אליה התשבי אמר לאחב: חי הַשֵּׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שעמדתי לפניו, שלא יהיו בשנים האלו טל ומטר, אלא רק לפי דברי.
וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֮ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי׃ (ס)מלכים א׳ · פרק יז׳
אֵלִיָּה הַפִּרְיָה בְּנַחַל כְּרִית וּבְצָרְפַת
אֵלִיָּה הַפִּרְיָה בְּנַחַל כְּרִית וּבְצָרְפַת; הַבְּרִית עִם הַצּוֹפִים, הַהַסְתָּרָה בַּנַּחַל, הַמְּזִוָּה מֵהַעֶצֶב וּמֵהָעֶצֶב, וְהַחֲזָרַת הַחַיִים לְבֶן הָאַלְמָנָה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלכים א׳ יז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הַבְּרִית שֶׁל אֵלִיָּה וְהַצִּוּוּי לְהִתְחַבֵּא
ודבר הַשֵּׁם הגיע אליו ואמר:
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃לך מכאן ותפנה לכיוון מזרח, ותתחבא בנחל כרית שנמצא מול הירדן.
לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃מהנחל הזה תשתה, וגם את העורבים צוויתי לך לאסוף שם אוכל.
וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃הַשְּׁתִיָּה בְּנַחַל כְּרִית
הוּא הָלַךְ וְעָשָׂה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם, וְהוּא הָלַךְ וְשָׁב לְנַחַל כְּרִית שֶׁמּוֹקֵם עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.
וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃הַעֲמוּרִים הֵבִיאוּ לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעֶרֶב, וְהוּא שָׁהָה מִן הַנַּחַל.
וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִיאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה׃אַחֲרֵי כָּךְ, הַנַּחַל הִתְיַבֵּשׁ כְּשֶׁעָבְרוּ יָמִים, כִּי לֹא יָרַד גֶּשֶׁם בָּאָרֶץ.
וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ׃ (ס)וְהָיָה דְבַר הַשֵּׁם אֵלָיו בְּקוֹל.
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃הַצִּוּוּי לְלֶכֶת לְצָרְפַת וּמְצִיאַת הַאַלְמָנָה
קוּם לֵךְ לְצָרְפַת שֶׁל צִידוֹן, וְשִׁב בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכֵּל אוֹתְךָ.
ק֣וּם לֵ֤ךְ צָרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃וְהוּא קָם וְהָלַךְ לְצָרְפַת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר הָעִיר, הוּא רָאָה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה שֶׁאֹסֶרֶת עֵצִים. הוּא קָרָא לָהּ וְאָמַר: בְּבַקָּשָׁה, תָּתְתִּי לִי קְצָת מַיִם בַּכְּלִי כְּדֵי אֶשְׁתֶּה.
וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ צָרְפַ֗תָה וַיָּבֹא֙ אֶל־פֶּ֣תַח הָעִ֔יר וְהִנֵּֽה־שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה מְקֹשֶׁ֣שֶׁת עֵצִ֑ים וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר קְחִי־נָ֨א לִ֧י מְעַט־מַ֛יִם בַּכְּלִ֖י וְאֶשְׁתֶּֽה׃הִיא הָלְכָה לְהָבִיא, וְהוּא שׁוּב קָרָא לָהּ וְאָמַר: בְּבַקָּשָׁה, תָּבְאִי לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ.
וַתֵּ֖לֶךְ לָקַ֑חַת וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר לִֽקְחִי־נָ֥א לִ֛י פַּת־לֶ֖חֶם בְּיָדֵֽךְ׃הִיא עָנְתָה: הַשֵּׁם אֱלֹהֶיךָ חַי, אִם יֵשׁ לִי מָעוֹג, כִּי אִם רַק כַּף קֶמַח מָלְאָה בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפַּחַת. וְהִנֵּה אֲנִי אוֹסֶרֶת שְׁנֵי עֵצִים, כְּדֵי לָבֹא וְלַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לִי וּלְבִנִּי, וְנֹאכֵל אוֹתוֹ וְנָמוּת.
