האם המאבק של האדם על פני האדמה אינו כמו המלחמה?
הֲלֹא־צָבָ֣א לֶאֱנ֣וֹשׁ על־[עֲלֵי־] אָ֑רֶץ וְכִימֵ֖י שָׂכִ֣יר יָמָֽיו׃איוב · פרק ז׳
קוֹשִׁי הַחַיִּים וְהַתְּלוּיּוּת בַּמָּוֶת
איוב מתאר את קושי הקיום האנושי, את הייסורים העמוקים שלו ואת תהייתו מול האלוהים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
איוב ז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
קוֹשִׁי הַחַיִּים וְחֶשְׁבּוֹן הַעֲמָל
ימיו של האדם הם כמו ימיו של שכיר, שמחכה בקוצר רוח לסוף עבודתו.
כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל וּ֝כְשָׂכִ֗יר יְקַוֶּ֥ה פָעֳלֽוֹ׃כך חוויתי את חיי, חודשים של ריקנות ולילות של עמל קשה.
כֵּ֤ן הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא וְלֵיל֥וֹת עָ֝מָ֗ל מִנּוּ־לִֽי׃כשכתי במיטה אני שואל: מתי אקום? מתי הערב יגיע ואוכל להפסיק מטרד הנדידות שלי?
אִם־שָׁכַ֗בְתִּי וְאָמַ֗רְתִּי מָתַ֣י אָ֭קוּם וּמִדַּד־עָ֑רֶב וְשָׂבַ֖עְתִּי נְדֻדִ֣ים עֲדֵי־נָֽשֶׁף׃ייסורי איוב ותקוותו הנמוקה
הבשר שלי נהרס ונתפס כמו גוש עפר, והעור שלי רועד ומרגיש דוחה.
לָ֘בַ֤שׁ בְּשָׂרִ֣י רִ֭מָּה וגיש [וְג֣וּשׁ] עָפָ֑ר עוֹרִ֥י רָ֝גַ֗ע וַיִּמָּאֵֽס׃הימים שלי עברו מהר יותר מהחוט שאורגים, ונגמרו בלי שום תקווה.
יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃תזכור שהרוח של חיי היא לא תוחזר, והעיניים שלי לא יראו שוב טוב.
זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י לֹא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃אל תסיט את העיניים שלך ממני, כי אם תסיט אותן, אני כבר לא אהיה כאן.
לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי׃ייאושונו של איוב
כמו ענן שנעלם והולך, כך יורד אל השאול מי שמת, והוא לא יעלה בחזרה.
כָּלָ֣ה עָ֭נָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה׃הוא לא יחזור יותר לביתו, והמקום שבו היה לא יזהה אותו יותר.
לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ׃גם אני לא אשתוק, אני אדבר מתוך המצוקה של הנשמה שלי ואתבטא מתוך המרירות של חיי.
גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י אֲֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃האם אני הים או התולעת, הרי אתה שמים עלי משמר?
הֲֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר׃אִיּוֹב מְבַקֵּשׁ מָנוּחַ מִן הַסֵּבֶל
כי אמרתי: תנוחם אותי, וגם הליכתי ושיחי ירימו את מיטתִי.
כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי תְּנַחֲמֵ֣נִי עַרְשִׂ֑י יִשָּׂ֥א בְ֝שִׂיחִ֗י מִשְׁכָּבִֽי׃אבל אתה מעיר אותי בחלומות ומבהיל אותי בחזונות.
וְחִתַּתַּ֥נִי בַחֲלֹמ֑וֹת וּֽמֵחֶזְיֹנ֥וֹת תְּבַעֲתַֽנִּי׃בחרת להעמיס על נפשי במצוקה, ועל עצמתי במות.
וַתִּבְחַ֣ר מַחֲנָ֣ק נַפְשִׁ֑י מָ֝֗וֶת מֵֽעַצְמוֹתָֽי׃נמאס לי, אני לא רוצה לחיות יותר. תפסיק מהסבל שלי, כי הימים שלי הם רק הבל.
