יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה אִישׁ חָזָק, וְהוּא בֶּן לְאִשָּׁה זוֹנָה. גִּלְעָד הֵלִיד אֶת יִפְתָּח.
וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת־יִפְתָּֽח׃שופטים · פרק יא׳
יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, הַמִּלְחָמָה עַל עַמּוֹן וְהַנֶּדֶר
יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הוֹפֵךְ לְמוֹשֵׁל גִּלְעָד וּמִלְחָמָה עִם מֶלֶךְ עַמּוֹן; הַנֶּדֶר הַכְּבֵד שֶׁלּוֹ וּמַה שֶּׁקָּרַח לְבִתּוֹ.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שופטים יא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וּמִלְחֶמֶת בְּנֵי עַמּוֹן
אֵשֶׁת גִּלְעָד הֵלִידָה לוֹ בָּנִים. כְּשֶׁבְּנֵי הָאִשָּׁה הַזֹּאת גִּדְּלוּ, הֵם גֵּרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וְאָמְרוּ לוֹ: "לֹא תִירָשׁ בְּבֵית אָבִינוּ, כִּי בֶּן לְאִשָּׁה אַחֶרֶת אַתָּה".
וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת־גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי־הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת־יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־תִנְחַ֣ל בְּבֵית־אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן־אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה׃יִפְתָּח בָּרַח מִפְּנֵי אֶחָיו וְגָר בְּאֶרֶץ טוֹבָה. אֲנָשִׁים חֲסְרֵי מִישְׁעָב הִתְקַבְּצוּ אֵלָיו וְיָצְאוּ עִמּוֹ.
וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ׃ (פ)אַחַר זְמַן כָּל קָרוֹב, בְּנֵי עַמּוֹן הִלְחֲמוּ בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ה–ח
יִפְתָּח וּזִקְנֵי גִלְעָד
כְּשֶׁבְּנֵי עַמּוֹן נִלְחֲמוּ עִם יִשְׂרָאֵל, זִקְנֵי גִלְעָד יָצְאוּ לְקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב.
וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת־יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב׃הֵם אָמְרוּ לְיִפְתָּח: "בּוֹא וְתִהְיֶה לָנוּ לְמוֹשֵׁל, וְנִלְחַם בְּבְנֵי עַמּוֹן".
וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן׃יִפְתָּח עָנָה לְזִקְנֵי גִלְעָד: "הֲלֹא שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וְגֵרַשְׁתֶּם אוֹתִי מִבֵּית אָבִי? לָכֵן לָמָה בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה, כְּשֶׁהַמַּצָּר כְּבָר בָּא עֲלֵיכֶם?"
וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם׃זִקְנֵי גִלְעָד עָנוּ לוֹ: "לָכֵן עַתָּה שׁוּב בָּאתֶנוּ אֵלֶיךָ. בּוֹא עִמָּנוּ וְתִלְחַם בְּבְנֵי עַמּוֹן, וְתִהְיֶה לָנוּ לְרֹאשׁ, לְכָל יוֹשְׁבֵי גִלְעָד".
וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד׃ט–יב
מינוי יפתח ומשא ומתן עם עמון
יפתח אמר לזקני גלעד: אם תחזירו אותי להילחם בבני עמון, ואם השם ייתן אותם לידי, אני אהיה לכם למנהיג.
וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ׃זקני גלעד אמרו ליפתח: ה' ישמע בינינו. אם לא, נעשה בדיוק כפי שאמרת.
וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃יפתח הלך עם זקני גלעד, והעם מינה אותו למנהיג ולשר שלהם. יפתח אמר את כל דבריו לפני ה' במצפה.
וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה׃ (פ)יפתח שלח שליחים למלך בני עמון ואמר לו: מה לי ומה לך שבאת אלי להילחם בארצי?
וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי־בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי׃יג–טז
הטענה של מלך עמון ותשובת יפתח
מלך בני עמון אמר לשליחי יפתח: ישראל לקח את הארץ שלי כשהעלה ממצרים, מארנון ועד הירדן ועד הירדן, ועכשיו הוא מחזיר אותה בשלום.
וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי־לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד־הַיַּבֹּ֖ק וְעַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם׃יפתח הוסיף עוד ושלח שליחים למלך בני עמון.
וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃הוא אמר לו: כך אמר יפתח, ישראל לא לקח את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון.
וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃כי כשהעלו ממצרים, ישראל הלכו במדבר עד ים סוף והגיעו לקדש.
כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃יז–כ
הניסיונות לעבור בדרכים
ישראל שלח שליחים למלך אדום ואמר לו: "בבקשה תן לי לעבור בארצך". מלך אדום לא שמע לו, וגם למלך מואב שלח, אך הוא לא הסכים. ישראל התיישב בקדש.
וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים ׀ אֶל־מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם ׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ׃הוא הלך במדבר, עקף את ארץ אדום ואת ארץ מואב. הוא הגיע ממזרח השמש לארץ מואב, וחנה בצד ארנון, כי ארנון הוא הגבול של מואב.
וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת־אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא־בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב׃ישראל שלח שליחים לסחון, מלך האמורי, מלך חשבון, ואמר לו: "בבקשה תן לי לעבור בארצך עד המקום שלי".
וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה־נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד־מְקוֹמִֽי׃סחון לא האמין שישראל יעבור בשטח שלו. הוא אסף את כל העם שלו וחנה ביהצה, ואז נלחם עם ישראל.
וְלֹא־הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃כא–כד
ניצחון ישראל על האמורים
הַשֵּׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהֵם הִכִּים אוֹתָם וִירְשׁוּ אֶת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי שֶׁגּוֹרֶת בָּאָרֶץ הַהִיא.
וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־סִיח֧וֹן וְאֶת־כָּל־עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא׃וְהֵם יָרְשׁוּ אֶת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי, מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבּוֹק, וּמֵהַמִּדְבָּר וְעַד הַיַרְדֵּן.
וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל־גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד־הַיַּבֹּ֔ק וּמִן־הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד־הַיַּרְדֵּֽן׃וְעַתָּה, הַשֵּׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִוְרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַם יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּירָשׁ אוֹתוֹ.
וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ׃הַאֲם לֹא אֶת מָה שֶׁאֱלֹהֶיךָ כְּמוֹשׁ הִוְרִישׁ לְךָ, אוֹתוֹ תִּירָשׁ? וְאֶת כָּל מָה שֶׁהַשֵּׁם אֱלֹהֵינוּ הִוְרִישׁ מִפְּנֵינוּ, אוֹתוֹ נִירַשׁ.
הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ׃כה–כח
דִּבְרֵי יִפְתָּח אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב
עַכְשָׁו, טוֹב יוֹתֵר מִבַּלָק בֶּן צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב, כְּשֶׁמּוֹאָב מִתְנַצֵּחֶת עַל יִשְׂרָאֵל, לְחַלְלִית לְחַלְלִית אִתָּם.
וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם׃כְּשֶׁיִשְׂרָאֵל שׁוֹכֶנֶת בְּחֶשְׁבּוֹן, וּבְבְּנוֹתֶיהָ, וּבְעַרְעוֹר וּבְבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל הֶעָרִים שֶׁלְּעֵינֵי אַרְנוֹן, כְּבָר שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, לָמָּה לֹא הִצֵּלְתֶם אוֹתָם בַּזְּמַן הַהוּא?
בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל־יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא־הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי לָךְ רָע, וְאַתָּה עוֹשֶׂה לִי רָע בְּלְלֹחֶם בִּי. יִשְׁפֹּט הַשּׁוֹפֵט הַיּוֹם, הַשּׁם, בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵין בְּנֵי עַמּוֹן.
וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י יִשְׁפֹּ֨ט יְהוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וּמֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא שָׁמַע אֶת דִּבְרֵי יִפְתָּח שֶׁלְּחַלְלִית שָׁלַח אֵלָיו.
וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל־דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו׃ (פ)כט–לב
יפתח ונדרו
רוח הַשֵּׁם ירדה על יפתח, והוא עבר דרך גלעד ועבר דרך מנשה, וגם דרך מצפה גלעד. ובמצפה גלעד עברו בני עמון.
וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃יפתח נדר לַשֵּׁם ואמר: אם תיתן את בני עמון לידיי.
וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃כל מי שיצא מדלת ביתי כדי לקראתי כשאלך בשלום מבני עמון, יהיה שייך לַשֵּׁם, ואעלה אותו לעולה.
וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה׃ (פ)יפתח פנה למלחמה בבני עמון, והַשֵּׁם נתן אותם בידו.
וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃לג–לו
הַמִּלְחָמָה עַל עַמּוֹן וְהַנֶּדֶר שֶׁל יִפְתָּח
הַמַּכָּה הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאֹד, מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית, עֶשְׂרִים עָרִים, וְעַד אֶבֶל כְּרָמִים. בְּנֵי עַמּוֹן הִכְנִיעוּ לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)יִפְתָּח הַמִּצְפֶּה הִגִּיעַ לְבֵיתוֹ, וְהִנֵּה בִּתּוֹ יָצְאָה לִקְרָאת אֹתוֹ בְּתֻפִּים וּבְמְחֹלוֹת. הִיא הָיְתָה יְחִידָה, כִּי לֹא הָיְל לוֹ בֵּן אוֹ בַת אַחֶרֶת.
וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ, הִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְאָמַר: "אָהַבְתִּי אוֹתָךְ בִּתִּי, הִכְרַעְתִּי אֶת עַצְמִי לִפְנֵיךְ, וְאַתְּ הִרְעַתְתְּ לִי. אֲנִי פָּצִיתִי אֶת פִּי לַהַשֵּׁם וְאֵינֶנִי יָכוֹל לַחְזֹר בְּדִבְרִי".
וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣יתְ בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי־פִי֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃הִיא אָמְרָה לוֹ: "אָבִי, פָּצִיתָ אֶת פִּיךָ לַהַשֵּׁם, עֲשֵׂה לִי כְּכָל שֶׁאָמַרְתָּ. הַשֵּׁם יִקַּח לְךָ נִקְמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ, מֵבְנֵי עַמּוֹן".
וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֙ יְהוָ֧ה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃לז–מ
הבטחת אביה של בת יפתח
היא אמרה לאביה: "תעשה לי את הדבר הזה. תן לי חודשיים, ואני אלך ותרד להרים כדי לבכות על זה שאני בתולה, וגם על החברות שלי".
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶֽהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖י ורעיתי [וְרֵעוֹתָֽי׃]הוא אמר לה: "לכי". הוא שלח אותה לחודשיים. היא הלכה עם החברות שלה, ובכתה על זה שהיא בתולה בתוך ההרים.
וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶהָרִֽים׃בתום החודשיים היא חזרה לאביה, והוא קיים את ההבטחה שנתן לה. היא לא הכירה אף גבר, וזה הפך למנהג בישראל.
וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שָׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃מיום יום, בנות ישראל היו הולכות לחגוג עבור בת גילעד, בת יפתח, ארבעה ימים בשנה.
מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וּמִלְחֶמֶת בְּנֵי עַמּוֹן
וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת־יִפְתָּֽח׃
וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת־גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי־הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת־יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־תִנְחַ֣ל בְּבֵית־אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן־אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה׃
וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ׃ (פ)
וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃
ה–ח
יִפְתָּח וּזִקְנֵי גִלְעָד
וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת־יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב׃
וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם׃
וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד׃
ט–יב
מינוי יפתח ומשא ומתן עם עמון
וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ׃
וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃
וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה׃ (פ)
וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי־בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי׃
יג–טז
הטענה של מלך עמון ותשובת יפתח
וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי־לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד־הַיַּבֹּ֖ק וְעַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם׃
וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃
יז–כ
הניסיונות לעבור בדרכים
וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים ׀ אֶל־מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם ׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ׃
וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת־אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא־בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב׃
וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה־נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד־מְקוֹמִֽי׃
וְלֹא־הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃
כא–כד
ניצחון ישראל על האמורים
וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־סִיח֧וֹן וְאֶת־כָּל־עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא׃
וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל־גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד־הַיַּבֹּ֔ק וּמִן־הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד־הַיַּרְדֵּֽן׃
וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ׃
הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ׃
כה–כח
דִּבְרֵי יִפְתָּח אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב
וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם׃
בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל־יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא־הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃
וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י יִשְׁפֹּ֨ט יְהוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל־דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו׃ (פ)
כט–לב
יפתח ונדרו
וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃
וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה׃ (פ)
וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃
לג–לו
הַמִּלְחָמָה עַל עַמּוֹן וְהַנֶּדֶר שֶׁל יִפְתָּח
וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃
וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣יתְ בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי־פִי֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃
וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֙ יְהוָ֧ה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
לז–מ
הבטחת אביה של בת יפתח
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶֽהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖י ורעיתי [וְרֵעוֹתָֽי׃]
וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶהָרִֽים׃
וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שָׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַסְּפּוֹרָה מְתָאֶרֶת אֶת עֲלִיּתוֹ שֶׁל יִפְטָח לַמְּקוֹם וְאֶת הַמִּלְחָמָה שֶׁלּוֹ נֶגֶד בְּנֵי עַמּוֹן, וְאֶת הַנֶּדֶר שֶׁהוֹפַךְ לְמְצִיאוּת קָרִית.
