ועכשיו, צעירים מכונ מלעדים ששואבים שמחה ממני, ביום שבו אבותיהם היו עזובים על ידי.
וְעַתָּ֤ה ׀ שָֽׂחֲק֣וּ עָלַי֮ צְעִירִ֥ים מִמֶּ֗נִּי לְיָ֫מִ֥ים אֲשֶׁר־מָאַ֥סְתִּי אֲבוֹתָ֑ם לָ֝שִׁ֗ית עִם־כַּלְבֵ֥י צֹאנִֽי׃איוב · פרק ל׳
הידרדרות מעמדו של איוב והסבל הכבד
איוב מתאר את ביזוי הזרים כלפיו, את תחושת הייאוש העמוקה ואת תלונת המצוקה מול הַשֵּׁם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
איוב ל׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הַשִּׁינוּי בְּמַעֲמָדְכֶם
גם הכוח שלהם, למה אני צריך אותו? הוא נעלם ממני.
גַּם־כֹּ֣חַ יְ֭דֵיהֶם לָ֣מָּה לִּ֑י עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח׃בצד וברעבון, חרושי שדות שחוקים ורעבים, נותרים רק בריק ובתשוקה.
בְּחֶ֥סֶר וּבְכָפָ֗ן גַּ֫לְמ֥וּד הַֽעֹרְקִ֥ים צִיָּ֑ה אֶ֝֗מֶשׁ שׁוֹאָ֥ה וּמְשֹׁאָֽה׃הם קוטפים מלח על שיחי המדבר, ושורשי צמחים הם המזון שלהם.
הַקֹּטְפִ֣ים מַלּ֣וּחַ עֲלֵי־שִׂ֑יחַ וְשֹׁ֖רֶשׁ רְתָמִ֣ים לַחְמָֽם׃תיאור מצבם של חסרי הערך
אנשים נחותים וחסרי ערך ירדפו אותו ויצעקו עליו כמו גנב.
מִן־גֵּ֥ו יְגֹרָ֑שׁוּ יָרִ֥יעוּ עָ֝לֵ֗ימוֹ כַּגַּנָּֽב׃הם יחיו במקומות מסוכנים בתוך ערוצי נחלים, בין אבק ולכלוך.
בַּעֲר֣וּץ נְחָלִ֣ים לִשְׁכֹּ֑ן חֹרֵ֖י עָפָ֣ר וְכֵפִֽים׃בין שיחים הם ימות מרוב רעב, ומתחת לסלעים הם יתכסו בעפר.
בֵּין־שִׂיחִ֥ים יִנְהָ֑קוּ תַּ֖חַת חָר֣וּל יְסֻפָּֽחוּ׃גם בני אנשים רעים וגם אנשים חסרי שם יתעברו מאוד מהארץ הזאת.
בְּֽנֵי־נָ֭בָל גַּם־בְּנֵ֣י בְלִי־שֵׁ֑ם נִ֝כְּא֗וּ מִן־הָאָֽרֶץ׃התערובות של ביזוי וניכור
עכשיו אני הפכתי להיות השיר שלהם, והם משתמשים במילים שלי.
וְ֭עַתָּה נְגִינָתָ֣ם הָיִ֑יתִי וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמִלָּֽה׃אתם מרגישים בבוז כלפיי, התרחקתם ממני, ולא הסתכלתם עליי אפילו לרגע.
תִּֽ֭עֲבוּנִי רָ֣חֲקוּ מֶ֑נִּי וּ֝מִפָּנַ֗י לֹא־חָ֥שְׂכוּ רֹֽק׃כשמישהו פותח את הפה ועונה לי, הם שולחים לי מבט של כעס.
כִּֽי־יתרו [יִתְרִ֣י] פִ֭תַּח וַיְעַנֵּ֑נִי וְ֝רֶ֗סֶן מִפָּנַ֥י שִׁלֵּֽחוּ׃הם קמים עליי משני צדיי, והדרכים שלהם מתקדמות לעבריי בצורה מאימתת.
עַל־יָמִין֮ פִּרְחַ֪ח יָ֫ק֥וּמוּ רַגְלַ֥י שִׁלֵּ֑חוּ וַיָּסֹ֥לּוּ עָ֝לַ֗י אָרְח֥וֹת אֵידָֽם׃ייאוש איוב ממעמקי הסבל
הם חסמו את הדרך שלי כדי להשמיד אותי, אבל הם לא עוזרים לי בכלל.
