בימים ההם לא היה מלך בישראל. איש לוי גר בשולי הר אפרים, והוא לקח לו אישה, פרוצה, מבית לכם יהודה.
וַיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמֶ֖לֶךְ אֵ֣ין בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י ׀ אִ֣ישׁ לֵוִ֗י גָּ֚ר בְּיַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַ֔יִם וַיִּֽקַּֽח־לוֹ֙ אִשָּׁ֣ה פִילֶ֔גֶשׁ מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָֽה׃שופטים · פרק יט׳
המסע אל גבעה והאסון בבית
איש לוי מצא אשת שלומו, והיא חזרה לבית אביה. במהלך המסע, קרו אירועים קשים בעיר גבעה שהובילו למעשה אכזרי.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שופטים יט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
חזרת האישה לבית אביה
הפרוצה שלו בגדה בו והלכה אליו אל בית אביה, בבית לכם יהודה, ונשארה שם ארבעה חודשים.
וַתִּזְנֶ֤ה עָלָיו֙ פִּֽילַגְשׁ֔וֹ וַתֵּ֤לֶךְ מֵֽאִתּוֹ֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יהָ אֶל־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַתְּהִי־שָׁ֕ם יָמִ֖ים אַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃הבעל קם והלך אחריה כדי לשכנע אותה לחזור, כשהוא עם הבן שלו ועם צמד חמורים. היא הביאה אותו לבית אביה, ואבי הנערה ראה אותו ושמח לקראתו.
וַיָּ֨קָם אִישָׁ֜הּ וַיֵּ֣לֶךְ אַחֲרֶ֗יהָ לְדַבֵּ֤ר עַל־לִבָּהּ֙ להשיבו [לַהֲשִׁיבָ֔הּ] וְנַעֲר֥וֹ עִמּ֖וֹ וְצֶ֣מֶד חֲמֹרִ֑ים וַתְּבִיאֵ֙הוּ֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יהָ וַיִּרְאֵ֙הוּ֙ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה וַיִּשְׂמַ֖ח לִקְרָאתֽוֹ׃חתנו, אבי הנערה, קיבל אותו בברכה, והוא נשאר איתו שלושה ימים. הם אכלו, שתו ולינו שם.
וַיֶּחֱזַק־בּ֤וֹ חֹֽתְנוֹ֙ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב אִתּ֖וֹ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיֹּאכְלוּ֙ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיָּלִ֖ינוּ שָֽׁם׃ה–ח
התעכבות המסע בבית אבי החתן
ביום הרביעי הם קמו בבוקר וקם ללכת. אבי הנערה אמר לחתנו: תנוח קצת ותאכל לחם, ואחר כך תמשיכו בדרכם.
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הָרְבִיעִ֔י וַיַּשְׁכִּ֥ימוּ בַבֹּ֖קֶר וַיָּ֣קָם לָלֶ֑כֶת וַיֹּאמֶר֩ אֲבִ֨י הַֽנַּעֲרָ֜ה אֶל־חֲתָנ֗וֹ סְעָ֧ד לִבְּךָ֛ פַּת־לֶ֖חֶם וְאַחַ֥ר תֵּלֵֽכוּ׃הם ישבו ואכלו שניהם יחד וגם שתו. אבי הנערה אמר לאיש: בבקשה תישן כאן כדי שיהיה לך טוב.
וַיֵּשְׁב֗וּ וַיֹּאכְל֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וַיִּשְׁתּ֑וּ וַיֹּ֜אמֶר אֲבִ֤י הַֽנַּעֲרָה֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ הֽוֹאֶל־נָ֥א וְלִ֖ין וְיִטַ֥ב לִבֶּֽךָ׃האיש קם כדי ללכת, אבל חתנו התעקש עליו והוא חזר ולין שם.
וַיָּ֥קָם הָאִ֖ישׁ לָלֶ֑כֶת וַיִּפְצַר־בּוֹ֙ חֹתְנ֔וֹ וַיָּ֖שָׁב וַיָּ֥לֶן שָֽׁם׃ביום החמישי הם קמו מוקדם בבוקר כדי ללכת. אבי הנערה אמר: תאכל קצת, והם התמהמתו עד שהיום כבר נטה.
וַיַּשְׁכֵּ֨ם בַּבֹּ֜קֶר בַּיּ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֮ לָלֶכֶת֒ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֗ה סְעָד־נָא֙ לְבָ֣בְךָ֔ וְהִֽתְמַהְמְה֖וּ עַד־נְט֣וֹת הַיּ֑וֹם וַיֹּאכְל֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ט–יב
הַמַּסָּע אֶל גִּבְעָה
הָאִישׁ קָם לָלֶכֶת, הוּא וְהַפִּילֶגֶשׁ וְהַנַּעַר שֶׁלּוֹ. חֹתְנוֹ, אָבִי הַנַּעֲרָה, אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה, הַיּוֹם כְּבָר עָבַר הַזְּהִירוּת וְהַזֹּהַר הַמַּהְבִּיל, בּוֹא נָלִין כָּאן הַיּוֹם. כָּךְ תִּהְיֶה הַלֵּב שֶׁלְּךָ שָׂמֵחַ. בּוֹאוּ תִּשְׁכְּבוּ מָחָר בַּבֹּקֶר לַדֶּרֶךְ שֶׁלְּכֶם, וְתָשׁוּב לְאָהלְךָ.