וַתֹּ֗אמֶר חַי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ׃הבטחת הברכה בנחל כריש
אליה אמר לה אל תפחדי, בואי ותעשי בדיוק כפי שאמרתי. רק תכיני לי קודם עוגה קטנה משם ותביאי לי, ואחר כך תכיני לעצמך ולבנך.
וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣אתְ לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה׃ (ס)כי כך אמר ה' אלוהי ישראל: הקמח לא ייגמר והשמן לא יחסר, עד היום שבו ה' יורד גשם על פני האדמה.
כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תתן־[תֵּת־] יְהוָ֛ה גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃היא הלכה ועשתה בדיוק כפי שאמר אליה, והוא, היא וביתה אכלו ימים רבים.
וַתֵּ֥לֶךְ וַתַּעֲשֶׂ֖ה כִּדְבַ֣ר אֵלִיָּ֑הוּ וַתֹּ֧אכַל הוא־והיא [הִֽיא־] [וָה֛וּא] וּבֵיתָ֖הּ יָמִֽים׃הקמח לא נגמר והשמן לא חסר, בדיוק כפי שאמר ה' לידי אליה.
כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א כָלָ֔תָה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א חָסֵ֑ר כִּדְבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּיַ֥ד אֵלִיָּֽהוּ׃ (פ)מחלת הבן וזעקת האלמנה
אחרי הדברים האלה, הבן של אישה בעלת הבית חלה מאוד, והמחלה הייתה כל כך קשה עד שאין לו יותר נשמה.
וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן־הָאִשָּׁ֖ה בַּעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חָלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא־נֽוֹתְרָה־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה׃היא אמרה לאליהו: "מה לי לך, איש האלוהים? באת להזכיר לי את העוון שלי ולגרום לבני למות?"
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֺנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי׃הוא אמר לה: "תני לי את בנך". הוא לקח אותו מהחיבוק שלה, העלה אותו למעלה למקום שבו הוא ישב ושכב אותו על המיטה שלו.
וַיֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ תְּנִֽי־לִ֣י אֶת־בְּנֵ֑ךְ וַיִּקָּחֵ֣הוּ מֵחֵיקָ֗הּ וַֽיַּעֲלֵ֙הוּ֙ אֶל־הָעֲלִיָּ֗ה אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב שָׁ֔ם וַיַּשְׁכִּבֵ֖הוּ עַל־מִטָּתֽוֹ׃הוא קרא אל ה׳ ואמר: "ה׳ אלוהי, האם גם על האלמנה שאני גרה איתה עשית רע כדי להמית את בנה?"
וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י הֲ֠גַם עַל־הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר־אֲנִ֨י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵע֖וֹתָ לְהָמִ֥ית אֶת־בְּנָֽהּ׃הַחֲזָרַת הַנֶּפֶשׁ לַיֶּלֶד
הוא התעורר מעל הילד שלוש פעמים, קרא אל הַשֵׁם ואמר: הַשֵׁם אֱלֹהַי, תְּחַזֵּר בְּמַהֲרְךָ אֶת נִשְׁמַת הַיֶּלֶד הַזֶּה אֶל גּוּפוֹ.
וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י תָּ֥שָׁב נָ֛א נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ׃הַשֵׁם שָׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְנִשְׁמַת הַיֶּלֶד חָזְרָה אֶל גּוּפוֹ, וְהוּא חָיָה.
וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי׃אֵלִיָּהוּ לָקַח אֶת הַיֶּלֶד, הֵרִיד אוֹתוֹ מֵהַמִּבְנֶה הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה וְנָתַן אוֹתוֹ לְאִמּוֹ, וְאָמַר אֵלִיָּהוּ: תִּרְאִי, בִּנְךְ חַי.
