יהואם בן אחאב מלך על ישראל בשומרון, בשנה השמונה עשרה למלכות יהושפט מלך יהודה, והוא מלך שתים עשרה שנה.
וִיהוֹרָ֣ם בֶּן־אַחְאָ֗ב מָלַ֤ךְ עַל־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן בִּשְׁנַת֙ שְׁמֹנֶ֣ה עֶשְׂרֵ֔ה לִיהוֹשָׁפָ֖ט מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֖ךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָֽה׃מלכים ב׳ · פרק ג׳
מלכות יהואם, בגידת מלך מואב והנבואה על המים
לאחר מות אחאב, יהואם מלך על יהודה. מואב התמרדה על ישראל, ושלח מלך מואב קרבן למלך יהודה כדי להשיב את השליטה. בשיא המלחמה, המלכים פונים לאלישע הנביא. אלישע מבטיח מים בבקעת, אך המלחמה מסתיימת בטבח גדול ובהקרבת הבן בכבוד על המזבח.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלכים ב׳ ג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
מלכות יהואם ומס המואבי
הוא עשה את הרע בעיני ה', אבל לא כמו אביו ואימו, והסיר את עזת הבעל שאביו עשה.
וַיַּעֲשֶׂ֤ה הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה רַ֕ק לֹ֥א כְאָבִ֖יו וּכְאִמּ֑וֹ וַיָּ֙סַר֙ אֶת־מַצְּבַ֣ת הַבַּ֔עַל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אָבִֽיו׃אבל הוא לא נתרק מן החטאים של ירבעם בן נבט, אשר גרם לישראל לחטוא, והוא נשאר נאמן להם.
רַ֠ק בְּחַטֹּ֞אות יָרָבְעָ֧ם בֶּֽן־נְבָ֛ט אֲשֶׁר־הֶחֱטִ֥יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבֵ֑ק לֹא־סָ֖ר מִמֶּֽנָּה׃ (ס)ממלך מואב, משיע, היה גבאי, והוא החזיר למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף כבשים.
וּמֵישַׁ֥ע מֶֽלֶךְ־מוֹאָ֖ב הָיָ֣ה נֹקֵ֑ד וְהֵשִׁ֤יב לְמֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאָה־אֶ֣לֶף כָּרִ֔ים וּמֵ֥אָה אֶ֖לֶף אֵילִ֥ים צָֽמֶר׃ה–ח
בְּגִידַת מֶלֶךְ מוֹאָב
הַמֶּלֶךְ הָיָה בִּתְקוֹת מֶלֶךְ אַחְאָב, וּמֶלֶךְ מוֹאָב בָּגַד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
וַיְהִ֖י כְּמ֣וֹת אַחְאָ֑ב וַיִּפְשַׁ֥ע מֶֽלֶךְ־מוֹאָ֖ב בְּמֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃בַּיּוֹם הַזֶּה יָצָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם מִשֹּׁמְרוֹן וְגָייס אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל.
וַיֵּצֵ֞א הַמֶּ֧לֶךְ יְהוֹרָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא מִשֹּׁמְר֑וֹן וַיִּפְקֹ֖ד אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃הוּא הָלַךְ וְשָׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַר: "מֶלֶךְ מוֹאָב בָּגַד בִּי. הַאִם תֵּלֵךְ אִתִּי לְמוֹאָב לַמִּלְחָמָה?". וְהוּא עָנָה: "אֶעֱלֶה. כְּמוֹנִי כְּמוֹךָ, כְּעַמִּי כְּעַמְּךָ, כְּסוּסַי כְּסוֹסֶיךָ".
וַיֵּ֡לֶךְ וַיִּשְׁלַח֩ אֶל־יְהוֹשָׁפָ֨ט מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה לֵאמֹ֗ר מֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ פָּשַׁ֣ע בִּ֔י הֲתֵלֵ֥ךְ אִתִּ֛י אֶל־מוֹאָ֖ב לַמִּלְחָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶעֱלֶ֔ה כָּמ֧וֹנִי כָמ֛וֹךָ כְּעַמִּ֥י כְעַמֶּ֖ךָ כְּסוּסַ֥י כְּסוּסֶֽיךָ׃הוּא שָׁאַל: "אֵיזוֹ הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה?". וְהוּא עָנָה: "דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֶדּוֹם".
