איש מישראל נשבע במצפה ואמר שאיש ממנו לא ייתן את בתו לאשת בנימין.
וְאִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל נִשְׁבַּ֥ע בַּמִּצְפָּ֖ה לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ לֹא־יִתֵּ֥ן בִּתּ֛וֹ לְבִנְיָמִ֖ן לְאִשָּֽׁה׃שופטים · פרק כא׳
הַשְׁבָּעָה, הַמִּלְחָמָה וְהַמְּצִיאוּת בְּבֵית בִּנְיָמִים
הַמִּלְחָמָה בְּיַבֵּשׁ גִּלְעָד, הַמְּבָשִׁים לִמְצִיאַת נְשִׁי לוֹֹ לִבְנֵי בִּנְיָמִים וְחֶסְרוֹן הַמֶּמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שופטים כא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
השבועה וקיבוץ העם בבית אל
העם הגיע לבית אל וישבו שם מול האלוהים עד הערב, והם קראו בקול ובכו בבכי גדול.
וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ עַד־הָעֶ֔רֶב לִפְנֵ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּשְׂא֣וּ קוֹלָ֔ם וַיִּבְכּ֖וּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃הם שאלו: מדוע ה' אלוהי ישראל עשה את זה בישראל, כדי שתיכחד היום שבט אחד מישראל?
וַיֹּ֣אמְר֔וּ לָמָ֗ה יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָ֥יְתָה זֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵ֑ל לְהִפָּקֵ֥ד הַיּ֛וֹם מִיִּשְׂרָאֵ֖ל שֵׁ֥בֶט אֶחָֽד׃למחרת, העם קמה מוקדם ובנו שם מזבח, והקריבו עולים ושלמים.
וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ הָעָ֔ם וַיִּבְנוּ־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיַּעֲל֥וּ עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִֽים׃ (פ)הַדְּאָגָה עַל שְׁבַת הַשְּׁבוּעָה וְהַמְּצִיאוּת בִּנְיָמִים
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלוּ: מִי מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָלָה לְהִתְכַּנֵּס אֶל הַשֵּׁם? הֲרֵי הָיְתָה שְׁבוּעָה כְבֵדָה לְכָל שֶׁלֹא יַעֲלֶה לְהִתְכַּנֵּס אֶל הַשֵּׁם בְּגִבְעָה, וְלִי הַמּוֹת יָמוּת.
וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹא־עָלָ֧ה בַקָּהָ֛ל מִכָּל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָ֑ה כִּי֩ הַשְּׁבוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֜ה הָיְתָ֗ה לַ֠אֲשֶׁר לֹא־עָלָ֨ה אֶל־יְהוָ֧ה הַמִּצְפָּ֛ה לֵאמֹ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נֶחֶמְשׁוּ עַל אֲחִים בִּנְיָמִן, וְאָמְרוּ שֶׁהַיּוֹם אָבַד שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.
וַיִּנָּֽחֲמוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־בִּנְיָמִ֖ן אָחִ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ נִגְדַּ֥ע הַיּ֛וֹם שֵׁ֥בֶט אֶחָ֖ד מִיִּשְׂרָאֵֽל׃הֵם שָׁאֲלוּ: מָה נַעֲשֶׂה לַנָּשִׁים הַנִּשְׁאָרוֹת, כְּשֶׁאָנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַּשֵּׁם לְלֹא לָתֵת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים?
מַה־נַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לַנּוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים וַאֲנַ֙חְנוּ֙ נִשְׁבַּ֣עְנוּ בַֽיהוָ֔ה לְבִלְתִּ֛י תֵּת־לָהֶ֥ם מִבְּנוֹתֵ֖ינוּ לְנָשִֽׁים׃הֵם שָׁאֲלוּ: מִי מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָלָה לְהִתְכַּנֵּס אֶל הַשֵּׁם בְּגִבְעָה? וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לֹא בָּא לַמַּחֲנֶה מִיָּבֵשׁ גִּלְעָד אֶל הַקְּהָל.
וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֗י אֶחָד֙ מִשִּׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָלָ֥ה אֶל־יְהוָ֖ה הַמִּצְפָּ֑ה וְ֠הִנֵּה לֹ֣א בָא־אִ֧ישׁ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה מִיָּבֵ֥ישׁ גִּלְעָ֖ד אֶל־הַקָּהָֽל׃מבצע נגד יבש גלעד
העם עשה ספירה, והנה לא נותר אף אחד מתושבי יבש גלעד.
וַיִּתְפָּקֵ֖ד הָעָ֑ם וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־שָׁם֙ אִ֔ישׁ מִיּוֹשְׁבֵ֖י יָבֵ֥שׁ גִּלְעָֽד׃הקהילה שלחה לשם שנים עשר אלף איש מבני החיל, וציוו אותם לומר: לכו והכיתו בחרב את תושבי יבש גלעד, ואת הנשים והילדים.
וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁ֣ם הָעֵדָ֗ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ מִבְּנֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיְצַוּ֨וּ אוֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר לְ֠כוּ וְהִכִּיתֶ֞ם אֶת־יוֹשְׁבֵ֨י יָבֵ֤שׁ גִּלְעָד֙ לְפִי־חֶ֔רֶב וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃וזה הדבר שתעשו: כל גבר וכל אישה שיודעת משכב גבר, תעליקו אותם לתרבות.
וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּל־זָכָ֗ר וְכָל־אִשָּׁ֛ה יֹדַ֥עַת מִשְׁכַּב־זָכָ֖ר תַּחֲרִֽימוּ׃והם מצאו מבין תושבי יבש גלעד ארבע מאות נערות בתולות, שלא הכירו איש למשכב גבר, והביאו אותן למחנה שילה בארץ כנען.
וַֽיִּמְצְא֞וּ מִיּוֹשְׁבֵ֣י ׀ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֗ד אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָדְעָ֛ה אִ֖ישׁ לְמִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר וַיָּבִ֨יאוּ אוֹתָ֤ם אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֙ שִׁלֹ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (ס)שיקום שבט בנימין
כל הקהילה שלחה שליחים ודיברה עם בני בנימין שהיו בסלע רimון, וקראו להם שלום.
וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיְדַבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּסֶ֣לַע רִמּ֑וֹן וַיִּקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם שָׁלֽוֹם׃בני בנימין חזרו בזמן הזה, והנשים שחיו מנשות יבש גלעד נתנו להם נשים, אבל לא מצאו להם מספיק כאלה.
וַיָּ֤שָׁב בִּנְיָמִן֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא וַיִּתְּנ֤וּ לָהֶם֙ הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֣ר חִיּ֔וּ מִנְּשֵׁ֖י יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד וְלֹֽא־מָצְא֥וּ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃העם התחרט על בני בנימין, כי הַשֵׁם עשה פרץ בשבטי ישראל.
וְהָעָ֥ם נִחָ֖ם לְבִנְיָמִ֑ן כִּֽי־עָשָׂ֧ה יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃זקני הקהילה אמרו: מה נעשה לנשים שנותרו, כי לא נשאר אף אישה מבני בנימין?
וַיֹּֽאמְר֨וּ זִקְנֵ֣י הָעֵדָ֔ה מַה־נַּעֲשֶׂ֥ה לַנּוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים כִּֽי־נִשְׁמְדָ֥ה מִבִּנְיָמִ֖ן אִשָּֽׁה׃פתרון למניעת הכחדת שבט בנימין
הם אמרו ששבט בנימין צריך לקבל נחלה, כדי ששבט לא יימחק מישראל.
וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְרֻשַּׁ֥ת פְּלֵיטָ֖ה לְבִנְיָמִ֑ן וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שֵׁ֖בֶט מִיִּשְׂרָאֵֽל׃אנחנו לא יכולים לתת להם נשים מבנותינו, כי בני ישראל נשבעו לומר: ארור מי שנותן אישה לבנימין.
וַאֲנַ֗חְנוּ לֹ֥א נוּכַ֛ל לָתֵת־לָהֶ֥ם נָשִׁ֖ים מִבְּנוֹתֵ֑ינוּ כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אָר֕וּר נֹתֵ֥ן אִשָּׁ֖ה לְבִנְיָמִֽן׃ (ס)הם אמרו: הנה יש חג של ה' בשילה, וזה חג שמתקיים תמיד, מהצפון של בית אל, ממזרח השמש, בדרך שעולה מבית אל לשכם, ועד לדרום וללבנה.
