אז קרא יהושע לשבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה.
אָ֚ז יִקְרָ֣א יְהוֹשֻׁ֔עַ לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י מַטֵּ֥ה מְנַשֶּֽׁה׃יהושע · פרק כב׳
חזרת שבטי מזרח הירדן והמזבח העד
בני ראובן, גד ומנשה חוזרים לנחלתם אחרי כיבוש הארץ, ובונה מזבח עדות למניעת מחלוקת.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
יהושע כב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
חזרת שבטי עבר הירדן
הוא אמר להם: שמרתם על כל מה שציווה עליכם משה, עבד ה'. שמעתם לדברי בכל מה שציוויתי אתכם.
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם אַתֶּ֣ם שְׁמַרְתֶּ֔ם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶ֔ם מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְהוָ֑ה וַתִּשְׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃לא עזבתם את אחיכם הרבה ימים עד היום הזה, ושמרתם על המצווה של ה' אלוהיכם.
לֹֽא־עֲזַבְתֶּ֣ם אֶת־אֲחֵיכֶ֗ם זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּשְׁמַרְתֶּ֕ם אֶת־מִשְׁמֶ֕רֶת מִצְוַ֖ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ועכשיו ה' אלוהיכם נתן מנוחה לאחיכם, כפי שדיבר איתם. ועכשיו פנו וחזרו לאהלים שלכם, לארץ שהיא נחלתכם, שנתן לכם משה, עבד ה', מעבר לירדן.
וְעַתָּ֗ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לַֽאֲחֵיכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וְעַתָּ֡ה פְּנוּ֩ וּלְכ֨וּ לָכֶ֜ם לְאָהֳלֵיכֶ֗ם אֶל־אֶ֙רֶץ֙ אֲחֻזַּתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם מֹשֶׁה֙ עֶ֣בֶד יְהוָ֔ה בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ה–ח
סיום חלוקת הארץ ושליחת שבטי מזרח הירדן
רק שמרו מאוד לעשות את המצווה ואת התורה שמשה, עבד ה', ציווה אתכם: לאהוב את ה' אלוהיכם, ללכת בכל דרכיו, לשמור את מצוותיו, להידבק בו ולעבוד אותו בכל לבכם ובכל נפשכם.
רַ֣ק ׀ שִׁמְר֣וּ מְאֹ֗ד לַעֲשׂ֨וֹת אֶת־הַמִּצְוָ֣ה וְאֶת־הַתּוֹרָה֮ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶם֮ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־יְהוָה֒ לְ֠אַהֲבָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם וְלָלֶ֧כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֛יו וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖יו וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ וּלְעָבְד֕וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃יהושע בירך אותם, שלח אותם, והם הלכו למסירותיהם.
וַֽיְבָרְכֵ֖ם יְהוֹשֻׁ֑עַ וַֽיְשַׁלְּחֵ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ אֶל־אָהֳלֵיהֶֽם׃ (ס)את חצי שבט מנשה נתן משה בבשן, ואת החצי השני נתן יהושע עם אחיהם מעבר לירדן, מזרחה. גם כשיהושע שלח אותם למסירותיהם, הוא בירך אותם.
וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה נָתַ֣ן מֹשֶׁה֮ בַּבָּשָׁן֒ וּלְחֶצְי֗וֹ נָתַ֤ן יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ עִם־אֲחֵיהֶ֔ם מעבר [בְּעֵ֥בֶר] הַיַּרְדֵּ֖ן יָ֑מָּה וְ֠גַם כִּ֣י שִׁלְּחָ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־אָהֳלֵיהֶ֖ם וַיְבָרֲכֵֽם׃והוא אמר להם: שבו למסירותיכם עם הרבה רכוש, ועם הרבה בקר, וכסף, וזהב, ונחושת, וברזל, ועם הרבה שלל אויביכם, שתחלקו אותו עם אחיכם.
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בִּנְכָסִ֨ים רַבִּ֜ים שׁ֤וּבוּ אֶל־אָֽהֳלֵיכֶם֙ וּבְמִקְנֶ֣ה רַב־מְאֹ֔ד בְּכֶ֨סֶף וּבְזָהָ֜ב וּבִנְחֹ֧שֶׁת וּבְבַרְזֶ֛ל וּבִשְׂלָמ֖וֹת הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד חִלְק֥וּ שְׁלַל־אֹיְבֵיכֶ֖ם עִם־אֲחֵיכֶֽם׃ (פ)ט–יב
בני ראובן, גד ומנשה חוזרים לנחלתם
בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה חזרו מן בני ישראל שלוח, שהיו בארץ כנען, כדי ללכת לארץ הגלעד, לארץ הנחלה שלהם, שהם קיבלו לפי דברי ה׳ ביד משה.
וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיֵּלְכ֡וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי־גָ֜ד וַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִשִּׁלֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן לָלֶ֜כֶת אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֗ד אֶל־אֶ֤רֶץ אֲחֻזָּתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נֹֽאחֲזוּ־בָ֔הּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃הם הגיעו לגבעות הירדן שבארץ כנען, ושם בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה בנו מזבח על הירדן, מזבח גדול ומרשים מאוד.
וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־גְּלִיל֣וֹת הַיַּרְדֵּ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִ֣י שֵׁבֶט֩ הַֽמְנַשֶּׁ֨ה שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ עַל־הַיַּרְדֵּ֔ן מִזְבֵּ֥חַ גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה׃בני ישראל שמעו ואמרו: הנה בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה בנו את המזבח מול ארץ כנען, בגבעות הירדן, בצד המזרחי של בני ישראל.
וַיִּשְׁמְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה בָנ֣וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִי֩ שֵׁ֨בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֜ה אֶת־הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶל־מוּל֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶל־גְּלִילוֹת֙ הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־עֵ֖בֶר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כשבני ישראל שמעו זאת, כל עם ישראל התאסף כדי לעלות עליהם למלחמה.
וַֽיִּשְׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלֹ֔ה לַעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא׃ (פ)יג–טז
שליחת המגינים לארץ הגלעד
בני ישראל שלחו את פינחס בן אלעזר הכהן אל בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה, אל ארץ הגלעד.
וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת־פִּינְחָ֖ס בֶּן־אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן׃עשרת הנשיאים ליוו אותו, כל אחד מהם נשיא של בית אב מכל שבטי ישראל, מנהיגים של אלפי ישראל.
וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙ עִמּ֔וֹ נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אָ֔ב לְכֹ֖ל מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִ֨ישׁ רֹ֧אשׁ בֵּית־אֲבוֹתָ֛ם הֵ֖מָּה לְאַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃הם הגיעו אל בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה בארץ הגלעד, ודיברו איתם כך:
וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד וַיְדַבְּר֥וּ אִתָּ֖ם לֵאמֹֽר׃כל קהלת יהוה אמרה: מה זו בגידה שעשיתם באלוהי ישראל, כשקמתם היום להקים מזבח לעצמכם בתוך יהוה?
כֹּ֣ה אָמְר֞וּ כֹּ֣ל ׀ עֲדַ֣ת יְהוָ֗ה מָֽה־הַמַּ֤עַל הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֤ר מְעַלְתֶּם֙ בֵּאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָשׁ֣וּב הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה בִּבְנֽוֹתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ לִמְרָדְכֶ֥ם הַיּ֖וֹם בַּיהוָֽה׃יז–כ
התמודדות עם חשד המזבח
אל לנו לשאת את אשמת פעור, שאותה לא טהרנו עד היום הזה, והמגפה פגעה בקהל יהוה.
הַמְעַט־לָ֙נוּ֙ אֶת־עֲוֺ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הִטַּהַ֙רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיְהִ֥י הַנֶּ֖גֶף בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃ואתם תחזרו היום מלהיטב אחרי יהוה, כי אם תמרדו היום ביהוה, מחר תכעסו על כל קהל ישראל.
וְאַתֶּם֙ תָּשֻׁ֣בוּ הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה וְהָיָ֗ה אַתֶּ֞ם תִּמְרְד֤וּ הַיּוֹם֙ בַּֽיהוָ֔ה וּמָחָ֕ר אֶֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יִקְצֹֽף׃ואכן, אם הארץ שקיבלתם היא טמאה, עברו אל ארץ יהוה שבה שוכן משכן יהוה, והצטרפו אלינו, ואל יהוה אל תמרדו, ואל תמרדו בנו, כי תבנו לעצמכם מזבח מלבד מזבח יהוה אלהינו.
וְאַ֨ךְ אִם־טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל־אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן־שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְהֵאָחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽיהוָ֣ה אַל־תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֙נוּ֙ אֶל־תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃הרי עכן בן זרח פעל בחמדנות וגרם לכעס על כל קהל ישראל, והוא איש אחד שלא מת בעונו.
הֲל֣וֹא ׀ עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֗רַח מָ֤עַל מַ֙עַל֙ בַּחֵ֔רֶם וְעַֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּעֲוֺנֽוֹ׃ (פ)כא–כד
תשובת שבטי ראובן וגד
בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה ענו ודיברו עם ראשי אלפי ישראל.
וַֽיַּעֲנוּ֙ בְּנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֔ד וַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶת־רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃אלוהים, ה ה ש ם הוא אלוהים, ה ה ש ם, הוא יודע, וישראל גם הוא יודע, אם זה מרד או בגידה ב ה ש ם; אל תצילו אותנו ביום הזה.
אֵל֩ ׀ אֱלֹהִ֨ים ׀ יְהוָ֜ה אֵ֣ל ׀ אֱלֹהִ֤ים ׀ יְהוָה֙ ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע אִם־בְּמֶ֤רֶד וְאִם־בְּמַ֙עַל֙ בַּֽיהוָ֔ה אַל־תּוֹשִׁיעֵ֖נוּ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃כדי לבנות לנו מזבח, כדי שלא נתרחק מה ה ש ם, בין אם כדי להעלות עליו עולה ומנחה ובין אם כדי להקריב עליו זבחי שלמים, ה ה ש ם הוא שיחפש את זה.
