בנו של בן חדד, מלך ארם, אסף את כל הצבא שלו, שלושים ושניים מלכים איתו, וגם פרשים ורכב. הוא עלה והקיף את שומרון וניסה להילחם בה.
וּבֶן־הֲדַ֣ד מֶֽלֶךְ־אֲרָ֗ם קָבַץ֙ אֶת־כָּל־חֵיל֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁנַ֥יִם מֶ֛לֶךְ אִתּ֖וֹ וְס֣וּס וָרָ֑כֶב וַיַּ֗עַל וַיָּ֙צַר֙ עַל־שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ׃מלכים א׳ · פרק כ׳
המלחמה בין ארם לישראל
בן הדד יוצא למלחמה נגד מלך ישראל, מפקדי ישראל מנצחים את הכוחות הארמיים, ואז מתקיים קרב נוסף שבו בן הדד בורח.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלכים א׳ כ׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הצורך של בן חדד בשומרון
הוא שלח שליחים אל אחאב, מלך ישראל, כדי להודיע לו.
וַיִּשְׁלַ֧ח מַלְאָכִ֛ים אֶל־אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל הָעִֽירָה׃הם אמרו לו: כך אמר בן חדד: הכסף והזהב שלך הם שלי, וגם הנשים והילדים הכי יפים שלך יהיו שלי.
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן־הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי־ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי־הֵֽם׃מלך ישראל ענה ואמר: כדבריך, אדוני המלך, אני וכל מה ששלי שייכים לך.
וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל־אֲשֶׁר־לִֽי׃דרישות בן חדד ואזהרת הזקנים
השליחים חזרו ואמרו: כך אומר בן חדד: שלחתי אליך כדי לומר שתיתן לי את הכסף שלך, את הזהב, את הנשים שלך ואת הבנים שלך.
וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּֽה־אָמַ֥ר בֶּן־הֲדַ֖ד לֵאמֹ֑ר כִּֽי־שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כַּסְפְּךָ֧ וּזְהָבְךָ֛ וְנָשֶׁ֥יךָ וּבָנֶ֖יךָ לִ֥י תִתֵּֽן׃אם לא, מחר אשלח אליך את עבדי אליך ויחפשו בבית שלך ובבתי העבדים שלך, וכל דבר יקר לעיניך ימצא בידיהם וייקחו אותו.
כִּ֣י ׀ אִם־כָּעֵ֣ת מָחָ֗ר אֶשְׁלַ֤ח אֶת־עֲבָדַי֙ אֵלֶ֔יךָ וְחִפְּשׂוּ֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ וְאֵ֖ת בָּתֵּ֣י עֲבָדֶ֑יךָ וְהָיָה֙ כָּל־מַחְמַ֣ד עֵינֶ֔יךָ יָשִׂ֥ימוּ בְיָדָ֖ם וְלָקָֽחוּ׃אז קרא מלך ישראל לכל זקני הארץ ואמר: דעו וראו כמה רע הוא מבקש, כי הוא שלח אליי לדרוש את הנשים שלי, את הבנים שלי, ואת הכסף ואת הזהב שלי, ולא מנעתי ממנו דבר.
וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעֽוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ׃כל הזקנים וכל העם אמרו לו: אל תשמע לו ואל תסכים לו.
וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה׃המלחמה בין בן הדד למלך ישראל
הוא אמר לשליחים של בן הדד: תגידו למלך שלי, שאעשה כל מה ששלחת אל עבדך בפעם הראשונה, אבל את הדבר הזה אני לא יכול לעשות. השליחים הלכו והחזירו לו את הדבר.
וַיֹּ֜אמֶר לְמַלְאֲכֵ֣י בֶן־הֲדַ֗ד אִמְר֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כֹּל֩ אֲשֶׁר־שָׁלַ֨חְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ֤ בָרִֽאשֹׁנָה֙ אֶעֱשֶׂ֔ה וְהַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לֹ֥א אוּכַ֖ל לַעֲשׂ֑וֹת וַיֵּֽלְכוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיְשִׁבֻ֖הוּ דָּבָֽר׃בן הדד שלח אליו ואמר: כך יעשו לי האלים, וכן יוסיפו, אם ישפו עפר שומרון לכל העם שעומד תחת רגליי.
וַיִּשְׁלַ֤ח אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשׂ֥וּן לִ֛י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑פוּ אִם־יִשְׂפֹּק֙ עֲפַ֣ר שֹׁמְר֔וֹן לִשְׁעָלִ֕ים לְכָל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽי׃מלך ישראל ענה ואמר: תדברו, שלא יתגאו חגיר כמו חגור.
וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֣אמֶר דַּבְּר֔וּ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ׃וכשהוא שמע את הדבר, בזמן שהוא והמלכים שתו במקווה, הוא אמר לעבדיו: שימו מצור. והם הציבו מצור על העיר.
וַיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְה֥וּא שֹׁתֶ֛ה ה֥וּא וְהַמְּלָכִ֖ים בַּסֻּכּ֑וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ שִׂ֔ימוּ וַיָּשִׂ֖ימוּ עַל־הָעִֽיר׃הנבואה על המלחמה וגיוס הכוחות
והנה נביא אחד ניגש אל אחאב מלך ישראל ואמר: כך אמר ה׳: ראית את כל המולת הגדולה הזאת? אני נותן אותה בידך היום, ותדע שזה אני ה׳.
וְהִנֵּ֣ה ׀ נָבִ֣יא אֶחָ֗ד נִגַּשׁ֮ אֶל־אַחְאָ֣ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הְֽרָאִ֔יתָ אֵ֛ת כָּל־הֶהָמ֥וֹן הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה הִנְנִ֨י נֹתְנ֤וֹ בְיָֽדְךָ֙ הַיּ֔וֹם וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ואמר אחאב: מי? והוא אמר: כך אמר ה׳, על בני הלוחמים של שרי המחוזות. ואמר: מי יעצור את המלחמה? והוא אמר: אתה.
וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ בְּמִ֔י וַיֹּ֙אמֶר֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וַיֹּ֛אמֶר מִֽי־יֶאְסֹ֥ר הַמִּלְחָמָ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽתָּה׃הוא גייס את בני הלוחמים של שרי המחוזות, והיו מאתיים ושניים ושלושים איש. ואחרי זה הוא גייס את כל עם ישראל, שבעה אלף איש.
וַיִּפְקֹ֗ד אֶֽת־נַעֲרֵי֙ שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֔וֹת וַיִּהְי֕וּ מָאתַ֖יִם שְׁנַ֣יִם וּשְׁלֹשִׁ֑ים וְאַחֲרֵיהֶ֗ם פָּקַ֧ד אֶת־כָּל־הָעָ֛ם כָּל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים׃הם יצאו בצהריים, כשבן הדד שותה משקה חריף בבקתות, הוא ושלושים ושניים מלכים שעוזרים לו.
וַיֵּצְא֖וּ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם וּבֶן־הֲדַד֩ שֹׁתֶ֨ה שִׁכּ֜וֹר בַּסֻּכּ֗וֹת ה֧וּא וְהַמְּלָכִ֛ים שְׁלֹשִֽׁים־וּשְׁנַ֥יִם מֶ֖לֶךְ עֹזֵ֥ר אֹתֽוֹ׃המפגש בין כוחות שומרון לארם
בתחילת התקופה יצאו אנשי שרי המחוזות, ובן הדד שלח אנשים שדיווחו לו שאנשים יצאו משמרון.
וַיֵּצְא֗וּ נַעֲרֵ֛י שָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וַיִּשְׁלַ֣ח בֶּן־הֲדַ֗ד וַיַּגִּ֤ידוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אֲנָשִׁ֕ים יָצְא֖וּ מִשֹּׁמְרֽוֹן׃הוא אמר: אם הם יצאו לשלום, תצילו את חייכם; ואם הם יצאו למלחמה, תצילו את חייכם.
וַיֹּ֛אמֶר אִם־לְשָׁל֥וֹם יָצָ֖אוּ תִּפְשׂ֣וּם חַיִּ֑ים וְאִ֧ם לְמִלְחָמָ֛ה יָצָ֖אוּ חַיִּ֥ים תִּפְשֽׂוּם׃ואלו היו אנשי שרי המחוזות שיצאו מהעיר, והצבא שהיה מאחוריהם.
וְאֵ֙לֶּה֙ יָצְא֣וּ מִן־הָעִ֔יר נַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וְהַחַ֖יִל אֲשֶׁ֥ר אַחֲרֵיהֶֽם׃כל אחד תקף את השני, והארמים נסגו. ישראל רדפו אחריהם, אבל בן הדד, מלך ארם, ברח על סוס ועל פרשים.
וַיַּכּוּ֙ אִ֣ישׁ אִישׁ֔וֹ וַיָּנֻ֣סוּ אֲרָ֔ם וַֽיִּרְדְּפֵ֖ם יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמָּלֵ֗ט בֶּן־הֲדַד֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם עַל־ס֖וּס וּפָרָשִֽׁים׃הַמַּלְכּוּת שֶׁל אֲרָם וְהַאַשְׁלָה לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יָצָא, הִכָּה בַסּוּסִים וּבָרֶכֶב, וְהִכָּה אֶת אֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה.
וַיֵּצֵא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥ךְ אֶת־הַסּ֖וּס וְאֶת־הָרָ֑כֶב וְהִכָּ֥ה בַאֲרָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃הַנָּבִיא הִתְקָרֵב אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ: "תִּתְחַזֵּק, וְדַע וּרְאֵה אֶת מָה שֶׁתַּעֲשֶׂה, כִּי בְּשִׁינוּי הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם יַעֲלֶה עָלֶיךָ."
וַיִּגַּ֤שׁ הַנָּבִיא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ הִתְחַזַּ֔ק וְדַ֥ע וּרְאֵ֖ה אֵ֣ת אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֑ה כִּ֚י לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה מֶ֥לֶךְ אֲרָ֖ם עֹלֶ֥ה עָלֶֽיךָ׃ (ס)על המילים
הַמַּשׂពָע לְ"תְשׁוּבַת הַשָּׁנָה" הִוא הַמַּעֲבָר מֵהַעֲבוּרָה לַשָּׁנָה הַבָּאָה.
עַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ עָלָיו שֶׁאֱלֹהֵי הֶהָרִים הֵם אֱלֹהֵיהֶם, וְלָכֵן הֵם הָיוּ חֲזָקִים מִמֶּנוּ, וְאִם יִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר, הֵם יְהַבְלוּ אוֹ לֹא יִתְחַזְּקוּ מֵהֶם.
וְעַבְדֵ֨י מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם אָמְר֣וּ אֵלָ֗יו אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם עַל־כֵּ֖ן חָזְק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ וְאוּלָ֗ם נִלָּחֵ֤ם אִתָּם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶֽם׃וְעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: הָסֵר אֶת הַמְּלָכִים, כָּל אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, וְשִׂים פַּחְתִּים תַּחְתֵּיהֶם.
וְאֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה עֲשֵׂ֑ה הָסֵ֤ר הַמְּלָכִים֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ וְשִׂ֥ים פַּח֖וֹת תַּחְתֵּיהֶֽם׃המלחמה מול ארם
אתה תבחר לעצמך כוח שיפרוץ את המצודה שלך, עם חיילים, סוסים, רכב ולוחמים, ויתקפו אותם במישור. אם לא יצליחו להתגבר עליהם, תהיה לך אפשרות אחרת.
וְאַתָּ֣ה תִֽמְנֶה־לְךָ֣ ׀ חַ֡יִל כַּחַיִל֩ הַנֹּפֵ֨ל מֵאוֹתָ֜ךְ וְס֣וּס כַּסּ֣וּס ׀ וְרֶ֣כֶב כָּרֶ֗כֶב וְנִֽלָּחֲמָ֤ה אוֹתָם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֥ע לְקֹלָ֖ם וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃ (פ)כשחזר השנה, בן הדד פקד את ארם ועלה למלחמה נגד ישראל.