וַיֹּאמְר֡וּ הִנֵּה֩ חַג־יְהוָ֨ה בְּשִׁל֜וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה אֲשֶׁ֞ר מִצְּפ֤וֹנָה לְבֵֽית־אֵל֙ מִזְרְחָ֣ה הַשֶּׁ֔מֶשׁ לִמְסִלָּ֔ה הָעֹלָ֥ה מִבֵּֽית־אֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וּמִנֶּ֖גֶב לִלְבוֹנָֽה׃הם ציוו את בני בנימין לומר: לכו ותארבו בכרמים.
ויצו [וַיְצַוּ֕וּ] אֶת־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר לְכ֖וּ וַאֲרַבְתֶּ֥ם בַּכְּרָמִֽים׃פתרון למניעת הכחדת שבט בנימין
ותראו, אם בנות שילה יצאו לרקוד במעגלי הריקוד, תוכלו לצאת מהכרמים ולחטוף לעצמכם איש כאישה מבנות שילה, ואז תלכו לארץ בנימין.
וּרְאִיתֶ֗ם וְ֠הִנֵּה אִם־יֵ֨צְא֥וּ בְנוֹת־שִׁילוֹ֮ לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ וִֽיצָאתֶם֙ מִן־הַכְּרָמִ֔ים וַחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ וַהֲלַכְתֶּ֖ם אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן׃ויהיה, כשאבותיהם או אחיהם יבואו אלינו לוויכוח, נגיד להם: החנו אותם, כי לא לקחנו איש כאישה במלחמה, כי לא אתם נתתם להם, ולכן תהיו אשמים.
וְהָיָ֡ה כִּֽי־יָבֹ֣אוּ אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם לרוב [לָרִ֣יב ׀] אֵלֵ֗ינוּ וְאָמַ֤רְנוּ אֲלֵיהֶם֙ חָנּ֣וּנוּ אוֹתָ֔ם כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ בַּמִּלְחָמָ֑ה כִּ֣י לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם כָּעֵ֥ת תֶּאְשָֽׁמוּ׃ (ס)ובני בנימין עשו כך, ולקחו נשים למספרם מהנשים שחטפו בריקודים, ואז הלכו ושבו לנחלתם, בנו את הערים וישבו בהן.
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן וַיִּשְׂא֤וּ נָשִׁים֙ לְמִסְפָּרָ֔ם מִן־הַמְּחֹלְל֖וֹת אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֑לוּ וַיֵּלְכ֗וּ וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אֶל־נַ֣חֲלָתָ֔ם וַיִּבְנוּ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וַיֵּשְׁב֖וּ בָּהֶֽם׃ובאות הזמן, בני ישראל התהלכו שם, כל אחד בשבתו ועם משפחתו, ויצאו משם כל אחד לנחלתו.
וַיִּתְהַלְּכ֨וּ מִשָּׁ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אִ֥ישׁ לְשִׁבְט֖וֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וַיֵּצְא֣וּ מִשָּׁ֔ם אִ֖ישׁ לְנַחֲלָתֽוֹ׃חוסר המנהיגות בישראל
בימים ההם לא היה מלך בישראל. כל אחד עשה את מה שנראה לו נכון בעיניו.
בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
השבועה וקיבוץ העם בבית אל
וְאִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל נִשְׁבַּ֥ע בַּמִּצְפָּ֖ה לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ לֹא־יִתֵּ֥ן בִּתּ֛וֹ לְבִנְיָמִ֖ן לְאִשָּֽׁה׃
וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ עַד־הָעֶ֔רֶב לִפְנֵ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּשְׂא֣וּ קוֹלָ֔ם וַיִּבְכּ֖וּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃
וַיֹּ֣אמְר֔וּ לָמָ֗ה יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָ֥יְתָה זֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵ֑ל לְהִפָּקֵ֥ד הַיּ֛וֹם מִיִּשְׂרָאֵ֖ל שֵׁ֥בֶט אֶחָֽד׃
וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ הָעָ֔ם וַיִּבְנוּ־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיַּעֲל֥וּ עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִֽים׃ (פ)
הַדְּאָגָה עַל שְׁבַת הַשְּׁבוּעָה וְהַמְּצִיאוּת בִּנְיָמִים
וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹא־עָלָ֧ה בַקָּהָ֛ל מִכָּל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָ֑ה כִּי֩ הַשְּׁבוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֜ה הָיְתָ֗ה לַ֠אֲשֶׁר לֹא־עָלָ֨ה אֶל־יְהוָ֧ה הַמִּצְפָּ֛ה לֵאמֹ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃
וַיִּנָּֽחֲמוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־בִּנְיָמִ֖ן אָחִ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ נִגְדַּ֥ע הַיּ֛וֹם שֵׁ֥בֶט אֶחָ֖ד מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
מַה־נַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לַנּוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים וַאֲנַ֙חְנוּ֙ נִשְׁבַּ֣עְנוּ בַֽיהוָ֔ה לְבִלְתִּ֛י תֵּת־לָהֶ֥ם מִבְּנוֹתֵ֖ינוּ לְנָשִֽׁים׃
וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֗י אֶחָד֙ מִשִּׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָלָ֥ה אֶל־יְהוָ֖ה הַמִּצְפָּ֑ה וְ֠הִנֵּה לֹ֣א בָא־אִ֧ישׁ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה מִיָּבֵ֥ישׁ גִּלְעָ֖ד אֶל־הַקָּהָֽל׃
מבצע נגד יבש גלעד
וַיִּתְפָּקֵ֖ד הָעָ֑ם וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־שָׁם֙ אִ֔ישׁ מִיּוֹשְׁבֵ֖י יָבֵ֥שׁ גִּלְעָֽד׃
וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁ֣ם הָעֵדָ֗ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ מִבְּנֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיְצַוּ֨וּ אוֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר לְ֠כוּ וְהִכִּיתֶ֞ם אֶת־יוֹשְׁבֵ֨י יָבֵ֤שׁ גִּלְעָד֙ לְפִי־חֶ֔רֶב וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃
וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּל־זָכָ֗ר וְכָל־אִשָּׁ֛ה יֹדַ֥עַת מִשְׁכַּב־זָכָ֖ר תַּחֲרִֽימוּ׃
וַֽיִּמְצְא֞וּ מִיּוֹשְׁבֵ֣י ׀ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֗ד אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָדְעָ֛ה אִ֖ישׁ לְמִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר וַיָּבִ֨יאוּ אוֹתָ֤ם אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֙ שִׁלֹ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (ס)
שיקום שבט בנימין
וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיְדַבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּסֶ֣לַע רִמּ֑וֹן וַיִּקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם שָׁלֽוֹם׃
וַיָּ֤שָׁב בִּנְיָמִן֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא וַיִּתְּנ֤וּ לָהֶם֙ הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֣ר חִיּ֔וּ מִנְּשֵׁ֖י יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד וְלֹֽא־מָצְא֥וּ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃
וְהָעָ֥ם נִחָ֖ם לְבִנְיָמִ֑ן כִּֽי־עָשָׂ֧ה יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּֽאמְר֨וּ זִקְנֵ֣י הָעֵדָ֔ה מַה־נַּעֲשֶׂ֥ה לַנּוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים כִּֽי־נִשְׁמְדָ֥ה מִבִּנְיָמִ֖ן אִשָּֽׁה׃
פתרון למניעת הכחדת שבט בנימין
וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְרֻשַּׁ֥ת פְּלֵיטָ֖ה לְבִנְיָמִ֑ן וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שֵׁ֖בֶט מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
וַאֲנַ֗חְנוּ לֹ֥א נוּכַ֛ל לָתֵת־לָהֶ֥ם נָשִׁ֖ים מִבְּנוֹתֵ֑ינוּ כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אָר֕וּר נֹתֵ֥ן אִשָּׁ֖ה לְבִנְיָמִֽן׃ (ס)
וַיֹּאמְר֡וּ הִנֵּה֩ חַג־יְהוָ֨ה בְּשִׁל֜וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה אֲשֶׁ֞ר מִצְּפ֤וֹנָה לְבֵֽית־אֵל֙ מִזְרְחָ֣ה הַשֶּׁ֔מֶשׁ לִמְסִלָּ֔ה הָעֹלָ֥ה מִבֵּֽית־אֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וּמִנֶּ֖גֶב לִלְבוֹנָֽה׃
ויצו [וַיְצַוּ֕וּ] אֶת־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר לְכ֖וּ וַאֲרַבְתֶּ֥ם בַּכְּרָמִֽים׃
פתרון למניעת הכחדת שבט בנימין
וּרְאִיתֶ֗ם וְ֠הִנֵּה אִם־יֵ֨צְא֥וּ בְנוֹת־שִׁילוֹ֮ לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ וִֽיצָאתֶם֙ מִן־הַכְּרָמִ֔ים וַחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ וַהֲלַכְתֶּ֖ם אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן׃
וְהָיָ֡ה כִּֽי־יָבֹ֣אוּ אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם לרוב [לָרִ֣יב ׀] אֵלֵ֗ינוּ וְאָמַ֤רְנוּ אֲלֵיהֶם֙ חָנּ֣וּנוּ אוֹתָ֔ם כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ בַּמִּלְחָמָ֑ה כִּ֣י לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם כָּעֵ֥ת תֶּאְשָֽׁמוּ׃ (ס)
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן וַיִּשְׂא֤וּ נָשִׁים֙ לְמִסְפָּרָ֔ם מִן־הַמְּחֹלְל֖וֹת אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֑לוּ וַיֵּלְכ֗וּ וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אֶל־נַ֣חֲלָתָ֔ם וַיִּבְנוּ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וַיֵּשְׁב֖וּ בָּהֶֽם׃
וַיִּתְהַלְּכ֨וּ מִשָּׁ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אִ֥ישׁ לְשִׁבְט֖וֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וַיֵּצְא֣וּ מִשָּׁ֔ם אִ֖ישׁ לְנַחֲלָתֽוֹ׃
חוסר המנהיגות בישראל
בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַסְּפֵר קוֹרֵאת עַל הַמַּעֲמָד הַקָּשֶׁה שֶׁל שְׁבַט בִּנְיָמִים בְּאַחַר הַמִּלְחָמָה וְהַנִּיסָיוֹן לְהַחֲזִיר אֶת הָעַם לְאחֵדוּת.
השבועה וקיבוץ העם בבית אל
בבית אל התאסף העם לאחר המלחמה בבנימין. בני ישראל נשבעו שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין. העם בכה לפני האלוהים ושאלה מדוע נכחד שבט אחד מישראל, ובמחרת בנו שם מזבח והקריבו עליה עולים ושלמים.
הַדְּאָגָה עַל שְׁבַת הַשְּׁבוּעָה וְהַמְּצִיאוּת בִּנְיָמִים
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹחֲנִים מִי מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָלָה לַמִּצְפָּה כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁבוּעָה. הֵם מְבַקְשִׁים לְמצֹא פתרון לַנָּשִׁים הַנִּשְׁאָרוֹת בְּעֵינֵי הַשְּׁבוּעָה שֶׁעָשׂוּ לְהַרְחִיק אֶת בְּנוֹתֵיהֶם, כְּשֶׁהם מְגַלִּים שֶׁאִישׁ אֶחָד מִיָּבֵשׁ גִּלְעָד לֹא הִגִּיעַ לַמַּחֲנֶה.
מבצע נגד יבש גלעד
הקהלה שולחת שנים עשר אלף לוחמים כדי להשמיד את תושבי יבש גלעד. המשימה כוללת ענישה קשה לנשים המעורבות בשיכב גבר. המבצע מסתיים במציאת ארבע מאות בתולות, אותן מעבירים למחנה שילה.
