שלמה עשה ברית עם פרעה מלך מצרים, ולקח את בתו של פרעה והביא אותה לעיר דוד, עד שסיים לבנות את ביתו ואת בית ה', ואת חומה סביב ירושלים.
וַיִּתְחַתֵּ֣ן שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֣ח אֶת־בַּת־פַּרְעֹ֗ה וַיְבִיאֶ֙הָ֙ אֶל־עִ֣יר דָּוִ֔ד עַ֣ד כַּלֹּת֗וֹ לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוָ֔ה וְאֶת־חוֹמַ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם סָבִֽיב׃מלכים א׳ · פרק ג׳
שלמה, ברית עם מצרים ועבודת השם
שלמה המלך יוצר ברית עם פרעה, מקרב את עצמו למצרים, ומתפלל אל הַשֵּׁם בגבְּעוֹן. הוא מבקש חכמה להנהיג את העם וזוכה להבטחות של עושר ותפארת.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלכים א׳ ג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שלמה, ברית עם מצרים ועבודת השם
רק העם המשיך להקריב זבחים במקומות הגבוהים, כי בית לה' לא נבנה עד הימים ההם.
רַ֣ק הָעָ֔ם מְזַבְּחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת כִּ֠י לֹא־נִבְנָ֥ה בַ֙יִת֙ לְשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ (פ)שלמה אהב את ה' והלך לפי חוקי דוד אביו, רק שבמקומות הגבוהים הוא הקריב זבחים ועלה בהם קטורת.
וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־יְהוָ֔ה לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃המלך הלך לגבעון כדי להקריב שם, כי זה היה המקום הגבוה הגדול, ושם שלמה עלה אל המזבח עם אלף עולות.
וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ גִּבְעֹ֙נָה֙ לִזְבֹּ֣חַ שָׁ֔ם כִּ֥י הִ֖יא הַבָּמָ֣ה הַגְּדוֹלָ֑ה אֶ֤לֶף עֹלוֹת֙ יַעֲלֶ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל הַמִּזְבֵּ֥חַ הַהֽוּא׃הַבְטָחַת הַשֵּׁם לְשְׁלֹמֹה בְּגִבְעוֹן
בְּגִבְעוֹן נִרְאָה הַשֵּׁם לְשְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה, וֵאלֹהִים אָמַר: "תַּבְחִיר, מָה אֶתֵּן לְךָ?"
בְּגִבְע֗וֹן נִרְאָ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים שְׁאַ֖ל מָ֥ה אֶתֶּן־לָֽךְ׃וְשְׁלֹמֹה עָנָה: "עָשִׂיתָ חֶסֶד גָּדוֹל עִם עַבְדְּךָ דָּוִיד אָבִי, כִּי הוּא הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת, בְּצֶדֶק וּבְלֵב טָהוֹר, וְשָׁמַרְתָּ לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וְנָתַתָּ לוֹ בֵּן שֶׁיֵּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כְּמוֹ בַּיּוֹם הַזֶּהה."
וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֗ה אַתָּ֨ה עָשִׂ֜יתָ עִם־עַבְדְּךָ֙ דָוִ֣ד אָבִי֮ חֶ֣סֶד גָּדוֹל֒ כַּאֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ לְפָנֶ֜יךָ בֶּאֱמֶ֧ת וּבִצְדָקָ֛ה וּבְיִשְׁרַ֥ת לֵבָ֖ב עִמָּ֑ךְ וַתִּשְׁמָר־ל֗וֹ אֶת־הַחֶ֤סֶד הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה וַתִּתֶּן־ל֥וֹ בֵ֛ן יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְא֖וֹ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְעַתָּה, הַשֵּׁם אֱלֹהַי, הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּעָ כְּמוֹ דָּוִיד אָבִי, וַאֲנִי רַק נַעַר קָטָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ לָצֵאת וְאֵיךְ לָבוֹא.
וְעַתָּה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י אַתָּה֙ הִמְלַ֣כְתָּ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ תַּ֖חַת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וְאָֽנֹכִי֙ נַ֣עַר קָטֹ֔ן לֹ֥א אֵדַ֖ע צֵ֥את וָבֹֽא׃וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ, עַם רַב שֶׁלֹּא יִמָּנוּ וְלֹא יוּכַל לְהִמָּנוּ מִפְּרִיעוּת מֵרֹב.
וְעַ֨בְדְּךָ֔ בְּת֥וֹךְ עַמְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתָּ עַם־רָ֕ב אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִמָּנֶ֛ה וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃בקשת שלמה ללב שומע
תן לעבדך לב שומע כדי לשפוט את עמך ולהבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את העם הכבד הזה?
וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לִשְׁפֹּ֔ט אֶת־עַמְּךָ֥ הַכָּבֵ֖ד הַזֶּֽה׃והדבר היה טוב בעיני אדוני
וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנָ֑י כִּ֚י שָׁאַ֣ל שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ואמר אלוהים לו: בגלל שביקשת את הדבר הזה, ולא ביקשת לך ימים ארוכים, ולא ביקשת עושר, ולא ביקשת את נפש אויביך, אלא ביקשת לך לב שומע להבין משפט.
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹֽא־שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא־שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר וְלֹ֥א שָׁאַ֖לְתָּ נֶ֣פֶשׁ אֹיְבֶ֑יךָ וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ֛ הָבִ֖ין לִשְׁמֹ֥עַ מִשְׁפָּֽט׃הנה עשיתי כדברך; הנה נתתי לך לב חכם ומבין, שכזאתך לא היה לפניך ולא יהיה אחריך.
הִנֵּ֥ה עָשִׂ֖יתִי כִּדְבָרֶ֑יךָ הִנֵּ֣ה ׀ נָתַ֣תִּי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא־יָק֥וּם כָּמֽוֹךָ׃הבטחת העושר ועליית שלמה לירושלים
גם את מה שלא ביקשת נתתי לך, גם עושר וגם כבוד, שלא היה כמוך אף אחד מהמלכים כל ימי חייך.
וְגַ֨ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁאַ֙לְתָּ֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ גַּם־עֹ֖שֶׁר גַּם־כָּב֑וֹד אֲ֠שֶׁר לֹא־הָיָ֨ה כָמ֥וֹךָ אִ֛ישׁ בַּמְּלָכִ֖ים כָּל־יָמֶֽיךָ׃ואם תלך בדרכיי, לשמור את חוקיי ומצוותיי כמו שהלך דוד אביך, אאריך לך את הימים.
וְאִ֣ם ׀ תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֺתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאַרַכְתִּ֖י אֶת־יָמֶֽיךָ׃ (ס)שלמה התעורר, והנה זה היה חלום. הוא הגיע לירושלים, עמד לפני ארון הברית של אדוני ועלה עליה עולות, עשה שלמים ועשה משתה לכל עבדיו.
וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃ (פ)אז הגיעו שתי נשים זונות אל המלך, והן עמדו לפניו.
אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃טענת האישה בבית המלך
האישה האחת אמרה: אדוני, אנחנו שתי נשים יושבות בבית אחד, ויחד ילדתי איתה בבית הזה.
וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃ביום השלישי ללידתי, גם האישה הזאת ילדה. היינו יחד, ולא היה איתנו שום זר בבית, חוץ מאיתנו השתיים.
וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃והבן של האישה הזאת מת בלילה שבו היא שכבה על בעלה.
וַיָּ֛מָת בֶּן־הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃היא קמה באמצע הלילה, לקחה את הבן שלי בזמן שהמשרתת שלך ישנה, והשכיבה אותו על בשרה. את הבן המת שלה היא השכיבה על ברה.
וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת־בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃המשפט על התינוק
קמתי בבוקר כדי להניק את בני, וראיתי שהוא מת. כשבדיתי אותו שוב בבוקר, הנה הוא לא היה הבן שלי שהרדתי.
וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת־בְּנִ֖י וְהִנֵּה־מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃האישה השנייה אמרה: לא, הבן שלי חי והבן שלך מת, אבל זו אומרת: לא, הבן שלך מת והבן שלי חי. הן דיברו בפני המלך.
וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃המלך אמר: זו אומרת שהבן החי הוא שלי והבן המת שלך, וזו אומרת שהבן המת שלך הוא שלי והבן החי שלי.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃ (פ)המלך אמר: הביאו לי חרב, והם הביאו את החרב לפני המלך.
וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃פסק הדין של שלמה המלך
המלך אמר: תחתכו את הילד החי לשניים, ותתנו חצי לאחת וחצי לאחרת.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃האישה שהילד שלה היה חי אמרה למלך, כי רחמיה על בנה התעוררו, ואמרה: אדוני, תנו לה את הילד שנולד חי ואל תהרגו אותו. וגם את זה אני אומרת גם לך, שלא יתבצע הדין הזה.
וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶיהָ֮ עַל־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר ׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃המלך ענה ואמר: תנו לה את הילד שנולד חי ואל תהרגו אותו, היא אמו.
וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃כל ישראל שמעו את המשפט שהוציא המלך ויראו מול המלך, כי ראו שיש בו חכמת אלוהים לבצע משפט.
וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
שלמה, ברית עם מצרים ועבודת השם
וַיִּתְחַתֵּ֣ן שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֣ח אֶת־בַּת־פַּרְעֹ֗ה וַיְבִיאֶ֙הָ֙ אֶל־עִ֣יר דָּוִ֔ד עַ֣ד כַּלֹּת֗וֹ לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוָ֔ה וְאֶת־חוֹמַ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם סָבִֽיב׃
רַ֣ק הָעָ֔ם מְזַבְּחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת כִּ֠י לֹא־נִבְנָ֥ה בַ֙יִת֙ לְשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ (פ)
וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־יְהוָ֔ה לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃
וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ גִּבְעֹ֙נָה֙ לִזְבֹּ֣חַ שָׁ֔ם כִּ֥י הִ֖יא הַבָּמָ֣ה הַגְּדוֹלָ֑ה אֶ֤לֶף עֹלוֹת֙ יַעֲלֶ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל הַמִּזְבֵּ֥חַ הַהֽוּא׃
הַבְטָחַת הַשֵּׁם לְשְׁלֹמֹה בְּגִבְעוֹן
בְּגִבְע֗וֹן נִרְאָ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים שְׁאַ֖ל מָ֥ה אֶתֶּן־לָֽךְ׃
וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֗ה אַתָּ֨ה עָשִׂ֜יתָ עִם־עַבְדְּךָ֙ דָוִ֣ד אָבִי֮ חֶ֣סֶד גָּדוֹל֒ כַּאֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ לְפָנֶ֜יךָ בֶּאֱמֶ֧ת וּבִצְדָקָ֛ה וּבְיִשְׁרַ֥ת לֵבָ֖ב עִמָּ֑ךְ וַתִּשְׁמָר־ל֗וֹ אֶת־הַחֶ֤סֶד הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה וַתִּתֶּן־ל֥וֹ בֵ֛ן יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְא֖וֹ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וְעַתָּה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י אַתָּה֙ הִמְלַ֣כְתָּ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ תַּ֖חַת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וְאָֽנֹכִי֙ נַ֣עַר קָטֹ֔ן לֹ֥א אֵדַ֖ע צֵ֥את וָבֹֽא׃
וְעַ֨בְדְּךָ֔ בְּת֥וֹךְ עַמְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתָּ עַם־רָ֕ב אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִמָּנֶ֛ה וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃
בקשת שלמה ללב שומע
וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לִשְׁפֹּ֔ט אֶת־עַמְּךָ֥ הַכָּבֵ֖ד הַזֶּֽה׃
וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנָ֑י כִּ֚י שָׁאַ֣ל שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹֽא־שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא־שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר וְלֹ֥א שָׁאַ֖לְתָּ נֶ֣פֶשׁ אֹיְבֶ֑יךָ וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ֛ הָבִ֖ין לִשְׁמֹ֥עַ מִשְׁפָּֽט׃
הִנֵּ֥ה עָשִׂ֖יתִי כִּדְבָרֶ֑יךָ הִנֵּ֣ה ׀ נָתַ֣תִּי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא־יָק֥וּם כָּמֽוֹךָ׃
הבטחת העושר ועליית שלמה לירושלים
וְגַ֨ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁאַ֙לְתָּ֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ גַּם־עֹ֖שֶׁר גַּם־כָּב֑וֹד אֲ֠שֶׁר לֹא־הָיָ֨ה כָמ֥וֹךָ אִ֛ישׁ בַּמְּלָכִ֖ים כָּל־יָמֶֽיךָ׃
וְאִ֣ם ׀ תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֺתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאַרַכְתִּ֖י אֶת־יָמֶֽיךָ׃ (ס)
וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃ (פ)
אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃
טענת האישה בבית המלך
וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃
וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃
וַיָּ֛מָת בֶּן־הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃
וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת־בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃
המשפט על התינוק
וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת־בְּנִ֖י וְהִנֵּה־מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃
וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃ (פ)
וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
פסק הדין של שלמה המלך
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃
וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶיהָ֮ עַל־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר ׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃
וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃
וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את תחילת מלכותו של שלמה, את בקשת החכמה שלו ואת המשפט המפורסם על שני האמהות.
שלמה, ברית עם מצרים ועבודת השם
הפרק מתאר את ברית שלמה עם פרעה מלך מצרים ואת בניית ירושלים וביתו של המלך. הוא מתאר את נאמנות שלמה לחוקי אביו דוד, לצד המשך הקרבת זבחים במקומות הגבוהים, וכן את ביקורו של המלך בגבעון להקרבת אלף עולות במזבח הגדול.
