדיוק את מה שהנערה מארץ ישראל אמרה.
וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃המכתב של מלך ארם
מלך ארם אמר: לך אל מלך ישראל ושלח לו מכתב. הוא הלך ולקח איתו עשר ככרי כסף, ששת אלפים זהב ועשר סטים של בגדים.
וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּלֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי־כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃הוא הביא את המכתב למלך ישראל ואמר: עכשיו, כשהמכתב הזה מגיע אליך, אני רוצה שתדע ששלחתי אליך את נעמן העבדי שלי, ולקחתי אותו משבויו.
וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־נַעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃כשמלך ישראל קרא את המכתב, הוא קרע את בגדיו ואמר: האם אלוהים הוא שרוצה להרוג אותי ולהחיות אותי? הרי השולח אלי הזה רוצה לאסוף כל אדם משבויו. בבקשה, תדעו ותראו שהוא רק מחכה לי.
וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּֽי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּֽרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ־דְּעֽוּ־נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי־מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי׃כשאלישע איש האלוהים שמע שמלך ישראל קרע את בגדיו, הוא שלח אל המלך ואמר: למה קרעת את בגדיך? בוא אלי, כדי שתדע שיש נביא בישראל.
וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹֽא־נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ריפוי נעמן
נעמן הגיע עם סווסיו ורכב שלו ועמד ליד שער הבית של אלישע.
וַיָּבֹ֥א נַעֲמָ֖ן בסוסו [בְּסוּסָ֣יו] וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח־הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע׃אלישע שלח אליו שליח ואמר: לך, שטוף שבע פעמים בירדן, ובשרך יחזור אליך ונהיה נקי.
וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃נעמן כעס והלך, ואמר: הרי אמרתי לעצמי שהוא יצא אלי, הוא יצא. הוא עמד וקרא בשם ה' אלוהיו, ונופף את ידו על המקום, והמחלה נעלמה ממנו.
וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּאמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י ׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע׃האם לא טובים אבנה ונהרות דמשק יותר מכל מי ישראל? הרי לא הייתי שוטף בהם ונעשית נקי. הוא פנה והלך בכעס.
הֲלֹ֡א טוֹב֩ אבנה [אֲמָנָ֨ה] וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא־אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה׃רִיפּוּי נַעֲמַן וְהַסֵּרָב לִקְבִילַת הַמַּתָּנָה
עֲבָדָיו הִתְקָרְבוּ אֵלָיו וְדִבְּרוּ אֵלָיו: "אָבִי, הַנָּבִיא אָמַר לְךָ דָבָר גָּדוֹל, לָמָה לֹא תַעֲשֶׂה? הוּא אַף אָמַר לְךָ: תִּרְחַץ וְתִטְהָר".
וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּֽי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃הוּא יָרַד וְטָבַל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כְּפִי שֶׁאָמַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וּבְשָׂרוֹ חָזַר כְּבָשָׂר שֶׁל נַעַר קָטָן, וְהוּא נִטְהָר.
וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ שָׁבוּ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים, הִגִּיעוּ וְעָמְדוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ: "רְאֵה בְּטַעֲנָתְךָ, יָדַעְתִּי שֶׁאֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ חוּץ מֵאֲבוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. עַכְשָׁו, בְּבַקָּשָׁה, קַח בְּרָכָה מֵעֶבְדְּךָ".
וַיָּשָׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃הוּא עָנָה: "חַי הַשֵּׁם, שֶׁעָמַדְתִּי לְפָנָיו, אֲנִי לֹא אֶקַּח". וְהוּא לֹא רָצָה לָקַחַת, וְהוּא לֹחֵץ עָלָיו לָקַחַת, אַךְ הוּא סֵרַב.
וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃נעמן עוזב ואלישע וגיחזי
נעמן אמר: בבקשה, אל תיתן לעבדך משקל של כסף וזהב ועשרה בגדים. כי עבדי לא יעשה עוד קרבנות לא אלוהים אחרים, אלא רק להשם.
וַיֹּאמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיהוָֽה׃השם יסלח לעבדך על העניין הזה, כשבוא אדוני לבית רמון כדי להתפלל שם, כשהוא נשען על ידי, ואני אתפלל בבית רמון. בבואי להתפלל בבית רמון, השם יסלח לעבדך על העניין הזה.
לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא ׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָ֙תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח־נא יְהוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃הוא אמר לו: לך בשלום, והוא הלך ממנו חזרה לארם.
וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃ (ס)גיחזי, נער אלישע איש האלוהים, אמר: הנה אדוני הוריד מנעמן הארמי הזה את מה שהביא מידו. חי השם, אם לא רצתי אחריו ולקחתי ממנו בלי שהוא ידע.
וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַעַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה ׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָֽאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא חַי־יְהוָה֙ כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה׃המתנה של נממן
גיחי רץ אחרי נממן, ונממן ראה שהוא רודף אחריו, אז הוא נפל מהמרכבה כדי לפגוש אותו ושלום אמר.
וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַֽעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם׃הוא אמר: שלום אדוני, שלח אותי לומר שהנה עכשיו באו אליי שני נערים מהרי אפרים, בני הנביאים, בבקשה תן להם כסף וגם שני בגדים חדשים.
וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃נממן אמר: זה הרבה, קח שני כסף, והוא נתן שני כסף במשקלים של שני חרטים ועוד שני בגדים חדשים, ונתן אותם לשני הנערים שלו והם נסעו לפניו.
וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרָץ־בּ֗וֹ וַיָּצַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו׃הוא הגיע לעופל, לקח את הדברים מידיהם, בדק אותם בבית, שלח את האנשים והם הלכו.
וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ׃שקר גיחזי ועונשו
הוא הגיע ועמד בפני אדוניו ואמר לו: אלישע, מאיפה בא גיחזי? והוא ענה לו: עבדך לא הלך ולא בא.
וְהוּא־בָא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע מאן [מֵאַ֖יִן] גֵּחֲזִ֑י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־הָלַ֥ךְ עַבְדְּךָ֖ אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃הוא אמר לו: לא, הלב שלי הלך, כפי שאדם ירד מרכבו כדי לפגוש אותך. האם זה הזמן לקחת כסף, בגדים, זיתים, כרמים, צאן, בקר, עבדים ושפחות?
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֧ר הָֽפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל מֶרְכַּבְתּ֖וֹ לִקְרָאתֶ֑ךָ הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים וְזֵיתִ֤ים וּכְרָמִים֙ וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַעֲבָדִ֖ים וּשְׁפָחֽוֹת׃הצרה של נעמן תדבק בך ובזרעך לנצח. ואז הוא יצא מלפניו כשהוא חולה בצרה כמו שלג.
וְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו מְצֹרָ֥ע כַּשָּֽׁלֶג׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הנערה הישראלית ורפואת נעמן
וְ֠נַעֲמָן שַׂר־צְבָ֨א מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּֽי־ב֛וֹ נָֽתַן־יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃
וַאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃
וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃
המכתב של מלך ארם
וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּלֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי־כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃
וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־נַעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃
וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּֽי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּֽרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ־דְּעֽוּ־נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי־מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי׃
וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹֽא־נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
ריפוי נעמן
וַיָּבֹ֥א נַעֲמָ֖ן בסוסו [בְּסוּסָ֣יו] וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח־הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע׃
וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃
וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּאמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י ׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע׃
הֲלֹ֡א טוֹב֩ אבנה [אֲמָנָ֨ה] וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא־אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה׃
רִיפּוּי נַעֲמַן וְהַסֵּרָב לִקְבִילַת הַמַּתָּנָה
וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּֽי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃
וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃
וַיָּשָׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃
וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃
נעמן עוזב ואלישע וגיחזי
וַיֹּאמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיהוָֽה׃
לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא ׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָ֙תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח־נא יְהוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַעַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה ׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָֽאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא חַי־יְהוָה֙ כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה׃
המתנה של נממן
וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַֽעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם׃
וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃
וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרָץ־בּ֗וֹ וַיָּצַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו׃
וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ׃
שקר גיחזי ועונשו
וְהוּא־בָא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע מאן [מֵאַ֖יִן] גֵּחֲזִ֑י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־הָלַ֥ךְ עַבְדְּךָ֖ אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֧ר הָֽפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל מֶרְכַּבְתּ֖וֹ לִקְרָאתֶ֑ךָ הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים וְזֵיתִ֤ים וּכְרָמִים֙ וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַעֲבָדִ֖ים וּשְׁפָחֽוֹת׃
וְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו מְצֹרָ֥ע כַּשָּֽׁלֶג׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור מתחיל במצבו של נעמן, שר מלך ארם, והסוף מסתיים במחלה ובהתעוררות מצפון.