וַֽיְהִי֙ לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה וַיִּפְקֹ֥ד בֶּן־הֲדַ֖ד אֶת־אֲרָ֑ם וַיַּ֣עַל אֲפֵ֔קָה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃בני ישראל התגייסו וכל כוחם יצא לפגוש אותם. בני ישראל ניצבו מולם כמו שני עדרים קטנים של שעווה, בעוד ארם מילאה את כל הארץ.
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הָתְפָּקְדוּ֙ וְכָלְכְּל֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לִקְרָאתָ֑ם וַיַּחֲנ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל נֶגְדָּ֗ם כִּשְׁנֵי֙ חֲשִׂפֵ֣י עִזִּ֔ים וַאֲרָ֖ם מִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃אדם של אלוהים ניגש אל מלך ישראל ואמר: כך אמר ה'—בגלל שאמרה ארם שאלוהי ההרים הוא, ולא אלוהי העמקים, אני אתן לך את כל הכוח הגדול הזה בידך, כדי שתדעו שאני ה'.
וַיִּגַּ֞שׁ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים וַיֹּאמֶר֮ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֜אמֶר כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר אָמְר֤וּ אֲרָם֙ אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ יְהוָ֔ה וְלֹֽא־אֱלֹהֵ֥י עֲמָקִ֖ים ה֑וּא וְ֠נָתַתִּי אֶת־כָּל־הֶהָמ֨וֹן הַגָּ֤דוֹל הַזֶּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃הַמִּלְחָמָה עַל אֲרָם וּבְרִיחַ בֶּן הֲדַד
הַצְבָּאוֹת הָאֵלֶּה חָנוּ מִמַּזְהָר בְּנֶגֶד הַצְבָּאוֹת הָאֵלֶּה שֶׁבֶבַע יָמִים. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הַמִּלְחָמָה הִתְקָרְבָּה, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הִכָּה אֶת אֲרָם בְּמֵאָה אֶלֶף רֶגֶל בְּיוֹם אֶחָד.
וַֽיַּחֲנ֧וּ אֵ֦לֶּה נֹ֥כַח אֵ֖לֶּה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַתִּקְרַב֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיַּכּ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־אֲרָ֛ם מֵאָה־אֶ֥לֶף רַגְלִ֖י בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃הַנִּשְׁאַרִים בְּרָחוֹק בָּרְחוּ אֶל הָעִיר, וְהַחוֹמָה נָפְלָה עַל עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֶלֶף אִישׁ מֵהַנִּשְׁאַרִים, וְגַם בֶן הֲדַד נָס. הוּא נִכְנַס לָעִיר חֶדֶר אַחַד אַחַר הַכֶּדֶר.
וַיָּנֻ֨סוּ הַנּוֹתָרִ֥ים ׀ אֲפֵקָה֮ אֶל־הָעִיר֒ וַתִּפֹּל֙ הַחוֹמָ֔ה עַל־עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁבְעָ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ הַנּוֹתָרִ֑ים וּבֶן־הֲדַ֣ד נָ֔ס וַיָּבֹ֥א אֶל־הָעִ֖יר חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃ (ס)עֲבָדָיו אָמְרוּ לוֹ: "הִנֵּה שָׁמַעְנוּ שֶׁמַּלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵם מַלְכֵי חֶסֶד. בְּבַקָּשָׁה, נַעֲטֶה שַׂקִּים עַל מַתְנֵינוּ וְחֶבָלִים עַל רֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אולי יַצִּיל אֶת נַפְשְׁךָ."
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ עֲבָדָיו֒ הִנֵּֽה־נָ֣א שָׁמַ֔עְנוּ כִּ֗י מַלְכֵי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־מַלְכֵ֥י חֶ֖סֶד הֵ֑ם נָשִׂ֣ימָה נָּא֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵ֜ינוּ וַחֲבָלִ֣ים בְּרֹאשֵׁ֗נוּ וְנֵצֵא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אוּלַ֖י יְחַיֶּ֥ה אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃הֵם עָטְרוּ שַׂקִּים עַל מַתְנֵיהֶם וְחֶבָלִים עַל רֹאשֵׁיהֶם וּבָאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. עֲבָדָיו אָמְרוּ לוֹ: "עַבְדְּךָ בֶּן הֲדַד מְבַקֵּשׁ שֶׁתִּחְיֶה נַפְשׁוֹ". הוּא עָנָה: "הוּא עוֹד חַי, הוּא אַחִי".
וַיַּחְגְּרוּ֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵיהֶ֜ם וַחֲבָלִ֣ים בְּרָאשֵׁיהֶ֗ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ עַבְדְּךָ֧ בֶן־הֲדַ֛ד אָמַ֖ר תְּחִֽי־נָ֣א נַפְשִׁ֑י וַיֹּ֛אמֶר הַעוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃הסכם עם בן הדד ועונש הנביא
האנשים התייעצו ביניהם, מיהרו והחליטו לפנות נגדו. הם אמרו לו: "אחיך בן הדד". הוא ענה: "בואו, קחו אותו". בן הדד יצא אליו והעלה אותו על המרכבה.
וְהָאֲנָשִׁים֩ יְנַחֲשׁ֨וּ וַֽיְמַהֲר֜וּ וַיַּחְלְט֣וּ הֲמִמֶּ֗נּוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אָחִ֣יךָ בֶן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֖אמֶר בֹּ֣אוּ קָחֻ֑הוּ וַיֵּצֵ֤א אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ עַל־הַמֶּרְכָּבָֽה׃הוא אמר לו: "את הערים שאבי לקח מאביך אחזיר לך, ותשים את החומות בדם דמשק, בדיוק כפי שאבי שם בשומרון. אני בברית איתך, ואשלח אותך". הוא כרת איתו ברית ושלח אותו.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֡יו הֶעָרִ֣ים אֲשֶׁר־לָֽקַח־אָבִי֩ מֵאֵ֨ת אָבִ֜יךָ אָשִׁ֗יב וְ֠חוּצוֹת תָּשִׂ֨ים לְךָ֤ בְדַמֶּ֙שֶׂק֙ כַּאֲשֶׁר־שָׂ֤ם אָבִי֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וַאֲנִ֖י בַּבְּרִ֣ית אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיִּכְרָת־ל֥וֹ בְרִ֖ית וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃ (ס)אחד מבני הנביאים אמר לחברו: "בדבר ה', תכה אותי, בבקשה". אבל האיש סירב להכותו.
וְאִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֗ים אָמַ֧ר אֶל־רֵעֵ֛הוּ בִּדְבַ֥ר יְהוָ֖ה הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיְמָאֵ֥ן הָאִ֖ישׁ לְהַכֹּתֽוֹ׃הוא אמר לו: "בגלל שלא שמעת את קול ה', הנה אתה הולך ממני והאריה יכה אותך". הוא הלך ממנו, והאריה מצא אותו והכה אותו.
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁמַ֙עְתָּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה הִנְּךָ֤ הוֹלֵךְ֙ מֵֽאִתִּ֔י וְהִכְּךָ֖ הָאַרְיֵ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאֶצְל֔וֹ וַיִּמְצָאֵ֥הוּ הָאַרְיֵ֖ה וַיַּכֵּֽהוּ׃המשפט על האיש שסר מהדרך
אדם אחר מצא את הנביא ואמר לו: "אנא הכן אותי להכות". האיש הזה הכה אותו עד שנוצר פצע.
וַיִּמְצָא֙ אִ֣ישׁ אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיַּכֵּ֥הוּ הָאִ֖ישׁ הַכֵּ֥ה וּפָצֹֽעַ׃הנביא הלך ועמד ליד הדרך ליד המלך, כשהוא מסווה את עיניו באפר.
וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַנָּבִ֔יא וַיַּעֲמֹ֥ד לַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיִּתְחַפֵּ֥שׂ בָּאֲפֵ֖ר עַל־עֵינָֽיו׃כשהמלך עבר, הנביא קרא לו ואמר: "עבדך יצא למלחמה, ופתאום אדם אחד סר מהדרך ובא אליי ואמר: שמור על האיש הזה, ואם תפקיד אותו, נפשך תהיה תמורת נפשו, או שתשלם כסף ככסף של ככר כסף".
וַיְהִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ עֹבֵ֔ר וְה֖וּא צָעַ֣ק אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֜אמֶר עַבְדְּךָ֣ ׀ יָצָ֣א בְקֶֽרֶב־הַמִּלְחָמָ֗ה וְהִנֵּֽה־אִ֨ישׁ סָ֜ר וַיָּבֵ֧א אֵלַ֣י אִ֗ישׁ וַיֹּ֙אמֶר֙ שְׁמֹר֙ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה אִם־הִפָּקֵד֙ יִפָּקֵ֔ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ א֥וֹ כִכַּר־כֶּ֖סֶף תִּשְׁקֽוֹל׃המלך ענה לו: "עבדך עשה בדיוק כך, אבל האיש הזה נעלם". אז אמר לו הנביא: "כך קבעת את משפטך, מלך ישראל".
וַיְהִ֣י עַבְדְּךָ֗ עֹשֵׂ֥ה הֵ֛נָּה וָהֵ֖נָּה וְה֣וּא אֵינֶ֑נּוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֧יו מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל כֵּ֥ן מִשְׁפָּטֶ֖ךָ אַתָּ֥ה חָרָֽצְתָּ׃הַעֲמוּס הַנְּבִיאִי עַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
הַמֶּלֶךְ מִצְרַיִם מְהֵר קָם וְהָסִר אֶת הַכִּסּוּי מֵעַל עֵינָיו, וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל זָהָה בְּכֹה שֶׁהוּא זָכַר שֶׁהוּא אֶחד מֵהַנְּבִיאִים.
וַיְמַהֵ֕ר וַיָּ֙סַר֙ אֶת־הָ֣אֲפֵ֔ר מעל [מֵעֲלֵ֖י] עֵינָ֑יו וַיַּכֵּ֤ר אֹתוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י מֵֽהַנְּבִאִ֖ים הֽוּא׃הוּא אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם: בִּגְלַל שֶׁשִּׁלַּחְתָּ אֶת הָאִישׁ מִן הַחֶרֶם בְּיָדְךָ, נַפְשְׁךָ תִּהְיֶה בִּמְקוֹם נַפְשׁוֹ, וְעַמְּךָ בִּמְקוֹם עַמּוֹ.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה יַ֛עַן שִׁלַּ֥חְתָּ אֶת־אִישׁ־חֶרְמִ֖י מִיָּ֑ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ וְעַמְּךָ֖ תַּ֥חַת עַמּֽוֹ׃מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּכַעַס וּבְזַעַם, וְהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ לְשׁוֹמְרוֹן.
