בן אדם שנולד לאישה, הימים שלו קצרים ומלאים בקושי.
אָ֭דָם יְל֣וּד אִשָּׁ֑ה קְצַ֥ר יָ֝מִ֗ים וּֽשְׂבַֽע־רֹֽגֶז׃איוב · פרק יד׳
קצרות חיי האדם וקושי הדין
התמודדות עם שבריריות החיים, תקווה לעתיד ואי-ודאות מול המוות
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
איוב יד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
קצרות חיי האדם וקושי הדין
הוא יוצא כמו פרח ונובל, ובורח כמו צל ולא נשאר.
כְּצִ֣יץ יָ֭צָא וַיִּמָּ֑ל וַיִּבְרַ֥ח כַּ֝צֵּ֗ל וְלֹ֣א יַעֲמֽוֹד׃למרות זאת, פקחת את העיניים ובאת להוכיח אותי.
אַף־עַל־זֶ֭ה פָּקַ֣חְתָּ עֵינֶ֑ךָ וְאֹ֘תִ֤י תָבִ֖יא בְמִשְׁפָּ֣ט עִמָּֽךְ׃מי ייתן טהור ייצא מטמא? אף אחד.
מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֭הוֹר מִטָּמֵ֗א לֹ֣א אֶחָֽד׃תקווה לעץ מול קושי האדם
אם הימים שלך קצרים ומספר החודשים שלך מובנה, וכי עשית את מה שנקבע לך, זה לא יעבור.
אִ֥ם חֲרוּצִ֨ים ׀ יָמָ֗יו מִֽסְפַּר־חֳדָשָׁ֥יו אִתָּ֑ךְ חקו [חֻקָּ֥יו] עָ֝שִׂ֗יתָ וְלֹ֣א יַעֲבֽוֹר׃תן לו מנוחה, והוא יפסיק עד שירצה, כמו שכיר שמחכה לסוף היום שלו.
שְׁעֵ֣ה מֵעָלָ֣יו וְיֶחְדָּ֑ל עַד־יִ֝רְצֶ֗ה כְּשָׂכִ֥יר יוֹמֽוֹ׃כי לעץ יש תקווה; אם הוא ייכרך, הוא עוד יצמיח ענף חדש, והנבט שלו לא יפסיק לצמוח.
כִּ֤י יֵ֥שׁ לָעֵ֗ץ תִּ֫קְוָ֥ה אִֽם־יִ֭כָּרֵת וְע֣וֹד יַחֲלִ֑יף וְ֝יֹֽנַקְתּ֗וֹ לֹ֣א תֶחְדָּֽל׃אפילו אם הוא יתפתח בארץ ושרשיו יחזקו, הגזע שלו ימות באפר.
אִם־יַזְקִ֣ין בָּאָ֣רֶץ שָׁרְשׁ֑וֹ וּ֝בֶעָפָ֗ר יָמ֥וּת גִּזְעֽוֹ׃החוסר ודאות של חיי האדם
מים מהנהר יכולים לחזור לזרום ולהצמיח צמח, וגם ענף שנגזם יכול להוציא קציר חדש.
מֵרֵ֣יחַ מַ֣יִם יַפְרִ֑חַ וְעָשָׂ֖ה קָצִ֣יר כְּמוֹ־נָֽטַע׃אבל האדם מת, הוא נחלש ומת.
וְגֶ֣בֶר יָ֭מוּת וַֽיֶּחֱלָ֑שׁ וַיִּגְוַ֖ע אָדָ֣ם וְאַיּֽוֹ׃המים מהים נגמרים, והנהר מתייבש ומתכלה.
אָֽזְלוּ־מַ֭יִם מִנִּי־יָ֑ם וְ֝נָהָ֗ר יֶחֱרַ֥ב וְיָבֵֽשׁ׃אדם שוכב ואינו קם יותר. עד שאין שמיים, הם לא יתעוררו ולא יתעוררו משנתם.
וְאִ֥ישׁ שָׁכַ֗ב וְֽלֹא־יָ֫ק֥וּם עַד־בִּלְתִּ֣י שָׁ֭מַיִם לֹ֣א יָקִ֑יצוּ וְלֹֽא־יֵ֝עֹ֗רוּ מִשְּׁנָתָֽם׃תקווה וחשש למות
מי ייתן בשאול תסתירני, ותחביאני עד שתשיב את כעסך, ותקבע לי חוק ותזכור אותי.
