המלך דוד היה זקן, וכשהגיע הימים, הבגדים כיסו אותו ולא היה לו חום.
וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃מלכים א׳ · פרק א׳
המאבק על כס המלוכה
דוד המלך מזקק את יורשו, שלמה, בעוד אדוניה מנסה להקים את עצמו למלך.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלכים א׳ א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
חיפוש נערה לדוד המלך
עבדיו אמרו לו: אדוני המלך, אנחנו מחפשים לנשיאתך נערה בתולה, שתעמוד לפני המלך, תדאג לו ותשכב בחיקיך, כדי שהמלך יתחמם.
וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃הם חיפשו נערה יפה בכל גבול ישראל, ומצאו את אבישג השונמית והביאו אותה אל המלך.
וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃הנערה הייתה יפה מאוד, היא דאגה למלך ושירתה אותו, אבל המלך לא הכיר אותה.
וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃ה–ח
הַתְחָלַת הַמִּלּוּי לְאַדְנִיָּה
אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית הִתְנַשֵּׂא וְאָמַר: "אֲנִי אֶמְלֹךְ". הוּא הֵכִין לְעַצְמוֹ מַרְכָּבָה וּפָרָשִׁים, וּחֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים רָצִים לְפָנָיו.
וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃אָבִיו דָּוִד לֹא עָצַר אוֹ שּׁאָל אוֹתוֹ: "לָמָּה עָשִׂיתָ כָּךְ?". וְהוּא גַם יָפֶה מְאֹד, וְהוּא נולד אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם־ה֤וּא טֽוֹב־תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃הַדְּבָרִים שֶׁלּוֹ הָיוּ עִם יוֹאָב בֶן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וְהֵם עָזְרוּ לְאַדְנִיָּה.
וַיִּהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַחֲרֵ֖י אֲדֹנִיָּֽה׃אֲבִיעַתַר הַכֹּהֵן, בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, נָתָן הַנָּבִיא, שִׁמְעִי, רְעִי וְכָל הַגִּבּוֹרִים שֶׁל דָּוִד, לֹא הָיוּ עִם אַדְנִיָּה.
וְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם־אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ט–יב
הניסיון של אדוניהו למלוך
אדוניהו הקריב כבשים, שוורים ועגלים ליד אבן הרגיל, וקרא לכל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה, עבדי המלך.
וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת־כָּל־אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃הוא לא קרא לנתן הנביא, לבניהו, לגיבורים או לשלמה אחיו.
וְֽאֶת־נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְאֶת־הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת־שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא׃נתן אמר לבת שבע, אמו של שלמה: "האם לא שמעת שאדוניהו בן חגית הפך למלך, בלי שדוד אדוננו ידע על כך?"
וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃"עכשיו בואי, אני איתן עצה, כדי שתצילו את עצמך ואת בנך שלמה."
וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃יג–טז
פניית בת שבע למלך דוד
לכי וביאה אל המלך דוד ותאמרי לו: הרי אתה אדוני המלך, נשבעת לשפחתיך שאחרי מותך שלמה בנך ימלוך, והוא ישב על כסאי. אז מדוע מלך אדוניהו?
לְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָֽהוּ׃הנה את עדיין מדברת שם עם המלך, ואני אבוא אחרייך ואקיים את דבריך.
הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ׃ואז באה בת שבע אל המלך לחדר, והמלך היה זקן מאוד, ואבישג השונמית שירת את המלך.
וַתָּבֹ֨א בַת־שֶׁ֤בֶע אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃בת שבע קדה וירדה בברכה לפני המלך, והמלך שאל אותה: מה שלומך?
וַתִּקֹּ֣ד בַּת־שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּֽךְ׃יז–כ
התראה על מלכות אדוניה
היא אמרה לו: אדוני, נשבעת לה' אלוהיך בשמי, עבדתי, ששלמה בנך ימלוך אחרי, והוא ישב על כסאי.
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ועכשיו, הנה אדוניה מלך, ואדוני המלך, אתה לא ידעת את זה.
וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃הוא שחט שוורים, שור מעלה וצאן בכמות גדולה, וקרא לכל בני המלך, ולאביתר הכהן, וליואב שר הצבא, אבל לשלמה עבדך הוא לא קרא.
וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ואתה אדוני המלך, כל ישראל מסתכלים עליך, כדי שיגידו להם מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו.
וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃כא–כד
הוויכוח על היורש
כשתשכב אדוני המלך עם אבותיו, אני ובני שלמה נהיה חוטאים.
וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃והנה היא עדיין מדברת עם המלך, והנביא נתן הגיע.
וְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא׃אמרו למלך: הנה הנביא נתן הגיע. הוא בא לפני המלך וכרע בפניו לקרקע.
וַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל־אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃אמר נתן: אדוני המלך, אתה אמרת: אדוני יהו ימלוך אחרי, והוא ישב על כסאי.
וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃כה–כח
אדוניהו ודרישת המלכות
כי הוא ירד היום וערך שור, עגל וצאן בכמות גדולה, וקרא לכל בני המלך, לשרי הצבא ולאביאתר הכהן. הם אכלו ושתו לפניו ואמרו: יחי המלך אדוניהו.
כִּ֣י ׀ יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכָל־בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ׃אבל אני, עבדך, וצדוק הכהן, ויהועי בן יהוידע, ושלמה עבדך, לא נקראנו.
וְלִ֣י אֲנִֽי־עַ֠בְדֶּךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃אם זה הגיע מאדוני המלך, ולא הודעת לעבדך מי יושב על כסא אדוני המלך אחריו?
אִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֙עְתָּ֙ אֶֽת־עבדיך [עַבְדְּךָ֔] מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃ (ס)והשיב המלך דוד ואמר: קראו לי לבת שבע.
וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃כט–לב
הַבְטָחַת דָּוִד לְיָרִישׁ הַכִּסֵּא
המלך נשבע ואמר: חי ה׳, שגאל את נפשי מכל צרה.
וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃כי כשנשבעתי לך ב׳ אלוהי ישראל, שאמרתי ששלמה בנך ימלוך אחרי ואהיה על כסאך במקומי, כך אעשה היום.
כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃בת שבע נפלה על פניה בקידה וירדה לכבוד המלך, ואמרה: יחיו אדוני המלך דוד לעולמים!
וַתִּקֹּ֨ד בַּת־שֶׁ֤בַע אַפַּ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם׃ (פ)המלך דוד אמר: קראו לצדוק הכהן, לנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע, והם באו לפני המלך.
וַיֹּ֣אמֶר ׀ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד קִרְאוּ־לִ֞י לְצָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ וּלְנָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְלִבְנָיָ֖הוּ בֶּן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיָּבֹ֖אוּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃לג–לו
מינוי שלמה למלך
המלך אמר להם: קחו איתכם את עבדי אדונכם, והרכיבו את בני שלמה על הפרד של אני, והורידו אותו לגיחון.
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ אֶת־עַבְדֵ֣י אֲדֹנֵיכֶ֔ם וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אֶל־גִּחֽוֹן׃שם ימשיחו אותו צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל, ואתם תתקעו בשופר ותגידו: יחי המלך שלמה.
וּמָשַׁ֣ח אֹת֣וֹ שָׁ֠ם צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְנָתָ֧ן הַנָּבִ֛יא לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּתְקַעְתֶּם֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַאֲמַרְתֶּ֕ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃תעלו אחריו, והוא יבוא ויישב על הכיסא שלי, והוא ימלך במקומי, כי ציוויתי עליו להיות נגיד על ישראל ועל יהודה.
וַעֲלִיתֶ֣ם אַחֲרָ֗יו וּבָא֙ וְיָשַׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֔י וְה֥וּא יִמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּ֑י וְאֹת֤וֹ צִוִּ֙יתִי֙ לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־יְהוּדָֽה׃בניהו בן יהוידע ענה למלך ואמר: אמן, כך יאמר ה'. אלוהי אדוני המלך.
וַיַּ֨עַן בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אָמֵ֑ן כֵּ֚ן יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃לז–מ
מְשִׁיחַ שְׁלֹמֹה לַמֶּלֶךְ
כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם הָיָה עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כֵּן יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה, וְהַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ יִגְדַּל מִכִּסֵּאוֹ שֶׁל אֲדֹנִי הַמַּלֶךְ דָּוִד.
כַּאֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יהי [יִֽהְיֶ֣ה] עִם־שְׁלֹמֹ֑ה וִֽיגַדֵּל֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מִ֨כִּסֵּ֔א אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃הַכֹּהֵן צָדֹוק, הַנָּבִיא נָתָן, בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי יָרְדוּ, וְהֵם הָרְכְּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְהוֹלִיכוּ אוֹתוֹ לְעֵבֶר גִּיחוֹן.
וַיֵּ֣רֶד צָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וְנָתָ֨ן הַנָּבִ֜יא וּבְנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֗ע וְהַכְּרֵתִי֙ וְהַפְּלֵתִ֔י וַיַּרְכִּ֙בוּ֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֔ה עַל־פִּרְדַּ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיֹּלִ֥כוּ אֹת֖וֹ עַל־גִּחֽוֹן׃הַכֹּהֵן צָדֹוק לָקַח אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מֵהָאֹהֶל וּמָשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וְהֵם תָּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְכָל הָעָם אָמְרוּ: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!"