לִבְנ֥וֹת לָ֙נוּ֙ מִזְבֵּ֔חַ לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֑ה וְאִם־לְהַעֲל֨וֹת עָלָ֜יו עוֹלָ֣ה וּמִנְחָ֗ה וְאִם־לַעֲשׂ֤וֹת עָלָיו֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים יְהוָ֖ה ה֥וּא יְבַקֵּֽשׁ׃ואם לא מתוך דאגה מעשה עשינו זאת, כדי שלא יבוא מחר בניכם וישאלו את בנינו: מה לכם עם ה ה ש ם אלוהי ישראל?
וְאִם־לֹ֤א מִדְּאָגָה֙ מִדָּבָ֔ר עָשִׂ֥ינוּ אֶת־זֹ֖את לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם לְבָנֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר מַה־לָּכֶ֕ם וְלַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כה–כח
בְּנִיאַת הַמִּזְבֵּחַ כְּעֵד
הַשֵּׁבֶט שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם בֵּינֵנוּ וּבֵין בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אֶת הַיַּרְדֵּן, הוּא שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם, כְּדֵי שֶׁבְּנֵיכֶם לֹא יַשְׁבִּיטוּ אֶת בְּנֵינוּ בְּכִךְ שֶׁלֹּא יִירְאוּ אֶת הַשֵּׁם.
וּגְב֣וּל נָֽתַן־יְ֠הוָה בֵּינֵ֨נוּ וּבֵינֵיכֶ֜ם בְּנֵי־רְאוּבֵ֤ן וּבְנֵי־גָד֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּֽיהוָ֑ה וְהִשְׁבִּ֤יתוּ בְנֵיכֶם֙ אֶת־בָּנֵ֔ינוּ לְבִלְתִּ֖י יְרֹ֥א אֶת־יְהוָֽה׃אָמַרְנוּ, בּוֹאוּ נַעֲשֶׂה לָנוּ מִזְבֵּחַ, לֹא לְעֲלוֹת וְלֹא לִזְבֹּחַ.
וַנֹּ֕אמֶר נַעֲשֶׂה־נָּ֣א לָ֔נוּ לִבְנ֖וֹת אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ לֹ֥א לְעוֹלָ֖ה וְלֹ֥א לְזָֽבַח׃כִּי הוּא יִהְיֶה עֵד בֵּינֵנוּ וּבֵיןכֶם וּבֵין דּוֹרוֹתֵינוּ לְעֶבְדַת הַשֵּׁם לְפָנָיו, בְּעוֹלוֹתֵינוּ, בִּזְבָחוֹתֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ, כְּדֵי שֶׁבְּנֵיכֶם לֹא יֹאמְרוּ מָחָר לִבְנֵינוּ: אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם.
כִּי֩ עֵ֨ד ה֜וּא בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֵיכֶ֗ם וּבֵ֣ין דֹּרוֹתֵינוּ֮ אַחֲרֵינוּ֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת יְהוָה֙ לְפָנָ֔יו בְּעֹלוֹתֵ֥ינוּ וּבִזְבָחֵ֖ינוּ וּבִשְׁלָמֵ֑ינוּ וְלֹא־יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לְבָנֵ֔ינוּ אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּיהוָֽה׃אָמַרְנוּ, אִם יֹאמְרוּ לָנוּ וְלִדּוֹרֹתֵינוּ מָחָר, נֹאמַר לָהֶם: תִּרְאוּ אֶת מִבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁעָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁלֹּא לְעֲלוֹת וְלֹא לִזְבֹּחַ, כִּי הוּא עֵד בֵּינֵנוּ וּבֵיןכֶם.
וַנֹּ֕אמֶר וְהָיָ֗ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֵ֛ינוּ וְאֶל־דֹּרֹתֵ֖ינוּ מָחָ֑ר וְאָמַ֡רְנוּ רְא֣וּ אֶת־תַּבְנִית֩ מִזְבַּ֨ח יְהוָ֜ה אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ אֲבוֹתֵ֗ינוּ לֹ֤א לְעוֹלָה֙ וְלֹ֣א לְזֶ֔בַח כִּי־עֵ֣ד ה֔וּא בֵּינֵ֖ינוּ וּבֵינֵיכֶֽם׃כט–לב
הַבְטָחַת בְּנֵי רְאוּבֵן וּגָד וּמְנַשֶּׁה
חָלִילָה, לָנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרוֹד בַּהַשֵּׁם וְלַחֲזֹר הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה, לְמִנְחָה וּלְזֶבַח, מִלְבַד מִמִּזְבַּח הַשֵּׁם אֱלֹהֵינוּ שֶׁלִּפְנֵי הַמִּשְׁכָּן.
חָלִילָה֩ לָּ֨נוּ מִמֶּ֜נּוּ לִמְרֹ֣ד בַּֽיהוָ֗ה וְלָשׁ֤וּב הַיּוֹם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה לִבְנ֣וֹת מִזְבֵּ֔חַ לְעֹלָ֖ה לְמִנְחָ֣ה וּלְזָ֑בַח מִלְּבַ֗ד מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י מִשְׁכָּנֽוֹ׃ (פ)פִּינְחָס הַכֹּהֵן, הַנְּשִׂיאִים וּרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אִתּוֹ שָׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים שֶׁדִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן, בְּנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה, וְזֶה הָיָה טוֹב בְּעֵינֵיהֶם.
