יוֹנָה כָּעַס מְאוֹד וְהָיָה לוֹ רָע בַּלֵּב.
וַיֵּ֥רַע אֶל־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ׃יונה · פרק ד׳
כעסו של יונה ותשובת השם
יונה כועס על חסד השם בנינהו; השם מסביר לו את חשיבות הרחמים על יצירותיו.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
יונה ד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
כַּעֲסוֹ שֶׁל יוֹנָה
הוּא הִתְפַּלֵּל אֶל הַשֵּׁם וְאָמַר: הַשֵּׁם, הֲלֹא דָּבַרְתִּי כָּךְ כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאַרְצִי? בִּגְלַל זֹאת מִהַרְתִּי לִבְרֹחַ לְתַרְשִׁישׁ, כִּי יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֲרִיךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְשׁוּב אַתָּה מִתְיַסֵּר עַל הָרָעָה.
וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל־יְהוָ֜ה וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהוָה֙ הֲלוֹא־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד־הֱיוֹתִי֙ עַל־אַדְמָתִ֔י עַל־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃וְעַתָּה, הַשֵּׁם, קַח אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי, כִּי טוֹב לִי לָמוּת מֵהַחַיִּים.
וְעַתָּ֣ה יְהוָ֔ה קַח־נָ֥א אֶת־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ (ס)הַשֵּׁם אָמַר לוֹ: הַאִם נָכוֹן שֶׁכָּעַס לָךְ כָּךְ?
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ה–ח
הַסּוּכָּה וְהַקִּיקָיוֹן שֶׁל יוֹנָה
יוֹנָה יָצָא מֵהָעִיר וְיָשַׁב מִמִזְרָח לָעִיר. הוּא בָּנָה לְעַצְמוֹ שָׁם סוּכָּה וְיָשַׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד שֶׁיִּרְאֶה מָה יִהְיֶה בָּעִיר.
וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּעַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃וְהַשֵּׁם אֱלֹהִים הֶעֱלָה קִיקָיוֹן מֵעַל יוֹנָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה צֵל עַל רֹאשׁוֹ וְיַצִּיל אוֹתוֹ מֵרָע, וְיוֹנָה שָׂמַח עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה.
וַיְמַ֣ן יְהוָֽה־אֱ֠לֹהִים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל ׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃וּבְעֶלְיוֹת הַשַּׁחַר בַּבֹּקֶר הַלְמָחָר, אֱלֹהִים הֶעֱלָה תּוֹלַעַת שֶׁאָכְלָה אֶת הַקִּיקָיֹן וְהוּא יָבֵשׁ.
וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמָּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃וּכְשֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ, אֱלֹהִים הֶעֱלָה רוּחַ דְּרוֹמָה חַמָּה, וְהַשֶּׁמֶשׁ שָׂרְפָה אֶת רֹאשׁ יוֹנָה וְהוּא הָיָה מְעוּרָה מֵעֶצֶב. הוּא בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וְאָמַר כִּי טוֹב לִי לָמוּת מֵחַיָּי.
וַיְהִ֣י ׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ט–יא
תְּשׁוּבַת הַשֵּׁם וּכְעַס יוֹנָה
אֱלֹהִים אָמַר לְיוֹנָה: "הַאִם כָּכָה נָכוֹן לְךָ כִּי כָּעַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן?". יוֹנָה עָנָה: "כָּעַסְתִּי עַד מוֹתִי".
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת׃הַשֵּׁם אָמַר: "חָרַת לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן שֶׁלֹּא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתָּ, שֶׁהִתְכַסָּה בְּלַיְלָה אֶחָד וְנֶעֱלַם בְּלַיְלָה שֵׁנִי אֶחָד?
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃וַאֲנִי לֹא אֶחְמֹל עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, שֶׁבָּהּ יוֹתֵר מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֶלְף אִישׁ שֶׁאֵינָם יְדֵעִים אֵיזוֹ יְמִינָם וְאֵיזוֹ שְׂמֹאלְאָם, וְגַם בְּהֵמָה רַבָּה.
וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
כַּעֲסוֹ שֶׁל יוֹנָה
וַיֵּ֥רַע אֶל־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ׃
וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל־יְהוָ֜ה וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהוָה֙ הֲלוֹא־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד־הֱיוֹתִי֙ עַל־אַדְמָתִ֔י עַל־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃
וְעַתָּ֣ה יְהוָ֔ה קַח־נָ֥א אֶת־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃
ה–ח
הַסּוּכָּה וְהַקִּיקָיוֹן שֶׁל יוֹנָה
וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּעַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃
וַיְמַ֣ן יְהוָֽה־אֱ֠לֹהִים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל ׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃
וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמָּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃
וַיְהִ֣י ׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃
ט–יא
תְּשׁוּבַת הַשֵּׁם וּכְעַס יוֹנָה
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת׃
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃
וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את כעסו של יונה על גורל נינה ודיאלוג בין יונה להשם לגבי רחמי העולם.