וַיִּקַּ֨ח אֵלִיָּ֜הוּ אֶת־הַיֶּ֗לֶד וַיֹּרִדֵ֤הוּ מִן־הָעֲלִיָּה֙ הַבַּ֔יְתָה וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְאִמּ֑וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ רְאִ֖י חַ֥י בְּנֵֽךְ׃הָאִשָּׁה אָמְרָה לְאֵלִיָּהוּ: עַתָּה יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ אֱלֹהִים, וְשֶׁדְּבָר הַשֵׁם בְּפִּיךָ הוּא אֱמֶת.
וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ עַתָּה֙ זֶ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים אָ֑תָּה וּדְבַר־יְהוָ֥ה בְּפִ֖יךָ אֱמֶֽת׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הַבְּרִית שֶׁל אֵלִיָּה וְהַצִּוּוּי לְהִתְחַבֵּא
וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֮ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי׃ (ס)
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃
לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃
וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃
הַשְּׁתִיָּה בְּנַחַל כְּרִית
וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃
וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִיאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה׃
וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ׃ (ס)
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃
הַצִּוּוּי לְלֶכֶת לְצָרְפַת וּמְצִיאַת הַאַלְמָנָה
ק֣וּם לֵ֤ךְ צָרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃
וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ צָרְפַ֗תָה וַיָּבֹא֙ אֶל־פֶּ֣תַח הָעִ֔יר וְהִנֵּֽה־שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה מְקֹשֶׁ֣שֶׁת עֵצִ֑ים וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר קְחִי־נָ֨א לִ֧י מְעַט־מַ֛יִם בַּכְּלִ֖י וְאֶשְׁתֶּֽה׃
וַתֵּ֖לֶךְ לָקַ֑חַת וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר לִֽקְחִי־נָ֥א לִ֛י פַּת־לֶ֖חֶם בְּיָדֵֽךְ׃
וַתֹּ֗אמֶר חַי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ׃
הבטחת הברכה בנחל כריש
וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣אתְ לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה׃ (ס)
כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תתן־[תֵּת־] יְהוָ֛ה גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃
וַתֵּ֥לֶךְ וַתַּעֲשֶׂ֖ה כִּדְבַ֣ר אֵלִיָּ֑הוּ וַתֹּ֧אכַל הוא־והיא [הִֽיא־] [וָה֛וּא] וּבֵיתָ֖הּ יָמִֽים׃
כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א כָלָ֔תָה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א חָסֵ֑ר כִּדְבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּיַ֥ד אֵלִיָּֽהוּ׃ (פ)
מחלת הבן וזעקת האלמנה
וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן־הָאִשָּׁ֖ה בַּעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חָלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא־נֽוֹתְרָה־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֺנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי׃
וַיֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ תְּנִֽי־לִ֣י אֶת־בְּנֵ֑ךְ וַיִּקָּחֵ֣הוּ מֵחֵיקָ֗הּ וַֽיַּעֲלֵ֙הוּ֙ אֶל־הָעֲלִיָּ֗ה אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב שָׁ֔ם וַיַּשְׁכִּבֵ֖הוּ עַל־מִטָּתֽוֹ׃
וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י הֲ֠גַם עַל־הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר־אֲנִ֨י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵע֖וֹתָ לְהָמִ֥ית אֶת־בְּנָֽהּ׃
הַחֲזָרַת הַנֶּפֶשׁ לַיֶּלֶד
וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י תָּ֥שָׁב נָ֛א נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ׃
וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי׃
וַיִּקַּ֨ח אֵלִיָּ֜הוּ אֶת־הַיֶּ֗לֶד וַיֹּרִדֵ֤הוּ מִן־הָעֲלִיָּה֙ הַבַּ֔יְתָה וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְאִמּ֑וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ רְאִ֖י חַ֥י בְּנֵֽךְ׃
וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ עַתָּה֙ זֶ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים אָ֑תָּה וּדְבַר־יְהוָ֥ה בְּפִ֖יךָ אֱמֶֽת׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַסְפֵּר עַל אֵלִיָּה הַפִּרְיָה בְּזִמְנֵי הַמֶּלֶךְ אַחַב וְעַל הַנִּסִּים שֶׁקָּרוּ לוֹ בַּנַּחַל וּבְצָרְפַת.