וַיִּשְׁמַ֞ע פִּֽינְחָ֣ס הַכֹּהֵ֗ן וּנְשִׂיאֵ֨י הָעֵדָ֜ה וְרָאשֵׁ֨י אַלְפֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ אֶת־הַ֨דְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר דִּבְּר֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵיהֶֽם׃פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אָמַר לִבְנֵי רְאוּבֵן, לִבְנֵי גָד וּלִבְנֵי מְנַשֶּׁה: "הַיּוֹם יָדַעְנוּ שֶׁהַשֵּׁם בְּתוֹכֵנוּ, כִּי לֹא עָבַרְתֶּם אֶת הָעֲוֹן הַזֶּה מִפְּנֵי הַשֵּׁם, וְעַתָּה הִצִּילְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד הַשֵּׁם."
וַיֹּ֣אמֶר פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֡ן אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֜ד וְאֶל־בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה הַיּ֤וֹם ׀ יָדַ֙עְנוּ֙ כִּֽי־בְתוֹכֵ֣נוּ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מְעַלְתֶּ֥ם בַּֽיהוָ֖ה הַמַּ֣עַל הַזֶּ֑ה אָ֗ז הִצַּלְתֶּ֛ם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד יְהוָֽה׃פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים חָזְרוּ מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ גִּלְעָד לְאֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵשִׁיבוּ לָהֶם אֶת הַדָּבָר.
וַיָּ֣שָׁב פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן ׀ וְהַנְּשִׂיאִ֡ים מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־רְאוּבֵן֩ וּמֵאֵ֨ת בְּנֵי־גָ֜ד מֵאֶ֧רֶץ הַגִּלְעָ֛ד אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּשִׁ֥בוּ אוֹתָ֖ם דָּבָֽר׃לג–לד
הַמִּזְבֵּחַ וְהַהַסְכָּמָה
הַדָּבָר הִטָּב בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֵּרְכוּ אֶת הָאֱלֹהִים. הֵם לֹא אָמְרוּ שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה כְּדֵי לְהַשְׁמִיד אֶת הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ יוֹשְׁבִים בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד.
וַיִּיטַ֣ב הַדָּבָ֗ר בְּעֵינֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְבָרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֣א אָמְר֗וּ לַעֲל֤וֹת עֲלֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְשַׁחֵת֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֛ר בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד קָרְאוּ לַמִּזְבֵּחַ. הֵם אָמְרוּ: "כִּי עֵד הוּא בֵּינֵנוּ, כִּי הַשֵּׁם הָאֱלֹהִים".
וַֽיִּקְרְא֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד לַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֣י עֵ֥ד הוּא֙ בֵּֽינֹתֵ֔ינוּ כִּ֥י יְהוָ֖ה הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
חזרת שבטי עבר הירדן
אָ֚ז יִקְרָ֣א יְהוֹשֻׁ֔עַ לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י מַטֵּ֥ה מְנַשֶּֽׁה׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם אַתֶּ֣ם שְׁמַרְתֶּ֔ם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶ֔ם מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְהוָ֑ה וַתִּשְׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃
לֹֽא־עֲזַבְתֶּ֣ם אֶת־אֲחֵיכֶ֗ם זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּשְׁמַרְתֶּ֕ם אֶת־מִשְׁמֶ֕רֶת מִצְוַ֖ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וְעַתָּ֗ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לַֽאֲחֵיכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וְעַתָּ֡ה פְּנוּ֩ וּלְכ֨וּ לָכֶ֜ם לְאָהֳלֵיכֶ֗ם אֶל־אֶ֙רֶץ֙ אֲחֻזַּתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם מֹשֶׁה֙ עֶ֣בֶד יְהוָ֔ה בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃
ה–ח
סיום חלוקת הארץ ושליחת שבטי מזרח הירדן
רַ֣ק ׀ שִׁמְר֣וּ מְאֹ֗ד לַעֲשׂ֨וֹת אֶת־הַמִּצְוָ֣ה וְאֶת־הַתּוֹרָה֮ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶם֮ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־יְהוָה֒ לְ֠אַהֲבָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם וְלָלֶ֧כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֛יו וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖יו וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ וּלְעָבְד֕וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃
וַֽיְבָרְכֵ֖ם יְהוֹשֻׁ֑עַ וַֽיְשַׁלְּחֵ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ אֶל־אָהֳלֵיהֶֽם׃ (ס)
וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה נָתַ֣ן מֹשֶׁה֮ בַּבָּשָׁן֒ וּלְחֶצְי֗וֹ נָתַ֤ן יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ עִם־אֲחֵיהֶ֔ם מעבר [בְּעֵ֥בֶר] הַיַּרְדֵּ֖ן יָ֑מָּה וְ֠גַם כִּ֣י שִׁלְּחָ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־אָהֳלֵיהֶ֖ם וַיְבָרֲכֵֽם׃
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בִּנְכָסִ֨ים רַבִּ֜ים שׁ֤וּבוּ אֶל־אָֽהֳלֵיכֶם֙ וּבְמִקְנֶ֣ה רַב־מְאֹ֔ד בְּכֶ֨סֶף וּבְזָהָ֜ב וּבִנְחֹ֧שֶׁת וּבְבַרְזֶ֛ל וּבִשְׂלָמ֖וֹת הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד חִלְק֥וּ שְׁלַל־אֹיְבֵיכֶ֖ם עִם־אֲחֵיכֶֽם׃ (פ)
ט–יב
בני ראובן, גד ומנשה חוזרים לנחלתם
וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיֵּלְכ֡וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי־גָ֜ד וַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִשִּׁלֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן לָלֶ֜כֶת אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֗ד אֶל־אֶ֤רֶץ אֲחֻזָּתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נֹֽאחֲזוּ־בָ֔הּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־גְּלִיל֣וֹת הַיַּרְדֵּ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִ֣י שֵׁבֶט֩ הַֽמְנַשֶּׁ֨ה שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ עַל־הַיַּרְדֵּ֔ן מִזְבֵּ֥חַ גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה׃
וַיִּשְׁמְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה בָנ֣וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִי֩ שֵׁ֨בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֜ה אֶת־הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶל־מוּל֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶל־גְּלִילוֹת֙ הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־עֵ֖בֶר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַֽיִּשְׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלֹ֔ה לַעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא׃ (פ)
יג–טז
שליחת המגינים לארץ הגלעד
וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת־פִּינְחָ֖ס בֶּן־אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן׃
וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙ עִמּ֔וֹ נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אָ֔ב לְכֹ֖ל מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִ֨ישׁ רֹ֧אשׁ בֵּית־אֲבוֹתָ֛ם הֵ֖מָּה לְאַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד וַיְדַבְּר֥וּ אִתָּ֖ם לֵאמֹֽר׃
כֹּ֣ה אָמְר֞וּ כֹּ֣ל ׀ עֲדַ֣ת יְהוָ֗ה מָֽה־הַמַּ֤עַל הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֤ר מְעַלְתֶּם֙ בֵּאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָשׁ֣וּב הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה בִּבְנֽוֹתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ לִמְרָדְכֶ֥ם הַיּ֖וֹם בַּיהוָֽה׃
יז–כ
התמודדות עם חשד המזבח
הַמְעַט־לָ֙נוּ֙ אֶת־עֲוֺ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הִטַּהַ֙רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיְהִ֥י הַנֶּ֖גֶף בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃
וְאַתֶּם֙ תָּשֻׁ֣בוּ הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה וְהָיָ֗ה אַתֶּ֞ם תִּמְרְד֤וּ הַיּוֹם֙ בַּֽיהוָ֔ה וּמָחָ֕ר אֶֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יִקְצֹֽף׃
וְאַ֨ךְ אִם־טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל־אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן־שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְהֵאָחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽיהוָ֣ה אַל־תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֙נוּ֙ אֶל־תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
הֲל֣וֹא ׀ עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֗רַח מָ֤עַל מַ֙עַל֙ בַּחֵ֔רֶם וְעַֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּעֲוֺנֽוֹ׃ (פ)
כא–כד
תשובת שבטי ראובן וגד
וַֽיַּעֲנוּ֙ בְּנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֔ד וַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶת־רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
אֵל֩ ׀ אֱלֹהִ֨ים ׀ יְהוָ֜ה אֵ֣ל ׀ אֱלֹהִ֤ים ׀ יְהוָה֙ ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע אִם־בְּמֶ֤רֶד וְאִם־בְּמַ֙עַל֙ בַּֽיהוָ֔ה אַל־תּוֹשִׁיעֵ֖נוּ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