מָ֭אַסְתִּי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי׃תחינת איוב מול בחינת האלוהים
מה ערכו של בן אדם, אם אתה תמיד מעלה אותו בערכו ומשים את לבך אליו?
מָֽה־אֱ֭נוֹשׁ כִּ֣י תְגַדְּלֶ֑נּוּ וְכִי־תָשִׁ֖ית אֵלָ֣יו לִבֶּֽךָ׃אתה בודק אותו בכל בוקר וכל רגע.
וַתִּפְקְדֶ֥נּוּ לִבְקָרִ֑ים לִ֝רְגָעִ֗ים תִּבְחָנֶֽנּוּ׃למה לא תניח לי, למה לא תפסיק לבחון אותי עד שלא יישאר ממני כלום?
כַּ֭מָּה לֹא־תִשְׁעֶ֣ה מִמֶּ֑נִּי לֹֽא־תַ֝רְפֵּ֗נִי עַד־בִּלְעִ֥י רֻקִּֽי׃חטאתי, מה אוכל לעשות לך? שומר האדם, למה הפכת אותי למטרה בשבילך, עד שהפכתי נטל על עצמי?
חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל ׀ לָךְ֮ נֹצֵ֪ר הָאָ֫דָ֥ם לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ וָאֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא׃תחינת איוב על סופיות המוות
ולמה לא תסלח לי על החטא שלי ותעביר את האשמה שלי? הרי עכשיו אני הולך לישון בעפר, ואם תחזיר אותי לחיים, אני כבר לא אהיה.
וּמֶ֤ה ׀ לֹא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ וְתַעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֺ֫נִ֥י כִּֽי־עַ֭תָּה לֶעָפָ֣ר אֶשְׁכָּ֑ב וְשִׁ֖חֲרְתַּ֣נִי וְאֵינֶֽנִּי׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
קוֹשִׁי הַחַיִּים וְחֶשְׁבּוֹן הַעֲמָל
הֲלֹא־צָבָ֣א לֶאֱנ֣וֹשׁ על־[עֲלֵי־] אָ֑רֶץ וְכִימֵ֖י שָׂכִ֣יר יָמָֽיו׃
כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל וּ֝כְשָׂכִ֗יר יְקַוֶּ֥ה פָעֳלֽוֹ׃
כֵּ֤ן הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא וְלֵיל֥וֹת עָ֝מָ֗ל מִנּוּ־לִֽי׃
אִם־שָׁכַ֗בְתִּי וְאָמַ֗רְתִּי מָתַ֣י אָ֭קוּם וּמִדַּד־עָ֑רֶב וְשָׂבַ֖עְתִּי נְדֻדִ֣ים עֲדֵי־נָֽשֶׁף׃
ייסורי איוב ותקוותו הנמוקה
לָ֘בַ֤שׁ בְּשָׂרִ֣י רִ֭מָּה וגיש [וְג֣וּשׁ] עָפָ֑ר עוֹרִ֥י רָ֝גַ֗ע וַיִּמָּאֵֽס׃
יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃
זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י לֹא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃
לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי׃
ייאושונו של איוב
כָּלָ֣ה עָ֭נָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה׃
לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ׃
גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י אֲֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃
הֲֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר׃