הנערה הישראלית ורפואת נעמן
נעמן, שר צבא ארם וגיבור מלחמה, זכה בניצחונות בזכות הַשֵּׁם. במהלך מלחמה נלקחה נערה ישראלית בשבי והגיעה לביתו של נעמן. הנערה הציעה לגברתה שהנביא בשומרון יכול לרפא את מחלת נעמן, ונעמן סיפר למנהיגיו על דברי הנערה.
המכתב של מלך ארם
מלך ארם שולח מכתב למלך ישראל עם מתנות יקרות, ובו הוא מדווח על שחרור נעמן העבדי שלו. מלך ישראל נכנס למצוקה וקורע את בגדיו מתוך פחד מאלוהים, אך אלישע הנביא שולח לו הודעה להגיע אליו כדי להבין את המצב.
ריפוי נעמן
נעמן הגיע אל אלישע כדי להירפא ממחלת הצרעת. אלישע הורה לו להשתחוות בירדן שבע פעמים. בתחילה נעמן התנגד בגלל כעס וזלזול בנהרות דמשק, אך לאחר שקרא בשם ה' וביצע את הפעולה, חזר בריא.
רִיפּוּי נַעֲמַן וְהַסֵּרָב לִקְבִילַת הַמַּתָּנָה
אַחֲרֵי שֶׁנַּעֲמַן טָבַל בַּיַּרְדֵּן וְנֶחְלְמוּ בְּשָׂרוֹ, הוּא וּמַחֲנֵהוּ שָׁבוּ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים. נַעֲמַן הִתְוַדָּה לְעֶלְיוֹן וְהִכִּיר בְּיִחוּד הָאֱלֹהִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וּבִקֵּשׁ בְּרָכָה. אֲבָל אִישׁ הָאֱלֹהִים סֵרַב לָתֵת לוֹ מַתָּנָה, וְלַמְרוֹת הַלֶּחֶט, הוּא לֹא רָצָה לְקַבְּלוֹ.
נעמן עוזב ואלישע וגיחזי
נעמן מבקש שלא ייתנו לו מתנות ויבקש סליחה על כוונתו להשתחות לאל אחר בבית רמון. אלישע מברך אותו ללכת בשלום. לאחר מכן גיחזי מספר לאלישע שרדף אחרי נעמן ולקח ממנו דברים בלי ידיעתו.
המתנה של נממן
גיחי רודף אחרי נממן, שנפגש איתו ונותן לשני נערים מתנות של כסף ובגדים. לאחר מכן נממן בודק את המתנות בביתו ושולח את הנערים לדרכם.
שקר גיחזי ועונשו
גיחזי ניגש לאדוניו ואמר לאלישע מאיפה הוא בא, אך לאחר מכן שיקר וטען שלא הלך לשום מקום. הוא הודה בפני אלישע שחשק לקחת רכוש מנעמן, ובתמורה הוטלה עליו צרת נעמן שתלווה גם את זרעו. בסיום, גיחזי יצא מן הנביא כשהוא חולה בצרה לבנה מאוד.
הפרק מסתיים במחלת הצרעת של גיחזי ובחזרת נעמן לביתו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
העונש של צרעת כתיקון וטהרה
״ד"א על זקן הכבדת עולך מאד, שהיתה מכבדת עולה על הזקן כבחור, אומר לה הקב"ה חייך שאני יושב עליך במשפט ודן אותך ומחייבך, שנאמר רדי״
בפרשת תזריע, המדרש מסביר את המושג "כבדת עולך" דרך דמותה של בת בבל, שמתוארת כרכה וענוגה שמתפנקת על בני עמה. התורה מזהירה שהקב"ה יוכל להכות את שרצון בצרעת, כעונש על הגאווה והחריבן של בית המקדש, וזאת כהתאמה למעשה של עמים שצבאו על ירושלים. המדרש משתמש בפרשנות על פסוקי נבואה כדי להראות שגם צרעת היא כלי של דין. התורה מציינת שגם אם הקב"ה מכה את שונא ישראל בצרעת בעולם הזה, המטרה הסופית היא טהרה. המדרש מפרש את המכה כעונש על קריאת בני ישראל "טמאים", אך מדגיש שהקב"ה יקדש ויטהר את עם ישראל בסופו של דבר. הגישה כאן היא שהעונש, ולו כואב כמו צרעת, נועד להוביל לתיקון ולקדושה מחודשת.