וַיֵּ֧לֶךְ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־בֵּית֖וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֑ף וַיָּבֹ֖א שֹׁמְרֽוֹנָה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הצורך של בן חדד בשומרון
וּבֶן־הֲדַ֣ד מֶֽלֶךְ־אֲרָ֗ם קָבַץ֙ אֶת־כָּל־חֵיל֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁנַ֥יִם מֶ֛לֶךְ אִתּ֖וֹ וְס֣וּס וָרָ֑כֶב וַיַּ֗עַל וַיָּ֙צַר֙ עַל־שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ׃
וַיִּשְׁלַ֧ח מַלְאָכִ֛ים אֶל־אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל הָעִֽירָה׃
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן־הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי־ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי־הֵֽם׃
וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל־אֲשֶׁר־לִֽי׃
דרישות בן חדד ואזהרת הזקנים
וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּֽה־אָמַ֥ר בֶּן־הֲדַ֖ד לֵאמֹ֑ר כִּֽי־שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כַּסְפְּךָ֧ וּזְהָבְךָ֛ וְנָשֶׁ֥יךָ וּבָנֶ֖יךָ לִ֥י תִתֵּֽן׃
כִּ֣י ׀ אִם־כָּעֵ֣ת מָחָ֗ר אֶשְׁלַ֤ח אֶת־עֲבָדַי֙ אֵלֶ֔יךָ וְחִפְּשׂוּ֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ וְאֵ֖ת בָּתֵּ֣י עֲבָדֶ֑יךָ וְהָיָה֙ כָּל־מַחְמַ֣ד עֵינֶ֔יךָ יָשִׂ֥ימוּ בְיָדָ֖ם וְלָקָֽחוּ׃
וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעֽוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ׃
וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה׃
המלחמה בין בן הדד למלך ישראל
וַיֹּ֜אמֶר לְמַלְאֲכֵ֣י בֶן־הֲדַ֗ד אִמְר֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כֹּל֩ אֲשֶׁר־שָׁלַ֨חְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ֤ בָרִֽאשֹׁנָה֙ אֶעֱשֶׂ֔ה וְהַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לֹ֥א אוּכַ֖ל לַעֲשׂ֑וֹת וַיֵּֽלְכוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיְשִׁבֻ֖הוּ דָּבָֽר׃
וַיִּשְׁלַ֤ח אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשׂ֥וּן לִ֛י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑פוּ אִם־יִשְׂפֹּק֙ עֲפַ֣ר שֹׁמְר֔וֹן לִשְׁעָלִ֕ים לְכָל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽי׃
וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֣אמֶר דַּבְּר֔וּ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ׃
וַיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְה֥וּא שֹׁתֶ֛ה ה֥וּא וְהַמְּלָכִ֖ים בַּסֻּכּ֑וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ שִׂ֔ימוּ וַיָּשִׂ֖ימוּ עַל־הָעִֽיר׃
הנבואה על המלחמה וגיוס הכוחות
וְהִנֵּ֣ה ׀ נָבִ֣יא אֶחָ֗ד נִגַּשׁ֮ אֶל־אַחְאָ֣ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הְֽרָאִ֔יתָ אֵ֛ת כָּל־הֶהָמ֥וֹן הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה הִנְנִ֨י נֹתְנ֤וֹ בְיָֽדְךָ֙ הַיּ֔וֹם וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ בְּמִ֔י וַיֹּ֙אמֶר֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וַיֹּ֛אמֶר מִֽי־יֶאְסֹ֥ר הַמִּלְחָמָ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽתָּה׃
וַיִּפְקֹ֗ד אֶֽת־נַעֲרֵי֙ שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֔וֹת וַיִּהְי֕וּ מָאתַ֖יִם שְׁנַ֣יִם וּשְׁלֹשִׁ֑ים וְאַחֲרֵיהֶ֗ם פָּקַ֧ד אֶת־כָּל־הָעָ֛ם כָּל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים׃
וַיֵּצְא֖וּ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם וּבֶן־הֲדַד֩ שֹׁתֶ֨ה שִׁכּ֜וֹר בַּסֻּכּ֗וֹת ה֧וּא וְהַמְּלָכִ֛ים שְׁלֹשִֽׁים־וּשְׁנַ֥יִם מֶ֖לֶךְ עֹזֵ֥ר אֹתֽוֹ׃
המפגש בין כוחות שומרון לארם
וַיֵּצְא֗וּ נַעֲרֵ֛י שָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וַיִּשְׁלַ֣ח בֶּן־הֲדַ֗ד וַיַּגִּ֤ידוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אֲנָשִׁ֕ים יָצְא֖וּ מִשֹּׁמְרֽוֹן׃
וַיֹּ֛אמֶר אִם־לְשָׁל֥וֹם יָצָ֖אוּ תִּפְשׂ֣וּם חַיִּ֑ים וְאִ֧ם לְמִלְחָמָ֛ה יָצָ֖אוּ חַיִּ֥ים תִּפְשֽׂוּם׃
וְאֵ֙לֶּה֙ יָצְא֣וּ מִן־הָעִ֔יר נַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וְהַחַ֖יִל אֲשֶׁ֥ר אַחֲרֵיהֶֽם׃
וַיַּכּוּ֙ אִ֣ישׁ אִישׁ֔וֹ וַיָּנֻ֣סוּ אֲרָ֔ם וַֽיִּרְדְּפֵ֖ם יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמָּלֵ֗ט בֶּן־הֲדַד֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם עַל־ס֖וּס וּפָרָשִֽׁים׃
הַמַּלְכּוּת שֶׁל אֲרָם וְהַאַשְׁלָה לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
וַיֵּצֵא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥ךְ אֶת־הַסּ֖וּס וְאֶת־הָרָ֑כֶב וְהִכָּ֥ה בַאֲרָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃
וַיִּגַּ֤שׁ הַנָּבִיא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ הִתְחַזַּ֔ק וְדַ֥ע וּרְאֵ֖ה אֵ֣ת אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֑ה כִּ֚י לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה מֶ֥לֶךְ אֲרָ֖ם עֹלֶ֥ה עָלֶֽיךָ׃ (ס)
וְעַבְדֵ֨י מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם אָמְר֣וּ אֵלָ֗יו אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם עַל־כֵּ֖ן חָזְק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ וְאוּלָ֗ם נִלָּחֵ֤ם אִתָּם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶֽם׃
וְאֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה עֲשֵׂ֑ה הָסֵ֤ר הַמְּלָכִים֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ וְשִׂ֥ים פַּח֖וֹת תַּחְתֵּיהֶֽם׃
המלחמה מול ארם
וְאַתָּ֣ה תִֽמְנֶה־לְךָ֣ ׀ חַ֡יִל כַּחַיִל֩ הַנֹּפֵ֨ל מֵאוֹתָ֜ךְ וְס֣וּס כַּסּ֣וּס ׀ וְרֶ֣כֶב כָּרֶ֗כֶב וְנִֽלָּחֲמָ֤ה אוֹתָם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֥ע לְקֹלָ֖ם וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃ (פ)