וַיָּ֤קָם הָאִישׁ֙ לָלֶ֔כֶת ה֥וּא וּפִילַגְשׁ֖וֹ וְנַעֲר֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֣וֹ חֹתְנ֣וֹ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֡ה הִנֵּ֣ה נָא֩ רָפָ֨ה הַיּ֜וֹם לַעֲרֹ֗ב לִֽינוּ־נָ֞א הִנֵּ֨ה חֲנ֤וֹת הַיּוֹם֙ לִ֥ין פֹּה֙ וְיִיטַ֣ב לְבָבֶ֔ךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּ֤ם מָחָר֙ לְדַרְכְּכֶ֔ם וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽךָ׃הָאִישׁ לֹא רָצָה לָלֻנוּן בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הוּא קָם וְהָלַךְ, וְהִגִּיעַ עַד יְבוּס, שֶׁהִיא יְרוּשָׁלַיִם. עִמּוֹ הָיוּ צֶמֶד חֲמוֹרִים כְּבוּשִׁים וְגַם הַפִּילֶגֶשׁ שֶׁלּוֹ.
וְלֹֽא־אָבָ֤ה הָאִישׁ֙ לָל֔וּן וַיָּ֣קָם וַיֵּ֗לֶךְ וַיָּבֹא֙ עַד־נֹ֣כַח יְב֔וּס הִ֖יא יְרוּשָׁלִָ֑ם וְעִמּ֗וֹ צֶ֤מֶד חֲמוֹרִים֙ חֲבוּשִׁ֔ים וּפִילַגְשׁ֖וֹ עִמּֽוֹ׃הֵם הָיוּ בְּיְבוּס, וְהַיּוֹם הָיָה כְּבָר לֵט בַּעֲרָב. הַנַּעַר אָמַר לַאֲדֹנָיו: בּוֹאוּ נֵלֵךְ וְנָשׂוּר לָעִיר הַיְבוּסִית הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ.
הֵ֣ם עִם־יְב֔וּס וְהַיּ֖וֹם רַ֣ד מְאֹ֑ד וַיֹּ֨אמֶר הַנַּ֜עַר אֶל־אֲדֹנָ֗יו לְכָה־נָּ֛א וְנָס֛וּרָה אֶל־עִֽיר־הַיְבוּסִ֥י הַזֹּ֖את וְנָלִ֥ין בָּֽהּ׃אֲדֹנָיו אָמְרוּ לוֹ: לֹא נֵשׂוּר לְעִיר זָרָה שֶׁאֵינָהּ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. נַעֲבֹר עַד גִּבְעָה.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲדֹנָ֔יו לֹ֤א נָסוּר֙ אֶל־עִ֣יר נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑נָּה וְעָבַ֖רְנוּ עַד־גִּבְעָֽה׃יג–טז
הַגִּיעָה בְּגִבְעָה
הוּא אָמַר לַנַּעַר שֶׁלּוֹ: תָּבֹוא וְנִתְקָרֵב לְאֶחָד מֵהַמְּקוֹמוֹת, וְנָלִין בְּגִבְעָה אוֹ בְּרָמָה.
וַיֹּ֣אמֶר לְנַעֲר֔וֹ לְךָ֥ וְנִקְרְבָ֖ה בְּאַחַ֣ד הַמְּקֹמ֑וֹת וְלַ֥נּוּ בַגִּבְעָ֖ה א֥וֹ בָרָמָֽה׃הֵם עָבְרוּ וְהָלְכוּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה עֲלֵיהֶם לְיַד הַגִּבְעָה שֶׁל בְּנִי יְמִינִי.
וַיַּעַבְר֖וּ וַיֵּלֵ֑כוּ וַתָּבֹ֤א לָהֶם֙ הַשֶּׁ֔מֶשׁ אֵ֥צֶל הַגִּבְעָ֖ה אֲשֶׁ֥ר לְבִנְיָמִֽן׃הֵם עָצְרוּ שָׁם כְּדֵי לָלִין בְּגִבְעָה, וְהוּא הָגִיעַ וְיָשַׁב בְּרְחוֹב הָעִיר, וְאֵין אִישׁ שֶׁאֹסֵף אוֹתָם לַבַּיִת לִישׁוֹן.
וַיָּסֻ֣רוּ שָׁ֔ם לָב֖וֹא לָל֣וּן בַּגִּבְעָ֑ה וַיָּבֹ֗א וַיֵּ֙שֶׁב֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מְאַסֵּֽף־אוֹתָ֥ם הַבַּ֖יְתָה לָלֽוּן׃וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן אֶחָד בָּא מֵעֲבוֹדָתוֹ בַּשָּׂדֶה בָּעֶרֶב; הָאִישׁ הָיָה מֵהַר אֶפְרַיִם וְגָר בְּגִבְעָה, וְאֵנְשֵׁי הַמָּקוֹם הָיוּ בְּנֵי יְמִינִי.
וְהִנֵּ֣ה ׀ אִ֣ישׁ זָקֵ֗ן בָּ֣א מִֽן־מַעֲשֵׂ֤הוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ בָּעֶ֔רֶב וְהָאִישׁ֙ מֵהַ֣ר אֶפְרַ֔יִם וְהוּא־גָ֖ר בַּגִּבְעָ֑ה וְאַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם בְּנֵ֥י יְמִינִֽי׃יז–כ
פגישה בדרך אל בית לחם
הוא הרים את עיניו וראה את האיש הנוסע ברחוב העיר. האיש הזקן שאל אותו: לאן אתה הולך ומהיכן אתה בא?
וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֛רְא אֶת־הָאִ֥ישׁ הָאֹרֵ֖חַ בִּרְחֹ֣ב הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֧ישׁ הַזָּקֵ֛ן אָ֥נָה תֵלֵ֖ךְ וּמֵאַ֥יִן תָּבֽוֹא׃הוא ענה לו: אנחנו עוברים מבית לחם יהודה לכיוון צפון הר אפרים. משם אני בדרך חזרה לבית לחם יהודה, ואני הולך אל בית ה' אבל אין אף אחד שמארח אותי בבית.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו עֹבְרִ֨ים אֲנַ֜חְנוּ מִבֵּֽית־לֶ֣חֶם יְהוּדָה֮ עַד־יַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַיִם֒ מִשָּׁ֣ם אָנֹ֔כִי וָאֵלֵ֕ךְ עַד־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וְאֶת־בֵּ֤ית יְהוָה֙ אֲנִ֣י הֹלֵ֔ךְ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ מְאַסֵּ֥ף אוֹתִ֖י הַבָּֽיְתָה׃הוא הוסיף: יש לנו גם תבן וגם אוכל עבור החמורים שלנו, ויש לי גם לחם ויין עבורך ועבור השפחה והנער שלכם, כך שאין לנו חוסר בשום דבר.
וְגַם־תֶּ֤בֶן גַּם־מִסְפּוֹא֙ יֵ֣שׁ לַחֲמוֹרֵ֔ינוּ וְ֠גַם לֶ֣חֶם וָיַ֤יִן יֶשׁ־לִי֙ וְלַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְלַנַּ֖עַר עִם־עֲבָדֶ֑יךָ אֵ֥ין מַחְס֖וֹר כָּל־דָּבָֽר׃האיש הזקן אמר לו: שלום לך, רק את כל צרכיך תשאיר עליי, אבל אל תישן ברחוב.
וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֤ישׁ הַזָּקֵן֙ שָׁל֣וֹם לָ֔ךְ רַ֥ק כָּל־מַחְסוֹרְךָ֖ עָלָ֑י רַ֥ק בָּרְח֖וֹב אַל־תָּלַֽן׃כא–כד
התוקפן בבית בעל הבית
הוא הביא אותו לביתו ונתן לו מקום עבור החמורים, הם שטפו את הרגליים, אכלו ושתו.
וַיְבִיאֵ֣הוּ לְבֵית֔וֹ וַיָּ֖בָול לַחֲמוֹרִ֑ים וַֽיִּרְחֲצוּ֙ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃בזמן שהם נהנו מהארוחה, אנשי העיר, אנשים רשעים, הקיפו את הבית והתחילו להכות בדלת. הם אמרו לבעל הבית הזקן: "הוצא את האיש שבאה לביתך, ונכיר אותו".
הֵמָּה֮ מֵיטִיבִ֣ים אֶת־לִבָּם֒ וְהִנֵּה֩ אַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֣י בְנֵֽי־בְלִיַּ֗עַל נָסַ֙בּוּ֙ אֶת־הַבַּ֔יִת מִֽתְדַּפְּקִ֖ים עַל־הַדָּ֑לֶת וַיֹּאמְר֗וּ אֶל־הָ֠אִישׁ בַּ֣עַל הַבַּ֤יִת הַזָּקֵן֙ לֵאמֹ֔ר הוֹצֵ֗א אֶת־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א אֶל־בֵּיתְךָ֖ וְנֵדָעֶֽנּוּ׃בעל הבית יצא אליהם ואמר: "אחים שלי, בבקשה אל תעשו רע. האיש הזה רק בא לביתי, אל תעשו את המעשה המלוכלך הזה".
וַיֵּצֵ֣א אֲלֵיהֶ֗ם הָאִישׁ֙ בַּ֣עַל הַבַּ֔יִת וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַל־אַחַ֖י אַל־תָּרֵ֣עוּ נָ֑א אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א הָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ אַל־בֵּיתִ֔י אַֽל־תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃הוא המשיך ואמר: "הנה, הבת הבתולה שלי והפילגש שלי כאן, אני מוציא אותם אליכם. תעשו בהם מה שנראה לכם טוב, אבל לא לאיש הזה, אל תעשו לו את המעשה המלוכלך הזה".
הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַבְּתוּלָ֜ה וּפִֽילַגְשֵׁ֗הוּ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אוֹתָם֙ וְעַנּ֣וּ אוֹתָ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ם הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם וְלָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ דְּבַ֖ר הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃כה–כח
הַאִשָּׁה בְּפֶתַח הַבַּיִת
הָאֲנָשִׁים לֹא רָצוּ לִשְׁמֹעַ לוֹ, וְהָאִישׁ הֶחזִק בְּפִילְגֵשׁ הַשֶּׁלּוֹ וְיָצָא אֲלֵיהֶם הַחוּצָה. הֵם הִכִּירוּ אוֹתָהּ וְהִשְׁתַּמְשׁוּ בָּהּ בְּאַגְרֶסִיּוּת כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאָז שַׁלְּחוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁהָיְתָה הַשַּׁחַר.