נָתְס֗וּ נְֽתִיבָ֫תִ֥י לְהַוָּתִ֥י יֹעִ֑ילוּ לֹ֖א עֹזֵ֣ר לָֽמוֹ׃הם תוקפים אותי בבת אחת, כמו שפרץ מוחץ את הקיר, ומתגלגלים אלי כמו שור שנופל.
כְּפֶ֣רֶץ רָחָ֣ב יֶאֱתָ֑יוּ תַּ֥חַת שֹׁ֝אָ֗ה הִתְגַּלְגָּֽלוּ׃הפכת את המצב נגדי בבת אחת. הרוח של הנדיבות שלי רודפת אחרי כרוח, והישועה שלי עברה כמו ענן.
הָהְפַּ֥ךְ עָלַ֗י בַּלָּ֫ה֥וֹת תִּרְדֹּ֣ף כָּ֭רוּחַ נְדִבָתִ֑י וּ֝כְעָ֗ב עָבְרָ֥ה יְשֻׁעָתִֽי׃ועכשיו, הנפש שלי מתעייפת ממני, וימי העוני אוחזים בי.
וְעַתָּ֗ה עָ֭לַי תִּשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשִׁ֑י יֹ֭אחֲז֣וּנִי יְמֵי־עֹֽנִי׃סבלו של איוב
בלילה העצמות שלי כואבות לי מאוד, והגידים שלי לא נרגעים.
לַ֗יְלָה עֲ֭צָמַי נִקַּ֣ר מֵעָלָ֑י וְ֝עֹרְקַ֗י לֹ֣א יִשְׁכָּבֽוּן׃בכוח רב הבגד שלי נמתח, והתפרים של החולצה שלי נפרמים.
בְּרָב־כֹּ֭חַ יִתְחַפֵּ֣שׂ לְבוּשִׁ֑י כְּפִ֖י כֻתָּנְתִּ֣י יַֽאַזְרֵֽנִי׃האל תשלח אותי אל החימר, כי אהיה כמו אבק ואפר.
הֹרָ֥נִי לַחֹ֑מֶר וָ֝אֶתְמַשֵּׁ֗ל כֶּעָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃אני קורא לך ולא עונה לי. עמדתי מולך ואתה רק בוחן אותי.
אֲשַׁוַּ֣ע אֵ֭לֶיךָ וְלֹ֣א תַעֲנֵ֑נִי עָ֝מַ֗דְתִּי וַתִּתְבֹּ֥נֶן בִּֽי׃תַּלְלוּנַת אִיּוֹב עַל כֹּחַ הַשֵּׁם
אתה תהפוך לאויב שלי, ותשנא אותי בכוח רב.
תֵּהָפֵ֣ךְ לְאַכְזָ֣ר לִ֑י בְּעֹ֖צֶם יָדְךָ֣ תִשְׂטְמֵֽנִי׃אתה תרים אותי אל הרוח, תטיל אותי למטה ותשבור אותי.
תִּשָּׂאֵ֣נִי אֶל־ר֭וּחַ תַּרְכִּיבֵ֑נִי וּ֝תְמֹגְגֵ֗נִי תשוה [תּוּשִׁיָּֽה׃]כי אני יודע שתחזיר אותי אל המוות, ואל בית המפגש של כל החיים.
כִּֽי־יָ֭דַעְתִּי מָ֣וֶת תְּשִׁיבֵ֑נִי וּבֵ֖ית מוֹעֵ֣ד לְכָל־חָֽי׃אבל לא בטוח שתשלח יד, כי רק מפי המילים שלו יש ישועה.
אַ֣ךְ לֹא־בְ֭עִי יִשְׁלַח־יָ֑ד אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ לָהֶ֥ן שֽׁוּעַ׃קינות איוב על סבלו
אם לא בכיתי כשהיום היה קשה, ונחמתי בלב שלי בשביל העוני.
אִם־לֹ֣א בָ֭כִיתִי לִקְשֵׁה־י֑וֹם עָֽגְמָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י לָאֶבְיֽוֹן׃כי חיכיתי לטוב, אבל הגיע רע. וחיכיתי לאור, אבל הגיע חושך.