שיקום שבט בנימין
לאחר המלחמה, הקהילה פנתה לבני בנימין בסלע רמון כדי להשיב להם נשים. הנשים שחיו ביבש גלעד ניתנו להם, אך זה לא הספיק. העם התחרט על הפרצה שנוצרה בשבטי ישראל, והזקנים חיפשו פתרון לנשים שנותרו ללא בעל בגלל המחסור בנשים בשבט.
פתרון למניעת הכחדת שבט בנימין
בני ישראל מחליטים לשמור על קיומו של שבט בנימין למרות השבועה שלא לתת להם נשים מבנותיהם. הם מציעים פתרון תוך ניצול חג השם בשילה, שבו בני בנימין יוכלו להסתתר בכרמים כדי לקחת נשים, לפי הנחיות הדרך המגיעה מבית אל לכיוון לבנה.
פתרון למניעת הכחדת שבט בנימין
כדי למנוע את מות שבט בנימין, הוצע פתרון המאפשר לחטוף נשים שירדו לרקוד בשילה. בני בנימין פעלו כך, לקחו נשים ובנו מחדש את הערים שלהם, ואז חזר בני ישראל לחיים המורגלים בכל שבט ומשפחה.
חוסר המנהיגות בישראל
הפסוק מתאר את המצב החברתי והמשפטי בימי השופטים. בתקופה זו לא הייתה סמכות ריבונית מרכזית או מלך שקובע חוקים. כתוצאה מכך, כל אדם פעל לפי שיקול דעתו האישי ועל פי מה שנראה לו צודק, ללא סדר חברתי אחיד או מוסד שיכוור את הדין.
הַתְּמִימוּת שֶׁל הַמַּעֲרָכוֹת הַמִּלְחָמִיּוֹת וְהַמִּקְצָעִים הַמַּקְצִיעִים מְסִימִים אֶת חֶסְרוֹן הַמֶּמְשָׁלָה בְּעֵת הַמַּעֲמָד הַזֶּה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
השבועה במיצפה והגדרת הקהילה
״אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה״.״
בפרשת שופטים, מובא דיון של חז"ל על המשמעות של המילים "איש מישראל נשבע במצפה". רב נחמן, כפי שציטט רב יוסף, שואל על הביטוי "איש ממנו" המופיע בטקסט המדבר על השבועה שלא לתת בת לאח מנחלת בנימין. לפי הדרש, המילה "ממנו" מצביעה על כך שהשבועה חלה על אנשי ישראל שהיו נוכחים באירוע, ולא בהכרח על כל בני ישראל באופן גורף. ההסבר מבוסס על שיטה המפרשת את דקדוק המילים בתורה כדי להבין את היקף התחייבות הקהילה. רב נחמן מבחין בין הקהל הספציפי שנשבע במיצפה לבין עם ישראל כולו. הגישה הזו מנסה להגדיר את גבולות ההסכם שנכרת באותו זמן בין השבטים.
תענית ל׳ ב:י״א ↗ההפוך והזר בתוך עם ישראל
״וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב, (משלי כא, ח): הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁהוּא מִתְהַפֵּךְ וּבָא עַל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹת, גְּנַבְתּוּן לָא גְנַבְנוּן,״
בפתיחת פרשנות רות רבה על הפסוק "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב", מובאות כמה פרשנויות שונות לביטוי "הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר". המפרש מציע שלוגות שונות לזה: עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁהִתְהַפֵּךְ וּבָא עַל יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁמַּהְפֵּכִין עַל יִשְׂרָאֵל, אוֹ גַּם עַצְמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָפְכוּ לְזָרִים לַהַשֵּׁם. הפרשנות מסבירה כי למרות הפעולות הללו, הַשֵּׁם נוֹהֵג בְּמִדָּה יְשָׁרָה וְנָתֵן שָׂכָר לַצַּדִּיקִים. רַבִּי אַחָא מפרש את המילים כתיאור של דּוֹר תַּהְפֻּכֹת. מובאת גם תפיסה שקשה להחזיר את העם למצרים, ולכן הַשֵּׁם מַעֲבִיר אוֹתָם בְּיִסּוּרִים וּרְעָב כְּמִסְפָּר לְמַעֲנָם.