הַבְּרִית שֶׁל אֵלִיָּה וְהַצִּוּוּי לְהִתְחַבֵּא
אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי מַכְרִיז לְאַחְאָב שֶׁלֹּא יִהְיֶה גֶּשֶׁם בַּשָּׁנִים הָאֵלוֹת. הַשֵּׁם מַנְחֶה אוֹתוֹ לִבְרֹחַ לְנַחַל כְּרִית, שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ אֶלָּא מֵהַזֶּרֶם וְלֶאֱכֹל מָה שֶׁיָּבִאוּ לוֹ הָעוֹרְבִים.
הַשְּׁתִיָּה בְּנַחַל כְּרִית
אֵלִיָּהוּ הָלַךְ לְנַחַל כְּרִית כְּפִי פִּקּוּד הַשֵּׁם. הָעֲמוּרִים הֵבִיאוּ לוֹ אוֹכֶל יוֹמִי, אֲבָל כְּשֶׁעָבְרְתוּ יָמִים, הַנַּחַל הִתְיַבֵּשׁ כִּי לֹא יָרַד גֶּשֶׁם, וְהַשֵּׁם דִּבֵּר אֵלָיו שׁוּב.
הַצִּוּוּי לְלֶכֶת לְצָרְפַת וּמְצִיאַת הַאַלְמָנָה
הַשֵּׁם מְצַוֶּה אֶת אֵלִיָּהוּ לָלֶכֶת לְצָרְפַת אֶל אַלְמָנָה שֶׁתְּכַלְכֵּל אוֹתוֹ. אֵלִיָּהוּ מַגִּיעַ לָעִיר וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנָּה מַיִם וְלֶחֶם. הָאַלְמָנָה מַשְׁתִּיקָה כִּי הַמְּזוֹנוֹת שֶׁלָּהּ כִּמְעַט אֵין, וְהִיא עוֹמֶדֶת לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה אַחֲרוֹן לָהּ וּלְבִנָּהּ לִפְנֵי הַמָּוֶת.
הבטחת הברכה בנחל כריש
אליה הנביא מבטיח לאישה בנחל כריש שהמזון שלה לא יחסר למרות המחסור, בתנאי שתכין לו תחילה עוגה קטנה. האישה מצייתת לדבר הנביא, והקמח והשמן שלה נשארים זמינים כל ימי המחסור עד ירידת הגשמים.
מחלת הבן וזעקת האלמנה
לאחר דברי אליהו, בנה של אישה בבית הצרפה חלה ומת. האישה האשימה את אליהו בהזכרת חטאיה ובגרימת מות בנה. אליהו לקח את הילד למעלה ושכב אותו על המיטה, ואז התפלל להשם בבקשה להבין מדוע קרה הרע הזה לאלמנה.
הַחֲזָרַת הַנֶּפֶשׁ לַיֶּלֶד
אֵלִיָּהוּ מִתְפַּלֵּל עַל הַיֶּלֶד הַמֵּת. הַשֵׁם מַקְשִיב לְתַפְתֵּתוֹ וּמְחַזֵּר אֶת נִשְׁמַת הַיֶּלֶד אֶל גּוּפוֹ. בְּנוֹת הַבַּיִת רוֹאִים אֶת הַנֶּעֶשָׂה וּמְזַהִים אֶת אֵלִיָּהוּ כְּאִישׁ אֱלֹהִים.