וַיֹּ֕אמֶר אֵי־זֶ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ נַעֲלֶ֑ה וַיֹּ֕אמֶר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר אֱדֽוֹם׃ט–יב
הַמְּלָכִים בַּמְּצָב דְּחוּק וְהַחִפּוּשׁ אַחֲרֵי אֱלִישָׁע
מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדֹם הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ שֶׁבַע יָמִים, וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם.
וַיֵּלֶךְ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל וּמֶֽלֶך־יְהוּדָה֙ וּמֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וַיָּסֹ֕בּוּ דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־הָיָ֨ה מַ֧יִם לַֽמַּחֲנֶ֛ה וְלַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלֵיהֶֽם׃מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמַר: "אֲשֶׁר הַשֵּׁם קָרָא אֶת שְׁלֹשַׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב".
וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲהָ֕הּ כִּֽי־קָרָ֣א יְהוָ֗ה לִשְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ם בְּיַד־מוֹאָֽב׃יְהוֹשָׁפָט שָׁאַל: "הַאִם אֵין כָּאן נָבִיא שֶׁל הַשֵּׁם, כְּדֵי לִשְׁאוֹל מִמֶּנּוּ אֶת הַשֵּׁם?" וְעָנָה אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: "הִנֵּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט, שֶׁשָּׁפַּךְ מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ".
וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשָׁפָ֗ט הַאֵ֨ין פֹּ֤ה נָבִיא֙ לַֽיהוָ֔ה וְנִדְרְשָׁ֥ה אֶת־יְהוָ֖ה מֵאוֹת֑וֹ וַ֠יַּעַן אֶחָ֞ד מֵעַבְדֵ֤י מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר פֹּ֚ה אֱלִישָׁ֣ע בֶּן־שָׁפָ֔ט אֲשֶׁר־יָ֥צַק מַ֖יִם עַל־יְדֵ֥י אֵלִיָּֽהוּ׃יְהוֹשָׁפָט אָמַר: "יֵשׁ כָּאן דְּבַר הַשֵּׁם". וְהֵרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, יְהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדֹם.
וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹשָׁפָ֔ט יֵ֥שׁ אוֹת֖וֹ דְּבַר־יְהוָ֑ה וַיֵּרְד֣וּ אֵלָ֗יו מֶ֧לֶךְ יִשְׂרָאֵ֛ל וִיהוֹשָׁפָ֖ט וּמֶ֥לֶךְ אֱדֽוֹם׃יג–טז
הנבואה על הנחל
אלישע אמר למלך ישראל: מה הקשר ביני לבינך? לך אל הנביאים של אבא שלך ואל הנביאים של אמא שלך. המלך אמר לו: לא, כי ה' קרא לשלושת המלכים האלה כדי למסור אותם לידי מואב.
וַיֹּ֨אמֶר אֱלִישָׁ֜ע אֶל־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ לֵ֚ךְ אֶל־נְבִיאֵ֣י אָבִ֔יךָ וְאֶל־נְבִיאֵ֖י אִמֶּ֑ךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַ֗ל כִּֽי־קָרָ֤א יְהוָה֙ לִשְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ם בְּיַד־מוֹאָֽב׃אלישע אמר: אני נשבע בשם ה' צבאות, שעמדתי לפניו, שאם לא אסתכל עליך ואראה אותך, לא אראה אותך, אלא רק בזכות זה שיהוספאת מלך יהודה עומד כאן.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֗ע חַי־יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו כִּ֗י לוּלֵ֛י פְּנֵ֛י יְהוֹשָׁפָ֥ט מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה אֲנִ֣י נֹשֵׂ֑א אִם־אַבִּ֥יט אֵלֶ֖יךָ וְאִם־אֶרְאֶֽךָּ׃עכשיו תביאו לי נגן, וכשהנגן ניגן, יד ה' הייתה על אלישע.
וְעַתָּ֖ה קְחוּ־לִ֣י מְנַגֵּ֑ן וְהָיָה֙ כְּנַגֵּ֣ן הַֽמְנַגֵּ֔ן וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו יַד־יְהוָֽה׃ואז אמר: כך אמר ה': הנחל הזה יהפוך לעמקים ועמקים.
וַיֹּ֕אמֶר כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה עָשֹׂ֛ה הַנַּ֥חַל הַזֶּ֖ה גֵּבִ֥ים ׀ גֵּבִֽים׃יז–כ
הבטחת המים והניצחון על מואב
כי כך אמר הַשֵּׁם: לא תראו רוח ולא תראו גשם, אבל הנחל הזה יתמלא מים, ותשתו אתם, את המקנה ואת הבהמה שלכם.
כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה לֹֽא־תִרְא֥וּ ר֙וּחַ֙ וְלֹֽא־תִרְא֣וּ גֶ֔שֶׁם וְהַנַּ֥חַל הַה֖וּא יִמָּ֣לֵא מָ֑יִם וּשְׁתִיתֶ֛ם אַתֶּ֥ם וּמִקְנֵיכֶ֖ם וּֽבְהֶמְתְּכֶֽם׃וזה יהיה פשוט וקל בעיני הַשֵּׁם, והוא ייתן את מואב בידכם.
וְנָקַ֥ל זֹ֖את בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָתַ֥ן אֶת־מוֹאָ֖ב בְּיֶדְכֶֽם׃ותכה כל עיר מבוצרת וכל עיר עם מחסור במים, ותפילו כל עץ טוב, ותסדו את כל מעיינות המים, ותכאבו את כל השטח הטוב בעזרת אבנים.
וְהִכִּיתֶ֞ם כָּל־עִ֤יר מִבְצָר֙ וְכָל־עִ֣יר מִבְח֔וֹר וְכָל־עֵ֥ץ טוֹב֙ תַּפִּ֔ילוּ וְכָל־מַעְיְנֵי־מַ֖יִם תִּסְתֹּ֑מוּ וְכֹל֙ הַחֶלְקָ֣ה הַטּוֹבָ֔ה תַּכְאִ֖בוּ בָּאֲבָנִֽים׃ובבוקר, בזמן שמעלים את המנחה, הנה מים באים בדרך אדום, והארץ התמלאה מים.
וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ כַּעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֔ה וְהִנֵּה־מַ֥יִם בָּאִ֖ים מִדֶּ֣רֶךְ אֱד֑וֹם וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־הַמָּֽיִם׃כא–כד
התקפת המלכים והתגובה המואבית
כל בני מואב שמעו שהמלכים עלו להילחם בהם, וכולם צעקו בכל המקום ובכל הגבעות ועמדו על הגבול.
וְכָל־מוֹאָב֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי־עָל֥וּ הַמְּלָכִ֖ים לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּצָּעֲק֗וּ מִכֹּ֨ל חֹגֵ֤ר חֲגֹרָה֙ וָמַ֔עְלָה וַיַּעַמְד֖וּ עַֽל־הַגְּבֽוּל׃הם קמו בבוקר כשהשמש זרחה מעל המים, ומואב ראו מול העמדה שלהם את המים אדומים כמו דם.
וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהַשֶּׁ֖מֶשׁ זָרְחָ֣ה עַל־הַמָּ֑יִם וַיִּרְא֨וּ מוֹאָ֥ב מִנֶּ֛גֶד אֶת־הַמַּ֖יִם אֲדֻמִּ֥ים כַּדָּֽם׃הם אמרו: זה דם, החרבות נהרסו, המלכים נהרסו, וכל אחד הכה את חברו, ועכשיו הזדמנות לשדוד את מואב.
וַיֹּֽאמְרוּ֙ דָּ֣ם זֶ֔ה הָחֳרֵ֤ב נֶֽחֶרְבוּ֙ הַמְּלָכִ֔ים וַיַּכּ֖וּ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וְעַתָּ֥ה לַשָּׁלָ֖ל מוֹאָֽב׃הם באו אל מחנה ישראל, ישראל קמו והכו את מואב, ומואב ברחו מול פניהם, והם הגיעו אליהם והכו את מואב.
וַיָּבֹאוּ֮ אֶל־מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵל֒ וַיָּקֻ֤מוּ יִשְׂרָאֵל֙ וַיַּכּ֣וּ אֶת־מוֹאָ֔ב וַיָּנֻ֖סוּ מִפְּנֵיהֶ֑ם ויבו־[וַיַּכּוּ־] בָ֔הּ וְהַכּ֖וֹת אֶת־מוֹאָֽב׃כה–כז
חורבן הערים והקרבן של מלך מואב
והערים הורסו, וכל שטח אדמה טוב השליכו אבן ומילאו אותה, וסגרו כל מעיין מים והפילו כל עץ טוב עד שהשאירו רק אבנים בחומת העיר, ואז חזרו הקלעים והכו בה.