פסוקים א–ד
יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וּמִלְחֶמֶת בְּנֵי עַמּוֹן
הַסיפור מַתְחִיל בְּזִכְרוֹנוֹ שֶׁל יִפְתָּח, בֶּן לְאִשָּׁה זוֹנָה, שֶׁנִּגְרַשׁ מֵעַצְמוֹ מֵעֵינֵי אֶחָיו. הוּא בָּרַח וּבָנה קְבוּצָה שֶׁל אֲנָשִׁים חֲסְרֵי מִשְׁעָב. כְּעֵתָה, בְּנֵי עַמּוֹן פָּרְצוּ לְמִלְחָמָה נֶגֶד יִשְׂרָאֵל.
פסוקים ה–ח
יִפְתָּח וּזִקְנֵי גִלְעָד
בִּזְמַן הַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי עַמּוֹן, זִקְנֵי גִלְעָד פּוֹנִים אֶל יִפְתָּח, שֶׁגָּר בְּאֶרֶץ טוֹב, וּמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ לְהַבְטִיחַ אֶת מוֹשְׁלוֹ כְּדֵי לְהִלָּחֵם בָּעוֹצֵר. יִפְתָּח מַזְכִּיר לָהֶם אֶת הַגְּרֻשָׁה שֶׁעָשׂוּ לוֹ, אַךְ הַזִּקְנִים מְמַשִּׁיכִים בְּבַקָּשָׁתָם לְהַמְלִיכַתְהוּ עֲלֵיהֶם.
פסוקים ט–יב
מינוי יפתח ומשא ומתן עם עמון
יפתח מציע לזקני גלעד להנהיג את העם במלחמה בבני עמון בתנאי שיחזירו אותו לתפקיד. הזקנים מסכימים וממנים אותו למנהיג. לאחר מכן יפתח פונה למלך בני עמון בשליחים כדי לשאול על סיבת הפלישה לארץ.
פסוקים יג–טז
הטענה של מלך עמון ותשובת יפתח
מלך בני עמון טוען בפני יפתח כי ישראל כבשו את ארצו בזמן היציאה ממצרים. יפתח משיב לו שהמסע במדבר לא כלל את שטחי מואב או עמון, אלא הגיע רק עד קדש.
פסוקים יז–כ
הניסיונות לעבור בדרכים
ישראל שלח שליחים למלכי אדום ומואב בבקשה לעבור בארצם, אך הם סירבו. לכן, ישראל בחר במסלול עקיפה דרך המדבר. כאשר ניסה לעבור בארץ האמורים, מלך חשבון, סחון, סירב ואסף את צבאו כדי להילחם בישראל.
פסוקים כא–כד
ניצחון ישראל על האמורים
פסוקים אלו מתארים את הניצחון של ישראל על סיחון מלך האמורים. ישראל כובשת את שטחי האמורים מרמת ארנון ועד הירדן. הדובר מטיעון כי כפי שהאל העניק את האדמה לישראל, כך גם אלוהי מואב צריכים להעניק את השטחים הכבושים למואב.
פסוקים כה–כח
דִּבְרֵי יִפְתָּח אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב
יִפְתָּח שׁוֹלֵחַ שְׁלִיחִים אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וּמְטַעֵם אוֹתוֹ לְהַפְסֵק בַּמִּלְחָמָה. הוּא מְזַכֵּר לוֹ שֶׁיִשְׂרָאֵל שׁוֹכֶנֶת בָּאָרֶץ כְּבָר שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְלֹא עָשְׂתָה לוֹ רָע. מִמִּדִּין מַעֲנֶה מֶלֶךְ עַמּוֹן וְלֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַדְּבָרִים.
פסוקים כט–לב
יפתח ונדרו
רוח הַשֵּׁם ירדה על יפתח כשהוא עובר בגלעד ומנשה. יפתח נדר שכל היוצא מביתו למפגש עם המשכין את השלום מבני עמון יהיה לעולה לַשֵּׁם. לאחר מכן יפתח יצא למלחמה בבני עמון והניצחון היה בידו.