לִבְנ֥וֹת לָ֙נוּ֙ מִזְבֵּ֔חַ לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֑ה וְאִם־לְהַעֲל֨וֹת עָלָ֜יו עוֹלָ֣ה וּמִנְחָ֗ה וְאִם־לַעֲשׂ֤וֹת עָלָיו֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים יְהוָ֖ה ה֥וּא יְבַקֵּֽשׁ׃
וְאִם־לֹ֤א מִדְּאָגָה֙ מִדָּבָ֔ר עָשִׂ֥ינוּ אֶת־זֹ֖את לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם לְבָנֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר מַה־לָּכֶ֕ם וְלַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
כה–כח
בְּנִיאַת הַמִּזְבֵּחַ כְּעֵד
וּגְב֣וּל נָֽתַן־יְ֠הוָה בֵּינֵ֨נוּ וּבֵינֵיכֶ֜ם בְּנֵי־רְאוּבֵ֤ן וּבְנֵי־גָד֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּֽיהוָ֑ה וְהִשְׁבִּ֤יתוּ בְנֵיכֶם֙ אֶת־בָּנֵ֔ינוּ לְבִלְתִּ֖י יְרֹ֥א אֶת־יְהוָֽה׃
וַנֹּ֕אמֶר נַעֲשֶׂה־נָּ֣א לָ֔נוּ לִבְנ֖וֹת אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ לֹ֥א לְעוֹלָ֖ה וְלֹ֥א לְזָֽבַח׃
כִּי֩ עֵ֨ד ה֜וּא בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֵיכֶ֗ם וּבֵ֣ין דֹּרוֹתֵינוּ֮ אַחֲרֵינוּ֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת יְהוָה֙ לְפָנָ֔יו בְּעֹלוֹתֵ֥ינוּ וּבִזְבָחֵ֖ינוּ וּבִשְׁלָמֵ֑ינוּ וְלֹא־יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לְבָנֵ֔ינוּ אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּיהוָֽה׃
וַנֹּ֕אמֶר וְהָיָ֗ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֵ֛ינוּ וְאֶל־דֹּרֹתֵ֖ינוּ מָחָ֑ר וְאָמַ֡רְנוּ רְא֣וּ אֶת־תַּבְנִית֩ מִזְבַּ֨ח יְהוָ֜ה אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ אֲבוֹתֵ֗ינוּ לֹ֤א לְעוֹלָה֙ וְלֹ֣א לְזֶ֔בַח כִּי־עֵ֣ד ה֔וּא בֵּינֵ֖ינוּ וּבֵינֵיכֶֽם׃
כט–לב
הַבְטָחַת בְּנֵי רְאוּבֵן וּגָד וּמְנַשֶּׁה
חָלִילָה֩ לָּ֨נוּ מִמֶּ֜נּוּ לִמְרֹ֣ד בַּֽיהוָ֗ה וְלָשׁ֤וּב הַיּוֹם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה לִבְנ֣וֹת מִזְבֵּ֔חַ לְעֹלָ֖ה לְמִנְחָ֣ה וּלְזָ֑בַח מִלְּבַ֗ד מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י מִשְׁכָּנֽוֹ׃ (פ)
וַיִּשְׁמַ֞ע פִּֽינְחָ֣ס הַכֹּהֵ֗ן וּנְשִׂיאֵ֨י הָעֵדָ֜ה וְרָאשֵׁ֨י אַלְפֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ אֶת־הַ֨דְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר דִּבְּר֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵיהֶֽם׃
וַיֹּ֣אמֶר פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֡ן אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֜ד וְאֶל־בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה הַיּ֤וֹם ׀ יָדַ֙עְנוּ֙ כִּֽי־בְתוֹכֵ֣נוּ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מְעַלְתֶּ֥ם בַּֽיהוָ֖ה הַמַּ֣עַל הַזֶּ֑ה אָ֗ז הִצַּלְתֶּ֛ם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד יְהוָֽה׃
וַיָּ֣שָׁב פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן ׀ וְהַנְּשִׂיאִ֡ים מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־רְאוּבֵן֩ וּמֵאֵ֨ת בְּנֵי־גָ֜ד מֵאֶ֧רֶץ הַגִּלְעָ֛ד אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּשִׁ֥בוּ אוֹתָ֖ם דָּבָֽר׃
לג–לד
הַמִּזְבֵּחַ וְהַהַסְכָּמָה
וַיִּיטַ֣ב הַדָּבָ֗ר בְּעֵינֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְבָרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֣א אָמְר֗וּ לַעֲל֤וֹת עֲלֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְשַׁחֵת֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֛ר בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃
וַֽיִּקְרְא֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד לַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֣י עֵ֥ד הוּא֙ בֵּֽינֹתֵ֔ינוּ כִּ֥י יְהוָ֖ה הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את סיום המשימה הצבאית של שבטי מזרח הירדן וחזרתם הביתה.
פסוקים א–ד
חזרת שבטי עבר הירדן
יהושע קורא לשבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה כדי לשבח אותם על כך ששמרו על הברית ולא עזבו את אחיהם במלחמה. הוא מאשר שהם מצאו מנוחה בארצם מעבר לירדן, כפי שציווה משה.
פסוקים ה–ח
סיום חלוקת הארץ ושליחת שבטי מזרח הירדן
יהושע מסיים את שלחתו את שבטי מזרח הירדן למסירותיהם לאחר שקיבלו את נחלתם. הוא מברך אותם ומדגיש את חשיבות שמירת התורה והמצווה כפי שציווה משה. בנוסף, הוא מורה להם לחלק את השלל הרב שקיבלו מאויביהם עם שאר אחיהם שבצד השני של הירדן.
פסוקים ט–יב
בני ראובן, גד ומנשה חוזרים לנחלתם
בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה חוזרים מארץ כנען לאדמתם בגלעד. הם בונים מזבח גדול על הירדן, דבר שמעורר דאגה בקרב בני ישראל. כתוצאה מהדיווח על המזבח, כל עם ישראל מתאסף כדי לצאת למלחמה נגד השבטים הללו.