וַיִּקַּח֩ צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן אֶת־קֶ֤רֶן הַשֶּׁ֙מֶן֙ מִן־הָאֹ֔הֶל וַיִּמְשַׁ֖ח אֶת־שְׁלֹמֹ֑ה וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃כָּל הָעָם עָלְיוּ אַחֲרֵי HE, כְּשֶׁהָעָם מְחַלְלִים בַּחֲלִילִים וְשְׂמֵחִים בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁהָאָרֶץ נִצְלְעָה מֵהַקּוֹל שֶׁלָּהֶם.
וַיַּעֲל֤וּ כָל־הָעָם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְהָעָם֙ מְחַלְּלִ֣ים בַּחֲלִלִ֔ים וּשְׂמֵחִ֖ים שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתִּבָּקַ֥ע הָאָ֖רֶץ בְּקוֹלָֽם׃מא–מד
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַמלכת שְׁלֹמֹה
אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַמְּוַדִּים שֶׁעִמּוֹ שָׁמְעוּ, וְהֵם סִיְּמוּ לֶאֱכֹל. יוֹאָב שָׁמַע אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְאָמַר: מַדּוּעַ הָרַעַשׁ הַכָּל בָּעִיר?
וַיִּשְׁמַ֣ע אֲדֹנִיָּ֗הוּ וְכָל־הַקְּרֻאִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וְהֵ֖ם כִּלּ֣וּ לֶאֱכֹ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע יוֹאָב֙ אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֥וּעַ קֽוֹל־הַקִּרְיָ֖ה הוֹמָֽה׃בְּעוֹד הוּא מְדַבֵּר, בָּא יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן. אֲדֹנִיָּהוּ אָמַר לוֹ: בֹּא, כִּי אַתָּה אִישׁ גְּדוֹל וּמְבַשֵּׂר בְּשָׂרָה טוֹבָה.
עוֹדֶ֣נּוּ מְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֧ה יוֹנָתָ֛ן בֶּן־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן בָּ֑א וַיֹּ֤אמֶר אֲדֹנִיָּ֙הוּ֙ בֹּ֔א כִּ֣י אִ֥ישׁ חַ֛יִל אַ֖תָּה וְט֥וֹב תְּבַשֵּֽׂר׃יוֹנָתָן ענה לְאֲדֹנִיָּהוּ: אֲבָל אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶשׁ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה.
וַיַּ֙עַן֙ יוֹנָתָ֔ן וַיֹּ֖אמֶר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ אֲבָ֕ל אֲדֹנֵ֥ינוּ הַמֶּֽלֶךְ־דָּוִ֖ד הִמְלִ֥יךְ אֶת־שְׁלֹמֹֽה׃הַמֶּלֶךְ שָׁלֹמֹה שָׁלַח אִתּוֹ אֶת צָדֹק הַכֹּהֵן, אֶת נָתָן הַנָּבִיא, אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וְאֶת הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, וְהֵם הִרְכִּיבוּ אוֹתוֹ עַל סְוס הַמֶּלֶךְ.
וַיִּשְׁלַ֣ח אִתּֽוֹ־הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְאֶת־נָתָ֣ן הַנָּבִ֗יא וּבְנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וְהַכְּרֵתִ֖י וְהַפְּלֵתִ֑י וַיַּרְכִּ֣בוּ אֹת֔וֹ עַ֖ל פִּרְדַּ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃מה–מח
המלכת שלמה
צדוק הכהן ונתן הנביא משחו אותו למלך בגיחון. משם יצאו שמחים, וזה הקול ששמעתם.
וַיִּמְשְׁח֣וּ אֹת֡וֹ צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֣ן וְנָתָן֩ הַנָּבִ֨יא לְמֶ֜לֶךְ בְּגִח֗וֹן וַיַּעֲל֤וּ מִשָּׁם֙ שְׂמֵחִ֔ים וַתֵּהֹ֖ם הַקִּרְיָ֑ה ה֥וּא הַקּ֖וֹל אֲשֶׁ֥ר שְׁמַעְתֶּֽם׃גם שלמה ישב על כס המלוכה.
וְגַם֙ יָשַׁ֣ב שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל כִּסֵּ֥א הַמְּלוּכָֽה׃גם עבדי המלך באו לברך את אדוננו המלך דוד ולומר: אלוהיך יברך את שם שלמה יותר משמך, ויגדיל את כסאו יותר מכסאך. המלך השתחווה על המיטה.
וְגַם־בָּ֜אוּ עַבְדֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ לְ֠בָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵ֜ינוּ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ יֵיטֵ֨ב אלהיך [אֱלֹהִ֜ים] אֶת־שֵׁ֤ם שְׁלֹמֹה֙ מִשְּׁמֶ֔ךָ וִֽיגַדֵּ֥ל אֶת־כִּסְא֖וֹ מִכִּסְאֶ֑ךָ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ הַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַמִּשְׁכָּֽב׃כך גם אמר המלך: ברוך הַשֵּׁם אלוהי ישראל, שנתן היום יושב על כסאי ועיניי רואות.
