דְּבַר הַשֵּׁם שֶׁהָיָה אֶל יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל.
דְּבַר־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה אֶל־יוֹאֵ֖ל בֶּן־פְּתוּאֵֽל׃יואל · פרק א׳
הַצְצָה עַל הַמַּגֵּפ בְּיַד יוֹאֵל
הַצְצָה עַל הַמַּגֵּפ בְּיַד יוֹאֵל; חורבן הארץ על ידי עם עוצמתי; הַשְּׁמִידָה שֶׁל הַיְבוּשׁ בַּשָּׂדֶה; קְרָאָה לַתְּשׁוּבָה וְלַצּוֹם; ההרס בשדות ובמרעה
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
יואל א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
הַצְצָה עַל הַמַּגֵּפ בְּיַד יוֹאֵל
שִׁמְעוּ אֶת זֹאת, הַזְּקֵנִים, וְהַקְשִׁיבוּ, כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַדָּבָר הַזֶּה קָרָה בִּימֵיכֶם, וְאוּלַי גַּם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם.
שִׁמְעוּ־זֹאת֙ הַזְּקֵנִ֔ים וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ הֶהָ֤יְתָה זֹּאת֙ בִּֽימֵיכֶ֔ם וְאִ֖ם בִּימֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶֽם׃סַפְּרוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לִבְנֵיכֶם, וּבְנֵיכֶם יְסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדּוֹר אַחֵר.
עָלֶ֖יהָ לִבְנֵיכֶ֣ם סַפֵּ֑רוּ וּבְנֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וּבְנֵיהֶ֖ם לְד֥וֹר אַחֵֽר׃מָה שֶׁנִּשְׁאַר לַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר לָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק, וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר לַיָּלֶק אָכַל הֶחָסִיל.
יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃ה–ח
חורבן הארץ על ידי עם עוצמתי
התעוררו, שותי היין, ובכו וקראו בשמחה על הרס הגידולים, כי נגמר לכם המזון.
הָקִ֤יצוּ שִׁכּוֹרִים֙ וּבְכ֔וּ וְהֵילִ֖לוּ כָּל־שֹׁ֣תֵי יָ֑יִן עַל־עָסִ֕יס כִּ֥י נִכְרַ֖ת מִפִּיכֶֽם׃כי עם חזק ועצום עלה על הארץ שלי, ושיניו כמו שיני אריה ומגרעותיו כמו מגרעות אריה.
כִּֽי־גוֹי֙ עָלָ֣ה עַל־אַרְצִ֔י עָצ֖וּם וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר שִׁנָּיו֙ שִׁנֵּ֣י אַרְיֵ֔ה וּֽמְתַלְּע֥וֹת לָבִ֖יא לֽוֹ׃הוא הפך את כרמי להרס ואת עץ התאנה לשממה, הציפורים ניגשו וחרבו אותו, וכל הענפים נשברו.
שָׂ֤ם גַּפְנִי֙ לְשַׁמָּ֔ה וּתְאֵנָתִ֖י לִקְצָפָ֑ה חָשֹׂ֤ף חֲשָׂפָהּ֙ וְהִשְׁלִ֔יךְ הִלְבִּ֖ינוּ שָׂרִיגֶֽיהָ׃אלוהיי, הבת הצעירה קשרה שק על בעלה של גיל שלה.
אֱלִ֕י כִּבְתוּלָ֥ה חֲגֻֽרַת־שַׂ֖ק עַל־בַּ֥עַל נְעוּרֶֽיהָ׃ט–יב
הַשְּׁמִידָה שֶׁל הַיְבוּשׁ בַּשָּׂדֶה
הַמִּנְחָה וְהַנֶּסֶךְ בְּבֵית הַשֵּׁם נֶעֶלְמוּ, וְהַכֹּהֲנִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת הַשֵּׁם, אָבְלוּ.
הָכְרַ֥ת מִנְחָ֛ה וָנֶ֖סֶךְ מִבֵּ֣ית יְהוָ֑ה אָֽבְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָֽה׃הַשָּׂדֶה נִבְרַח וְהָאֲדָמָה אִבְּדָה אֶת הַבִּלּוּל, כִּי הַדְּגָנִים נֶעֶלְמוּ, הַתִּירֹשׁ נִגְמַר וְהַיִצְהָר נִחְרַב.