וְהֶעָרִ֣ים יַהֲרֹ֡סוּ וְכָל־חֶלְקָ֣ה ט֠וֹבָה יַשְׁלִ֨יכוּ אִישׁ־אַבְנ֜וֹ וּמִלְא֗וּהָ וְכָל־מַעְיַן־מַ֤יִם יִסְתֹּ֙מוּ֙ וְכָל־עֵֽץ־ט֣וֹב יַפִּ֔ילוּ עַד־הִשְׁאִ֧יר אֲבָנֶ֛יהָ בַּקִּ֖יר חֲרָ֑שֶׂת וַיָּסֹ֥בּוּ הַקַּלָּעִ֖ים וַיַּכּֽוּהָ׃מלך מואב ראה שהמלחמה חזקה ממנו, אז לקח שבע מאות איש עם חרבות כדי לפרוץ אל מלך אדום, אבל הם לא הצליחו.
וַיַּרְא֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב כִּֽי־חָזַ֥ק מִמֶּ֖נּוּ הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקַּ֣ח א֠וֹתוֹ שְׁבַע־מֵא֨וֹת אִ֜ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֗רֶב לְהַבְקִ֛יעַ אֶל־מֶ֥לֶךְ אֱד֖וֹם וְלֹ֥א יָכֹֽלוּ׃הוא לקח את בנו הבכור, שאמור למלוך אחריו, ועלה אותו לעולה על החומה, וזה גרם לכעס גדול על ישראל, והם עזבו אותו וחזרו לארצם.
וַיִּקַּח֩ אֶת־בְּנ֨וֹ הַבְּכ֜וֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֗יו וַיַּעֲלֵ֤הוּ עֹלָה֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה וַיְהִ֥י קֶצֶף־גָּד֖וֹל עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּסְעוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו וַיָּשֻׁ֖בוּ לָאָֽרֶץ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
מלכות יהואם ומס המואבי
וִיהוֹרָ֣ם בֶּן־אַחְאָ֗ב מָלַ֤ךְ עַל־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן בִּשְׁנַת֙ שְׁמֹנֶ֣ה עֶשְׂרֵ֔ה לִיהוֹשָׁפָ֖ט מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֖ךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָֽה׃
וַיַּעֲשֶׂ֤ה הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה רַ֕ק לֹ֥א כְאָבִ֖יו וּכְאִמּ֑וֹ וַיָּ֙סַר֙ אֶת־מַצְּבַ֣ת הַבַּ֔עַל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אָבִֽיו׃
רַ֠ק בְּחַטֹּ֞אות יָרָבְעָ֧ם בֶּֽן־נְבָ֛ט אֲשֶׁר־הֶחֱטִ֥יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבֵ֑ק לֹא־סָ֖ר מִמֶּֽנָּה׃ (ס)
וּמֵישַׁ֥ע מֶֽלֶךְ־מוֹאָ֖ב הָיָ֣ה נֹקֵ֑ד וְהֵשִׁ֤יב לְמֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאָה־אֶ֣לֶף כָּרִ֔ים וּמֵ֥אָה אֶ֖לֶף אֵילִ֥ים צָֽמֶר׃
ה–ח
בְּגִידַת מֶלֶךְ מוֹאָב
וַיְהִ֖י כְּמ֣וֹת אַחְאָ֑ב וַיִּפְשַׁ֥ע מֶֽלֶךְ־מוֹאָ֖ב בְּמֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֵּצֵ֞א הַמֶּ֧לֶךְ יְהוֹרָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא מִשֹּׁמְר֑וֹן וַיִּפְקֹ֖ד אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֵּ֡לֶךְ וַיִּשְׁלַח֩ אֶל־יְהוֹשָׁפָ֨ט מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה לֵאמֹ֗ר מֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ פָּשַׁ֣ע בִּ֔י הֲתֵלֵ֥ךְ אִתִּ֛י אֶל־מוֹאָ֖ב לַמִּלְחָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶעֱלֶ֔ה כָּמ֧וֹנִי כָמ֛וֹךָ כְּעַמִּ֥י כְעַמֶּ֖ךָ כְּסוּסַ֥י כְּסוּסֶֽיךָ׃
וַיֹּ֕אמֶר אֵי־זֶ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ נַעֲלֶ֑ה וַיֹּ֕אמֶר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר אֱדֽוֹם׃
ט–יב
הַמְּלָכִים בַּמְּצָב דְּחוּק וְהַחִפּוּשׁ אַחֲרֵי אֱלִישָׁע