הַבְטָחַת הַשֵּׁם לְשְׁלֹמֹה בְּגִבְעוֹן
הַשֵּׁם נִרְאָה לְשְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם בְּגִבְעוֹן וּמַצִּיעַ לוֹ לִבְחֹר מַתָּנוֹת. שְׁלֹמֹה מְזַכֵּר בַּחֶסֶד שֶׁעָשָׂה הַשֵּׁם לְדָוִיד אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ הַדְרָכָה בִּמְלָכוּתוֹ הֶחֲדָשָׁה כִּי הוּא רַק נַעַר קָטָן, וְהוּא מְצַיין אֶת רֹב הָעָם שֶׁבָּחַר הָאֱלֹהִים.
בקשת שלמה ללב שומע
שלמה מבקש מהאל יכולת לשפוט את העם ולהבחין בין טוב לרע. כתוצאה מבקשה זו, אלוהים נענה לו ומעניק לו חכמה ובינה יוצאת דופן, כזו שלא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו, מכיוון שלא ביקש עושר או אריכות ימים אלא חכמה למשפט.
הבטחת העושר ועליית שלמה לירושלים
הפסוקים מתארים את הבטחת ה' לשלמה לקבל עושר וכבוד אם ישמור את המצוות, ואת התעוררותו של שלמה מחלום וצאתו לירושלים לעבודת ה'. בסוף הקטע מופיעות שתי נשים זונות לפני המלך.
טענת האישה בבית המלך
אישה אחת טוענת בפני המלך שהיא והאישה השנייה חיו בבית אחד וילדו יחד. היא מספרת כי לאחר מות בנה של האישה השנייה בלילה, האישה קמה בלילה וערבבה בין התינוקות, כשהיא משכיבה את הבן החי על המשרתת ואת הבן המת על עצמה.
המשפט על התינוק
שתי נשים ניגשו למלך בטענה על בעלות על תינוק. אחת טענה שילדה תינוק חי אך הוא מת, והשנייה טענה שהתינוק החי הוא שלה. המלך בירר את דברי הנשים וביקש להביא חרב כדי לפתור את המחלוקת.
פסק הדין של שלמה המלך
המלך שלמה פוסק במקרה של שתי נשים התובעות תינוק אחד. לאחר שחשה האם האמיתית רחמים על בנה ומוכנה לוותר עליו, המלך מזהה אותה ומורה לה להשאיר את הילד חי. מעשה זה מעורר יראת כבוד בקרב כל עם ישראל בזכות חכמתו האלוהית.
המשפט המופלא מעורר פלא בכל ישראל ומבסס את מעמדו של שלמה כמלך חכם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הנישואין של שלמה והקשר המצרי
״מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם״! גַּיּיוֹרֵי גַּיְּירַהּ. וְהָא לֹא קִבְּלוּ גֵּרִים לֹא בִּימֵי דָוִד וְלֹא בִּימֵי שְׁלֹמֹה! מִידֵּי הוּא טַעְמָא״
הקטע מתוך מסכת יבמות מציג שאלה על הנישואין של שלמה מלך עם בת פרעה. הרב יוסף מתקשה להבין כיציית שלמה התחתן עם אישה זרה, כיוון שבתקופות של דוד ושלמה לא היו מקובלים גויים בתוך הקהילה. הוא מסביר שהסיבה לנישואין הזאת לא הייתה מטרה של קבלת גיירות, אלא צורך מדיני ופוליטי. שלמה התחתן עם בת פרעה כדי לחזק את הקשרים עם מלכי העולם ולייצר בריתות שלטוניות. הטקסט מציג פרשנות רבנית המנסה להסביר את המניע הפוליטי מאחורי הכתוב.
יבמות ע״ו א:ט״ז ↗מלך שלמה הופיע בחלום בגיבתון, ויהוה נגלה לו. הוא ביקש חכמה כדי לשפוט את עמו. הקדוש ברוך הוא נענה לבקשתו ואמר לו שהוא נותן לו לב חכם ומבין. שלמה קיבל גם עושר וכבוד, כך שאין מלך לפניו שיהיה גדול ממנו, וגם לא יהיה לו מלך אחריו. יהוה הבטיח לו שאם ישיר בדרכיו, אExtendת ימשוך ימי ביתו, אך אם יסטו אחר אלוהים אחרים, יכבית את אורו ויהפוך את ישראל לנחלה של אומות אחרות.