פסוקים א–ד
כַּעֲסוֹ שֶׁל יוֹנָה
יוֹנָה כָּעַס מְאוֹד עַל הַחֶסֶד שֶׁהֶחֱלִיט הַשֵּׁם לְהַעֲנִיק לְנִינְוֵה. הוּא מִתְפַּלֵּל לַשֵּׁם וּמַתְאַבֵּד בְּמָוֶת, כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם אֵל רַחוּם וְאֵינוֹ מִתְעַצֵּב בַּחֲרָה. הַשֵּׁם שׁוֹאֵל אוֹתוֹ אִם כָּעֲסוּ לוֹ כָּךְ.
פסוקים ה–ח
הַסּוּכָּה וְהַקִּיקָיוֹן שֶׁל יוֹנָה
יוֹנָה יוֹצֵא מֵהָעִיר וּבוֹנֶה סוּכָּה בִּמְזָרַח הָעִיר. הַשֵּׁם מַצִּיל אוֹתוֹ עַל יְדֵי צֵל שֶׁל קִיקָיוֹן שֶׁנִּבְנָה לוֹ, אַךְ כַּעַד הַקִּיקָיוֹן מִתְיַבֵּשׁ וְהַשֶּׁמֶשׁ שׂוֹרֶפֶת אֶת יוֹנָה עַד שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לָמוּת.
פסוקים ט–יא
תְּשׁוּבַת הַשֵּׁם וּכְעַס יוֹנָה
הַפֶּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת הַמַּחְלוֹקֶת בֵּין הַשֵּׁם לְיוֹנָה. הַשֵּׁם מְצַיֵּן אֶת הַחֻרְפָּה שֶׁל יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שֶׁנֶּעֱלַם, וּמְסַבֵּר לָמָּה הוּא רוֹצֶה לַחְמֹל עַל נִינְוֵה הָעֲנָקָה, בִּהְיוֹתָהּ עִיר עֲמוּסָה בְּבָנִים וּבְהֵמָה שֶׁאֵינָם מְבַדְּלִים בֵּין יָמִין לְשְׂמֹאל.
הפרק מסתיים בשיחת השם על הדאגה לכל היצורים בתוך העיר נינה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הכעס של יונה והרחמים על נינווה
״״אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ (וּבְהֵמָה רַבָּה)״! מִשּׁוּם בְּהֵמָה.״
בפרק זה אנו רואים את יונה כועס מאוד על כך שהַשֵּׁם מחילה לנינווה. יונה מבקש למות כי הוא רואה את הרע שקורה לו, ומתאר איך הַשֵּׁם הפך את גזר הדין לרחמים. הוא לא רוצה שהעיר תתקיים. הפרק מציג את הדיאלוג בין יונה לבין הַשֵּׁם על עץ הקיצון שהצמח והתייבש. המפרשים מסבירים את הטקסט המקראי כתיאור של התמודדות יונה עם הרצון האלוהי לרחמים על כל היצורים, אך כאן מופיע גם פירוש חז"ל מתוך מסכת יבמות, המדגיש את חשיבות הידע הבסיסי של בני האדם, כולל בעלי החיים, כדי להבדיל בין טוב לרע.
יבמות ס״א א:ג׳ ↗ההבחנה הלשונית במילה בְּהֵמָה
״אָמַר לוֹ: מָצִינוּ בְּהֵמוֹת שֶׁקְּרוּיָה ״בְּהֵמָה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְהֵמָה רַבָּה״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — ״בְּהֵמָה רַבָּה״ אִיקְּרִי, ״בְּהֵמָה״ סְתָם לָא אִיקְּרִי.״
בַּמְקוֹם הַמְּקוֹר, הַמְּדַבֵּר עַל הַמִּלָּה "בְּהֵמָה", מְסֻבֵּל אֶת הַקְּשִׁי: מָצִינוּ חַיּוֹת שֶׁקְּרוּיָה עֲלֵיהֶם הַמִּלָּה "בְּהֵמָה", כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּמקוֹר "וּבְהֵמָה רַבָּה". רַבִּי שִׁמְעוֹן הוֹסִיף כְּבָר שֶׁכְּדֵי לִקְרוֹא לְחַיָּה "בְּהֵמָה", צָרִיךְ לִהְיוֹת מִלָּה מְצֻיֶּתת, כְּיוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "בְּהֵמָה רַבָּה", וְלֹא סְתָם "בְּהֵמָה". הַסְּבָרַת הַמַּקוֹר מִתְבַּסְּסָה עַל אַנָּלִיזָה לֶשׁוֹנִית שֶׁל הַמִּלִּים בַּמִּקְרָא. הַמַּדְרִישׁ מְבִיא הַבְחָנָה בֵּין הַשֵּׁם הַפְּשוט וּבֵין הַשֵּׁם הַמְּצֻיָּה בְּתוֹסֶפֶת תְּאַר. הַתּוֹדָעָה הַזֹּאת מְבִירָה אֶת הַדְּרִיכָה שֶׁבָּהּ הַלָּשׁוֹן הַמִּקְרִית מְגַדֶּלֶת אֶת הַמְּשִׁמָּה כְּשֶׁמּוֹסִיפִים תְּאַר.