וְגַם־כָּ֖כָה אָמַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ בָּר֨וּךְ יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נָתַ֥ן הַיּ֛וֹם יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י וְעֵינַ֥י רֹאֽוֹת׃מט–נב
אדוניהו נאחז בקרנות המזבח
כל האנשים שהיו שייכים לאדוניהו נבהלו וקמו, וכל אחד הלך לדרכו.
וַיֶּֽחֶרְדוּ֙ וַיָּקֻ֔מוּ כָּל־הַ֨קְּרֻאִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיֵּלְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּֽוֹ׃אדוניהו פחד משלמה המלך, אז הוא קם והחזיק בקרנות המזבח.
וַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א מִפְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃סיפרו לשלמה שהאדם אדוניהו פוחד ממנו, ושהוא נאחז בקרנות המזבח ואמר: המלך שלמה יחייב אותי היום, אם ירצח את עבדו בחרב.
וַיֻּגַּ֤ד לִשְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּה֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וְ֠הִנֵּה אָחַ֞ז בְּקַרְנ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֵאמֹ֔ר יִשָּֽׁבַֽע־לִ֤י כַיּוֹם֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה אִם־יָמִ֥ית אֶת־עַבְדּ֖וֹ בֶּחָֽרֶב׃שלמה ענה: אם הוא יהיה אדם טוב, שום דבר לא יקרה לו, אבל אם ייראה בו רע ואהיה צריך להמיתו, אז הוא ימות.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֔ה אִ֚ם יִהְיֶ֣ה לְבֶן־חַ֔יִל לֹֽא־יִפֹּ֥ל מִשַּׂעֲרָת֖וֹ אָ֑רְצָה וְאִם־רָעָ֥ה תִמָּצֵא־ב֖וֹ וָמֵֽת׃נג–נג
סוף מעלתו של אדוןיה
המלך שלמה שלח פקודה והורידו אותו מעל המזבח. הוא בא והשתחווה למלך שלמה ואמר לו: "לך לביתך".
וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וַיֹּרִדֻ֙הוּ֙ מֵעַ֣ל הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ שְׁלֹמֹ֖ה לֵ֥ךְ לְבֵיתֶֽךָ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
חיפוש נערה לדוד המלך
וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃
וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃
וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃
ה–ח
הַתְחָלַת הַמִּלּוּי לְאַדְנִיָּה
וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃
וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם־ה֤וּא טֽוֹב־תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃
וַיִּהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַחֲרֵ֖י אֲדֹנִיָּֽה׃
וְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם־אֲדֹנִיָּֽהוּ׃
ט–יב
הניסיון של אדוניהו למלוך
וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת־כָּל־אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וְֽאֶת־נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְאֶת־הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת־שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא׃
וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃
וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃
יג–טז
פניית בת שבע למלך דוד
לְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָֽהוּ׃
הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ׃
וַתָּבֹ֨א בַת־שֶׁ֤בֶע אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃
וַתִּקֹּ֣ד בַּת־שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּֽךְ׃
יז–כ
התראה על מלכות אדוניה
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃
וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃
וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃
וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃
כא–כד
הוויכוח על היורש
וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃
וְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא׃
וַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל־אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃
וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃
כה–כח
אדוניהו ודרישת המלכות
כִּ֣י ׀ יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכָל־בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ׃
וְלִ֣י אֲנִֽי־עַ֠בְדֶּךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃
אִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֙עְתָּ֙ אֶֽת־עבדיך [עַבְדְּךָ֔] מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃ (ס)
וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
כט–לב
הַבְטָחַת דָּוִד לְיָרִישׁ הַכִּסֵּא
וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃
כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וַתִּקֹּ֨ד בַּת־שֶׁ֤בַע אַפַּ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם׃ (פ)
וַיֹּ֣אמֶר ׀ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד קִרְאוּ־לִ֞י לְצָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ וּלְנָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְלִבְנָיָ֖הוּ בֶּן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיָּבֹ֖אוּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
לג–לו
מינוי שלמה למלך
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ אֶת־עַבְדֵ֣י אֲדֹנֵיכֶ֔ם וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אֶל־גִּחֽוֹן׃