שֻׁדַּ֣ד שָׂדֶ֔ה אָבְלָ֖ה אֲדָמָ֑ה כִּ֚י שֻׁדַּ֣ד דָּגָ֔ן הוֹבִ֥ישׁ תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלַ֥ל יִצְהָֽר׃הָאִכָּרִים וְהַכּוֹרְמִים מִתְלַונְנִים עַל הַחִטָּה וְעַל הַשְּׂעֹרָה, כִּי הַקְּצִיר בַּשָּׂדֶה אָבַד.
הֹבִ֣ישׁוּ אִכָּרִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ כֹּֽרְמִ֔ים עַל־חִטָּ֖ה וְעַל־שְׂעֹרָ֑ה כִּ֥י אָבַ֖ד קְצִ֥יר שָׂדֶֽה׃הַגֶּפֶן יָבְשָׁה וְהַתְּאֵנָה נֶחְרְבָה, גַּם הָרִמּוֹן, הַתָּמָר וְהַתַּפּוּחַ, כָּל עֵצֵי הַשָּׂדֶה יָבְשׁוּ, כִּי שִׂמְחַת הַבְּנֵי הָאָדָם נֶעֶלְמָה.
הַגֶּ֣פֶן הוֹבִ֔ישָׁה וְהַתְּאֵנָ֖ה אֻמְלָ֑לָה רִמּ֞וֹן גַּם־תָּמָ֣ר וְתַפּ֗וּחַ כָּל־עֲצֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ יָבֵ֔שׁוּ כִּֽי־הֹבִ֥ישׁ שָׂשׂ֖וֹן מִן־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ (ס)יג–טז
קְרָאָה לַתְּשׁוּבָה וְלַצּוֹם
הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי הַמִּזְבֵּחַ, צְרִיכִים לְהִתְחַגֵּר וְלִבְכּוֹת. בּוֹאוּ וּבְכוּ בַּשַּׂקִּים, אַתֶּם מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵיכֶם, כִּי הַמִּנְחָה וְהַנֶּסֶךְ הַפַּעַם לֹא יַעַמְדוּ בְּבֵית אֱלֹהֵיכֶם.
חִגְר֨וּ וְסִפְד֜וּ הַכֹּהֲנִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ מְשָׁרְתֵ֣י מִזְבֵּ֔חַ בֹּ֚אוּ לִ֣ינוּ בַשַּׂקִּ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י אֱלֹהָ֑י כִּ֥י נִמְנַ֛ע מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִנְחָ֥ה וָנָֽסֶךְ׃הַקְדִּישׁוּ אֶת הַצּוֹם, קִרְאוּ לְעֶצֶרת, וְקַבְּצוּ אֶת הַזְּקֵנִים וְאֶת כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשַׁוְּעוּ אֶל ה'.
קַדְּשׁוּ־צוֹם֙ קִרְא֣וּ עֲצָרָ֔ה אִסְפ֣וּ זְקֵנִ֗ים כֹּ֚ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְזַעֲק֖וּ אֶל־יְהוָֽה׃אֵיקָה הַיּוֹם? כִּי יוֹם ה' קָרוֹב, וְהוּא יָבוֹא כְּשׁוֹד מִשַׁדַּי.
אֲהָ֖הּ לַיּ֑וֹם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהוָ֔ה וּכְשֹׁ֖ד מִשַׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃הַאִם לֹא נִכְרָט הָאוֹכֶל מִפְּנֵי עֵינֵינוּ מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ, יַחְדָּו עִם הַשִּׂמְחָה וְהַגִּיל?
הֲל֛וֹא נֶ֥גֶד עֵינֵ֖ינוּ אֹ֣כֶל נִכְרָ֑ת מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵ֖ינוּ שִׂמְחָ֥ה וָגִֽיל׃יז–כ
ההרס בשדות ובמרעה
הפירות התייבשו מתחת למחסנים שלהם, האוצרות נגמרו, והמחסנים נהרסו כי הדגן נגמר.
עָבְשׁ֣וּ פְרֻד֗וֹת תַּ֚חַת מֶגְרְפֹ֣תֵיהֶ֔ם נָשַׁ֙מּוּ֙ אֹֽצָר֔וֹת נֶהֶרְס֖וּ מַמְּגֻר֑וֹת כִּ֥י הֹבִ֖ישׁ דָּגָֽן׃מה אנחה הבהמה, עדרים של בקר כורעים כי אין להם מרעה, וגם עדרים של צאן נחלשו.