וְלֹֽא־אָב֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ לִשְׁמֹ֣עַֽ ל֔וֹ וַיַּחֲזֵ֤ק הָאִישׁ֙ בְּפִ֣ילַגְשׁ֔וֹ וַיֹּצֵ֥א אֲלֵיהֶ֖ם הַח֑וּץ וַיֵּדְע֣וּ א֠וֹתָהּ וַיִּֽתְעַלְּלוּ־בָ֤הּ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַֽיְשַׁלְּח֖וּהָ בעלות [כַּעֲל֥וֹת] הַשָּֽׁחַר׃הָאִשָּׁה הִגִּיעָה לְפָנֵי בֶית הָאִישׁ שֶׁהָיוּ בַּעֲלֶיהָ בַּבֹּקֶר, וְהִיא נָפְלָה בְּפֶתַח הַבַּיִת שָׁם עַד הָאוֹר.
וַתָּבֹ֥א הָאִשָּׁ֖ה לִפְנ֣וֹת הַבֹּ֑קֶר וַתִּפֹּ֞ל פֶּ֧תַח בֵּית־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־אֲדוֹנֶ֥יהָ שָּׁ֖ם עַד־הָאֽוֹר׃בַּבֹּקֶר קָם בַּעֲלֶיהָ וּפָתַח אֶת דַּלְתֵי הַבַּיִת וְיָצָא לְדַרְכּוֹ, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה, הַפִּילְגֵשׁ שֶׁלּוֹ, שׁוֹכֶבֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת וִידֶיהָ עַל הַמִּדָּה.
וַיָּ֨קָם אֲדֹנֶ֜יהָ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּפְתַּח֙ דַּלְת֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיֵּצֵ֖א לָלֶ֣כֶת לְדַרְכּ֑וֹ וְהִנֵּ֧ה הָאִשָּׁ֣ה פִֽילַגְשׁ֗וֹ נֹפֶ֙לֶת֙ פֶּ֣תַח הַבַּ֔יִת וְיָדֶ֖יהָ עַל־הַסַּֽף׃הוּא אָמַר אֵלֶיהָ: "קוּמִי וְנֵלֵךְ", וְהִיא לֹא עָנְתָה. הוּא הֶחֱזִיק אוֹתָהּ עַל הַחֲמוֹר, קָם הָאִישׁ וְהָלַךְ לִמְקוֹמוֹ.
וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ ק֥וּמִי וְנֵלֵ֖כָה וְאֵ֣ין עֹנֶ֑ה וַיִּקָּחֶ֙הָ֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וַיָּ֣קָם הָאִ֔ישׁ וַיֵּ֖לֶךְ לִמְקֹמֽוֹ׃כט–ל
פִירוּק הַבָּשָׂר וְהַתְּגִיעָה
הוּא הִגִּיעַ לְבֵיתוֹ, לָקַח אֶת הַבָּשָׂר, הֶחזִיק בְּפִילַגְשֹׁת וְפָרַק אוֹתָהּ לְשְׁנָים עָשָׂר חֲתָכִים, וּשְׁלַח אוֹתָם לְכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.
וַיָּבֹ֣א אֶל־בֵּית֗וֹ וַיִּקַּ֤ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֙לֶת֙ וַיַּחֲזֵ֣ק בְּפִֽילַגְשׁ֔וֹ וַֽיְנַתְּחֶ֙הָ֙ לַעֲצָמֶ֔יהָ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר נְתָחִ֑ים וַֽיְשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃כָּל רוֹאֶה הַדָּבָר אָמַר: מַה שֶּׁקֶצֶת לְעַצְמוֹ, לֹא קָרָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת מִיּוֹם שֶׁעָלְיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. תַּעֲצֹרוּ וְתַדְבְּרוּ עַל כָּךְ.
וְהָיָ֣ה כָל־הָרֹאֶ֗ה וְאָמַר֙ לֹֽא־נִהְיְתָ֤ה וְלֹֽא־נִרְאֲתָה֙ כָּזֹ֔את לְמִיּ֞וֹם עֲל֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה שִֽׂימוּ־לָכֶ֥ם עָלֶ֖יהָ עֻ֥צוּ וְדַבֵּֽרוּ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
חזרת האישה לבית אביה
וַיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמֶ֖לֶךְ אֵ֣ין בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י ׀ אִ֣ישׁ לֵוִ֗י גָּ֚ר בְּיַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַ֔יִם וַיִּֽקַּֽח־לוֹ֙ אִשָּׁ֣ה פִילֶ֔גֶשׁ מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָֽה׃
וַתִּזְנֶ֤ה עָלָיו֙ פִּֽילַגְשׁ֔וֹ וַתֵּ֤לֶךְ מֵֽאִתּוֹ֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יהָ אֶל־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַתְּהִי־שָׁ֕ם יָמִ֖ים אַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃
וַיָּ֨קָם אִישָׁ֜הּ וַיֵּ֣לֶךְ אַחֲרֶ֗יהָ לְדַבֵּ֤ר עַל־לִבָּהּ֙ להשיבו [לַהֲשִׁיבָ֔הּ] וְנַעֲר֥וֹ עִמּ֖וֹ וְצֶ֣מֶד חֲמֹרִ֑ים וַתְּבִיאֵ֙הוּ֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יהָ וַיִּרְאֵ֙הוּ֙ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה וַיִּשְׂמַ֖ח לִקְרָאתֽוֹ׃