וּמָשַׁ֣ח אֹת֣וֹ שָׁ֠ם צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְנָתָ֧ן הַנָּבִ֛יא לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּתְקַעְתֶּם֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַאֲמַרְתֶּ֕ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃
וַעֲלִיתֶ֣ם אַחֲרָ֗יו וּבָא֙ וְיָשַׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֔י וְה֥וּא יִמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּ֑י וְאֹת֤וֹ צִוִּ֙יתִי֙ לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־יְהוּדָֽה׃
וַיַּ֨עַן בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אָמֵ֑ן כֵּ֚ן יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
לז–מ
מְשִׁיחַ שְׁלֹמֹה לַמֶּלֶךְ
כַּאֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יהי [יִֽהְיֶ֣ה] עִם־שְׁלֹמֹ֑ה וִֽיגַדֵּל֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מִ֨כִּסֵּ֔א אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃
וַיֵּ֣רֶד צָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וְנָתָ֨ן הַנָּבִ֜יא וּבְנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֗ע וְהַכְּרֵתִי֙ וְהַפְּלֵתִ֔י וַיַּרְכִּ֙בוּ֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֔ה עַל־פִּרְדַּ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיֹּלִ֥כוּ אֹת֖וֹ עַל־גִּחֽוֹן׃
וַיִּקַּח֩ צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן אֶת־קֶ֤רֶן הַשֶּׁ֙מֶן֙ מִן־הָאֹ֔הֶל וַיִּמְשַׁ֖ח אֶת־שְׁלֹמֹ֑ה וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃
וַיַּעֲל֤וּ כָל־הָעָם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְהָעָם֙ מְחַלְּלִ֣ים בַּחֲלִלִ֔ים וּשְׂמֵחִ֖ים שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתִּבָּקַ֥ע הָאָ֖רֶץ בְּקוֹלָֽם׃
מא–מד
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַמלכת שְׁלֹמֹה
וַיִּשְׁמַ֣ע אֲדֹנִיָּ֗הוּ וְכָל־הַקְּרֻאִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וְהֵ֖ם כִּלּ֣וּ לֶאֱכֹ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע יוֹאָב֙ אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֥וּעַ קֽוֹל־הַקִּרְיָ֖ה הוֹמָֽה׃
עוֹדֶ֣נּוּ מְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֧ה יוֹנָתָ֛ן בֶּן־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן בָּ֑א וַיֹּ֤אמֶר אֲדֹנִיָּ֙הוּ֙ בֹּ֔א כִּ֣י אִ֥ישׁ חַ֛יִל אַ֖תָּה וְט֥וֹב תְּבַשֵּֽׂר׃
וַיַּ֙עַן֙ יוֹנָתָ֔ן וַיֹּ֖אמֶר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ אֲבָ֕ל אֲדֹנֵ֥ינוּ הַמֶּֽלֶךְ־דָּוִ֖ד הִמְלִ֥יךְ אֶת־שְׁלֹמֹֽה׃
וַיִּשְׁלַ֣ח אִתּֽוֹ־הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְאֶת־נָתָ֣ן הַנָּבִ֗יא וּבְנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וְהַכְּרֵתִ֖י וְהַפְּלֵתִ֑י וַיַּרְכִּ֣בוּ אֹת֔וֹ עַ֖ל פִּרְדַּ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃
מה–מח
המלכת שלמה
וַיִּמְשְׁח֣וּ אֹת֡וֹ צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֣ן וְנָתָן֩ הַנָּבִ֨יא לְמֶ֜לֶךְ בְּגִח֗וֹן וַיַּעֲל֤וּ מִשָּׁם֙ שְׂמֵחִ֔ים וַתֵּהֹ֖ם הַקִּרְיָ֑ה ה֥וּא הַקּ֖וֹל אֲשֶׁ֥ר שְׁמַעְתֶּֽם׃
וְגַם֙ יָשַׁ֣ב שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל כִּסֵּ֥א הַמְּלוּכָֽה׃
וְגַם־בָּ֜אוּ עַבְדֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ לְ֠בָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵ֜ינוּ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ יֵיטֵ֨ב אלהיך [אֱלֹהִ֜ים] אֶת־שֵׁ֤ם שְׁלֹמֹה֙ מִשְּׁמֶ֔ךָ וִֽיגַדֵּ֥ל אֶת־כִּסְא֖וֹ מִכִּסְאֶ֑ךָ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ הַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַמִּשְׁכָּֽב׃
וְגַם־כָּ֖כָה אָמַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ בָּר֨וּךְ יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נָתַ֥ן הַיּ֛וֹם יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י וְעֵינַ֥י רֹאֽוֹת׃
מט–נב
אדוניהו נאחז בקרנות המזבח
וַיֶּֽחֶרְדוּ֙ וַיָּקֻ֔מוּ כָּל־הַ֨קְּרֻאִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיֵּלְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּֽוֹ׃
וַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א מִפְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיֻּגַּ֤ד לִשְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּה֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וְ֠הִנֵּה אָחַ֞ז בְּקַרְנ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֵאמֹ֔ר יִשָּֽׁבַֽע־לִ֤י כַיּוֹם֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה אִם־יָמִ֥ית אֶת־עַבְדּ֖וֹ בֶּחָֽרֶב׃
וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֔ה אִ֚ם יִהְיֶ֣ה לְבֶן־חַ֔יִל לֹֽא־יִפֹּ֥ל מִשַּׂעֲרָת֖וֹ אָ֑רְצָה וְאִם־רָעָ֥ה תִמָּצֵא־ב֖וֹ וָמֵֽת׃
נג–נג
סוף מעלתו של אדוןיה
וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וַיֹּרִדֻ֙הוּ֙ מֵעַ֣ל הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ שְׁלֹמֹ֖ה לֵ֥ךְ לְבֵיתֶֽךָ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את התקופה האחרונה של דוד המלך, את ניסיונו של אדוניה למלוך ואת מינויו הרשמי של שלמה למלך.