תנחומא בובר, תזריע ט״ז:ב׳ ↗הסכנה שבעין הרע ובדיבור על חבר
״ועל עין הרע, אמר ר' יצחק כיון שעינו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואומר השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל חפץ ואומר לו״
במדרש תנחומא בובר מוסבר כיצד עין הרע ודיבור רע על הזולת יכולים להוביל למצוקה. רב יצחק מסביר שאדם שמרגיש קנאה ואינו רוצה להשאיל חפציו, ומתרץ בטענה שאין לו כלים, עלול להיענש על ידי הקדוש ברוך הוא. כתוצאה מכך, הבית שלו עלול להיצלח בצרעת, דבר שגורם לכל הסביבה לראות את כליו כשהם, ובכך לחשוף את שקריו ואת צרת עינו בפני הכל. המדרש דן גם בנזק של דיבור על חבריו. הוא מביא את דוגמת משה רבנו, אשר נאלץ לסבול חוסר אמון בגלל דבריו. המדרש מציע שהעונש הפיזי הוא אמצעי שנועד להוכיח את הכשרות של האדם. מובא כאן גם הכלל שעל ישראל הקדוש ברוך הוא נוגע קודם בגוף ולא בבית, בניגוד לאומות העולם, כדי להרחיק אותם מן החטא.
תנחומא בובר, מצורע י׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
החיפוש אחר תירוץ
״מתאנה. מבקש תואנה להתגרות בי:״
בפירושו על המקרה בפרק ה', רש"י מסביר כי מלך ארם ניסה למצוא סיבה או טענה כדי להתגרות בנביא אלישע ולהתעמת איתו. לפי רש"י, המלך לא חיפש רק פתרון למחלת נרמם, אלא חיפש כשל או הזדמנות ליצירת סכסוך. הגישה של רש"י מתמקדת במוטיב הפנימי של המלך, ומציעה כי הפעולה לא הייתה רק רפואית אלא פוליטית. חשוב לציין שזהו פרשנות רבנית על הטקסט, ולאו דווקא משמעות פשוטה של המילים עצמן.
רש״י על מלכים ב׳ 5:7:2 ↗ההבדל בין דברי הנביא לדברי המשרת
״מאומה. חסר אל"ף, לפי שהיתה לקיחה זו למום:״
בפירושו על פסוק עשרים בפרק החמישי של ספר מלכים ב', רש"י מציין כי במקרה זה חסרה האות אלף במילה "לקחה". הוא מסביר שהשינוי בכתיבה נועד לרמוז שהלקיחה הזאת הייתה פגומה או לא שלמה, ושהיא כללה מום מסוים. הגישה של רש"י כאן היא פרשנות פנימית של הטקסט, המשתמשת בשינויים קטנים בכתיבת המקרא כדי להבין משמעויות עמוקות יותר. הוא מציע שהטעות בכתיבה אינה מקרית, אלא מסר המורה לנו על אופי האירוע.
רש״י על מלכים ב׳ 5:20:1 ↗התמודדות המלך עם הבשורה
״כי אך דעו נא. כאומר, הלא לא נעלם ממנו שלא אוכל לה, אבל הכוונה למצוא עלילה להלחם בי:״
בפרק זה אנו קוראים על נאman, שר צבא ארם, שסבל מלמחלת צהבת. הַשֵּׁם שלח את נביא בגלגל לרפא אותו דרך אלישע. המלך של ארם ובת המלך של ישראל חושבים מאוד על המקרה. המלך משיט קבוצת מכתבים ומתנות כדי לפתור את הבעיה. הטקסט מתאר את הבהלה של המלך ואת החשש שלו שזהו תכנון למלחמה. המצודת דוד מסביר שהמלך לא חשב שהנביא חסר יכולת, אלא שמא הוא מחפש תירוץ כדי לתקוף את ארם. הפירוש מתמקד בפרשנות המלכותית של המכתב, אך אין זה אומר שכל המפרשים מסכימים שהמנהיג פעל רק מתוך חשד צבאי.
מצודת דוד על מלכים ב׳ 5:7:3 ↗התכסיס של רעב בן אלישע
״הנה חשך. רוצה לומר: מנע את נעמן מליתן, הואיל ומנע עצמו מקחת מידו:״
בפסוק זה, רעב בן אלישע פוגש את אלישע הנביא ומבקש ממנו שימנע את נעמן מאסוף המתנות. רעב מנסה למנוע מנעמן לתת לו דברים, משום שנעמן עצמו נמנע מלקיחת מתנות מידו של אלישע. מצודת דוד מפרש את המילה "חשך" כפעולה של מניעה. לפי פירוש זה, רעב ביקש שהנביא ימנע מנעמן את נתינת המתנות, כיוון שנעמן כבר הפסיק לקחת מתנות מאלישע.
מצודת דוד על מלכים ב׳ 5:20:2 ↗