וַיֶּחֱזַק־בּ֤וֹ חֹֽתְנוֹ֙ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב אִתּ֖וֹ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיֹּאכְלוּ֙ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיָּלִ֖ינוּ שָֽׁם׃
ה–ח
התעכבות המסע בבית אבי החתן
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הָרְבִיעִ֔י וַיַּשְׁכִּ֥ימוּ בַבֹּ֖קֶר וַיָּ֣קָם לָלֶ֑כֶת וַיֹּאמֶר֩ אֲבִ֨י הַֽנַּעֲרָ֜ה אֶל־חֲתָנ֗וֹ סְעָ֧ד לִבְּךָ֛ פַּת־לֶ֖חֶם וְאַחַ֥ר תֵּלֵֽכוּ׃
וַיֵּשְׁב֗וּ וַיֹּאכְל֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וַיִּשְׁתּ֑וּ וַיֹּ֜אמֶר אֲבִ֤י הַֽנַּעֲרָה֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ הֽוֹאֶל־נָ֥א וְלִ֖ין וְיִטַ֥ב לִבֶּֽךָ׃
וַיָּ֥קָם הָאִ֖ישׁ לָלֶ֑כֶת וַיִּפְצַר־בּוֹ֙ חֹתְנ֔וֹ וַיָּ֖שָׁב וַיָּ֥לֶן שָֽׁם׃
וַיַּשְׁכֵּ֨ם בַּבֹּ֜קֶר בַּיּ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֮ לָלֶכֶת֒ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֗ה סְעָד־נָא֙ לְבָ֣בְךָ֔ וְהִֽתְמַהְמְה֖וּ עַד־נְט֣וֹת הַיּ֑וֹם וַיֹּאכְל֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃
ט–יב
הַמַּסָּע אֶל גִּבְעָה
וַיָּ֤קָם הָאִישׁ֙ לָלֶ֔כֶת ה֥וּא וּפִילַגְשׁ֖וֹ וְנַעֲר֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֣וֹ חֹתְנ֣וֹ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֡ה הִנֵּ֣ה נָא֩ רָפָ֨ה הַיּ֜וֹם לַעֲרֹ֗ב לִֽינוּ־נָ֞א הִנֵּ֨ה חֲנ֤וֹת הַיּוֹם֙ לִ֥ין פֹּה֙ וְיִיטַ֣ב לְבָבֶ֔ךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּ֤ם מָחָר֙ לְדַרְכְּכֶ֔ם וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽךָ׃
וְלֹֽא־אָבָ֤ה הָאִישׁ֙ לָל֔וּן וַיָּ֣קָם וַיֵּ֗לֶךְ וַיָּבֹא֙ עַד־נֹ֣כַח יְב֔וּס הִ֖יא יְרוּשָׁלִָ֑ם וְעִמּ֗וֹ צֶ֤מֶד חֲמוֹרִים֙ חֲבוּשִׁ֔ים וּפִילַגְשׁ֖וֹ עִמּֽוֹ׃
הֵ֣ם עִם־יְב֔וּס וְהַיּ֖וֹם רַ֣ד מְאֹ֑ד וַיֹּ֨אמֶר הַנַּ֜עַר אֶל־אֲדֹנָ֗יו לְכָה־נָּ֛א וְנָס֛וּרָה אֶל־עִֽיר־הַיְבוּסִ֥י הַזֹּ֖את וְנָלִ֥ין בָּֽהּ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲדֹנָ֔יו לֹ֤א נָסוּר֙ אֶל־עִ֣יר נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑נָּה וְעָבַ֖רְנוּ עַד־גִּבְעָֽה׃
יג–טז
הַגִּיעָה בְּגִבְעָה
וַיֹּ֣אמֶר לְנַעֲר֔וֹ לְךָ֥ וְנִקְרְבָ֖ה בְּאַחַ֣ד הַמְּקֹמ֑וֹת וְלַ֥נּוּ בַגִּבְעָ֖ה א֥וֹ בָרָמָֽה׃
וַיַּעַבְר֖וּ וַיֵּלֵ֑כוּ וַתָּבֹ֤א לָהֶם֙ הַשֶּׁ֔מֶשׁ אֵ֥צֶל הַגִּבְעָ֖ה אֲשֶׁ֥ר לְבִנְיָמִֽן׃
וַיָּסֻ֣רוּ שָׁ֔ם לָב֖וֹא לָל֣וּן בַּגִּבְעָ֑ה וַיָּבֹ֗א וַיֵּ֙שֶׁב֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מְאַסֵּֽף־אוֹתָ֥ם הַבַּ֖יְתָה לָלֽוּן׃
וְהִנֵּ֣ה ׀ אִ֣ישׁ זָקֵ֗ן בָּ֣א מִֽן־מַעֲשֵׂ֤הוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ בָּעֶ֔רֶב וְהָאִישׁ֙ מֵהַ֣ר אֶפְרַ֔יִם וְהוּא־גָ֖ר בַּגִּבְעָ֑ה וְאַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם בְּנֵ֥י יְמִינִֽי׃
יז–כ
פגישה בדרך אל בית לחם
וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֛רְא אֶת־הָאִ֥ישׁ הָאֹרֵ֖חַ בִּרְחֹ֣ב הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֧ישׁ הַזָּקֵ֛ן אָ֥נָה תֵלֵ֖ךְ וּמֵאַ֥יִן תָּבֽוֹא׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו עֹבְרִ֨ים אֲנַ֜חְנוּ מִבֵּֽית־לֶ֣חֶם יְהוּדָה֮ עַד־יַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַיִם֒ מִשָּׁ֣ם אָנֹ֔כִי וָאֵלֵ֕ךְ עַד־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וְאֶת־בֵּ֤ית יְהוָה֙ אֲנִ֣י הֹלֵ֔ךְ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ מְאַסֵּ֥ף אוֹתִ֖י הַבָּֽיְתָה׃