כִּ֤י ט֣וֹב קִ֭וִּיתִי וַיָּ֣בֹא רָ֑ע וַֽאֲיַחֲלָ֥ה לְ֝א֗וֹר וַיָּ֥בֹא אֹֽפֶל׃המעיים שלי רתחו ולא נרגעו, וימי העוני הגיעו לפני כולם.
מֵעַ֖י רֻתְּח֥וּ וְלֹא־דָ֗מּוּ קִדְּמֻ֥נִי יְמֵי־עֹֽנִי׃הלכתי שחורה בלי שמש, וקמתי בתוך קהל כדי לצעוק.
קֹדֵ֣ר הִ֭לַּכְתִּי בְּלֹ֣א חַמָּ֑ה קַ֖מְתִּי בַקָּהָ֣ל אֲשַׁוֵּֽעַ׃סבלו של איוב
הייתי כמו דרקונים וחבר לבנות יענה.
אָ֭ח הָיִ֣יתִי לְתַנִּ֑ים וְ֝רֵ֗עַ לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃השחר עולה עליי, והעצמות שלי נשרפו מחרב.
ע֭וֹרִי שָׁחַ֣ר מֵעָלָ֑י וְעַצְמִי־חָ֝֗רָה מִנִּי־חֹֽרֶב׃הכינור שלי הפך לאבל, והשירה שלי הפכה לקול בוכים.
וַיְהִ֣י לְ֭אֵבֶל כִּנֹּרִ֑י וְ֝עֻגָבִ֗י לְק֣וֹל בֹּכִֽים׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הַשִּׁינוּי בְּמַעֲמָדְכֶם
וְעַתָּ֤ה ׀ שָֽׂחֲק֣וּ עָלַי֮ צְעִירִ֥ים מִמֶּ֗נִּי לְיָ֫מִ֥ים אֲשֶׁר־מָאַ֥סְתִּי אֲבוֹתָ֑ם לָ֝שִׁ֗ית עִם־כַּלְבֵ֥י צֹאנִֽי׃
גַּם־כֹּ֣חַ יְ֭דֵיהֶם לָ֣מָּה לִּ֑י עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח׃
בְּחֶ֥סֶר וּבְכָפָ֗ן גַּ֫לְמ֥וּד הַֽעֹרְקִ֥ים צִיָּ֑ה אֶ֝֗מֶשׁ שׁוֹאָ֥ה וּמְשֹׁאָֽה׃
הַקֹּטְפִ֣ים מַלּ֣וּחַ עֲלֵי־שִׂ֑יחַ וְשֹׁ֖רֶשׁ רְתָמִ֣ים לַחְמָֽם׃
תיאור מצבם של חסרי הערך
מִן־גֵּ֥ו יְגֹרָ֑שׁוּ יָרִ֥יעוּ עָ֝לֵ֗ימוֹ כַּגַּנָּֽב׃
בַּעֲר֣וּץ נְחָלִ֣ים לִשְׁכֹּ֑ן חֹרֵ֖י עָפָ֣ר וְכֵפִֽים׃
בֵּין־שִׂיחִ֥ים יִנְהָ֑קוּ תַּ֖חַת חָר֣וּל יְסֻפָּֽחוּ׃
בְּֽנֵי־נָ֭בָל גַּם־בְּנֵ֣י בְלִי־שֵׁ֑ם נִ֝כְּא֗וּ מִן־הָאָֽרֶץ׃
התערובות של ביזוי וניכור
וְ֭עַתָּה נְגִינָתָ֣ם הָיִ֑יתִי וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמִלָּֽה׃
תִּֽ֭עֲבוּנִי רָ֣חֲקוּ מֶ֑נִּי וּ֝מִפָּנַ֗י לֹא־חָ֥שְׂכוּ רֹֽק׃
כִּֽי־יתרו [יִתְרִ֣י] פִ֭תַּח וַיְעַנֵּ֑נִי וְ֝רֶ֗סֶן מִפָּנַ֥י שִׁלֵּֽחוּ׃
עַל־יָמִין֮ פִּרְחַ֪ח יָ֫ק֥וּמוּ רַגְלַ֥י שִׁלֵּ֑חוּ וַיָּסֹ֥לּוּ עָ֝לַ֗י אָרְח֥וֹת אֵידָֽם׃