מִ֤י יִתֵּ֨ן ׀ בִּשְׁא֬וֹל תַּצְפִּנֵ֗נִי תַּ֭סְתִּירֵנִי עַד־שׁ֣וּב אַפֶּ֑ךָ תָּ֤שִׁ֥ית לִ֖י חֹ֣ק וְתִזְכְּרֵֽנִי׃אם ימות אדם, האם יחזור לחיים כל ימי צבאותיי? האם אחכה עד שיבוא תורותי?
אִם־יָמ֥וּת גֶּ֗בֶר הֲיִ֫חְיֶ֥ה כָּל־יְמֵ֣י צְבָאִ֣י אֲיַחֵ֑ל עַד־בּ֝֗וֹא חֲלִיפָתִֽי׃אתה תקרא ואני אענה לך, ותתגעגע לעמל ידיך.
תִּ֭קְרָא וְאָנֹכִ֣י אֶֽעֱנֶ֑ךָּ לְֽמַעֲשֵׂ֖ה יָדֶ֣יךָ תִכְסֹֽף׃כי עכשיו אתה סופר את צעדיי, ולא תשים לב לחטאיי.
כִּֽי־עַ֭תָּה צְעָדַ֣י תִּסְפּ֑וֹר לֹֽא־תִ֝שְׁמ֗וֹר עַל־חַטָּאתִֽי׃חוסר היציבות של האדם והטבע
חתמת את חטאי בשומר, והפכת את אשמתי למטען כבד שנופל עליי.
חָתֻ֣ם בִּצְר֣וֹר פִּשְׁעִ֑י וַ֝תִּטְפֹּ֗ל עַל־עֲוֺנִֽי׃אבל גם הר שמת בקרבת מקום יתפורר, וסלע יזוז ממקומו.
וְ֭אוּלָם הַר־נוֹפֵ֣ל יִבּ֑וֹל וְ֝צ֗וּר יֶעְתַּ֥ק מִמְּקֹמֽוֹ׃סלעים נשחקים על ידי מים, העפר שוטף את השכבות שלהם, וכך התקווה של האדם אבדה.
אֲבָנִ֤ים ׀ שָׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם תִּשְׁטֹֽף־סְפִיחֶ֥יהָ עֲפַר־אָ֑רֶץ וְתִקְוַ֖ת אֱנ֣וֹשׁ הֶאֱבַֽדְתָּ׃הכוח שלך ישיקע אותו לנצח, הוא ילך ופניו ישתנו, ואז תשלח אותו רחוק.
תִּתְקְפֵ֣הוּ לָ֭נֶצַח וַֽיַּהֲלֹ֑ךְ מְשַׁנֶּ֥ה פָ֝נָ֗יו וַֽתְּשַׁלְּחֵֽהוּ׃הגורל המנוכר של האדם
הילדים שלו יהיו מכובדים אבל הוא לא ידע זאת, והם יתאכזבו אבל הוא לא יבין אותם.
יִכְבְּד֣וּ בָ֭נָיו וְלֹ֣א יֵדָ֑ע וְ֝יִצְעֲר֗וּ וְֽלֹא־יָבִ֥ין לָֽמוֹ׃רק הגוף שלו יכאב ועליו, והנשמה שלו תתאבל עליו.