וַֽיְהִי֙ לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה וַיִּפְקֹ֥ד בֶּן־הֲדַ֖ד אֶת־אֲרָ֑ם וַיַּ֣עַל אֲפֵ֔קָה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הָתְפָּקְדוּ֙ וְכָלְכְּל֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לִקְרָאתָ֑ם וַיַּחֲנ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל נֶגְדָּ֗ם כִּשְׁנֵי֙ חֲשִׂפֵ֣י עִזִּ֔ים וַאֲרָ֖ם מִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וַיִּגַּ֞שׁ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים וַיֹּאמֶר֮ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֜אמֶר כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר אָמְר֤וּ אֲרָם֙ אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ יְהוָ֔ה וְלֹֽא־אֱלֹהֵ֥י עֲמָקִ֖ים ה֑וּא וְ֠נָתַתִּי אֶת־כָּל־הֶהָמ֨וֹן הַגָּ֤דוֹל הַזֶּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
הַמִּלְחָמָה עַל אֲרָם וּבְרִיחַ בֶּן הֲדַד
וַֽיַּחֲנ֧וּ אֵ֦לֶּה נֹ֥כַח אֵ֖לֶּה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַתִּקְרַב֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיַּכּ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־אֲרָ֛ם מֵאָה־אֶ֥לֶף רַגְלִ֖י בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
וַיָּנֻ֨סוּ הַנּוֹתָרִ֥ים ׀ אֲפֵקָה֮ אֶל־הָעִיר֒ וַתִּפֹּל֙ הַחוֹמָ֔ה עַל־עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁבְעָ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ הַנּוֹתָרִ֑ים וּבֶן־הֲדַ֣ד נָ֔ס וַיָּבֹ֥א אֶל־הָעִ֖יר חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃ (ס)
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ עֲבָדָיו֒ הִנֵּֽה־נָ֣א שָׁמַ֔עְנוּ כִּ֗י מַלְכֵי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־מַלְכֵ֥י חֶ֖סֶד הֵ֑ם נָשִׂ֣ימָה נָּא֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵ֜ינוּ וַחֲבָלִ֣ים בְּרֹאשֵׁ֗נוּ וְנֵצֵא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אוּלַ֖י יְחַיֶּ֥ה אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃
וַיַּחְגְּרוּ֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵיהֶ֜ם וַחֲבָלִ֣ים בְּרָאשֵׁיהֶ֗ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ עַבְדְּךָ֧ בֶן־הֲדַ֛ד אָמַ֖ר תְּחִֽי־נָ֣א נַפְשִׁ֑י וַיֹּ֛אמֶר הַעוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃
הסכם עם בן הדד ועונש הנביא
וְהָאֲנָשִׁים֩ יְנַחֲשׁ֨וּ וַֽיְמַהֲר֜וּ וַיַּחְלְט֣וּ הֲמִמֶּ֗נּוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אָחִ֣יךָ בֶן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֖אמֶר בֹּ֣אוּ קָחֻ֑הוּ וַיֵּצֵ֤א אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ עַל־הַמֶּרְכָּבָֽה׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֡יו הֶעָרִ֣ים אֲשֶׁר־לָֽקַח־אָבִי֩ מֵאֵ֨ת אָבִ֜יךָ אָשִׁ֗יב וְ֠חוּצוֹת תָּשִׂ֨ים לְךָ֤ בְדַמֶּ֙שֶׂק֙ כַּאֲשֶׁר־שָׂ֤ם אָבִי֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וַאֲנִ֖י בַּבְּרִ֣ית אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיִּכְרָת־ל֥וֹ בְרִ֖ית וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃ (ס)
וְאִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֗ים אָמַ֧ר אֶל־רֵעֵ֛הוּ בִּדְבַ֥ר יְהוָ֖ה הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיְמָאֵ֥ן הָאִ֖ישׁ לְהַכֹּתֽוֹ׃
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁמַ֙עְתָּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה הִנְּךָ֤ הוֹלֵךְ֙ מֵֽאִתִּ֔י וְהִכְּךָ֖ הָאַרְיֵ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאֶצְל֔וֹ וַיִּמְצָאֵ֥הוּ הָאַרְיֵ֖ה וַיַּכֵּֽהוּ׃
המשפט על האיש שסר מהדרך
וַיִּמְצָא֙ אִ֣ישׁ אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיַּכֵּ֥הוּ הָאִ֖ישׁ הַכֵּ֥ה וּפָצֹֽעַ׃
וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַנָּבִ֔יא וַיַּעֲמֹ֥ד לַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיִּתְחַפֵּ֥שׂ בָּאֲפֵ֖ר עַל־עֵינָֽיו׃
וַיְהִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ עֹבֵ֔ר וְה֖וּא צָעַ֣ק אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֜אמֶר עַבְדְּךָ֣ ׀ יָצָ֣א בְקֶֽרֶב־הַמִּלְחָמָ֗ה וְהִנֵּֽה־אִ֨ישׁ סָ֜ר וַיָּבֵ֧א אֵלַ֣י אִ֗ישׁ וַיֹּ֙אמֶר֙ שְׁמֹר֙ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה אִם־הִפָּקֵד֙ יִפָּקֵ֔ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ א֥וֹ כִכַּר־כֶּ֖סֶף תִּשְׁקֽוֹל׃
וַיְהִ֣י עַבְדְּךָ֗ עֹשֵׂ֥ה הֵ֛נָּה וָהֵ֖נָּה וְה֣וּא אֵינֶ֑נּוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֧יו מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל כֵּ֥ן מִשְׁפָּטֶ֖ךָ אַתָּ֥ה חָרָֽצְתָּ׃
הַעֲמוּס הַנְּבִיאִי עַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
וַיְמַהֵ֕ר וַיָּ֙סַר֙ אֶת־הָ֣אֲפֵ֔ר מעל [מֵעֲלֵ֖י] עֵינָ֑יו וַיַּכֵּ֤ר אֹתוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י מֵֽהַנְּבִאִ֖ים הֽוּא׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה יַ֛עַן שִׁלַּ֥חְתָּ אֶת־אִישׁ־חֶרְמִ֖י מִיָּ֑ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ וְעַמְּךָ֖ תַּ֥חַת עַמּֽוֹ׃
וַיֵּ֧לֶךְ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־בֵּית֖וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֑ף וַיָּבֹ֖א שֹׁמְרֽוֹנָה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה מתאר את המאבק הצבאי בין בן הדד למלך ישראל, את הנבואה על הניצחון הראשוני ואת ההשלכות של חוסר הציות לדבר הַשֵּׁם.