אִיּוֹב מְבַקֵּשׁ מָנוּחַ מִן הַסֵּבֶל
כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי תְּנַחֲמֵ֣נִי עַרְשִׂ֑י יִשָּׂ֥א בְ֝שִׂיחִ֗י מִשְׁכָּבִֽי׃
וְחִתַּתַּ֥נִי בַחֲלֹמ֑וֹת וּֽמֵחֶזְיֹנ֥וֹת תְּבַעֲתַֽנִּי׃
וַתִּבְחַ֣ר מַחֲנָ֣ק נַפְשִׁ֑י מָ֝֗וֶת מֵֽעַצְמוֹתָֽי׃
מָ֭אַסְתִּי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי׃
תחינת איוב מול בחינת האלוהים
מָֽה־אֱ֭נוֹשׁ כִּ֣י תְגַדְּלֶ֑נּוּ וְכִי־תָשִׁ֖ית אֵלָ֣יו לִבֶּֽךָ׃
וַתִּפְקְדֶ֥נּוּ לִבְקָרִ֑ים לִ֝רְגָעִ֗ים תִּבְחָנֶֽנּוּ׃
כַּ֭מָּה לֹא־תִשְׁעֶ֣ה מִמֶּ֑נִּי לֹֽא־תַ֝רְפֵּ֗נִי עַד־בִּלְעִ֥י רֻקִּֽי׃
חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל ׀ לָךְ֮ נֹצֵ֪ר הָאָ֫דָ֥ם לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ וָאֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא׃
תחינת איוב על סופיות המוות
וּמֶ֤ה ׀ לֹא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ וְתַעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֺ֫נִ֥י כִּֽי־עַ֭תָּה לֶעָפָ֣ר אֶשְׁכָּ֑ב וְשִׁ֖חֲרְתַּ֣נִי וְאֵינֶֽנִּי׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
בפרק זה, איוב מתאר את המאבק היומיוּת מול הסבל ואת רצונו המיוסר למצוא מנוח.
קוֹשִׁי הַחַיִּים וְחֶשְׁבּוֹן הַעֲמָל
אִיּוֹב מְתָאַן עַל קֹשִׁי הַקִּיּוּם הָאֱנוֹשִׁי. הוּא מְשַׁבֵּחַ אֶת הַחַיִּים כְּמַאֲבָק וּכְעֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁל שָׂכִיר, הַמְּבַזְבֶּזֶת אֶת הַזְּמַן בְּרֵיקוֹת וּבְעֶצֶב, וּמְחַכֶּה בְּקוֹצֶר רוּחַ לַמְּנוּחָה.
ייסורי איוב ותקוותו הנמוקה
איוב מתאר את מצבו הפיזי והנפשי הקשה. הוא מרגיש שהגוף שלו נרקב והימים חולפים במהירות ללא תקווה. הוא מבקש מהאל לא להסיר ממנו את מבטו, שכן מותו קרב והוא לא יזכה לראות טוב עוד.
ייאושונו של איוב
איוב משווה את גורלו של האדם המת לענן שנעלם, שאינו חוזר לעולם ואינו מזוהה עוד במקומו. הוא מצהיר כי לא יסתיר את סבלו אלא יבטא את צעקתו מתוך המצוקה והמרירות, ותוהה אם הוא נחשב ליצור אדיר כים או ליצור זעיר כתולעת, שכן האל שומר עליו.
אִיּוֹב מְבַקֵּשׁ מָנוּחַ מִן הַסֵּבֶל
אִיּוֹב מְתַחַנֵּן שֶׁהַמַּצָּב יִשְׁתַּנֶּה וְהַשְׁקֵט אֶת הַסֵּעָרָה. הוּא מַרְגישׁ שֶׁהַחֲלוֹמוֹת וְהַחֲזוֹנוֹת הַמְּפַחֲדִים מַעֲלִים אֶת הַכְּאֵב שֶׁלּוֹ. אִיּוֹב מְבַקֵּשׁ מִן הַסֵּבֶל לַעֲצֹר, כִּי הוּא מַרְגישׁ שֶׁחַיָּיו הֵם רַק הֶבֶל וְהוּא כְּבָר לֹא רוֹצֶה לִחְיוֹת.