אַךְ־בְּ֭שָׂרוֹ עָלָ֣יו יִכְאָ֑ב וְ֝נַפְשׁ֗וֹ עָלָ֥יו תֶּאֱבָֽל׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
קצרות חיי האדם וקושי הדין
אָ֭דָם יְל֣וּד אִשָּׁ֑ה קְצַ֥ר יָ֝מִ֗ים וּֽשְׂבַֽע־רֹֽגֶז׃
כְּצִ֣יץ יָ֭צָא וַיִּמָּ֑ל וַיִּבְרַ֥ח כַּ֝צֵּ֗ל וְלֹ֣א יַעֲמֽוֹד׃
אַף־עַל־זֶ֭ה פָּקַ֣חְתָּ עֵינֶ֑ךָ וְאֹ֘תִ֤י תָבִ֖יא בְמִשְׁפָּ֣ט עִמָּֽךְ׃
מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֭הוֹר מִטָּמֵ֗א לֹ֣א אֶחָֽד׃
תקווה לעץ מול קושי האדם
אִ֥ם חֲרוּצִ֨ים ׀ יָמָ֗יו מִֽסְפַּר־חֳדָשָׁ֥יו אִתָּ֑ךְ חקו [חֻקָּ֥יו] עָ֝שִׂ֗יתָ וְלֹ֣א יַעֲבֽוֹר׃
שְׁעֵ֣ה מֵעָלָ֣יו וְיֶחְדָּ֑ל עַד־יִ֝רְצֶ֗ה כְּשָׂכִ֥יר יוֹמֽוֹ׃
כִּ֤י יֵ֥שׁ לָעֵ֗ץ תִּ֫קְוָ֥ה אִֽם־יִ֭כָּרֵת וְע֣וֹד יַחֲלִ֑יף וְ֝יֹֽנַקְתּ֗וֹ לֹ֣א תֶחְדָּֽל׃
אִם־יַזְקִ֣ין בָּאָ֣רֶץ שָׁרְשׁ֑וֹ וּ֝בֶעָפָ֗ר יָמ֥וּת גִּזְעֽוֹ׃
החוסר ודאות של חיי האדם
מֵרֵ֣יחַ מַ֣יִם יַפְרִ֑חַ וְעָשָׂ֖ה קָצִ֣יר כְּמוֹ־נָֽטַע׃
וְגֶ֣בֶר יָ֭מוּת וַֽיֶּחֱלָ֑שׁ וַיִּגְוַ֖ע אָדָ֣ם וְאַיּֽוֹ׃
אָֽזְלוּ־מַ֭יִם מִנִּי־יָ֑ם וְ֝נָהָ֗ר יֶחֱרַ֥ב וְיָבֵֽשׁ׃
וְאִ֥ישׁ שָׁכַ֗ב וְֽלֹא־יָ֫ק֥וּם עַד־בִּלְתִּ֣י שָׁ֭מַיִם לֹ֣א יָקִ֑יצוּ וְלֹֽא־יֵ֝עֹ֗רוּ מִשְּׁנָתָֽם׃
תקווה וחשש למות
מִ֤י יִתֵּ֨ן ׀ בִּשְׁא֬וֹל תַּצְפִּנֵ֗נִי תַּ֭סְתִּירֵנִי עַד־שׁ֣וּב אַפֶּ֑ךָ תָּ֤שִׁ֥ית לִ֖י חֹ֣ק וְתִזְכְּרֵֽנִי׃
אִם־יָמ֥וּת גֶּ֗בֶר הֲיִ֫חְיֶ֥ה כָּל־יְמֵ֣י צְבָאִ֣י אֲיַחֵ֑ל עַד־בּ֝֗וֹא חֲלִיפָתִֽי׃
תִּ֭קְרָא וְאָנֹכִ֣י אֶֽעֱנֶ֑ךָּ לְֽמַעֲשֵׂ֖ה יָדֶ֣יךָ תִכְסֹֽף׃
כִּֽי־עַ֭תָּה צְעָדַ֣י תִּסְפּ֑וֹר לֹֽא־תִ֝שְׁמ֗וֹר עַל־חַטָּאתִֽי׃
חוסר היציבות של האדם והטבע
חָתֻ֣ם בִּצְר֣וֹר פִּשְׁעִ֑י וַ֝תִּטְפֹּ֗ל עַל־עֲוֺנִֽי׃
וְ֭אוּלָם הַר־נוֹפֵ֣ל יִבּ֑וֹל וְ֝צ֗וּר יֶעְתַּ֥ק מִמְּקֹמֽוֹ׃
אֲבָנִ֤ים ׀ שָׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם תִּשְׁטֹֽף־סְפִיחֶ֥יהָ עֲפַר־אָ֑רֶץ וְתִקְוַ֖ת אֱנ֣וֹשׁ הֶאֱבַֽדְתָּ׃
תִּתְקְפֵ֣הוּ לָ֭נֶצַח וַֽיַּהֲלֹ֑ךְ מְשַׁנֶּ֥ה פָ֝נָ֗יו וַֽתְּשַׁלְּחֵֽהוּ׃
הגורל המנוכר של האדם
יִכְבְּד֣וּ בָ֭נָיו וְלֹ֣א יֵדָ֑ע וְ֝יִצְעֲר֗וּ וְֽלֹא־יָבִ֥ין לָֽמוֹ׃
אַךְ־בְּ֭שָׂרוֹ עָלָ֣יו יִכְאָ֑ב וְ֝נַפְשׁ֗וֹ עָלָ֥יו תֶּאֱבָֽל׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
איוב מתאר את קוצר ימיו של האדם ואת קשויות החיים.