תמורה ט׳ א:ט״ז ↗בעקבות המפרשים
כעס יונה ורחמי הַשֵּׁם
״הלא זה דברי. יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריב' ואהיה שקרן בעיניהם:״
הפרק האחרון של ספר יונה מתאר את התגובה של יונה לאחר שחזר נינווה מלהיט בחרטה. יונה כעס מאוד על כך שהאל אינו מחריב את העיר. הוא התלונן בפני הַשֵּׁם וחש שחזותו כנביא תתערער אם העיר לא תושמד. הוא הודה כי ידע מראש שהאל יסלח לנינבים אם ישובו מדרכם הרע. רש"י מסביר שיונה פחד שהבטחת הנס לעיר תיראה כאילו הייתה שקר בעיניהם, אם בסופו של דבר לא יקרה אסון. ההסבר מדגיש את הדילמה של יונה לגבי אמינות דברי האלוהות. הפרק מסיים בשאלה פתוחה של הַשֵׁם לגבי הרחמים על יצירותיו, ללא תשובה מפורשת.
רש״י על יונה 4:2:1 ↗הכעס של יונה והקצעה של ה’
״חרישית. אמרו רבותינו בשעה שמנשבת משתקת כל הרוחות מפניה והיא חמה מאד וכן ת"י שתיקא:״
בפרק זה אנו רואים את יונה כועס מאוד על כך שה’ רחם על נינווה. הוא מבקש למות בגלל המצב. ה’ מראה לו את חשיבות הצמח שהצמיח לו כדי ללמד אותו על רחמים. רש’י מפרש את המילה "חרישית" כרוח שמשתקת את כל הרוחות אחר כך, כשהיא חמה מאוד. הוא מסתמך על דברי חכמינו ועל תלמי המדרש שתיקא, שמסבירים את אופי הרוח הזו.
רש״י על יונה 4:8:1 ↗כעסו של יונה ורצון המוות
״ועתה - בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה יפחד שתבוא הרעה עליהם, על כן יתפלל קח נא את נפשי, כדרך: מחני נא וכאשר עשה״
הפרק החמישי של ספר יונה מתאר את התגובה הרגשית של יונה לאחר שהעיר נינווה חוותה חסד והתחרטה. יונה כעוס מאוד על כך שהאל לא הרס את העיר. הוא מבקש מהאל לקחת את חייו, כיוון שהוא מעדיף למות מאשר לראות את הארבה שורד. אבן עזרא מסביר כי יונה התפלל לבקש את מותו מתוך פחד. הוא חש שמא יחזור הרע על עם ישראל בגלל שלא עשו תשובה מלאה. לפי פירוש זה, יונה לא רק כעס, אלא חחשש מהעתיד וביקש את מותו כדי למנוע אסון נוסף.
אבן עזרא על יונה 4:3:1 ↗כעסו של יונה והחמצון של הקיקיון
״ויתעלף - כמו: תתעלפנה, ותכס בצעיף ותתעלף - שהתעלף בבגדיו.״
הפרק האחרון של ספר יונה מתאר את תגובתו של יונה לאחר שחזר נינווה מהרס קרוב בזכות תשובה. יונה כועס מאוד על כך שהאל חסד וסלח לעיר, והוא מבקש למות. הוא מתאר את עצמו כמי שהתכסה בבגדיו מתוך צער וכיסוי פנים. הטקסט מציג את השימוש של הַשֵּׁם בקיקיון כדי ללמד את יונה על חמלה. אבן עזרא מסביר את המילה "וַיִּתְעַלֵּף" כפעולה של כיסוי עצמי בבגדים, כפי שמישהו יכול להסתתר או להתכסות בצעיף כדי להסתיר את פניו או את מצבו.
אבן עזרא על יונה 4:8:3 ↗