הַסְפֵּר מַסִּיים אֶת מַעֲשֵׂי אֵלִיָּה בְּצָרְפַת וְעַל הַנִּסִּים שֶׁקָּרוּ בְּיַד הַשֵּׁם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התניה מוחלטת בטל ובמטר
״וְטַל מְנָלַן דְּלָא מִיעֲצַר — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל״
בפרשת התענית מובא הדיון הלכתי ודרשני על דברי אליה הנביא לאחאב. המקור דן בשאלה מדוע אליה הזכיר גם טל וגם מטר, מדוע לא הסתפק רק באחד מהם. לפי הגישה המובאת כאן, אליה רצה להבהיר שהיעדר הגשמים והלחות תלוי אך ורק בדברתו ובציווי ה'. הסבר זה מתבסס על דברי חז"ל במסכת תענית, המפרשים כי הוספת המילה "טל" נועדה להדגיש שהמחסור יהיה מוחלט וכללי. הגישה הזו מסבירה את הדיוק בלשון הנביא כדרך להראות שהשפעת דברו של אליה תהיה מוחלטת על כל סוגי הלחות הנדרשים לחקלאות.
תענית ג׳ א:י״ד ↗הַקֶּשֶׁר בֵּינְךָ לַנֶּדֶר: אֵלִיָּהוּ, הַטַּל וְהַחַיִּים
״כְּתִיב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעַד אֶל אַחְאָב חַי יי [אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו] אִם [יִהְיֶה] הַשָׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.״
הַפֶּסַק הַזֶּה מִתַּלְמוּד יְרוּשָׁלְמִי (בְּרָכוֹת) בּוֹחֵן אֶת הַבְּרִית שֶׁכָּלָם מְכַבְּדִים אֶת אֱלִיָּהוּ הַנָּבִיא בְּמַעֲלַת הַנֶּדֶר שֶׁסָּרַב עַל הַטַּל. הַתַּלְמוּד מַצִּיג מַחֲלוֹקֶת בֵּין הָרַבָּנִים אִם הַנֶּדֶר הָיָה מְתֹחַק לַטַּל אוֹ לַמָּטָר, וּמַעֲלֶה דִּבְרֵי רַבִּי תַּנְחוּמָא שֶׁהַנֶּדֶר הָיָה מֻתָּר לְכֻלָּם. הַסִּפּוּר מְשַׁלֵּב מְשָׁל מִן הַמִּסְתּוֹרִים עַל אָדָם שֶׁגָּנַב נַרְתִּיק וְהִתְקַדֵּם בְּרִיאָה כְּשֶׁהחְזִיר אֶת הַחֲפָץ. הַמַּטְרָה הַמֶּרְכזִית הִיא הַקֶּשֶׁר בֵּין הַנֶּדֶר לְאֵלִיָּהוּ לְבֵין הַהַבְטָאָה לְהַחְיָאת בֶּן צָרְפִית, וְכָךְ הַקִּיצוּל שֶׁל הַמֵּתִים תָּלִין בְּבִטּוּל הַנֶּדֶר. הַתַּלְמוּד מַקְשִׁים עַל הַהַשְׁלָאָה הַמּוּטֶרֶת שֶׁל הַנִּשְׁבָּע, אַךְ מְקַדֵּשׁ אֶת כּוֹחַ הַתְּפִלָּה וְהַהַשְׁפָּעָה עַל הָאָרֶץ.
תלמוד ירושלמי ברכות ה׳:ב׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
הַיְבִישׁוֹן שֶׁל הַנַּחַל וְהַצּוּרָה הַנִּסִּית
״ויבש הנחל. כדי שידע צורך הגשמים ויטריח לגלות, שהיה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין מתים ברעב:״
בַּקְרָאת הַמַּקֹר, אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַתְּהוֹת הַמַּתְחִילָה בְּמַסְתּוּרַת הַנַּחַל שֶׁהִתְיַבֵּשׁ. רַשִׁי מַסְבִּיר שֶׁהַיְבִישׁוֹן הַזֶּה הָיָה מכוּוָן כְּדֵי שֶׁאֵלִיָּהוּ יַכִּיר בְּחֶסְרוֹן הַגֶּשֶׁם וְיַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִגְלוֹת אֶת הַתְּשׁוּעָה. הַפֵּרוּשׁ שֶׁל רַשִׁי מַתְחִיל בְּהַבָּטָה עַל הַצּוּרָה הָאֱלֹהִית שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת מֵעָלֵינוּ לְהַבְחִין בַּצֹּרֶךְ הַמַּמָּשִׁי שֶׁל הַמִּצְעִים שֶׁלּוֹ. רַשִׁי מַצִּיעַ זֶה כְּהֶסְבֵּר הַמַּעֲשֶׂה, אַךְ כְּבָר לֹא כְּכָל דַּעָה מַקְבֶּלֶת.