מַה־נֶּאֶנְחָ֣ה בְהֵמָ֗ה נָבֹ֙כוּ֙ עֶדְרֵ֣י בָקָ֔ר כִּ֛י אֵ֥ין מִרְעֶ֖ה לָהֶ֑ם גַּם־עֶדְרֵ֥י הַצֹּ֖אן נֶאְשָֽׁמוּ׃אליך הַשֵּׁם אני קורא, כי אש אכלה את המדבר ולהבה שרפה את כל עצי השדה.
אֵלֶ֥יךָ יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א כִּ֣י אֵ֗שׁ אָֽכְלָה֙ נְא֣וֹת מִדְבָּ֔ר וְלֶ֣הָבָ֔ה לִהֲטָ֖ה כָּל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃גם בהמות השדה צופות אליך, כי עברי המים התייבשו ואש אכלה את המדבר.
גַּם־בַּהֲמ֥וֹת שָׂדֶ֖ה תַּעֲר֣וֹג אֵלֶ֑יךָ כִּ֤י יָֽבְשׁוּ֙ אֲפִ֣יקֵי מָ֔יִם וְאֵ֕שׁ אָכְלָ֖ה נְא֥וֹת הַמִּדְבָּֽר׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
הַצְצָה עַל הַמַּגֵּפ בְּיַד יוֹאֵל
דְּבַר־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה אֶל־יוֹאֵ֖ל בֶּן־פְּתוּאֵֽל׃
שִׁמְעוּ־זֹאת֙ הַזְּקֵנִ֔ים וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ הֶהָ֤יְתָה זֹּאת֙ בִּֽימֵיכֶ֔ם וְאִ֖ם בִּימֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶֽם׃
עָלֶ֖יהָ לִבְנֵיכֶ֣ם סַפֵּ֑רוּ וּבְנֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וּבְנֵיהֶ֖ם לְד֥וֹר אַחֵֽר׃
יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃
ה–ח
חורבן הארץ על ידי עם עוצמתי
הָקִ֤יצוּ שִׁכּוֹרִים֙ וּבְכ֔וּ וְהֵילִ֖לוּ כָּל־שֹׁ֣תֵי יָ֑יִן עַל־עָסִ֕יס כִּ֥י נִכְרַ֖ת מִפִּיכֶֽם׃
כִּֽי־גוֹי֙ עָלָ֣ה עַל־אַרְצִ֔י עָצ֖וּם וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר שִׁנָּיו֙ שִׁנֵּ֣י אַרְיֵ֔ה וּֽמְתַלְּע֥וֹת לָבִ֖יא לֽוֹ׃
שָׂ֤ם גַּפְנִי֙ לְשַׁמָּ֔ה וּתְאֵנָתִ֖י לִקְצָפָ֑ה חָשֹׂ֤ף חֲשָׂפָהּ֙ וְהִשְׁלִ֔יךְ הִלְבִּ֖ינוּ שָׂרִיגֶֽיהָ׃
אֱלִ֕י כִּבְתוּלָ֥ה חֲגֻֽרַת־שַׂ֖ק עַל־בַּ֥עַל נְעוּרֶֽיהָ׃
ט–יב
הַשְּׁמִידָה שֶׁל הַיְבוּשׁ בַּשָּׂדֶה
הָכְרַ֥ת מִנְחָ֛ה וָנֶ֖סֶךְ מִבֵּ֣ית יְהוָ֑ה אָֽבְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָֽה׃
שֻׁדַּ֣ד שָׂדֶ֔ה אָבְלָ֖ה אֲדָמָ֑ה כִּ֚י שֻׁדַּ֣ד דָּגָ֔ן הוֹבִ֥ישׁ תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלַ֥ל יִצְהָֽר׃
הֹבִ֣ישׁוּ אִכָּרִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ כֹּֽרְמִ֔ים עַל־חִטָּ֖ה וְעַל־שְׂעֹרָ֑ה כִּ֥י אָבַ֖ד קְצִ֥יר שָׂדֶֽה׃
הַגֶּ֣פֶן הוֹבִ֔ישָׁה וְהַתְּאֵנָ֖ה אֻמְלָ֑לָה רִמּ֞וֹן גַּם־תָּמָ֣ר וְתַפּ֗וּחַ כָּל־עֲצֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ יָבֵ֔שׁוּ כִּֽי־הֹבִ֥ישׁ שָׂשׂ֖וֹן מִן־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ (ס)