תחינת איוב מול בחינת האלוהים
איוב מתמודד עם תחושת המעקב והבדיקה הבלתי פוסקת של אלוהים. הוא תוהה על ערכו של בן האדם מול בחינה קפדנית ויומיומית, ומתחנן שהבדיקות יפסיקו לפני שיתמוטט לגמרי. הוא מודה בחטא ושואל מדוע הפך למטרה למעקב ולנטל כבד.
תחינת איוב על סופיות המוות
איוב פונה אל אלוהים בבקשה לסליחה על חטאיו ולהסרת אשמתו. הוא מציין את המציאות הקשה של חיי האדם, שמתם בסופו של דבר בעפר. איוב טוען שאם אלוהים יחזיר אותו לחיים לאחר מותו, הוא כבר לא יהיה קיים כדי לחוות זאת.
הפרק מסתיים בתיאור מצוקתו של איוב ותחושת הדין שהוא חווה מול הַשֵּׁם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הבדיקה היומיומית של האדם
״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ״.״
במשנה בראש השנה, חז"ל דנים בשאלה מתי האדם עובר בחינה ודין. רבי יוסה טוען שהאדם נבחן בכל יום, ומשתמש בפסוק המראה כי הקדוש ברוך הוא מבקר את האדם בכל בוקר מחדש. הגישה הזו מדגישה את האחריות היומיומית של כל אדם על מעשיו. לעומת זאת, רבי נתן מעלה את רמת המחויבות ומסביר שהאדם נבחן בכל רגע ורגע. הוא מתבסס על פסוק המדבר על בחינה של רגעים קצרים מאוד. לפי פרשנות זו, הדין אינו רק אירוע תקופתי, אלא תהליך מתמיד של בחינת האדם בכל עת.
ראש השנה ט״ז א:ז׳ ↗הַקְשָׁה עַל הַסֵּבֶל שֶׁל אִיּוֹב
״וינוסו משנאיך – וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? – אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל – כמי ששונא את המקום.״
בַּפֶּסֶק הַזֶּה, אִיּוֹב פּוֹנֶה אֶל אֱלֹהִים בְּכֹאֵב עֶמֹק. הוּא שׁוֹאֵל לָמָּה הַשֵּׁם בּוֹחֵן אוֹתוֹ וְהוֹכָה אוֹתוֹ בְּקָשִׁים. אִיּוֹשׁ בְּקַשְׁוִית הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, כְּאִלּוּ הוּא מַטָּע לַשֵּׁם לִקְבֹּל אֶת הַמְּסִעָה הַכְּבֵדָה שֶׁהוּא נָשֵׂא. הַדָּבָר נִצְבָּע כְּמַטָּע רֶגֶשׁ שֶׁל אָדָם הַתּוֹעֶה בְּתוֹךְ סֵבֶל שֶׁהוּא אֵינוֹ מֵבִין. הַסְּפֶרִי מְבִיא תִּקּוּן עַל הַמַּעֲמָד שֶׁל אִיּוֹב. הוּא מְסַבֵּר כִּי כָּל מִי שֶׁמְּנַגֵּעַ בְּיִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ הוּא מְנַגֵּעַ בַּשְּׁכִינָה הַשּׁוֹכֶנֶת בְּעַמָּה זוֹ. לְפִי הַסְּפֶרִי, הַכְּאֵב שֶׁל אִיּוֹב וְהַקְּשָׁיו לַשֵּׁם מְבַטְּאִים אֶת הַקֶּשֶׁר הַמֻּטְמָע שֶׁל הַשְּׁכִינָה בְּעַמֵּהּ, מַעֲטִי הַסֵּבֶל הַמֵּצִיאוֹת אֶת הַמְּצִיאוּת הָאֱלֹהִית בְּתוֹךְ הַחַיִּים הַיּוֹמִיִּים.