ייאוש איוב ממעמקי הסבל
נָתְס֗וּ נְֽתִיבָ֫תִ֥י לְהַוָּתִ֥י יֹעִ֑ילוּ לֹ֖א עֹזֵ֣ר לָֽמוֹ׃
כְּפֶ֣רֶץ רָחָ֣ב יֶאֱתָ֑יוּ תַּ֥חַת שֹׁ֝אָ֗ה הִתְגַּלְגָּֽלוּ׃
הָהְפַּ֥ךְ עָלַ֗י בַּלָּ֫ה֥וֹת תִּרְדֹּ֣ף כָּ֭רוּחַ נְדִבָתִ֑י וּ֝כְעָ֗ב עָבְרָ֥ה יְשֻׁעָתִֽי׃
וְעַתָּ֗ה עָ֭לַי תִּשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשִׁ֑י יֹ֭אחֲז֣וּנִי יְמֵי־עֹֽנִי׃
סבלו של איוב
לַ֗יְלָה עֲ֭צָמַי נִקַּ֣ר מֵעָלָ֑י וְ֝עֹרְקַ֗י לֹ֣א יִשְׁכָּבֽוּן׃
בְּרָב־כֹּ֭חַ יִתְחַפֵּ֣שׂ לְבוּשִׁ֑י כְּפִ֖י כֻתָּנְתִּ֣י יַֽאַזְרֵֽנִי׃
הֹרָ֥נִי לַחֹ֑מֶר וָ֝אֶתְמַשֵּׁ֗ל כֶּעָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
אֲשַׁוַּ֣ע אֵ֭לֶיךָ וְלֹ֣א תַעֲנֵ֑נִי עָ֝מַ֗דְתִּי וַתִּתְבֹּ֥נֶן בִּֽי׃
תַּלְלוּנַת אִיּוֹב עַל כֹּחַ הַשֵּׁם
תֵּהָפֵ֣ךְ לְאַכְזָ֣ר לִ֑י בְּעֹ֖צֶם יָדְךָ֣ תִשְׂטְמֵֽנִי׃
תִּשָּׂאֵ֣נִי אֶל־ר֭וּחַ תַּרְכִּיבֵ֑נִי וּ֝תְמֹגְגֵ֗נִי תשוה [תּוּשִׁיָּֽה׃]
כִּֽי־יָ֭דַעְתִּי מָ֣וֶת תְּשִׁיבֵ֑נִי וּבֵ֖ית מוֹעֵ֣ד לְכָל־חָֽי׃
אַ֣ךְ לֹא־בְ֭עִי יִשְׁלַח־יָ֑ד אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ לָהֶ֥ן שֽׁוּעַ׃
קינות איוב על סבלו
אִם־לֹ֣א בָ֭כִיתִי לִקְשֵׁה־י֑וֹם עָֽגְמָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י לָאֶבְיֽוֹן׃
כִּ֤י ט֣וֹב קִ֭וִּיתִי וַיָּ֣בֹא רָ֑ע וַֽאֲיַחֲלָ֥ה לְ֝א֗וֹר וַיָּ֥בֹא אֹֽפֶל׃
מֵעַ֖י רֻתְּח֥וּ וְלֹא־דָ֗מּוּ קִדְּמֻ֥נִי יְמֵי־עֹֽנִי׃
קֹדֵ֣ר הִ֭לַּכְתִּי בְּלֹ֣א חַמָּ֑ה קַ֖מְתִּי בַקָּהָ֣ל אֲשַׁוֵּֽעַ׃
סבלו של איוב
אָ֭ח הָיִ֣יתִי לְתַנִּ֑ים וְ֝רֵ֗עַ לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃
ע֭וֹרִי שָׁחַ֣ר מֵעָלָ֑י וְעַצְמִי־חָ֝֗רָה מִנִּי־חֹֽרֶב׃
וַיְהִ֣י לְ֭אֵבֶל כִּנֹּרִ֑י וְ֝עֻגָבִ֗י לְק֣וֹל בֹּכִֽים׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
בפרק זה, איוב מתאר את המציאות החדשה של חייו, שבה הוא הופך למטרה ללעג ובוז מצד אנשים נחותים.