הצורך של בן חדד בשומרון
בן חדד, מלך ארם, אוסף כוחות גדול עם שלושים ושני מלכים וצור את שומרון. הוא שולח שליחים לאחאב מלך ישראל ודורש לו את כל הונו, את נשותיו ואת ילדיו היפים. אחאב מסכים לדרישות ומוותר על כל רכושו למלך ארם.
דרישות בן חדד ואזהרת הזקנים
בן חדד שולח שליחים למלך ישראל בדרישה למסור לו רכוש, נשים ובנים, ואף מאיים בביזה בבית המלך. מלך ישראל מציג בפני זקני הארץ את עוצמת הדרישות ואת עמידתו בתשלום, אך הזקנים והעם מזהירים אותו שלא להיענות לבקשות בן חדד.
המלחמה בין בן הדד למלך ישראל
בן הדד מציב תנאים קשים למלך ישראל ומתחייב להשמיד את שומרון אם דרישותיו לא יתמלאו. מלך ישראל מגיב בביטחון עצמי, בתגובה בן הדד מורה לעבדיו להטיל מצור על העיר.
הנבואה על המלחמה וגיוס הכוחות
נביא מגיע אל אחאב מלך ישראל ומבשר שהמולת המלחמה תהיה תחת ידיו כסימן להכרת ה׳. אחאב מגייס קבוצה קטנה של לוחמים וכן את כל עם ישראל. בזמן הזה, בן הדד שותה משקה חריף בבקתות יחד עם שלושים ושניים מלכים המסייעים לו.
המפגש בין כוחות שומרון לארם
הקטע מתאר את יציאת כוחות שרי המחוזות משמרון. בן הדד מנסה להבטיח את שלום אנשיו, אך בקרב שפר כוחות ישראל. בעוד שהארמים נסגים וישראל רודפת אחריהם, מלך ארם מצליח להימלט עם פרשיו.
הַמַּלְכּוּת שֶׁל אֲרָם וְהַאַשְׁלָה לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
אַחֲרֵי נִצָּחוֹן גָּדוֹל עַל אֲרָם, הַנָּבִיא מַתְרִיעַ לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶּלֶךְ אֲרָם יַחֲזֹר לְתַקְפּוֹ בַּשָּׁנָה הַבָּאָה. הָעֲבָדִים מַסְבִּירִים שֶׁהָרִים הֵם הָיוּ חֲזָקִים בְּרָב, וְהַנָּבִיא מַנְחֶה אֶת הַמֶּלֶק לְבַצֵּעַ פְּעֻלָּה צְבָאִית סְפֵּצִיפִית.
המלחמה מול ארם
במהלך המלחמה בין ארם לישראל, מלך ארם מנסה להשתמש בכוח צבאי רב. אדם של אלוהים מבהיר למלך ישראל שהניצחון יגיע לו כדי להוכיח את ריבונות ה' לאחר שארם טענה כי אלוהיה שייכים רק להרים ולא לעמקים.
הַמִּלְחָמָה עַל אֲרָם וּבְרִיחַ בֶּן הֲדַד
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הִכָּה יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם וְהָרַג מֵאָה אֶלֶף אִישׁ. בֶּן הֲדַד בָּרַח לָעִיר כְּשֶׁהַחוֹמָה קָרְתָה עַל עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֶלֶף אֲנָשִׁים. עֲבָדָיו הִתְחַנְּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְהצִילוֹ, וּבֶן הֲדַד הִשְׁאַר בְּעַצְמוֹ כְּשֶׁהוּא מַכְרִיז שֶׁאָחִיו עוֹד חַי.
הסכם עם בן הדד ועונש הנביא
האנשים משכנעים את בן הדד לפעול נגד המלך, והוא מחתים אותו בברית הכוללת החזרת ערים ושינוי גבולות. לאחר מכן, נביא מסרת עונש לאדם שסירב לציית לו בחרדת קודש, והאריה הרג את אותו אדם.
המשפט על האיש שסר מהדרך
הנביא מוסווה באפר ועומד בדרכו של המלך. הוא מספר למלך על אדם שסר מהדרך והבטיח לשמור על איש אחר תמורת כסף או חייו, אך האיש נעלם. המלך מודה שהוא עשה כך, והנביא קובע שזהו משפטו.
הַעֲמוּס הַנְּבִיאִי עַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
מֶלֶךְ מִצְרַיִם מַכִּיר אֶת הַנָּבִיא וּמַשְׁמִיעַ לוֹ דְּבַר הַשֵּׁם עַל הַפְּעֻלָּה הַנּוֹרָאָה שֶׁעָשָׂה. הַנָּבִיא מַתְרִיע עַל עֹל הַגְּמוּל שֶׁיַּחֲלֶה עַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְעַל עַמּוֹ בִּגְלַל הַהַשְׁלָחָה שֶׁל הָאִישׁ הַחֶרְמִי.
הפרק מסתיים בהכרזה על משפטו של הנביא שחזר מדרכו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
כוחה של התפילה וזמן רצון
״ר' יוסי בן חלפתא אומר עתים הם להפלה, שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים סט יד), אימתי עת רצון שעה שהצבור מתפללין, לפיכך״
רבי יוסי בן חלפתא מלמד אותנו שישנם זמנים מיוחדים שבהם התפילה בעלת כוח מיוחד להפוך גזרות. הוא משתמש בתהלים כדי להראות שקיים "עת רצון", וזהו הזמן שבו הציבור מתפלל יחד. לכן, חשוב מאוד לאדם להשכים בבוקר לתפילה, כי אין דבר גדול יותר מהתפילה המשותפת. הוא מביא דוגמאות מהמקורות לכך שהתפילה יכולה לשנות גורל. משה רבנו נמנע מכניסה לארץ בגלל תפילה מסוימת, אך חזקיה המלך הצליח לבטל גזירה באמצעות תפילה. גם יעקב אבינו התפלל על בניו שנשלחו למצרים. המפרש מדגיש את חשיבות התפילה ככלי לשינוי גורלות, ומאחל לאל שדי יתן רחמים לכולם.