וְגַם־תֶּ֤בֶן גַּם־מִסְפּוֹא֙ יֵ֣שׁ לַחֲמוֹרֵ֔ינוּ וְ֠גַם לֶ֣חֶם וָיַ֤יִן יֶשׁ־לִי֙ וְלַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְלַנַּ֖עַר עִם־עֲבָדֶ֑יךָ אֵ֥ין מַחְס֖וֹר כָּל־דָּבָֽר׃
וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֤ישׁ הַזָּקֵן֙ שָׁל֣וֹם לָ֔ךְ רַ֥ק כָּל־מַחְסוֹרְךָ֖ עָלָ֑י רַ֥ק בָּרְח֖וֹב אַל־תָּלַֽן׃
כא–כד
התוקפן בבית בעל הבית
וַיְבִיאֵ֣הוּ לְבֵית֔וֹ וַיָּ֖בָול לַחֲמוֹרִ֑ים וַֽיִּרְחֲצוּ֙ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃
הֵמָּה֮ מֵיטִיבִ֣ים אֶת־לִבָּם֒ וְהִנֵּה֩ אַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֣י בְנֵֽי־בְלִיַּ֗עַל נָסַ֙בּוּ֙ אֶת־הַבַּ֔יִת מִֽתְדַּפְּקִ֖ים עַל־הַדָּ֑לֶת וַיֹּאמְר֗וּ אֶל־הָ֠אִישׁ בַּ֣עַל הַבַּ֤יִת הַזָּקֵן֙ לֵאמֹ֔ר הוֹצֵ֗א אֶת־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א אֶל־בֵּיתְךָ֖ וְנֵדָעֶֽנּוּ׃
וַיֵּצֵ֣א אֲלֵיהֶ֗ם הָאִישׁ֙ בַּ֣עַל הַבַּ֔יִת וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַל־אַחַ֖י אַל־תָּרֵ֣עוּ נָ֑א אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א הָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ אַל־בֵּיתִ֔י אַֽל־תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃
הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַבְּתוּלָ֜ה וּפִֽילַגְשֵׁ֗הוּ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אוֹתָם֙ וְעַנּ֣וּ אוֹתָ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ם הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם וְלָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ דְּבַ֖ר הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃
כה–כח
הַאִשָּׁה בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְלֹֽא־אָב֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ לִשְׁמֹ֣עַֽ ל֔וֹ וַיַּחֲזֵ֤ק הָאִישׁ֙ בְּפִ֣ילַגְשׁ֔וֹ וַיֹּצֵ֥א אֲלֵיהֶ֖ם הַח֑וּץ וַיֵּדְע֣וּ א֠וֹתָהּ וַיִּֽתְעַלְּלוּ־בָ֤הּ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַֽיְשַׁלְּח֖וּהָ בעלות [כַּעֲל֥וֹת] הַשָּֽׁחַר׃
וַתָּבֹ֥א הָאִשָּׁ֖ה לִפְנ֣וֹת הַבֹּ֑קֶר וַתִּפֹּ֞ל פֶּ֧תַח בֵּית־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־אֲדוֹנֶ֥יהָ שָּׁ֖ם עַד־הָאֽוֹר׃
וַיָּ֨קָם אֲדֹנֶ֜יהָ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּפְתַּח֙ דַּלְת֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיֵּצֵ֖א לָלֶ֣כֶת לְדַרְכּ֑וֹ וְהִנֵּ֧ה הָאִשָּׁ֣ה פִֽילַגְשׁ֗וֹ נֹפֶ֙לֶת֙ פֶּ֣תַח הַבַּ֔יִת וְיָדֶ֖יהָ עַל־הַסַּֽף׃
וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ ק֥וּמִי וְנֵלֵ֖כָה וְאֵ֣ין עֹנֶ֑ה וַיִּקָּחֶ֙הָ֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וַיָּ֣קָם הָאִ֔ישׁ וַיֵּ֖לֶךְ לִמְקֹמֽוֹ׃
כט–ל
פִירוּק הַבָּשָׂר וְהַתְּגִיעָה
וַיָּבֹ֣א אֶל־בֵּית֗וֹ וַיִּקַּ֤ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֙לֶת֙ וַיַּחֲזֵ֣ק בְּפִֽילַגְשׁ֔וֹ וַֽיְנַתְּחֶ֙הָ֙ לַעֲצָמֶ֔יהָ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר נְתָחִ֑ים וַֽיְשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃
וְהָיָ֣ה כָל־הָרֹאֶ֗ה וְאָמַר֙ לֹֽא־נִהְיְתָ֤ה וְלֹֽא־נִרְאֲתָה֙ כָּזֹ֔את לְמִיּ֞וֹם עֲל֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה שִֽׂימוּ־לָכֶ֥ם עָלֶ֖יהָ עֻ֥צוּ וְדַבֵּֽרוּ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור מתחיל בחזרתה של אשת הלוי לבית אביה ובהמשך במסעם של האיש והאישה אל עבר ארץ בנימין.