קצרות חיי האדם וקושי הדין
איוב מתאר את שברירונות חיי האדם, שהם קצרים, נובלים וחוזרים כצל. הוא תוהה כיצד האדם, כה אנושי וחלש, מעז להטיל ספק ולעמוד למשפט מול הבורא, שכן אין אדם טהור מוחלט שיוכל לעמוד בטומאה.
תקווה לעץ מול קושי האדם
איוב מדבר על קוצר ימיו של האדם ועל חוסר היכולת לשנות את הגורל שנקבע לו. הוא משווה זאת לעץ שיש לו תקווה לצמיחה חדשה גם לאחר כריתה, בניגוד לאדם שגזרתו סופית גם אם שורשיו עמוקים.
החוסר ודאות של חיי האדם
הפסוקים משווים בין היכולת של צמח להתחדש כשיש מים, לבין גורלו של האדם שמת ואינו קם. בעוד שהטבע יכול להשתקם, האדם נשאר בשנת מותו ללא תקווה להתעוררות, כשהמים והנהר מתייבשים והכל כלה.
תקווה וחשש למות
איוב מבטא רצון עמוק להסתתר במקום המות עד שחמלתו של אלוהים תסתיים. הוא שואל האם לאחר המוות ישנה אפשרות לתחייה וציפייה לרגע שבו אלוהים יזכור אותו ויתגעגע למעשיו, בעודו מרגיש כי כעת אלוהים עוקב אחרי צעדיו וסופר את חטאיו.
חוסר היציבות של האדם והטבע
איוב מתאר את חוסר היכולת של האדם להתמודד עם חטאו ועם גורלו. הוא משווה את אנושותו לכוחות הטבע שמתפרקים ומשתנים, החל מהרים וסלעים ועד לעפר שנסחף. בסוף, הוא מדבר על כוח אלוהי שמשנה את פני האדם ומרחיק אותו מעמדו.
הגורל המנוכר של האדם
הפסוקים מתארים מצב של ניתוק ותסכול. האדם אינו מודע לכבוד ילדיו ואינו מבין את כאבם, בעוד שסבלו האישי מתבטא בכאב גופני וביגון נפשי עמוק.
הפרק מסיים בתיאור הגורל המנוכר של האדם המותקע בין לכת ובין מות.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַקּוֹשִׁי שֶׁל הַקִּיּוּם בְּעוֹלָם הַזֶּה
״כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת הָאָדָם, אָמַר לַתּוֹרָה, נַעֲשֶׂה אָדָם וְגוֹ' (בראשית א, כו). אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, הָאָדָם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע״
בַּמִּדְרָשׁ תַּנְחוּמָא, הַמְפֵּרֵט אֶת תְּהוּמַת הַבְּרִיאָה, מְסֻרְרִים עַל הַקּוֹשִׁי הַקַּיָּם בֵּין רֹב הַחֶסֶד לְבֵין טִבְעוֹת הָאָדָם. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּר שֶׁכְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, הַתּוֹרָה הִתְרוֹדְדָה. הִיא הִתְרִיעָה שֶׁהָאָדָם יִהְיֶה קְצַר יָמִים וְסָדוּר בְּזַעַם, וְאֵם הַקֹּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יַאֲרִיךְ אֶת אַפּוֹ, הָאָדָם יִכָּלֶה בְּחֵטְאוֹ. לְפִי הַמַּתְנָה הַזּוֹ, הַתְּשׁוּבָה הָאֱלֹהִית הִיא הַכְּבִידָה שֶׁל הַחֶסֶד הַמֻּחְלָט. כְּדֵי לְמַנְעוּת הַמַּחֲלוֹקֶת וְהַמַּעֲשִׂים הַקּוֹשִׁים, הַקֹּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲסַף אֶת הָעֲפָר מִאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. בְּכָךְ, הָאָרֶץ לֹא תּוּכַל לְטַעֲלֹת בְּחֶלְקָהּ, וְכָל אָדָם יִמְצָא מָקוֹם לְהִתְקַבֵּל בָּאָרֶל כְּשֶׁיָּשׁוּב אֶל עֲפָרוֹ.