הַשִּׁינוּי בְּמַעֲמָדְכֶם
איוב מתאר את המצב החדש שלו מול צעירים שאינם מכירים אותו. אלו, שבעבר היו נבזים וחסרי ערך, כעת צוחקים עליו. הוא מתאר את קושי חייהם של הצעירים הללו, שחיים ברעב ובדוחק, כשהם ניזונים רק משורשי צמחים ומתקשים לשרוד במדבר.
תיאור מצבם של חסרי הערך
איוב מתאר את המצב העלוב של קבוצה של אנשים נחותים ורעים. הוא מסביר שהם חיים בתנאי קושי קיצוניים, מסתתרים במקומות מזוהמים ומתים ברעב. אנשים אלו, שאין להם שם ואינם נחשבים, חווים דחייה וסבל בתוך הארץ.
התערובות של ביזוי וניכור
איוב מתאר את מצבו החדש מול חבריו. הוא מרגיש שהם משתמשים במילותיו כחומר גלם ללעג, מתרחקים ממנו בבוז, ומגיבים לכל ניסיון שיחה שלו במבטים כועסים ובהתקפות המקיפות אותו מכל עבר.
ייאוש איוב ממעמקי הסבל
איוב מתאר את תוקפיו ואת מצבו הנפשי הקשה. הוא מרגיש שהאויבים חסמו את דרכו ומתקיפים אותו בבת אחת. הוא מתאר כיצד הנדיבות שלו נרדפה והישועה חלפה מעליו, עד שהעוני והעייפות השתלטו על נפשו.
סבלו של איוב
איוב מתאר את סבלו הפיזי העמוק, הכאבים בלילה והבגדים המתפרקים מרוב רעש ומתח. הוא מבקש שלא יושמד בעפר ומתלונן על השתיקה של אלוהים, שנראה כמי שבוחן אותו מבלי להשיב לקריאותיו.
תַּלְלוּנַת אִיּוֹב עַל כֹּחַ הַשֵּׁם
אִיּוֹב מְתָאֵר אֶת חֲווֹתוֹ כְּפָחוּד עַל יְדֵי הַשֵּׁם. הוּא מַרְגישׁ כִּי הַשֵּׁם הָפַךְ לְאוֹיֵב מַשְׁמִיד שֶׁמַּרְמִיעַ אוֹתוֹ וּמְשַׁבֵּר אוֹתוֹ. אִיּוֹב מְבִיעַ וַדָּאוּת כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַמּוֹת יַחֲזִיר אוֹתוֹ אֶל הַקֶּבַע הַקִּימִי שֶׁל כָּל הַחַיִּים, וּמְחַכֶּה לְמַעֲנֶה מִפִּי הַדִּבּוּר.
קינות איוב על סבלו
איוב מתאר את מצוקתו העמוקה ואת תחושת האכזבה שלו. הוא מספר כיצד ציפה לטוב אך נתקל ברע ובחושך, ומתאר את הכאב הפיזי והנפשי שגורם לו לרצות לצעוק בתוך הקהל.
סבלו של איוב
איוב מתאר את מצבו הקשה ואת הבדידות העמוקה שלו. הוא משווה את עצמו ליצורות מפוחדות ומתאר כיצד השחר והחרב הורסים את גופו. גם המוזיקה והשמחה שלו הפכו לאבל ובוכים.