יג–טז
קְרָאָה לַתְּשׁוּבָה וְלַצּוֹם
חִגְר֨וּ וְסִפְד֜וּ הַכֹּהֲנִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ מְשָׁרְתֵ֣י מִזְבֵּ֔חַ בֹּ֚אוּ לִ֣ינוּ בַשַּׂקִּ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י אֱלֹהָ֑י כִּ֥י נִמְנַ֛ע מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִנְחָ֥ה וָנָֽסֶךְ׃
קַדְּשׁוּ־צוֹם֙ קִרְא֣וּ עֲצָרָ֔ה אִסְפ֣וּ זְקֵנִ֗ים כֹּ֚ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְזַעֲק֖וּ אֶל־יְהוָֽה׃
אֲהָ֖הּ לַיּ֑וֹם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהוָ֔ה וּכְשֹׁ֖ד מִשַׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃
הֲל֛וֹא נֶ֥גֶד עֵינֵ֖ינוּ אֹ֣כֶל נִכְרָ֑ת מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵ֖ינוּ שִׂמְחָ֥ה וָגִֽיל׃
יז–כ
ההרס בשדות ובמרעה
עָבְשׁ֣וּ פְרֻד֗וֹת תַּ֚חַת מֶגְרְפֹ֣תֵיהֶ֔ם נָשַׁ֙מּוּ֙ אֹֽצָר֔וֹת נֶהֶרְס֖וּ מַמְּגֻר֑וֹת כִּ֥י הֹבִ֖ישׁ דָּגָֽן׃
מַה־נֶּאֶנְחָ֣ה בְהֵמָ֗ה נָבֹ֙כוּ֙ עֶדְרֵ֣י בָקָ֔ר כִּ֛י אֵ֥ין מִרְעֶ֖ה לָהֶ֑ם גַּם־עֶדְרֵ֥י הַצֹּ֖אן נֶאְשָֽׁמוּ׃
אֵלֶ֥יךָ יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א כִּ֣י אֵ֗שׁ אָֽכְלָה֙ נְא֣וֹת מִדְבָּ֔ר וְלֶ֣הָבָ֔ה לִהֲטָ֖ה כָּל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃
גַּם־בַּהֲמ֥וֹת שָׂדֶ֖ה תַּעֲר֣וֹג אֵלֶ֑יךָ כִּ֤י יָֽבְשׁוּ֙ אֲפִ֣יקֵי מָ֔יִם וְאֵ֕שׁ אָכְלָ֖ה נְא֥וֹת הַמִּדְבָּֽר׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַטֶּקסט מְתָאֵר אֵירוּעֵי צָבָא וַחֻרְבָן קָשֶׁה בָּאָרֶץ כְּתוֹצָאָה מִמַּגֵּפ וּמִמַּעֲשֵׂי אֵל.
פסוקים א–ד
הַצְצָה עַל הַמַּגֵּפ בְּיַד יוֹאֵל
הַנָּבִיא יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל מַצִּיג מַסְר מֵהַשֵּׁם אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הוּא מְצַוֶּה לְהַעֲבִיר אֶת הַזִּכְרוֹן עַל הַמַּגֵּף הַנֶּלֶגֶד, שֶׁהוּא הָרָס אֶת כָּל הַיְּבול הַחַקְלָאִי: הָאַרְבֶּה, הַיָּלֶק וְהַחָסִיל, מִתְחִילָה מֵהַגְּזִירָה וְעַד הַסּוֹף, כְּדֵי שֶׁהַדֹּרָה הַבָּאָה תֵּדַע אֶת הַמַּעֲשִׂים.
פסוקים ה–ח
חורבן הארץ על ידי עם עוצמתי
הנביא מתאר פלישה של עם חזק שמשמיד את הגידולים, הכרמים והתאנים. השמדה זו גורמת לכאב עמוק ולצער בקרב הקהילה, בדומה לאבל של בת צעירה על בעלה.