וַיֵּלֶךְ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל וּמֶֽלֶך־יְהוּדָה֙ וּמֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וַיָּסֹ֕בּוּ דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־הָיָ֨ה מַ֧יִם לַֽמַּחֲנֶ֛ה וְלַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלֵיהֶֽם׃
וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲהָ֕הּ כִּֽי־קָרָ֣א יְהוָ֗ה לִשְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ם בְּיַד־מוֹאָֽב׃
וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשָׁפָ֗ט הַאֵ֨ין פֹּ֤ה נָבִיא֙ לַֽיהוָ֔ה וְנִדְרְשָׁ֥ה אֶת־יְהוָ֖ה מֵאוֹת֑וֹ וַ֠יַּעַן אֶחָ֞ד מֵעַבְדֵ֤י מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר פֹּ֚ה אֱלִישָׁ֣ע בֶּן־שָׁפָ֔ט אֲשֶׁר־יָ֥צַק מַ֖יִם עַל־יְדֵ֥י אֵלִיָּֽהוּ׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹשָׁפָ֔ט יֵ֥שׁ אוֹת֖וֹ דְּבַר־יְהוָ֑ה וַיֵּרְד֣וּ אֵלָ֗יו מֶ֧לֶךְ יִשְׂרָאֵ֛ל וִיהוֹשָׁפָ֖ט וּמֶ֥לֶךְ אֱדֽוֹם׃
יג–טז
הנבואה על הנחל
וַיֹּ֨אמֶר אֱלִישָׁ֜ע אֶל־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ לֵ֚ךְ אֶל־נְבִיאֵ֣י אָבִ֔יךָ וְאֶל־נְבִיאֵ֖י אִמֶּ֑ךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַ֗ל כִּֽי־קָרָ֤א יְהוָה֙ לִשְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ם בְּיַד־מוֹאָֽב׃
וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֗ע חַי־יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו כִּ֗י לוּלֵ֛י פְּנֵ֛י יְהוֹשָׁפָ֥ט מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה אֲנִ֣י נֹשֵׂ֑א אִם־אַבִּ֥יט אֵלֶ֖יךָ וְאִם־אֶרְאֶֽךָּ׃
וְעַתָּ֖ה קְחוּ־לִ֣י מְנַגֵּ֑ן וְהָיָה֙ כְּנַגֵּ֣ן הַֽמְנַגֵּ֔ן וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו יַד־יְהוָֽה׃
וַיֹּ֕אמֶר כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה עָשֹׂ֛ה הַנַּ֥חַל הַזֶּ֖ה גֵּבִ֥ים ׀ גֵּבִֽים׃
יז–כ
הבטחת המים והניצחון על מואב
כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה לֹֽא־תִרְא֥וּ ר֙וּחַ֙ וְלֹֽא־תִרְא֣וּ גֶ֔שֶׁם וְהַנַּ֥חַל הַה֖וּא יִמָּ֣לֵא מָ֑יִם וּשְׁתִיתֶ֛ם אַתֶּ֥ם וּמִקְנֵיכֶ֖ם וּֽבְהֶמְתְּכֶֽם׃
וְנָקַ֥ל זֹ֖את בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָתַ֥ן אֶת־מוֹאָ֖ב בְּיֶדְכֶֽם׃
וְהִכִּיתֶ֞ם כָּל־עִ֤יר מִבְצָר֙ וְכָל־עִ֣יר מִבְח֔וֹר וְכָל־עֵ֥ץ טוֹב֙ תַּפִּ֔ילוּ וְכָל־מַעְיְנֵי־מַ֖יִם תִּסְתֹּ֑מוּ וְכֹל֙ הַחֶלְקָ֣ה הַטּוֹבָ֔ה תַּכְאִ֖בוּ בָּאֲבָנִֽים׃
וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ כַּעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֔ה וְהִנֵּה־מַ֥יִם בָּאִ֖ים מִדֶּ֣רֶךְ אֱד֑וֹם וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־הַמָּֽיִם׃
כא–כד
התקפת המלכים והתגובה המואבית
וְכָל־מוֹאָב֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי־עָל֥וּ הַמְּלָכִ֖ים לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּצָּעֲק֗וּ מִכֹּ֨ל חֹגֵ֤ר חֲגֹרָה֙ וָמַ֔עְלָה וַיַּעַמְד֖וּ עַֽל־הַגְּבֽוּל׃
וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהַשֶּׁ֖מֶשׁ זָרְחָ֣ה עַל־הַמָּ֑יִם וַיִּרְא֨וּ מוֹאָ֥ב מִנֶּ֛גֶד אֶת־הַמַּ֖יִם אֲדֻמִּ֥ים כַּדָּֽם׃
וַיֹּֽאמְרוּ֙ דָּ֣ם זֶ֔ה הָחֳרֵ֤ב נֶֽחֶרְבוּ֙ הַמְּלָכִ֔ים וַיַּכּ֖וּ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וְעַתָּ֥ה לַשָּׁלָ֖ל מוֹאָֽב׃
וַיָּבֹאוּ֮ אֶל־מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵל֒ וַיָּקֻ֤מוּ יִשְׂרָאֵל֙ וַיַּכּ֣וּ אֶת־מוֹאָ֔ב וַיָּנֻ֖סוּ מִפְּנֵיהֶ֑ם ויבו־[וַיַּכּוּ־] בָ֔הּ וְהַכּ֖וֹת אֶת־מוֹאָֽב׃
כה–כז
חורבן הערים והקרבן של מלך מואב
וְהֶעָרִ֣ים יַהֲרֹ֡סוּ וְכָל־חֶלְקָ֣ה ט֠וֹבָה יַשְׁלִ֨יכוּ אִישׁ־אַבְנ֜וֹ וּמִלְא֗וּהָ וְכָל־מַעְיַן־מַ֤יִם יִסְתֹּ֙מוּ֙ וְכָל־עֵֽץ־ט֣וֹב יַפִּ֔ילוּ עַד־הִשְׁאִ֧יר אֲבָנֶ֛יהָ בַּקִּ֖יר חֲרָ֑שֶׂת וַיָּסֹ֥בּוּ הַקַּלָּעִ֖ים וַיַּכּֽוּהָ׃
וַיַּרְא֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב כִּֽי־חָזַ֥ק מִמֶּ֖נּוּ הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקַּ֣ח א֠וֹתוֹ שְׁבַע־מֵא֨וֹת אִ֜ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֗רֶב לְהַבְקִ֛יעַ אֶל־מֶ֥לֶךְ אֱד֖וֹם וְלֹ֥א יָכֹֽלוּ׃
וַיִּקַּח֩ אֶת־בְּנ֨וֹ הַבְּכ֜וֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֗יו וַיַּעֲלֵ֤הוּ עֹלָה֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה וַיְהִ֥י קֶצֶף־גָּד֖וֹל עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּסְעוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו וַיָּשֻׁ֖בוּ לָאָֽרֶץ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור מתאר תקופה של מלחמה בין ממלכות ישראל ומואב, הכוללת פגישה עם אלישע הנביא ושינוי דרמטי במהלך הקרב.
פסוקים א–ד
מלכות יהואם ומס המואבי
יהואם בן אחאב מלך בשומרון במשך שתים עשרה שנים. למרות שהסיר חלק מעבודת הבעל, הוא המשיך בדרכו החטאית של ירבעם בן נבט. בתקופתו, משיע מלך מואב שילם למלך ישראל מס כבד של מאה אלף כרים ומאה אלף כבשים.
פסוקים ה–ח
בְּגִידַת מֶלֶךְ מוֹאָב
מֶלֶךְ מוֹאָב בָּגַד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בִּתְקוֹפַת אַחְאָב. הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם קָרָא לְכָל יִשְׂרָאֵל וְשָׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּקְשָׁה לַחֲמוֹר לַמִּלְחָמָה. יְהוֹשָׁפָט הִסְכִּים לַחֲמוֹר וְהַמַּסְלוּל הַמְּתוּכְנָן הוּא דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֶדּוֹם.
פסוקים ט–יב
הַמְּלָכִים בַּמְּצָב דְּחוּק וְהַחִפּוּשׁ אַחֲרֵי אֱלִישָׁע
שְׁלֹשַׁת הַמְּלָכִים — יִשְׂרָאֵל, יְהוּדָה וְאֶדּוֹם — מַסְתַּכִּים בְּמִצָּע שֶׁל חִסָּרוֹן מַיִם בַּמַּחֲנֶה. מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל רוֹאה בַּמַּצָּב עוֹדָה שֶׁל הַשֵּׁם. כְּשֶׁיְהוֹשָׁפָט מְחַפֵּשׂ נָבִיא, מַזְכִּיר עַבֶד אֶת אֱלִישָׁע, וְהַמְּלָכִים יורְדִים לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ.
פסוקים יג–טז
הנבואה על הנחל
אלישע מסרב לעזור למלך ישראל וקורא לו לפנות לנביא אבותיו. אלישע מצהיר כי הוא יחזה במלך רק בזכות נוכחותו של יהוספט מלך יהודה. לאחר שנגן ניגן, אלישע מקבל נבואה מה' לפיה הנחל יהפוך לעמקים.