פסוקים א–ד
חזרת האישה לבית אביה
איש לוי מנחלקת ההר האפריימי מגיע לבית לכם יהודה כדי להשיב את אשתו שעזבה אותו. הוא מארח על ידי אביה של האישה, ושהייהם משותפת נמשכת שלושה ימים.
פסוקים ה–ח
התעכבות המסע בבית אבי החתן
הקטע מתאר את המשך המסע ביום הרביעי והחמישי. אבי הנערה מנסה לעכב את החתן בביתו כדי שינוח, יאכל וישן, ומתעכב יחד איתו עד שעות היום המאוחרות.
פסוקים ט–יב
הַמַּסָּע אֶל גִּבְעָה
הָאִישׁ, פִּילֶגְשֹׁתוֹ וְנַעֲרוֹ מְשַׁלְּמִים עַל הַמַּסָּע. לַמְרוֹת הַהַצָּעָה שֶׁל הַחֹתֵּן לָלִין בַּמָּקוֹם, הָאִישׁ מַמְשִׁיךְ לִכְוֵן לְיְרוּשָׁלַיִם, אַךְ בַּסּוֹף הוּא מַחְלִיט לְסֹבֵב אֶל גִּבְעָה כְּדֵי לְהִמְנַּע מֵלָלִין בְּעִיר זָרָה.
פסוקים יג–טז
הַגִּיעָה בְּגִבְעָה
הַגְּבֶר וְהַנַּעַר הַמְּסַפְּרִים מַסָּע אֶל שְׁטַח בְּנִי יְמִינִי. הֵם מַגִּיעִים לְגִבְעָה בְּעֵת שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת, וְמוֹצְאִים אֶת עַצְמָם בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ מְקַבְּלֵי אורְחִים בַּבָּיִת, מִלְּבַד אִישׁ זָקֵן אֶחָד שֶׁבָּא מֵעֲבוֹדָתוֹ.
פסוקים יז–כ
פגישה בדרך אל בית לחם
איש לאדם מבית לחם יהודה, שחזר ממסע באזור הר אפרים, פוגש איש זקן ברחוב העיר. האיש מדווח כי יש לו מספיק אוכל לכולם, והזקן מציע לו אירוח בביתו בתנאי שלא יישן ברחוב.
פסוקים כא–כד
התוקפן בבית בעל הבית
האורח והזקן יושבים לאכול בבית בעל הבית, אך אנשי העיר הרשעים מקיפים את הבית ודורשים להוציא את האורח. בעל הבית מתחנן שלא יקרה רע לאורח, ומציע במקום זאת את בתו ופילגשתו לעשות בהן כרצונן.
פסוקים כה–כח
הַאִשָּׁה בְּפֶתַח הַבַּיִת
אַחַר שֶׁהָאֲנָשִׁים בְּגִבְעָה הִתְעַלְּלוּ בַּפִּילְגֵשׁ שֶׁל הָאִישׁ כָּל הַלַּיְלָה, הִיא הִגִּיעָה לְבֵית בַּעֲלֶיהָ בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל הַסַּף. הָאִישׁ קָם, הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ וְלָקַח אוֹתָהּ עִמּוֹ לְמְקוֹמוֹ בְּלִי לְדַבֵּר עִמָּהּ.
פסוקים כט–ל
פִירוּק הַבָּשָׂר וְהַתְּגִיעָה
הַגֶּבֶר לָקַח אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּתְּנָה לוֹ, פָרַק אוֹתָהּ לְשְׁנָים עָשָׂר חֲתָכִים וּשְׁלַח אוֹתָם לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּל רוֹאֶה הַמַּעֲשֶׂה הִזְדַּעְצֵר וְאָמַר שֶׁמַּעֲשֶׂה כָּזֶה לֹא קָרָה מֵעֲלִיַּת מִצְרַיִם עַד כַּיּוֹם, וְקָרָא לַאֲנָשִׁים לְדַבֵּר עַל הָעִנְיָן.
הפרק מסתיים בתיאור התולעת הנורא של האישה ובהתפרצות המלחמה בין שבטי ישראל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
השפה הקדושה ובלעם
״ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי (שם שם כט). אע"פ שהיה עובד כוכבים היה מדבר בלשון הקודש. עובד כוכבים לשונו סרוח.״
בפרשתנו מופיע המדרש מתוך תנחומא בובר, המסביר כי בלק אמר לאתון שלו: "כי התעללת בי". המפרש מציין שעל אף שבלעם היה עובד כוכבים, הוא היה מסוגל לדבר בלשון הקדש. השיטה בפרשה זו מתמקדת בפרשנות המדרש המקשרת בין היכולת הדיבורית לבין המקור של בלעם. המדרש טוען שהשפה הקדושה הייתה נגישה גם לאנשים שלא היו חלק מהעם, וזאת למרות מעמדו של בלעם כעובד כוכבים.