ספרי במדבר פ״ד:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
הסבל והתשישות של איוב
״וגוש עפר. גושת עפר והיא העלתה חלודה שדרך גוש עפר ללחלח ולהעלות חלודה:״
בפרק השביעי מספר איוב את עוצמת המצוקה הגופנית והנפשית שהוא חווה. הוא מתאר אדם שחייו קצרים וקשים, כמו עבודת שכיב וקם בלתי פוסקת. איוב מרגיש שהגוף שלו נשחק ומתפרק תחת נטל הכאב והקושי. הטקסט מתאר גוש עפר המייצר חלודה, דבר המדגיש את תהליך ההתפוררות והשחיקה. רש"י מסביר שגוש עפר כזה נוטה להירטב ולהחליד. איוב משתמש בדימויים הללו כדי להראות כיצד הסבל הופך את קיומו למשהו שחלו לו חלודה, כמעט נעלם ומתפרק.
רש״י על איוב 7:5:1 ↗הסבל הכבד של איוב
״חדל ממני. מלהרע לי כי הבל ומעט ימי:״
בפרק השביעי מספר איוב את עוצמת הסבל שהוא חווה. הוא מתאר את חיי האדם כעבודת מפרע קשה ובלתי פוסקת. איוב מרגיש שהסבל לוחץ עליו ללא הפסק, ושהחיים עצמם הם דבר חלוף וחסר משמעות מול הכאב. הוא מבקש מהאל להפסיק את המצוקה, כי הימים שלו קצרים וחסרי ערך בשל המוגנות והקושי. רש"י מסביר על הפסוק שאיוב אומר "חדל ממני" כי הוא מרגישה שהרע שקורה לו הוא רק הבל ואין לו ערך בגלל קצר הימים. ההסבר מדגיש את תחושת ריקנות החיים תחת מצוקה קשה. הפרק מציג את הדיאלוג של איוב עם עצמו ועם הַשֵּׁם, מבלי לנסות ליישב את קיומו של הרע, אלא רק להציג את תחינתו המצוקה.
רש״י על איוב 7:16:2 ↗סבלו של אדם וקצר ימיו
״וגוש - יש אומרים: שהוא מן נגששה כעורים. ואחרים אמרו: שהוא מין חיות. והקרוב שהוא מין עפר, כעניין מישני אדמת עפר יקיצו.״
בפרק השביעי מספר איוב את תחושת המצוקה העמוקה שלו. הוא מתאר את חיי האדם כעבודה קשה ומשעממת, ואת ימיו כעבודת פרך שאין לה סוף. איוב מרגיש שהחייב והסבל הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, ושהחיים חולפים במהירות ובקושי. הטקסט מציג את הכאב הפיזי והנפשי כחלק מהמציאות של האדם. ישנם פרשנים, כמו אבן עזרא, המנסים להבין מילים מסוימות בתיאור הסבל, כשהם מציעים אפשרויות שונות למקור הכאב או למהות הדברים, בין אם מדובר בעפר או בחיות, אך הדבר נשאר בטווח הפירוש של המילה המקורית.
אבן עזרא על איוב 7:5:1 ↗המאבק על הקיום והחשיכה
״מות מעצמותי - בחרה נפשי מות יותר משתדור בעצמותי, כי הגוף לנפש כמו בית, ועיקר הגוף הם העצמות, כמו היסוד והעמודים.״
בפרק זה של ספר איוב, איוב מתאר את סבלו הפיזי והנפשי הכבד. הוא מדבר על המלחמה הבלתי פוסקת של האדם בעולם ועל הקושי שבחיים המלאים בעבודת קשה ודאגה מתמך. איוב מרגיש שהסבל חודר עמוק לתוך כל חלק בגופו ומשתק את כוחותיו. הפרשן אבן עזרא מסביר את עומק הכאב שאיוב מרגיש בשיא משפט זה. הוא מציין שאיוב בחר במוות משום שהגוף הוא כמו בית לנשמה, והעצמות הן היסוד והעמודים של הבית הזה. כאשר העצמות נחלשות, כל מבנה החיים של האדם עומד בסכנה.
אבן עזרא על איוב 7:15:1 ↗