פסוקים יז–כ
הבטחת המים והניצחון על מואב
הַשֵּׁם מבטיח שלא יהיו רוח או גשם, אך הנחל יתמלא מים כדי להשקות את האנשים והבהמות. הבטחה זו תביא לניצחון על מואב תוך הרס המבצרים, העצים והמעיינות. למחרת בבוקר, מים הגיעו בדרך אדום ומילאו את כל הארץ.
פסוקים כא–כד
התקפת המלכים והתגובה המואבית
המלכים עלו למלחמה נגד מואב. בני מואב, שראו את המים אדומים כדם, חשבו שהמלכים נהרסו והחלו להילחם זה בזה בשביל השלל. עם זאת, בני ישראל קמו והכו את מואב, עד שהם נסו מפניהם.
פסוקים כה–כז
חורבן הערים והקרבן של מלך מואב
הצבא הרס את הערים על ידי חרישת האדמה, סתימת המעיינות והפלת העצים. מלך מואב, שראה שאינו יכול לנצח, ניסה לפרוץ אל מלך אדום אך נכשל. בסוף הוא הקריב את בנו הבכור על החומה, דבר שעורר כעס על ישראל וגרם לצבאות לעזוב את המקום ולחזור הביתה.
הפרק מסתיים בתיאור ההשמדה של הערים והסבל הגדול שחוו המלחמים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההבדל בין ציווי ה' לבין החובה לשמור על אילנות
״ד"א צרור את המדינים. לפי שכתבתי כי תצור אל עיר [וגו'] לא תשחית את עצה (שם שם יט), לאלו לא תעשו כן, אלא חבלו אילנותיהן,״
בפרשתנו מופיע פירוש מתוך תנחומא בובר, העוסק במלחמת שלושת המלכים נגד מואב. המדרש מסביר מדוע אלישע הנביא הורה להשמיד אילנות ומעיינות במואב, למרות שבספר דברים נאמר שאסור להשחית עץ בעת מצור. לפי המדרש, הצו הזה תקף רק לעמים אחרים, בעוד שמואב נחשבת לאומה "נקלה ובזויה" שניתנה ביד ישראל באופן מיוחד. הפרשן מציין גם את ענוותם של המלכים, ובמיוחד את יהושפט מלך יהודה, שהופיע בטקסט ללא תואר המלוכה כדי להראות שירד לפני הנביא כעני ולא כעוצמה מלכותית. המדרש מציע גם הסבר אחר לגבי היעדר התואר של יהושפט, לפיו גזירת מותו עם אחאב כבר נכתבה באותו זמן.
תנחומא בובר, פנחס ה׳:ב׳ ↗הסכנה שבחמלה וגבולות הדין
״וַיְדַבֵּר ה' וְגוֹ', צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְגוֹ'. לָמָּה, כִּי צוֹרְרִים הֵם לָכֶם. מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, אִם בָּא לְהָרְגְךָ, הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,״
בַּמִּדְרָשׁ הַמּוּצָג, הַמְּבַסֵּס אֶת דִּברי חַזַ"ל, נִבְחֶנֶת הַמִּדָּה שֶׁל הַמִּתְיַחֵס לְאוֹיְבִים. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל אֶת הַפָּרוֹדֹקְס שֶׁל הַתַּעֲצוּת הַמְּבַטֶּלֶת אֶת הַגְּבוּרָה. הַמְּבִיאִים אֶת מִקְרֵה הַמִּדְיָנִים, שֶׁבְּנֶגֶד צָרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְגַם אֶת הַמִּקְרֶה שֶׁל דָּוִד שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם חָנוּן, הַמַּדְגִּישׁ עוֹלָם הַשִּׁלְטָן שֶׁל הַחֶסֶד הַמְּנֻגָּד לַהַלָּכָה. הַמִּדְרָשׁ מַבְחִין בֵּין שְׁתֵּי אֻמּוֹת שֶׁקִּדְּמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב (מִצְרַיִם וְאֶדּוֹם) לְבֵין שְׁתֵּי אֻמּוֹת שֶׁקִּדְּמוּ בַּעֲבֵרָה (מוֹאָב וְעַמּוֹן). הַמַּטְרָה הָעִקָּרִית הִיא לְהַסְבִּיר כְּשֶׁנֶּעֶשֶׂה חֶסֶד גְּדוֹל מִדַּי לְאוֹיֵב, הַדֶּרֶךְ עָלַיִךְ מִתְקַלְקֶלֶת. הַמַּדְרִישׁ מְסַבֵּק אֶת דְּבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַטּוֹעֵן שֶׁהַחֶטְאָת הַבֶּעֶלְיָה בְּחַבֵּר קָשָׁה יוֹתֵר מֵהֲרָגָה, כִּי הַמַּחְטִיא מְשַׁבֵּט אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא.