תנחומא בובר, בלק י״ג:ג׳ ↗פִּיתוּר פִּי הָאָתוֹן בְּמִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא
״וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן. לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁהַפֶּה וְהַלָּשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ. שֶׁאִם בִּקֵּשׁ לְקַלֵּל, פִּיו בִּרְשׁוּתוֹ. וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹש רְגָלִים. רָמְזָה״
הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל פֵּרוּשׁ לַמַּעֲשֶׂה שֶׁבּוֹ הַשֵּׁם פּוֹתֵחַ אֶת פִּי הָאָתוֹן כְּדֵי לְהוֹדִיעַ לְבִלְעָם שֶׁהַלָּשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ. הַמִּדְרָשׁ מַסְבִּיר שֶׁכְּשֶׁהָאָתוֹן דִּבְּרָה, הִיא רָמְזוּ לְבִלְעָם שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיט אֻמָּה שְׁלֵמָה בְּדִבְרֵי הַקְּלָלָה, וְכָאן הִיא הִשְׁווּתָה אֶת עַצְמָהּ לְנָחָשׁ שֶׁבִּלְעָם מְרַפֵּא בְּלִשׁוֹנוֹ. כְּשֶׁכָּרְתוּ שָׂרֵי מוֹאָב אֶת הַנֵּס, הֵם שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ לָמָּה לֹא רָכַב עַל סוּסִים, וְהוּא עָנָה שֶׁאֵין לוֹ כָּךְ. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל כְּבָר תּוֹכְנָה אֵלּוּ הַנֵּס, כִּי הַשֵּׁם רָצָה לְשַׁמּוֹת אֶת הַדָּבָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּעֵינֵי הָאָתוֹן כִּלְשׁוֹן הַקְּלָלָה. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל מַעֲמָד מֻסְבָּל שֶׁהַנֵּס הַזֶּה הָיָה כְּדֵי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה לֹא יִהְיֶה מְבַיֵּשׁ אֶת הָאָתוֹן וְלֹא אֶת בִּלְעָם. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל הַסְבָּרָה לְפִי שֶׁהַשֵּׁם שׁוֹמֵר עַל כְּבוֹדָם שֶׁל רְשָׁעִים, כְּמוֹ שֶׁנִּלְמַד מִקְּרָטִים אַחֲרֹנִים בַּתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁהַבְּרִיּוֹת לֹא יַעֲשׁוּ יִרְאָה מִדִּבְרֵי הַנֵּס.
מדרש תנחומא, בלק ט׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
השמש שנטה לערוב
״רפה. השמש מגבורתו ונטה לערוב:״
בפרק זה מספר ספר שופטים על אירועים קשים שהתרחשו בבית לאדם לוי מבית הר mountains של אפרים. האיש עזב את ארץ ישראל והלך לחזור לביתו אצל פרוצת הניגרת. בדרכו חזרה, בגלל התנהגות האישה, השמש נטתה לערוב, דבר שמעיד על הזמן המאוחר של היום. רש"י מפרש על הפסוק שמשמעות הביטוי "נטה לערוב" היא שהשמש איבדה את עוצמתה ונטתה לכיוון הערב. לפי פירושו, המעמד התרחש בשעה מאוחרת של היום. הגישה של רש"י מתמקדת בפרשנות הפשטית של המילים כדי להבין את תזמון האירועים בסיפור.
רש״י על שופטים 19:9:1 ↗המשמעות של המילה ויבל
״ויבל לחמורים. ויתן יבול לחמורים, 'ויבל' אפרוונד"ר בלע"ז:״
בפרשתנו, בסיפור המקומם של שופטים תשע-עשרה, מופיע הפועל "ויבל" לגבי החמורים. רש"י מסביר שמשמעות המילה היא שהאדם נתן יבול או תנובה לחמורים שלו. המפרש מתבסס על שורש המילה המקורי כדי להבהיר את הפעולה שהתרחשה שם. הגישה של רש"י היא לשחזר את הפירוש המילולי והפשוט של המילה בתוך ההקשר המקורי. הוא אינו מנסה להוסיף פרשנות מוסרית, אלא רק להסביר את התוכן הלשוני של הפסוק, כדי שהקורא יבין מה בדיוק נעשה שם עם החמורים.
רש״י על שופטים 19:21:1 ↗העיכוב בדרך אל גבעה
״והתמהמהו. נתעכבו עד אשר נטה השמש לבית מערבה:״
בפרק זה מספר ספר שופטים על האדם ולוי שחזר מגבעה עם שירותו. לאחר שהיו בבית הגיור, הם אכלו ושבו לדרכם. עם זאת, הדרך לא הייתה מהירה כפי שניתן היה לצפות. מצודת דוד מסביר שהם התמהמהו בדרכם. לפי פירוש זה, הם התעכבו בדרכם עד שהשמש נטתה לכיוון מערב. הפירוש מתמקד בזמן המעבר ובשינוי עמדת השמש, מבלי להוסירו סיבות נוספות למעבר האיטי.
מצודת דוד על שופטים 19:8:1 ↗האורחים בבית
״המה מטיבים וגו׳. באכילה בשתיה ובשמחת לבב:״
בפרק זה מספר ספר שופטים על איש לוי שהגיע עם שירותתו לביתו של חמת, ועל האורחים ששהו בביתו בעיר גבעה. העלילה מתארת את המפגש בבית האדם המארח ואת האירועים הקשים שהתרחשו בלילה. המצודת דוד מפרש את הפעולות של המארח בפרק זה, ומסביר כי הוא עשה דברים טובים, כמו האכילה, השתייה ושמחת הלב, כחלק מהכנסת האורחים.
מצודת דוד על שופטים 19:22:1 ↗