פסוקים ט–יב
הַשְּׁמִידָה שֶׁל הַיְבוּשׁ בַּשָּׂדֶה
הַפסוקִים מְתָאֲרִים אֵיתָנוֹת קָשׁוֹת שֶׁל יְבוּשׁ וְהַרְעָבָה הַמַּשְׁמִידִים אֶת הַטֶּבַע. הַכֹּהֲנִים אֲבוּלִים עַל חֶסְרוֹן הַקְּרָבִים בַּבֵּית, וְהַכֹּל מִן הַדְּגָנִים וְעַד הָעֵצִים נֶעֶלְמִים, מַה שֶׁמְּבִיא אֶת אֲבוּדַת הַשִּׂמְחָה וְהַמָּזוֹן.
פסוקים יג–טז
קְרָאָה לַתְּשׁוּבָה וְלַצּוֹם
הַנָּבִיא יְואֵל קוֹרֵא לַכֹּהֲנִים וְלַכָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לְהִתְעוֹרֵר לִצּוֹם וּלְתְפִלָּה בְּבֵית ה'. הוּא מְצַיין אֶת הַמְּצִיאוּת הַקָּשָׁה שֶׁבָּהּ הַקָּרְבָּנוֹת נֶעֶלְמִים וְהָאוֹכֶל וְהַשִּׂמְחָה נֶעֶלְמִים, כִּי יוֹם ה' קָרוֹב וְהוּא יָבוֹא כְּשׁוֹד מִשַׁדַּי.
פסוקים יז–כ
ההרס בשדות ובמרעה
הפסוקים מתארים אסון של יובש ושריפות שפוגע בכל היבשה. הדגן נגמר והמחסנים ריקים, הבקר והצאן רעבים ללא מרעה, והאש שורפת את המדבר ואת עצי השדה. כל בעלי החיים והצומח סובלים מחסור במזון ובמים ופונים אל הַשֵּׁם.
הַתּוֹכֶן מְתָאֵר אֶת הַנִּזּוֹק הַמּוּתָר בַּחַקְלָאוֹת, בַּחַיַּת הַמִּרְעֶה וּבָעָם כְּלָל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַקֶּשֶׁר בֵּין הַשֵּׁם לְבֵין הַמַּהוּת
״וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל (רות ב, א), מוֹדָע, קָרוֹב. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ נְפִיל נָסֵיב לִנְפִילָא, מָה הֵם מַעֲמִידִין, גִּבּוֹרֵי חַיִל. בֹּעַז נָסֵיב לְרוּת,״
הַטֵּקסט מֵסִבֵּר אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל שְׁמוֹת הַדְּמוּיוֹת בַּמִּקְרָא. הַמְפַרְשׁ מַצִּיעַ רַעְיוֹן כִּי הַשְּׁמוֹת שֶׁל הָרְשָׁעִים מְבַטְּאִים אֶת הָעֶצֶם שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ בְּמִקְרָה שֶׁגַּלְיָת וְנָבָל שְׁמוֹתֵיהֶם מְקַדְּמִים אֶת רִשְׁעוּתָם. לְעֻמַּתָּם, הַצַּדִּיקִים שְׁמוֹתֵיהֶם מְבַטְּאִים אֶת הַטּוּב שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמוֹ בְּמִקְרָה שֶׁבּוֹעַז שְׁמוֹ מְזַכֵּר בַּעֲלִיּוּת וּבִגְבוּרָה. הַמְפַרְשׁ מְסַבֵּל גַּם מִשְׁלִישׁ מִמְמָשִׂים שֶׁל הַמִּשְׁאָה הַמַּקְדִימָה לַשְּׁמוֹת. הוּא מְצַיֵּן מִשְׁטָרִים שֶׁבָּאִים מִמּוֹרֵי הַדֶּרֶךְ, כְּמוֹ הַפְּרִישָׁה שֶׁל רַבִּי אַבָּהוּ עַל הַמַּעֲמִידִין גִּבּוֹרֵי חַיִל, אוֹ הַפֵּרוּשׁ לַשֵּׁם לָבָן כְּמַעֲשֶׂה הַמִּקְרֶה. הַטֵּקסט מְחַבֵּר בֵּין הַשֵּׁם לְבֵין הַמַּעֲשֶׂה, וּמְבִיא דַּוגְמוֹת שֶׁבָּעוֹת בַּמִּקְרָא וּבַמִדְרָשׁ עַל כְּלוּל הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַשֵּׁם וְהַמַּהוּת.