פסוקים א–ד
חיפוש נערה לדוד המלך
המלך דוד היה זקן וסבל מקור, ולכן עבדיו חיפשו לו נערה צעירה שתשמש לו ותחמם אותו. הם מצאו את אבישג השונמית, שהייתה יפה מאוד, והביאו אותה למחיצתו. היא טיפלה בו, אך המלך לא הכיר אותה באופן אישי.
פסוקים ה–ח
הַתְחָלַת הַמִּלּוּי לְאַדְנִיָּה
הַפֶּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת הַמַּעֲמָד הַפּוֹלִיטִי שֶׁל אַדְנִיָּה בֶן חַגִּית. הוּא מִתְנַשֵּׂא לִמְלֹךְ עִם תַּמְכִיכִים וּמַעֲמָד מַרְכְּבָה. לְעומת זאת, הַמִּלְכָּה שֶׁלּוֹ לֹא זָכְתָה בְּתַמְכִיךֵי הַשֶּׁלְטוֹן הַמֶּרְכָּזִיִּים, כְּמוֹ יוֹאָב וְנָתָן הַנָּבִיא, וְדָוִד אַבִיו לֹא הִתְנַגֵּד לְמַעֲשָׂיו.
פסוקים ט–יב
הניסיון של אדוניהו למלוך
אדוניהו בן חגית מקים חגיגה גדולה ליד עין רגיל וקורא לאנשי המלך, אך משמיט את הנביא נתן ואת שלמה. נתן מוצא את בת שבע ומזהיר אותה על המלכת אדוניהו מבלי ידיעת דוד המלך, ומציע לה עצה כדי להציל את שלמה.
פסוקים יג–טז
פניית בת שבע למלך דוד
בת שבע פונה למלך דוד ומזכירה לו את שבועתו ששלמה ימלוך אחריו, תוך בירור הסיבה לכך שאדוניהו מלך. היא מתכננת לבוא אל המלך בחדרו, שם נמצאת גם אבישג השונמית המשרתת את המלך הזקן. בת שבע מגיעה אל המלך ומתכופפת לפניו, והוא שואל אותה מה שלומכה.
פסוקים יז–כ
התראה על מלכות אדוניה
בת הנתון מזכירה לאדוניה את נשואתו שהמלך הבא יהיה שלמה. היא מודיעה לו כי הוא כבר הכתיר את עצמו בלי ידיעתו, שכן קרא לשרים ולבני המלך לחגיגה גדולה אך השמיט את שלמה, מה שגורם לכל עם ישראל להמתין לדעת מי ימשיך אחריו.
פסוקים כא–כד
הוויכוח על היורש
הטקסט מתאר רגע של מתח סביב ירושת כס המלכות. בנשיבות של חשש לחטא, המלך נתקע בשיחה עם אישה בעוד הנביא נתן מגיע ומאשר את דברי המלך בעבר לגבי שלטון יהו.
פסוקים כה–כח
אדוניהו ודרישת המלכות
אדוניהו עורך חגיגה גדולה ומכריז על עצמו כמלך בפני בני המלך, שרי הצבא והכהן. צדוק הכהן מזהיר אותו כי לא נקראו לתהליך המלכת היורש הבא, והמלך דוד מורה לקרוא לבת שבע.
פסוקים כט–לב
הַבְטָחַת דָּוִד לְיָרִישׁ הַכִּסֵּא
הַמֶּלֶךְ דָּוִד מַשְׁבִּיעַ אֶת בַּת שֶׁבַע שֶׁהוּא מְקַיֵּים אֶת הַבְטָחָתוֹ שֶׁשְׁלֹמֹה בְּנוֹ יִמְלֹךְ בִּמְקוֹמוֹ. בַּת שֶׁבַע מְבָרֶכֶת אוֹתוֹ, וְדָוִד מְקַרֵּא לַכֹּהֵן, לַנָּבִיא וּלְבֶּנְיָהוּ לְמִפְגָּשׁ לְצִפִּיָּה לַמִּמְלָכוּת הַבָּאָה.
פסוקים לג–לו
מינוי שלמה למלך
המלך מורה למלוך את בני שלמה באמצעות טקס המשלב את צדוק הכהן ונתן הנביא בגיחון. הטקס כולל משחה, תקיעת שופר והכרזה על מלכותו של שלמה במקום המלך הנוכחי, כפי שציווה ה'. בניהו בן יהוידע מסכים לכך ומברך בשם ה'.