פסוקים יג–טז
שליחת המגינים לארץ הגלעד
בני ישראל שולחים שליחות של עשרה נשיאים ופינחס הכהן לבני ראובן, גד וחצי מנשה בגלעד. השליחים מביעים חשש כבד מפני בני המזרח, בטענה שהקמת המזבח החדש מהווה בגידה ביהוה ובבריתו עם ישראל.
פסוקים יז–כ
התמודדות עם חשד המזבח
בשיח בין שבטי רנוף לשאר ישראל, מביאים השבטים המבקשים לשוב מטענה על חטא פעור וחשש למגפה. הם קוראים לשבטים המבקשים לבנות מזבח נוסף לעבור לארץ יהוה ולהצטרף אליהם, תוך הבאת דוגמת עכן בן זרח כהתראה מפני חטא.
פסוקים כא–כד
תשובת שבטי ראובן וגד
בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה פונים לראשי ישראל. הם מבהירים שבניית המזבח אינה מרד או בגידה בה ה ש ם, אלא צעד למנוע אי הבנה עתידית בין השבטים לגבי נאמנותם לה ה ש ם.
פסוקים כה–כח
בְּנִיאַת הַמִּזְבֵּחַ כְּעֵד
בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד מַסְבִּיעִים עַל הַחֲשָׁשָׁה שֶׁבְּנֵיהֶם יִפָּרְדוּ מֵחֶלֶק בַּשֵּׁם. לְשֵׁם פְּתֹרָן, הֵם מַחְלִיטים לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ שֶׁאֵינוֹ מְשֻׁמָּשׁ לְזִבְחוֹת, אֶלָא כְּעֵד חַי לְדּוֹרוֹת עָתִיד, כְּדֵי לִמְנֹעַ אִישֵׁם בֵּין הַשְּׁבָטִים.
פסוקים כט–לב
הַבְטָחַת בְּנֵי רְאוּבֵן וּגָד וּמְנַשֶּׁה
בְּנֵי רְאוּבֵן, גָּד וּמְנַשֶּׁה מַבְטִיחִים שֶׁהַמִּזְבֵּחַ הַחָדָשׁ הַכּוֹלֵל אֶת הַקְּרָבָנוֹת הוּא רַק לְעֵדוּת וְלֹא לְמִרְד בַּהַשֵּׁם. פִּינְחָס וְהַנְּשִׂיאִים מְקַבְּלִים אֶת הַהַסְכֵּמָה בְּשִׂמְחָה, וּמַחְזִירִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה לְבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמַּחֲנוֹת.
פסוקים לג–לד
הַמִּזְבֵּחַ וְהַהַסְכָּמָה
בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד חָזְרוּ לְאַרְצָם. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ אֶת הַדָּבָר בְּשִׂמְחָה וְלֹא רָצוּ לְהִלָּחֵם בָּהֶם. הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבָּנוּ הִפְכִּיעַ אֶת הַקִּשְׁרֵי הַקֹּדֶשׁ, וּבְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד קָרְאוּ לוֹ עֵד לְעֵדוּת הַשֵּׁם הָאֱלֹהִים.
ההסדר מסתיים בהבטחה שכל השבטים יישארו נאמנים להשם ולברית ישראל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המשמעות של המילה "מחר"
״וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר. יֵשׁ מָחָר שֶׁהוּא עַכְשָׁו, וְיֵשׁ מָחָר לְאַחַר זְמַן. כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת (דברים יג, יד). הֲרֵי מָחָר״
בַּמִּדְרָשׁ הַנִּלְוֶה לַפָּסוּק, מֻסְבֶּר הַמֻשְׁאָר הַמִּתְכַּלְכֵּל בַּמִּלָּה "מָחָר". הַמַּדְרִישׁ מַבְחִין בֵּין שְׁתֵּי תַּכְלִיּוֹת לַמִּלָּה הַזֹּאת: מָחָר שֶׁהוּא כְּבָר מַכְבָּל בַּהוֹוֶה, וּמָחָר שֶׁהוּא עָתִיד וְרָחוֹק. הַמַּדְרִישׁ מַבִּיא דֻּגְמָאוֹת מִתּוֹךְ הַכְּתוּבִים. בְּמָקוֹם אֶחָד, הַמִּלָּה "מָחָר" מְצַייֶרֶת עָתִיד רָחוֹק, כְּמוֹ בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאֲלָה שֶׁתָּבוֹא. בְּמָקוֹם אַחֵר, הַמִּלָּה "מָחָר" מְצַיֶּנת אֶת הַמַּעֲרָךְ הַמֻּכְתָּב כְּבָר עַכְשָׁו, כְּמוֹ בְּמַעֲמַד הַמֶּלֶךְ עַל הָרֹאשׁ אוֹ בְּדִבְרֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל הַמִּלָּה שֶׁתְּהֵיה בְּעָתִיד. הַדָּבָר נוֹתֵן הַבָּטָה לַמִּשְׁאָר הַמִּתְכַּלְכֵּל בַּטֶּקְסְט, כְּמוֹ בַּמִּקְרָא עַל פַּרְעֹה שֶׁלְּאוֹמֶר "הִקְשָׁה" בְּעָתִיד עַל מַעֲשֶׂה שֶׁכְּבָר קָרָה.