״אָמַר רַב פָּפָּא: אֲנַן מִשְּׁלֹמֹה לֵיקוּ וְנֹתֵיב? שְׁלֹמֹה לָא נְסֵיב מִידֵּי, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבוֹאוּ בָּהֶם וְהֵם״
אחרי כל המלכים שקדמו לו, שלמה היה המלך המפורסם ביותר, אך התורה מציינת כי הוא חטא בכך שדבק באהבת נשים מעמים זרים, כפי שנכתב: "מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבוֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבוֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה".
יבמות ע״ו ב:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
גילכם שלמה וחישוב שנות מלכותו
״נער קטן. בן שתים עשרה שנה היה, וזה לך החשבון, ויקרא שמו ידידיה (שמואל ב יב כה), בו בפרק ענה אמנון את תמר, שנאמר (שם״
הקטע מביא את הפרשנות של רש"י על הפסוק הראשון בפרק השלישי במלכים א'. רש"י משתמש בנתונים מספר ספר שמואל כדי לחשב את גילו של שלמה המלך בעת עלייתו לכס. הוא סופר את השנים שעברו מאז מות אמנון, דרך תקופת בריחתו של אבשלום ועד ימי רעב ורדיפת דוד, כדי להגיע למסקנה ששלמה היה בן שתים עשרה שנים בתחילת תקופתו. השיטה של רש"י היא חישובית ומבוססת על אירועים היסטוריים וזמנים מפורטים המופיעים בכתובים. הוא מחבר בין מספר מקורות כדי ליצור רצף כרונולוגי מדויק של שנות שלמה ומלכות דוד. רש"י מראה כיצד ניתן להשתמש בפרטים קטנים, כמו משך זמן רדיפת דוד או שנות ירושלים, כדי להבין את גיל המלך ואת סדר האירועים.
רש״י על מלכים א׳ 3:7:1 ↗התבוננות בפרטים
״ואתבונן אליו. נתתי לב להסתכל בו:״
בקטע זה מופיע פירוש רש"י על המקרה של התינוק שביקשו שלמה המלך לשפוט. רש"י מסביר את המילה "ואתבונן אליו" לא כפעולה פשוטה של הסתכלות, אלא כהתעמקות ומחשבה מעמיקה בפרטי המקרה. הפירוש מציע ששלמה המלך לא רק ראה את הילדים, אלא נתן לב למחשוב ולבדיקה מדוקדקת של העובדות. רש"י מתמקד במשמעות הפנימית של פעולת המשפט, וטוען שהחכמה החלה ביכולת ההתבוננות המעמיקה בפרטים הקטנים.
רש״י על מלכים א׳ 3:21:1 ↗הנהגת המלך מול העם
״צאת ובוא. לצאת ולבא מפני העם, להנהיגם כראוי:״
בפרק זה מספר מלכים א׳ על המפגש של שלמה המלך עם הַשֵּׁם בגבון, שם הוא מבקש לב חכם. המפרש מצודת דוד מסביר את המושג "צאת ובוא" המופיע בטקסט. לפי פירושו, הכוונה היא ליכולת של המלך לצאת ולבוא לפני העם, כלומר להנהיג את הציבור בצורה נכונה וראויה. הגישה של מצודת דוד מתמקדת בהיבט המעשי של המנהיגות. הוא רואה בשינוי הפעולות ביטוי לתפקידו של המנהיג מול הציבור. חשוב לציין כי זו פרשנות אחת על המילים, והיא מתמקדת בתפקוד המלכותי של שלמה.
מצודת דוד על מלכים א׳ 3:7:1 ↗הבקשה של שלמה וחוכמת הלב
״ואמתך ישנה. ולא הרגשתי בדבר:״
בפרק זה אנו קוראים על תקופת תחילת מלכותו של שלמה. הוא כרת ברית עם פרעה מלך מצרים ונתן לו את בתו. בטמבלי בגרות, שלמה הופיע בגבניה כדי להקריב קרבנות להשם. במהלך הלילה, הופיע אליו ה'. שלמה ביקש מהאל לא עושר או אורך ימים, אלא לב ששומע כדי לדעת להבדיל בין טוב לרע. ה' שמח על הבקשה הזו וכיבס לו גם חוכמה וגם עושר ועוצמה. הטקסט מתאר גם את המעמד המפורסם של שני האמהות והתינוק. אחת מהן טענה שתינוק חי והשני מת, ודרשה לחלק את הילד לשניים. שלמה פסק שמי שתיתן את התינוק למגילה יקבל אותו. המפרש מצודת דוד מציין שבסיפור זה, שלמה לא הרגיש חוש חדש או תחושה אחרת לגבי האמת, אלא פעל מתוך בחינת העובדות שהוצגו בפניו.
מצודת דוד על מלכים א׳ 3:20:1 ↗