איוב מסתיים בתיאור עצב עמוק, שבו צעקתו ונהרתו הם חלק בלעדר מתוך סבלו הבלתי פוסק.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַכְּבִידָה שֶׁל הַיּוֹמִים הַקְּשִׁים
״וה' פקד את שרה (בראשית כא א). ילמדנו רבינו, אם היתה קטטה בין אדם לחבירו כיצד מתכפר לו ביום הכפורים, כך שנו רבותינו, עבירות שבין״
בַּקְרָאת הַמִּקְרָא, אֲנוּ רוֹאִים אֶת הַכְּכָבִים שֶׁל אִיּוֹב מִתְפָּרְקִים מִסְלוּלָם. הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל אִיּוֹב בְּפֶרֶק ל', מְתָאֵר אֶת הַכְּאֵב הָעֶמוֹק שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי הַלֶּחֶץ וְהַבּוּז שֶׁל חֲבֵרָיו. הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ, הַמְּנַהֲגִים בְּמִדַּת הַדִּין הַקְּשָׁה, בּוֹדְקִים אֶת עָבְרוֹתָיו וְקוֹרְאִים לוֹ הַיְשִׁישׁ וְחַסְרָה. הַמַּסָּרָה בַּמִּקְרָא מַרְאָה אֶת הַקֹּשִׁי שֶׁבְּמַצָּב שֶׁל חֹסֶר הַכָּבוֹד וְהַבּוּז. הַמִּדְרָשׁ בְּ'תַנְחוּמָא בּוֹבֶר' מְבִיא הֶתְחַלְתֵּי מַעֲשֶׂה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה וְהָרַחֲמִים. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל אֶת הַקְּשִׁי שֶׁל אִיּוֹב שֶׁלּוֹ הָיָה מְקַפִּיד עַל צֶדֶק, וְחַבְרָיו הָיוּ מְקַפִּים עָלָיו. הַמִּדְרָשׁ מַסְבִּיר שֶׁהַקֹּשֶׁר שֶׁל אִיּוֹב לַחֲבֵרָיו הָיָה מְעַשֶׁה כֹּחַ לְפִי הַצֶּדֶק, וְשֶׁהַתְּשׁוּבָה הָיְתָה בַּתְּפִלָּה שֶׁל הֶחֲבֵרִים עָלָיו, כְּמוֹ אֲבִימֶלֶךְ אֵצֶל אַבְרָהָם.
תנחומא בובר, וירא ל׳:א׳ ↗תְּשׁוּבָה, קְבֻרָה וְשָׂכָר הַטֶּבַע
״אָמַר קַיִן לְפָנָיו: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא שֶׁאֵין בּוֹ כַּפָּרָה״. וְנֶחְשַׁב לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה כִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא יַעֲמֹד אָח״
בַּקְּטַעַת הַמַּקְורִים מִפִּרְקֵי דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲנַחְנוּ לומְדִים עַל הַקְּשָׁרָה הַמְּדַקֶּקֶת בֵּין חֲטָאִים לְבין הַקְּתוֹרִים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. הַמַּסּוֹרֶת מְסַפֶּרֶת כֵּיצַד קַיִן הִתְפַּלֵּל לִפְנֵי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וְהִתְוַדָּה עַל עֲוֹנוֹ הַגָּדוֹל, וְהַדָּבָר הַזֶּה נֶחְשַׁב לוֹ כְּתְשׁוּבָה. גַּם מַסְּבֶרֶת הַמַּקְור הַזֶּה אֶת מַצָּאת הַקְּבֻרָה הָרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ שֶׁנֶּעֶשְׂתָה עַל יְדֵי עוֹרֵב, וְאֵת הַשָּׂכָר הַמְּיֻחָד שֶׁמְּקַבְּלִים הָעוֹרְבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. הַמַּסּוֹרֶת מְבִיאָה תְּמוּנוֹת מְעַלְעֲלוֹת עַל הַשְּׁמִירָה וְהַחֶסֶד הַמְּצֻיָּן בַּטֶּבַע. הַכְּתוּב מְצַיֵּן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם לָעוֹרְבִים בְּכָךְ שֶׁהַבְּנֵיהֶם מְצֻלָּקִים מִפְּנֵי הַחֲשָׁדוֹן, וְאַף שֶׁמְּבַקְּשִׁים מָטָר, הוּא עונה לָהֶם בְּשֶׁפַע.