פסוקים לז–מ
מְשִׁיחַ שְׁלֹמֹה לַמֶּלֶךְ
הַתְּהוּלָה מְתָאֶרֶת אֶת הַמְּשִׁיחָה הַתַּכְלִיתית שֶׁל שְׁלֹמֹה. הַכֹּהֵן צָדֹוק וְהַנָּבִיא נָתָן מוֹבִילִים אֶת שְׁלֹמֹה לְגִּיחוֹן בְּעֶצֶם הַמְּשִׁיחָה. הָעָם מְחַלְלֵל בְּחֲלִילִים וְשָׂמֵחַ בְּשִׂמְחָה כֹּה גְּדוֹלָה שֶׁהָאָרֶץ נִצְלְעָה מֵהַקּוֹל.
פסוקים מא–מד
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַמלכת שְׁלֹמֹה
אַדּוֹנִיָּהוּ וַחֲבֵרָיו שׁוֹמְעִים אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְאת רַעַשׁ הָעִיר. יוֹנָתָן הַכֹּהֵן מַגִּיעַ וּמַבְשִׂיר לְאֲדֹנִיָּהוּ שֶׁדָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה. לְאַחַר כָּךְ, הַמֶּלֶךְ שָׁלֹמֹה שׁוֹלֵחַ שָׁלִיחִים עִם הַמְּבַשֵּׂר עַל סוּס הַמֶּלֶךְ.
פסוקים מה–מח
המלכת שלמה
צדוק הכהן ונתן הנביא משחו את שלמה למלך בגיחון. שלמה עלה לכס המלוכה, ועבדי דוד באו לברך את המלך המזקן ולשמוח על המעבר. דוד אישר את המצב ובירך את הַשֵּׁם על כך שעיניו רואות את יושב הכיסא החדש.
פסוקים מט–נב
אדוניהו נאחז בקרנות המזבח
לאחר פיזור אנשיו של אדוניהו, הוא פנה למזבח בבקשה לחסות תחת שלמה המלך. אדוניהו החזיק בקרנות המזבח כדי לבקש חיים, ושלמה הבטיח לו שלא ימות אלא אם כן יתגלה בו רע.
פסוקים נג–נג
סוף מעלתו של אדוןיה
לאחר ניסיונות השתלטות על כס המלוכה, המלך שלמה מורה להוריד את אדוןיה מהמזבח. אדוןיה מגיע בפני שלמה, משתחווה לו ומבקש לשוב לביתו.
הפרק מסתיים במינויו של שלמה למלך וביקשת המקלט של אדוניה במזבח.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הצורך בשינוי המנהיגות
״אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? לֵימוּת שָׁאוּל — לָא קָא שָׁבֵיק שְׁמוּאֵל, לֵימוּת שְׁמוּאֵל אַדְּזוּטַר — מְרַנְּנִי אַבָּתְרֵיהּ. לָא לֵימוּת שָׁאוּל וְלָא לֵימוּת שְׁמוּאֵל״
בְּתוֹךְ הַדִּיון עַל הַקֹּשְׁיָה לָמָּה הַמַּלְכוּת לֹא הִתְחִלָּה מִיָּד, הַתַּלְמוּד בִּסִפְרֵי תַעֲנִית מַסָּךְ הַקֹּשְׁיָה הַזֹּאת. הַמְפרִישׁ מַסְבֵּר שֶׁהָיָה צֹרֶךְ לְהַשְׁלֵם תְּהִלַּת הַתְּקופָה שֶׁל שָׁאוּל וְשֶׁמוּאֵל. הַסִּפּוּר מַסְבֵּר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה צָרִיךְ שֶׁשָּׁאוּל יָמוּת, וְגַם שֶׁשֶׁמוּאֵל יָמוּת, כְּדֵי שֶׁמַּלְכוּת דָּוִד תַּתְחִיל בְּמַלְאָה. הַמַּבָּט הַזֶּה בַּתַּלְמוּד מַסְבֵּר שֶׁלֹּא יָכְלָה הַמַּלְכוּת הַחֲדָשָׁה לְהִתְחַבֵּר לַתְּקופָה הַקֶּדֶמִית בְּקַלּוּת רֹאשׁ. הַתַּלְמוּד מַצִּיעַ זֶה כְּהֶסְבֵר לַמְמַסְרִים אֶת הַקּוֹשִׁיָּה שֶׁל הַהִתְעַכְּבוּת הַמַּלְכוּת. הוּא מַסְבֵּר שֶׁהַמַּלְכוּת הַחֲדָשָׁה לֹא יְכָלָה לִהְיוֹת בְּקוֹשִׁי עִם הַמַּלְכוּת הַקֶּדֶמִית, וְלָכֵן הָיָה צָרִיךְ לְסַיֵּם אֶת הַתְּקופוֹת הַקֶּדֶמִיּוֹת לְפִי הַנִּלְוֶה.