רות רבה ד׳:ג׳ ↗הקשר בין שם לאדם לבין מעשיו
״ושמו בועז (רות ב: א) הרשעים קודמין לשמן: נבל שמו (ש"א כה: כה), גלית שמו (שם יז: ד), שבע בן בכרי שמו (ש"ב כ: כא).״
בקטע מתוך רות רבה, מובאת שיטה המקשרת בין שמות האדם לבין אופיו המוסרי. לפי גישה זו, בשמות רשעים מופיעה המילה "שמן" לפני השם, בעוד שבשמות צדיקים המילה "שמן" מופיעה אחרי השם. דוגמאות לכך כוללות את נבל, גלית ושבע בן בכרי כרשעים, לעומת קיש, שאול, ישי, דוד, מרדכי, אלקנה ובועז כצדיקים. המפרש מראה כי השם משקף את מהות האדם. הטקסט מציג גם קושיות על שמות שנראים סותרים, כמו לבן ששמו מרמז על רשעות או בני שמואל שנראים רשעים, תוך הצגת דעות שונות של חכמים. בסוף הקטע מוצגת דעה של רב יודן בר סימון, שלפני הבשר המילה "דבר" מופיעה לפני שם הנביא יואל, וזאת משום שהמעשים הטובים הם שזכים להענקת רוח הקדוש.
רות רבה (לרנר) ד׳:ג׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
החורבן שבמנוסה מהמזיקים
״ומתלעות. הן השינים הגסין שלועס בהן:״
הפסוק מתאר את מצבם של הצרכים, שהם מזיקים שמשמידים את הגידולים. הם משתמשים בשיניים הקשיחות שלהם כדי ללעוס ולכלכל את עצמם על חשבון הצמחים. התיאור מדגיש את עוצמת הנזק ואת האופן שבו הם פוגעים בתוצרת האדמה. רש"י מפרש שהשיניים של הצרכים הן שיניים קשיחות וחזקות מאוד, וזה מה שמאפשר להם לעס ולטחון את הצמחים בקלות. הפירוש מתמקד במנגנון הפיזי של המזיק כדי להמחיש את עוצמת ההרס שנגרם לשדות.
רש״י על יואל 1:6:2 ↗האובדן הגדול של אוצרות הארץ
״נשמו אוצרות. של יין ושל שמן:״
בפסוק זה, יואל מתאר את חורבן היבול והמזון בממלכה. הוא מציין כי האוצרות של היין והשמן נגמרו. זהו תיאור של ריקנות ורעב שנובעים מהאסון שקרה לאדמה. רש"י מסביר שפסוק זה מתייחס לאובדן של אוצרות מוחשיים, שהם היין והשמן. לפי פירושו, מדובר במוצרים היקרים ביותר של החקלאות שהיו מהווים את עמוד השדרה הכלכלי והקיומי של העם.
רש״י על יואל 1:17:4 ↗הקיצו: המעוררות לשינוי
״הקיצו - פועל עומד ולא ימצא זה הטעם יוצא.״
בפרק הראשון של ספר יואל, הנביא קורא לכולם להתעורר. הוא מתאר מצב קשה מאוד של חורבן ומחסור. הקיצו הוא קריאה לפעולה בתוך המציאות הקשה. הנביא מזהיר שהסבל נמצא ממש כאן ועכשיו, ואי אפשר להתעלם ממנו. הפירוש של אבן עזרא על הפועל "הקיצו" מציע זווית מעניינת. הוא מסביר שהפועל מתאר מצב קיים ולא רק פעולה שטרם קרתה. לפי גישה זו, המצב הקשה הוא דבר שכבר נמצא וקורה בפועל, וזה מה שדורש את המעוררות של העם.
אבן עזרא על יואל 1:5:1 ↗הקריאה ביראת כבוד
״אהה - מלת זו תאמר בדרך פחד. ויפת אמר: כי האל"ף נוסף.״
הפירוש של אבן עזרא על יואל מתמקד בדרך שבה יש לקרוא את המילים המופיעות בטקסט. הוא מסביר כי המילה "אהה" נושאת בתוכה רגש של פחד ואימה. לפי הבנתו, המילה הזאת משמשת כקריאה המבטאת את חומרת המצב המתואר. בנוסף, אבן עצוע מציין גישה אחרת של רב יפת. לפי גישה זו, האות א' במילה היא אות נוספת שאינה משנה את השורש המקורי. הוא מציע הסבר דקדוקי המנסה להסביר את המבנה התחבירי של המילה בתוך המשפט.
אבן עזרא על יואל 1:15:1 ↗