פסוקים לג–לו
הַמִּלְחָמָה עַל עַמּוֹן וְהַנֶּדֶר שֶׁל יִפְתָּח
הַמַּכָּה עַל בְּנֵי עַמּוֹן הָיְתָה גְּדוֹלָה וְהֵם הִכְנִיעוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל. לְאַחַר הַנִּצָּחוֹן, יִפְתָּח שָׁב לְבֵיתוֹ ופָגַשׁ אֶת בִּתּוֹ הַיְחִידָה. בְּעִקְבַּת נֶדֶרוֹ, הוּא מִתְקַצֵּעַ מִבְּגָדָיו וְהִיא מְבַקֶּשֶת מִמֶּנּוּ לְקיים אֶת דְּבָרוֹ.
פסוקים לז–מ
הבטחת אביה של בת יפתח
בת יפתח מבקשת זמן לבכות על בתוּלותה לפני קיום נדרה. לאחר חודשיים היא חוזרת לאביה, והוא מממש את הבטחתו. הדבר הופך למנהג קבוע בישראל, שבו בנות ישראל חוגגות ארבעה ימים בשנה.
הַמִּלְחָמָה הִסְתַּיְּמָה בְּנִצָּחוֹן שֶׁל יִפְתָּח, אַךְ הַנֶּדֶר הִתְקַיֵּם כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הזהירות מן הציניות והשפעת המעשים על העם
״כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אוֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רַע. שֶׁלֹּא יְהֵא בָּכֶם שׁוּם לֵיצָנוּת, שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי חִיּוּב. מִמִּי אַתָּה לָמֵד, מִיִּפְתָּח. מַה כְּתִיב בּוֹ,״
במדרש תנחומא על פרשת כי תצא, מוסבר כי הצורך להישמר מכל דבר רע כולל גם הימנעות מציניות. המדרש מתייחס למקור הכינוי יפתח כ"בן אשת זונה" ומציע שדרכתו הלא נאותה או מצב משפחתו גרמו לאובדן הכבוד של הנהגתו. רבן שמעון בן גמליאל מסביר כי זו הייתה תוצאה של הכנסת צרה לתוך הבית, בעוד רבותינו טוענים כי המילה מתארת באופן ודאי את המעשה. הסבר זה מתרחב למסר רחב יותר על טהרת המחנה. המדרש קושר בין המעשים של היחיד לבין מצבו של עם ישראל כולו. הוא מבהיר כי עבודת עבודה זרה מדרדרת את העם וגורמת להרחקתו מהשם, אך הקדוש ברוך הוא פועל לטהר את צאת בנות ציון ולהחזיר את העם לקדושה. המטרה היא להגיע למצב שבו ה' מתהלך בתוך המחנה, והעם כולו יהיה קדוש וגאולה.
מדרש תנחומא, כי תצא ג׳:א׳ ↗המשמעות של "כמתאוננים" ומהות הקול של ישראל
״ויהי העם כמתאוננים. אין ויהי אלא שהיה להם דבר מתחילה. מלמד שהיו מקולקלים, וחזרו לקלקולם הראשון. ויהי העם. אין העם אלא הרשעים, שנאמר שמות יז״
הפרשה מביאה את הביטוי "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאַנְנִים". חז"ל במספר פרשניים שונים את המילה "כמתאוננים", כשהעיקר הוא שהעם חיפש עילה כדי להתנתק מהמקום. יש המפרשים שהעובדה שנכתב "ויהי" מעידה על כך שהעוול היה קיים מלכתחילה, ושהעם חזר למעשיו הרעים. פרשן נוסף, רבי אליעזר, רואה בזה כעס או תלה, בעוד ר' יהודה רואה בזה תהייה וחשבון עצמי. הפירוש המרכזי בפרשה מציע תובנה עמוקה: ישראל לא התכוונו לעבור על החוק, אלא רצו "להשמיע" את ה' בטענותיהם. כפי שהמלך היה שומע גם מי שקילל אותו בטעות, כך ה' שמע את רעשת העם. התוצאה הייתה כעס אלוהי שהביא אש שקופלת, אשר נגעת תחילה בקצה המחנה. יש המפרשים שהקצה הוא המוקצלים או הגרים בקצה, כפי שמדגיש ר' שמעון בן מנסיא.
ספרי במדבר פ״ה:א׳ ↗בעקבות המפרשים
הברית בין יפתח לאנשי עברון
״את כל דבריו. התנאי שביניהם:״
פרק זה מספר את סיפורו של יפתח הגלעד, בן אישה רעה, שחזר למעמדו לאחר שגורשו על ידי בני גד ועבר. יפתח פונה אל אנשי עברון ומציע לעמוד בראש בני ישראל במלחמה נגד בני עמון. בני עברון מסכימים לכך ומתחייבים לשלם לו במידה שינצח. יפתח מציע להם להגיע עד אל ה’השם’ בעברון כדי לאשר את הברית. בסוף התהליך, יפתח מגיע לעברון ומציג בפני אנשי העיר את כל מה שדיבר עם שליחי בני גד ועבר. התנאי שנקבע בין יפתח לבין השליחים היה שכל מה שיאמר יהיה מחייב וקובע. רש"י מפרש על פסוק זה כי כל הדברים שדיבר יפתח היו תחת התניה וההסכם ההדדי שסיכמו עליו.