תענית ה׳ ב:ה׳ ↗מי הייתה אבישג?
״אֲבִישַׁג מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְגוֹ׳ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד״
בקטע זה מהתלמוד במסכת סנהדרין, דנים בזהותה של אבישג. המקור מצטט פסוקים מספר מלכים המתארים את המלך דוד כזקן מאוד, ואת עבדיו שמחפשים לו נערה יפה כדי לטפל בו. הפסוקים מציינים שהנערה הייתה יפה מאוד והיא שירתה את המלך. הטקסט מביא דיאלוג קצר בין אבישג למלך, שבו היא משתמשת במילה "נינסבן" והוא עונה לה "אסירת לִי". הפרשנות בתלמוד מתמקדת בחיבור בין התיאור המקראי לבין הזהות של הדמות, ומנסה להבין מי הייתה הנערה ששירתה את דוד.
סנהדרין כ״ב א:י״ג ↗בעקבות המפרשים
התמודדות עם מחלוקת על כס המלוכה
״ומלטי את נפשך. מן המחלוקת לאחר מות המלך, שירצה בנך למלוך, כמה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא:״
הטקסט מביא פרשנות של רש"י על המקרה שהתרחש לאחר מות המלך. לפי רש"י, המאבק על השלטון והמחלוקת על מי ימלוך התרחשו בתקופה שאחרי מות המלך. רש"י מסביר שהבטחת הקדוש ברוך הוא לכך שהבן ימלוך תתממש למרות המצב המורכב. הפרשנות מתמקדת בכך שההבטחה האלוקית היא העיקר בתוך המאבק הפוליטי. רש"י מפרש את המציאות המורכבת של המעבר בין מלכים דרך ההבטחה שהייתה קיימת מראש.
רש״י על מלכים א׳ 1:12:1 ↗השפה הפשוטה של הנביאים
״ותבקע הארץ. דברו הנביאים בלשון הבאי, כלשון בני אדם:״
בפרשת המלכים, רש״י מסביר כי הנביאים דיברו בלשון פשוטה וברורה, כפי שבני אדם מדברים ביומיום. הוא מציין שהשפה שבה השתמשו אינה מורכבת או מעורפלת, אלא כזו שכל אדם יכול להבין בקלות. ההסבר של רש״י מתמקד בבהירות הלשון של הנביאים. הוא מדגיש שהם לא השתמשו בביטויים קשים או בחידות, אלא בדיבור שקרוב לשפת בני האדם הרגילה.
רש״י על מלכים א׳ 1:40:2 ↗השלמת הדברים בפני המלך
״עודך. בעוד שתדברי עם המלך, אבוא גם אני להשלים דבריך:״
הטקסט מציג רגע של ניסיון להשפיע על המלך באמצעות דיבור משלים. המפרש מצודת דוד מסביר כי בעת השיחה עם המלך, הדובר מתכנן להגיע כדי לחזק ולהשלים את הדברים שנאמרו קודם לכן. ההסבר מתמקד בתוספת של דברים חדשים או חיזוק של דברים קיימים במהלך הפגישה. המצודת דוד מפרש את הפעולה כהשלמה של הדברים שנאמרו, אך חשוב לזכור שזו פרשנות על הפעולה ולא תיאור המניעים של הדמות עצמה.
מצודת דוד על מלכים א׳ 1:14:1 ↗הקול העמום והספק בפרשת המלוכה
״בקולם. בעבור קול ההמיה והוא ענין גוזמא:״
בְּמָקוֹם הַמַּלְכוּת הַשְּׁלֹמִית, הַמִּצּוּדֶת דָּוִד מְסַבֵּל אֶת הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע בַּסֵּפֶר. הוּא מַסְבִּיר כִּי הַקּוֹל הָיָה רַעַשׁ גָּדוֹל וּמְבֻלְבֵּל. הַקּוֹל הַזֶּה הוּא בְּעִנְיַן גּוֹזְמָא, כְּלוֹמַר, חַיּוּת שֶׁל סַפֵּק עַל מַה שֶׁקָּרָה. הַמִּצּוּדֶת דָּוִד מְפרֵשׁ אֶת הַטֶּקְסְט הַמְּקַצֵּעַ אֶת הַמַּעֲמָד הַמַּלְכוּתִי בְּעַיִן הַמְּלַכְּתוֹת. הַהַסְבֵּר הַזֶּה מַדְגִּישׁ אֶת הַחַיּוּת שֶׁל הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע בַּתְּקֶן, אַךְ לֹא מַתְעִיד עַל כַּוָּנַת הַלֵּב שֶׁל הַמְּדַבְּרִים.
מצודת דוד על מלכים א׳ 1:40:2 ↗