תנחומא בובר, מקץ י״א:ב׳ ↗עוצמתו של אחאב ומלכותו הרחבה
״הַמֶּלֶךְ הַחֲמִישִׁי זֶה אַחְאָב, שֶׁמָּלַךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֵשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה״ וְכוּ'. וְהָיוּ כָּל שָׂרֵי אִפַּרְכִיּוֹת כְּבוּשִׁים תַּחְתָּיו, וְהָיוּ״
בפרקי דרבי אליעזר מתוארת מלכותו של המלך החמישי, אחאב. לפי המקור, שלטונו היה רחב מאוד וכל שר איפרכיות הכנעני נכבשו תחת ידו. שרים אלו שלחו לו מס ומתנות באופן קבוע כסימן לכפיפותו. הטקסט מציין כי מספר שר האיפרכיות שהיו תחת שלטונו היה מאתיים ושתיים ושלושים. המקור משתמש בפסוק מתוך ספר מלכים א' כדי להדגיש את גודל הממלכה ואת עוצמת השליטה של אחאב על עמים רבים.
פרקי דרבי אליעזר י״א:ט״ו ↗בעקבות המפרשים
השיעור של ניצחון העבר
״כמפתח. חגורת חרבו, שעלה כבר מן המלחמה ונצח, כך אין לאדוניכם להתהלל בדבר העתיד:״
בפרק זה מתוארת המלחמה בין בן אדר, מלך ארם, לבין אילם, מלך ישראל. בן אדר מביא עמו כוחות גדולים מאוד ומשתלט על ערים רבות בישראל. המלחמה הזו כוללת פגישות ומשא ומתן בין המלכים, וגם סיפור על המפגש בין המלך בנגידו למשגיח הנביא. רש"י מפרש את המילים המפורסות של המלך אילם, המזכיר שמי שהחזיק בחגורת חרבו בעבר, כלומר ניצח במלחמות קודמות, לא צריך להתגאות בדברים שעוד לא קרו. הפירוש מדגיש שאי אפשר להסתמך על תהילה ישנה כדי לנצח במלחמה עתידית.
רש״י על מלכים א׳ 20:11:2 ↗המהירות שבתגובה למשא ומתן
״ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו. ינחשו לשון מנחש, אמרו כיון שנפלו דברי שלום בפיו אפילו שלא במתכוין, סימן טוב הוא זה, וימהרו להחזיק הדבר:״
בפרשנותו על הפסוק במלכים א׳, מסביר רש"י מדוע הממנו נכנס למצב של חרדה ומהירות פעולה. הוא מפרש את המילה "ינחשו" כפעולה של מנחש, ומסביר שהמלך ואנשיו חשבו שדברי השלום שנאמרו בפה הם סימן טוב, גם אם לא נאמרו בכוונה של שלום אמיתי. לפי גישה זו, המילים עצמן יצרו תחושה של אופטימיות שגרמה להם למהר לפעול. רש"י מתמקד במשמעות המילה כסימן ומראה כיצד דיבור מסוים משפיע על ההחלטות המדיניות. הפירוש אינו טוען שהמלך רצה שלום, אלא שדברי השלום השפיעו על תפיסת המציאות של הממנו וגרמו לו למהר להחזיק בדבר.
רש״י על מלכים א׳ 20:33:1 ↗ההתעברות של בן אדם והתערבות הַשֵּׁם
״אל יתהלל וכו׳. רצה לומר: החוגר חרבו לרדת למלחמה, אין לו להתהלל כאשר יתהלל הפותח ומתיר חגורת חרבו, בשובו מן המלחמה בנצחון, וכאומר עדיין אין״
פרק זה מספר על המלחמה בין בן אדום לבין איל נלך, מלך ארם, לבין עבד נחב, מלך ישראל. בראשית הפרק, בן אדום וצבאותיו מצורים על שומרון וגורמים לרעב קשה. מלך ארם מנסה להכניע את ישראל באמצעות שוחד וסדרה של שרים, אך בכל פעם שהתקפה נכשלת, הניצחון מיוחס להַשֵּׁם. הפרק מתאר את התנודות במלחמה ואת ההתערבות האלוהית שמשנה את כיוון האירועים. המצודת דוד מסביר את הפסוק אודות איסור ההתפארות. לפי הפירוש, מי שמתכופף וקושר את חגורת חרבו כדי לצאת למלחמה, לא צריך להתגאות בנצחון לפני שהוא חזר ממנה. הדבר נובע מכך שאיש אינו יודע מי ינצח בסופו של דבר, ורק לאחר סיום הקרב ניתן לדבר על ההישג.
מצודת דוד על מלכים א׳ 20:11:2 ↗ההבטחה והסכנה במלחמה נגד איל נלך
״העודנו חי. וכי הוא עדיין חי ולא הומת במלחמה, כי מעתה לבו לא יפחד, כי חביב הוא לי כאח, ולא יעשה לו מאומה רע:״
בפרק זה מתאר המקרא את המלחמה בין איל נלך, מלך ארם, לבין אדם הראשון, מלך ישראל. איל נלך מצפה לנצח בקלות רבה בגלל כמות הכוחות הגדולה שלו. אך הַשֵּׁם גורם לתבוסה של ארם. מלך ישראל מנצח את איל נלך ושולט בערים שלו. המפרש מצודת דוד מסביר כי בפרק זה מופיעה הבטחה לאדם הראשון לגבי גורלו של איל נלך. לפי המצודת דוד, המלך הבטיח שאיל נלך לא ימות במלחמה אלא יישאר בחיים, כיוון שהוא אהוב עליו כאח. הטקסט מתמקד בדיווחים על המלחמות ובשיחות בין המלכים. הוא מפרט את כמות הכוחות והניצחונות של ישראל. המפרש מציע פרשנות על הבטחת המלך לגבי חיי האויב, אך חשוב לזכור שזו פרשנות למילים המופיעות בטקסט ולא חלק מהעובדות ההיסטוריות המצוינות בכתובים עצמם.
מצודת דוד על מלכים א׳ 20:32:1 ↗