מדרש תנחומא, בא י״ג:א׳ ↗הקדושה והאחדות של עם ישראל
״ואתם תהיו לי מיוחדין לי עסיקין בתורתי ועסיקין במצותי: ממלכת. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר לעתיד לבוא אין לך כל אחד ואחד״
במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מוסבר הקשר העמוק שבין ישראל לה'. לפי הפירוש, כל מצווה חדשה שהקב"ה מצווה על עם ישראל, מוסיפה להם קדושה. הקדושה הזו מובאת דרך המצוות והבריתים, שהם ככתרים המעטרים את העם. הטקסט מדגיש כי ישראל הם גוף אחד ונפש אחת. כשהחטא פוגע באדם אחד, כל העם מרגישים את הכאב, כפי שקרה בעכן בן זרח. לעומת זאת, הגויים שמחים זה בטובתו של זה. המדרש מבסס זאת על פסוקי התורה המראים כי ישראל הם עם אחד וקדוש, וכל חלpart של העם משפיע על השלם.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי י״ט:ו׳ ↗בעקבות המפרשים
החזרה הביתה של שבטי מזרח הירדן
״עם אחיכם. בני ראובן ובני גד ויש פותרין: עם אחיכם, שנשארו לשמור את הערים עם הנשים והטף, ולא עברו את הירדן עם החלוצים, גם הם״
הפרק מתאר את רגע השיבה של שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה אל אדמותיהם מעבר לירדן. יהושע מברך אותם על שמירת הברית ועל העזרה שנתנו לאחיהם שבשבטי ישראל. הוא שולח אותם הביתה עם הרכוש והבקר, ומתנה את חזרתם בכך שישארו נאמנים למצוות ה’ השם ולעמו. רש’י מסביר את הביטוי "עם אחיכם" בכך שגם אלו שנשארו לשמור על הערים, הנשים והילדים, נחשבים כמי שלקחו חלק במלחמה. לפי פירושו, השותפות במלחמה היא לא רק עבור אלו שנלחמו בשדה, אלא גם עבור כל מי שהיה מעורב בהגנה על הבית והמשפחה.
רש״י על יהושע 22:8:1 ↗החזרה למזרח והתמקדות במצוות
״כי עד הוא. שלא סילקנו עצמנו מתורת מזבח:״
בפרק זה אנו רואים את שב המלוכים מנחל הירדן אל ארץ ישראל, לאחר שסיימו את המשימה שהוטלה עליהם בכיבוש הארץ. יהושע וכל הקהל בירכו אותם על נאמנותם ושמירה על הברית. עם זאת, אנו נתקלים במתח סביב המזבח שנבנה, שעלול היה להיראות כסימן לירידה מהעוז. רש"י מסביר על פסוק זה כי למרות שהמלחמה הסתיימה, בני הגד והריבן לא התנחרו מתורת המזבח ומחשיבות הקרבנות. הפרשן מדגיש כי המבנה הזה נבנה כדי להדגיש את הקשר להשם, ולא כדי להקים עבודה זרה. הגישה כאן מתמקדת בשמירה על רציפות המצוות גם לאחר סיום המאבק הצבאי.
רש״י על יהושע 22:27:1 ↗חזרת שבטי עבר הירדן
״אליהם. לבני ראובן, ולבני גד ולחצי שבט מנשה:״
הפרק מתאר את סיום משימתם של שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה. לאחר שסיימו להילחם למען אחיהם במזרח הירדן, יהושע קורא להם לחזור לאדמתם. המטרה היא לשמור על אחדות ישראל ועל ההבטחה שניתנה להם. המצודת דוד מסביר שהפנייה של יהושע היא ספציפית לבני ראובן, לבני גד ולחצי שבט מנשה. הוא מדגיש כי עליהם לשוב אל משפחותיהם, לאחר שכיבו את חובת המלחמה עבור שאר השבטים.
מצודת דוד על יהושע 22:8:1 ↗חזרת שבטי עבר הירדן והמחלוקת על המזבח
״והשביתו. ובזה ימנעו את בנינו מליראה את ה׳:״
בפרק זה אנו קוראים על חזרת שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה לארצם מעבר לירדן. יהושע בירך אותם על עמידתםset בברית ועל עזרתם לאחיותיהם בכיבוש הארץ. עם זאת, כשבנו את המזבח הגדול מעבר לירדן, נוצר חשד כבד בקרב שבטי ישראל שהם מתכוונו לעזוב את ה׳ ולעבוד אלוהים אחר. המצודת דוד מסביר כי המטרה של בני השבטים הייתה למנוע מבני עמם לראות את ה׳ בחוץ מעבר לירדן, כלומר ליצור קשר רוחני עם ה׳ למרות המרחק הגיאוגרפי. הפרק מתאר את העימות בין השבטים שחזרו והשבטים שנשארו, ואת הפתרון שמצאו כדי להוכיח את נאמנותם לבורא.
מצודת דוד על יהושע 22:25:1 ↗