רש״י על מלכים א׳ 17:7:1 ↗התחושה של אובדן הצדק והזכות
״להזכיר את עוני. עד שלא באת אלי, היו שוקלין מעשי ומעשה עירי, והייתי ראוי לנס, משבאת לכאן, לא נחשבתי לכלום, ואין צדקתי ניכרת (ספרים אחרים״
בקטע זה מובא דברי רש"י על המקרה שבו האישה בבית אליהו הנביא אומרת כי בנה מת. רש"י מסביר דרך דבריה כי היא חשה שהזכות שלה וצדקתה נעלמו. היא מציינת כי לפני שהנביא הגיע, היה לה מעמד וערך מסוים, אך מאז שהגיעה אל הנביא, היא מרגישה שאין לה שום חשיבות או זכות שניתן להצמיד אליה. הפרשן משתמש בדוגמאות נוספות כדי להמחיש את הרעיון של אדם שאינו רוצה שזכותו תהיה מפורשת או מובאת לזכותו. הוא מזכיר את בלוט ואת אברהם כדי להראות כיצד לעיתים אדם מבקש שלא זכותו תהיה מוזכרת בפני אחרים. גישה זו מתמקדת בשינוי המעמד החברתי והרוחני של האדם בעת המפגש עם הנביא.
רש״י על מלכים א׳ 17:18:1 ↗ההשגה של אליה על כשרות הבשר
״ובשר. ועל כי ה׳ אמר לו לאכלו, ידע שבשר כשר הוא:״
בפסוק זה מובא הפירוש של מצודת דוד על הפעולה של הַשֵּׁם. אליה הלך לאכול את הבשר שהובא לו על ידי העורבים. המצודת דוד מסביר כי אליה ידע שהבשר כשר לאכול, כי הַשֵּׁם ציווה לו לאכול אותו. הפרשן מתמקד בביטחון של אליה בדבר הַשֵּׁם. לפי גישה זו, הפקודה האלוקית שימשה עבור אליה כהוכחה לכשרות המזון. חשוב לציין כי זהו פירוש רעיוני על המעשה, ולא טענה הלכתית גורפת.
מצודת דוד על מלכים א׳ 17:6:1 ↗התמודדות עם אובדן והאשמה
״מה לי ולך. רוצה לומר: מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה עשית לי, ומה עשיתי לך, ומדוע באת אלי להזכיר את עוני, כי עד לא״
בפסוק זה אנו רואים את איבתו של אדם מול אליהו הנביא לאחר מות בנה. המצודת דוד מסביר שהאישה פונה לנביא בשאלה המביעה תמיהה על עצם התוכחה, שכן היא אינה מבינה מה הקשר בין מעשיה לבין האסון שפקד אותה. היא מרגישה שמעשיה לא היו רעים מספיק כדי להצדיק את התעוררות הנביא להזכיר את חטאיה. הפרשן מציין שהאישה חשה שהיא נחשבת לצדקת בעיני בני המקום, אך מול הנביא היא נתפסת כרעה. היא רואה במוות בנה עונש על עוניה ועל חטאיה, ושואלת מדוע הנביא בחר להזכיר לה את העבר דווקא כעת. הפירוש מתמקד בשיח שבין האישה לנביא ובמצוקתה מול חשיפת העבר.
מצודת דוד על מלכים א׳ 17:18:1 ↗