מדרש תנחומא, פנחס ג׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
המסע בדרך מדבר אדום
״דרך מדבר אדום. כי גם מלך אדום ילך עמנו:״
הפסוק מתאר את התקדמות הצבא בנתיב העובר דרך מדבר אדום. לפי רש"י, הפסוק מרמז שגם מלך אדום יצטרף למסע יחד עם שאר הכוחות הללו. רש"י מפרש את המילים "כי גם מלך אדום ילך עמנו" כהסבר לכך שהמלך לא היה אויב בלבד, אלא חלק מהתנועה שהתרחשה באותו זמן. הפרשנות של רש"י מתמקדת בחיבור בין הדרך לבין המשתתפים במסע. הוא מראה כיצד הטקסט המקראי מציין את הנוכחות של מלך אדום בתוך ההקשר של התנועה במדבר אדום. אין כאן קביעה מוסרית, אלא רק הסבר למהות המעורבות של מלך אדום בסיפור.
רש״י על מלכים ב׳ 3:8:1 ↗השינוי בנהר אדום
״ויהי בבקר כעלות המנחה. המים התחילו לירד מן השמים בבקר בארץ אדום, וכעלות המנחה באין שוטפין ובאין לאותו הנחל, לפי שאמר לא תראו רוח ולא״
בפרק זה מתוארת המלחמה בין יהוספט מלך ישראל, יהוא מלך יהודה ויהורם מלך אדום נגד מלך ארם. בשיא המצוקה שבגלל המחסור במים, הנביא אלישע מבטיח שהנהר יתמלא במים. רש"י מסביר על הפסוק המתאר את המים היורדים בבוקר, שהמים התחילו לזרום בארץ אדום בדיוק בזמן עליית המנחה. הפרשנות מדגישה שהשינוי במזג האוויר קרה בבוקר, למרות שהנבואה הקודמת הייתה על היעדר רוח וגשם. רש"י מתבסס על מדרש רבי תנחומא כדי להסביר את עיתוי הפלא. חשוב לציין שזהו פירוש מסורתי על הטקסט ולא משמעות המקרא עצמו.
רש״י על מלכים ב׳ 3:20:1 ↗ההתמודדות של יהואש עם ירעת מואב
״כמוני כמוך. כמו שתעלה אתה, אעלה כן גם אני:״
הפרק מתאר את המלחמה שניהול יהוא, מלך ישראל, נגד מואב. בתחילה, המלך יהואש מלך ישראל ויהוא מלך יהודה התאחדו כדי להילחם במואב. במהלך המערכה, נתקלה הצבא במצוקה קשה במדבר, וחסר להם מים. המלך יהוא פנה לנביא אלישע כדי לבקש עזרה מהשם. אלישע הורה להכין חפירות רבות, והבטיח שגשם לא יירד אך המדבר יתמלא במים. הנביא הזהיר גם מפני התקפה מואבית, אך המים הגיעו כפי שהובטח. המצודת דוד מסביר על דבריו של יהוא בבקשתו לעזור, ומדגיש שהמלך הציב לעצמו מטרה להצליח בדיוק כמו האדם שמדבר אליו.
מצודת דוד על מלכים ב׳ 3:7:1 ↗עיתוי המנחה והבאת המים
״כעלות המנחה. כאשר בא זמן העלאת מנחת תמיד הבוקר:״
הטקסט מתייחס לזמן עליית המנחה בבוקר, כפי שמוסבר במצודת דוד על פסוק עשרים בפרק השלישי של ספר מלכים ב'. המפרש מסביר שההבאה של המים למחנה ישראל התרחשה בדיוק בזמן המנהג היומי של העלאת מנחת התמיד. ההסבר מדגיש את הקשר בין הזמן שבו קרה הנס לבין סדר היום הדתי הקבוע. המצודת דוד מפרש את הפסוק דרך התייחסות למנהג הבוקר המוכר, ובכך מסייע להבין את הרצף הכרונולוגי של האירועים בסיפור.
מצודת דוד על מלכים ב׳ 3:20:1 ↗