רש״י על שופטים 11:11:1 ↗המסר של השם אל בני עמון
״עבר בני עמון. אל בני עמון:״
בפרק זה מספר ספר שופטים על יצאת בני עמוון לעמוד למלחמה. לפי רש״י, הַשֵּׁם פנה ישירות אל בני עמון כדי להזהיר אותם או להודיע להם על מה שעומד לקרות. הפירוש מראה כי המעבר של בני עמון לא היה מקרי, אלא חלק ממהלך שבו השם משפיע על העמים סביב ישראל. ההסבר של רש״י מתמקד בפרשנות של הפנייה האלוהית. הוא מציין שהדיבור היה מופנה אל בני עמון עצמם. גישה זו מדגישה שגם לעמים אחרים היה קשר או התמודדות עם דבר ה' במהלך התקופה הזו.
רש״י על שופטים 11:29:1 ↗הַסְכָּמָה בֵּין יִפְתָּח לְבְנֵי אֲמֹן
״ה׳ יהיה שמע. ויהיה הוא לעד:״
בַּסֶּפֶר שׁוֹפְטִים נִקְרֵאת הַמַּעֲשֶׂה עַל יִפְתָּח, בֶּן אִשָּׁר, שֶׁהָיָה בֶן לְאִשָּׁה זֹנָה. הַשֵּׁם שָׁלַח שׁלוֹשָׁה זְקֵנֵי גִלְעָד לְהַחְזִיר אוֹתוֹ לְמַעֲנֶה בְּנֵי גִלְעָד. יִפְתָּח הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וְאָמַר שֶׁהַשֵּׁם נָתַן בְיָדוֹ אֶת בְּנֵי אֲמֹן לְהִלָּחֵם בָּהֶם. הַזְּקֵנִים הִתְחַיְּבוּ לְהִהְיוֹת לוֹ לְרֹאשׁ וּלְמֶשֶׁמֶת. יִפְתָּח הִצִּיעַ לְעַצְמוֹ לְהִתְחַיְּבוֹת לַהַשֵּׁם בְּכָל אֲשֶׁר יִמְצָא. הַזְּקֵנִים הֵשְׁבִילוּ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה כְּפִי דִּבְרָתוֹ. הַמַּצּוֹדֶת דָּוִד מַסְבִּיר עַל הַפֶּסוּק שֶׁיִפְתָּח מְבַקֵּשׁ שֶׁהַדָּבָר יִהְיֶה קַיָּם וּמְשֻׁלֵּם לְעוֹלָם. הַסְכָּמָה זוֹ מַדְגִּישָׁה אֶת הַכֹּחַ שֶׁל הַהַבְטָחָה הַדְּתִית בְּעֵת הַמִּלְחָמָה.
מצודת דוד על שופטים 11:10:1 ↗הַמַּאֲבָק עַל הָאָרֶץ
״עבר בני עמון. להלחם בהם בארצם:״
בַּקְּטַעַת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים עַל הַמִּלְחָמָה שֶׁקָּרְתָה בְּאַרְצַת בְּנֵי עַמּוֹן. הַמַּאֲבָק הָיָה עַל הַבְּרִית וְעַל הַגְּבוּל. מִלְּבַד הָעִבָּרוֹת הַהִיסְטוֹרִיּוֹת, הַטֶּקְסְט מְתָאַם עַל הַמַּעֲמָד הַמִּשְׁפָּטִי שֶׁל הַנִּצָּחוֹן. מִתְחוֹת הַמֵּצוּדַת דָּוִד מַסְבִּיר שֶׁהַמִּלְחָמָה הִתְקַיְּמָה בְּבֵית הַתְּהוּמָה, כְּשֶׁבְּנֵי עַמּוֹן הָיוּ מְנַסִּים לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם עַצְמָם. הַפֵּרוּשׁ מַדְגִּישׁ אֶת הַמִּיקוּם הַגְּאֹוגרָפִי שֶׁל הַמִּלְחָמָה כְּחֵלֶק מֵהַתָּכְנִית הַמִּלְחֶמֶתת.
מצודת דוד על שופטים 11:29:2 ↗