פרקי דרבי אליעזר כ״א:י׳ ↗בעקבות המפרשים
הַשִּׁיטָה שֶׁל אִיּוֹב בְּיָמָיו הַקְּשֵׁיִים
״נכאו. בימי מן הארץ שהייתי משפילם ל' נכה רוח:״
בַּפֶּסַק הַזֶּה מֵסֵפֶר אִיּוֹב, אִיּוֹב מְתָאֵר אֶת הַמַּצָּב הַקָּשֶׁה שֶׁבּוֹ הוּא נוֹפֵל. הוּא מַתְחִיל בְּלַחֵשׁ וּבְלוֹחַשׁ קוֹל, וּמְסַפֵּר כֵּיצַד הַכְּבָרִים הַמְּלַכְּדִים וְהַחַיּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת הָיוּ בְּעֶדְעָה אַחַת בְּמַעֲקָבָיו. אִיּוֹב מְתָאֵר אֶת הַתְּהוָה הַחַוָּתִית שֶׁלּוֹ, בְּעֵת שֶׁהַכֹּל הָיָה נִרְאֶה לוֹ כְּמַעֲקָב וּכְהֶרֶס. הוּא מְזַכֵּר אֶת הַמַּעֲמָד הַנָּמוֹךְ שֶׁלּוֹ וְאֶת הַכְּבִידָה שֶׁל הַסִּבֹּת שֶׁלּוֹ. רַשִׁ"י, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסֶק הַזֶּה, מַסְבִּיר אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַכְּבָרִים הַמְּלַכְּדִים. הוּא מְסַבֵּר שֶׁבְּיָמָיו הַקָּשִׁים, אִיּוֹב הָיָה מַרְגִּישׁ כְּבִית נְכָה שֶׁל רוּחַ, כְּמוֹ שֶׁהַכְּבָרִים מְלַכְּדִים אֶת הַחַיּוֹת. הַבֵּין בֵּין הַמַּשְׁמָעוּת הַפְּשׁוּטָה לְבֵין הַפֵּרוּשׁ הַמְּסַבֵּר אֶת הַקְּשִׁי שֶׁל אִיּוֹב בַּמַּצָּב הַנַּפְשִי שֶׁלּוֹ.
רש״י על איוב 30:8:1 ↗התחושה של קץ וסוף המועד
״כי ידעתי. כי יודע הייתי אשר למות תשיבני, מקום שהוא מועד לכל חי בקבר:״
בפרק זה של ספר איוב, איוב מתאר את המצב המתרחש בחייו. הוא מדבר על אנשים שנעשו לו למבוכה ועל האופן שבו מעמדו החברתי השתנה. איוב מרגיש את כובד הסבל והבדידות שחווה. בסוף הדברים, איוב מביע הבנה עמוקה לגבי גורלו. הוא מודע לכך שהמוות הוא מקום שבו כל חי יגיע בסופו של דבר. רש"י מסביר על הפסוק האחרון כי איוב ידע מראש שהקב"ה יחזיר אותו אל הקבר, שהוא המועד המקובע לכל יצור חי.
רש״י על איוב 30:23:1 ↗ההפך מיום הכבוד
״נכאו - יותר נכאים ושפלים מן הארץ, או מאנשי הארץ, כמו: וכל הארץ באו מצרימה.״
בפרק זה, איוב מתאר את המצב החדש והמשפיל שלו. הוא משווה בין הימים שבהם הוא היה נערך ומכובד, לבין ההווה שבו הוא נחשב למבוזה. האנשים הצעירים והנחותים, אלו שבעבר לא היו ראויים אפילו לשמוע אותו, היום מבחינים בו ונוהגים בו בבוז. הפירוש של אבן עזרא על הפסוק השמיני מציע כי הכוונה היא לאנשים שרמתם נמוכה מאוד, או כאלו שמעמדם החברתי שפל וזלזלים בו. איוב מתאר תחושה של בדידות וחוסר כבוד מול קבוצה שמתנשאת עליו בגלל מצבו החדש.
אבן עזרא על איוב 30:8:1 ↗התחושה של סוף ובית המועד
״כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד - בית מזומן.״
בפסוק זה, איוב מתאר את החרדה העמוקה שלו מפני מותו. הוא מדבר על הבנה פנימית של קץ חייו, ועל תחושה שבית המועד - המקום שאליו יגיע - הוא בית שמחכה לו באופן מתוכנן ומזומן מראש. האיוב מרגיש שהסוף קרוב ומוגדר. רבנו אבן עזרא מפרש את הביטוי "בית מועד" כבית שנתכנן וסוכם מראש עבור האדם. לפי גישת התפרש, המילה מועד מרמזת על מפגש שנקבע לו זמן מוגדר, מה שמדגיש את הוודאות של הגורל הממתין לאדם.
אבן עזרא על איוב 30:23:1 ↗