רות רבה, פתיחתא ג׳ ↗בעקבות המפרשים
החיפוש אחר נשים לבני בנימין
״וינחמו. שבו לחשוב עליהם מחשבת פליטה:״
בפרק זה אנו רואים את המשך ההשלכות של המלחמה הקשה נגד שבט בנימין. בני ישראל נשבעו שלא לתת בנותיהם לבני השבט שנשארו בחיים. לאחר מכן הם מבינים שהשבט עומד להיכחד ומתחילים לחפש דרכים להשיג נשים עבור הגברים ששרדו. הפעולה הזו מתבצעת באמצעות כוח ומלחמה נגד יבוס, וכן על ידי השלמת חסר בעזרת שבט אשר. המטרה הייתה להציל את השבט מהכחדה מלאה. הפרק מפרט את התהליכים הקשים והמורכבים שנעשו כדי למלא את החסר באוכלוסייה. רש"י מציין כי בני ישראל ניסו לחשוב על פתרון שיאפשר להם לעמוד בהשבעה שלהם למרות הצורך להביא נשים לבני בנימין. הגישה של רש"י מתמקדת בחיפוש אחר פתרון יצירתי שאינו מפר את השבועה המפורשת, אך המעשים המתוארים בטקסט נותרים קשים ומורכבים.
רש״י על שופטים 21:6:1 ↗מיקום המסילה במזרח בית אל
״מזרחה השמש למסלה. במזרחה של מסילה, שילה בצפונה של בית אל ובדרומה של לבונה, ובמזרחה של מסילה העולה מבית אל שכמה:״
הפסוק מתאר נקודה גיאוגרפית ספציפית בדרך. המסילה נמצאת במזרח של שילה, צפונית לבית אל ודרומית ללבונה. לפי רש"י, מדובר במיקום מדויק שבו המסילה העולה מבית אל עוברת. הפרשן רש"י מנסה לזהות את המיקום המדויק של המסילה המוזכרת בטקסט. הוא מגדיר את המקום ביחס לערים ושכנותן לבית אל וללבונה, כדי להבהיר את המפה הגיאוגרפית של האזור.
רש״י על שופטים 21:19:1 ↗החיפוש אחר נשים לבני שבט בנימין
״וינחמו. רצה לומר, בעבור שנחמו בני ישראל וכו׳:״
בפרק זה אנו קוראים על התמודדות בני ישראל עם התוצאות הקשות של המלחמה נגד שבט בנימין. לאחר המאבק, בני ישראל נשבעים שלא ייתנו בנותיהם לנשואי בני בנימין. בעקבות זאת, הם מחפשים דרך למצוא נשים לשבט שנותר, תוך ניסיון למצות פתרון למצוקה המנהלית והחברתית שנוצרה. המצודת דוד מסביר כי הסיבה לכך שבני ישראל נחמו היא בגלל הניסיון למצוא פתרון למצב המורכב, כשהוא רואה בזה ניחום לבני השבט שנותרו ללא משפחות. הפרק מתאר את התהליך המורכב והקשה של מציאת נשים וניסיון לשקם את השבט שנשאר לבדו.
מצודת דוד על שופטים 21:6:1 ↗החיפוש אחר נשים לבני שבט בנימין
״מימים ימימה. קבוע בכל שנה ושנה:״
הפרק מסכם את תקופת השופטים באירוע טרגי של מלחמת אחים. בני ישראל נשבעו שלא לתת בנותיהם לבני שבט בנימין, ובעקבות זאת נותרו שבט בנימין ללא נשים. כדי לפתור את הבעיה, בני ישראל מצאו דרך לעקוף את השבועה על ידי תקיפת יבֶש גִּלְאָד ולקחת משם נשים, ובהמשך איפשרו לבני בנימין לקחת נשים מסיס. מצודת דוד מפרש את הפסוק המתאר את המקום בו יכולים להופיע נשים, ומסביר כי הכוונה היא למקומות מסוימים שבהם לא נהוג לעמוד בפרהסיה. הפירוש מתמקד בהבנת המציאות המקצועית והחברתית של אותה עת, ומראה כיצד הטקסט מתאר פעולות שנערכו תחת תנאים מיוחדים.
מצודת דוד על שופטים 21:19:3 ↗