מדרש תנחומא, פקודי ג׳:י״ז ↗התשוקה למעשה ידי האדם
״ואתה תצוה - הה"ד (איוב יד): תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף. בד' דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו, ואין תכסוף אלא תאוה, שנאמר (בראשית לב):״
בפרשנות למקרא, המדרש משתמש בפסוק מספר שמות כדי להסביר את המושג "תכסוף". לפי שמות רבה, המילה תכסוף מביאה איתה תחושה של תשוקה ורצון עז. המדרש מסביר שהקב"ה מתאווה למעשה ידיו של האדם, ודווקende חוסר ה"תכסוף" הוא למעשה חוסר תשוקה. הפרשן מפרט ארבעה דברים שבהם הקב"ה מתבטא בנשיאת עולמו של עם ישראל. הוא מציין כי הקב"ה סובל את עולמו של העולם, ומדגים זאת באמצעות פסוקים מספר ישעיהו ומספר במדבר על נשיאת המשכן. המדרש מדגיש כי בעוד שנראה שהכהנים הם אלו הנושאים את הקודש, בפועל הקב"ה הוא זה שסובל ומשגיח על הכל.
שמות רבה ל״ו:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
חיי האדם וגזרת המוות
״אם חרוצים ימיו. אם גמול זה הוא משתלם שחרוצים וקצובים ליום קבוע ומיועד למיתה:״
בפרק זה של ספר איוב, איוב מדבר על קושי החיים ועל חוסר הוודאות שבהם. הוא מתאר את האדם כמי שנולד ליום קצר ומוגבל, שאין לו אפשרות לשנות את גורלו או להאריך את ימיו. איוב מרגיש שהמוות הוא גבול בלתי נמנע שקובע את כל מה שקורה בחיים. רש"י מסביר על הפסוק החמישי כי הכוונה היא לימים שנקצבו מראש למיתה, כלומר שהיום של האדם הוא מוגדר וקבוע מראש עבור סיומו. איוב מתמודד עם המציאות שבה האדם אינו יכול לברוח מהגורל שנקבע לו.
רש״י על איוב 14:5:1 ↗קצרות החיים וסוף המועד
״ותטפול על עוני. נתחברת על עוני:״
בפרק זה של ספר איוב, איוב מדבר על קושי ועל חוסר וודאות לגבי גורל האדם. הוא מתאר את חיי האדם כקצרים, מלאים בייסורים ומשתנים ללא הפסקה. איוב תוהה האם לאחר המוות יש תקווה או שמא הכל מסתיים בחושך. הוא משווה את האדם לעץ שניתן להחיים מחדש, בעוד שהאדם מת מבלי יכולת חזרה. הטקסט מציג את תחושת המצוקה של איוב מול חוקי הטבע. רש"י, בפירושו על פסוק יז, מסביר שהביטוי "ותטפול על עוני" משמעותו שהסבל והקושי נצמדים לאדם ומתחברים אליו. הדיון בפרק מתמקד במתח שבין רגע הפגיעה של האל לבין הרצון של האדם למצוא מנוחה.
רש״י על איוב 14:17:2 ↗התקווה והשינוי בחיי האדם
״שעה - הרפה, כמו: שעו מני.״
בפרק זה, איוב מתאר את קושי הקיום האנושי ואת חוסר הוודאות של החיים. הוא מדבר על האדם שנולד בקושי ומת בייאוש, תוך שהוא משווה את חיי האדם לעץ שנכרת ומת. איוב מבקש שהבורא יזכור את האדם גם כשהוא נחלש ומתחלש, כפי שניתן להבין מהמילה "שעה" המציינת רפיון. הטקסט מציג את האדם כייצור שרעב וחלש מול הגורל. פירושו של אבן עזרא על פסוק שישי מרחיב על המילה "שעה" ומתפרש כפעולה של הרפיה או חולשה. החקירה בפרק זה מתמקדת במתח שבין רצון להישאר לבין הכוח הנעלם שמשנה את מצב היצור בכל רגע.
אבן עזרא על איוב 14:6:1 ↗קִיצוֹת הַחַיִים וְהַמַּעֲמָקִים שֶׁבַּסֵּפֶר
״לא תשמור - רק על חטאתי וכמהו: אין טוב באדם שיאכל ושתה, כאשר פירשתי בספר קהלת.״
בְּפֶרֶק הַאַרְבַּע עֶשְׂרֵה מִסְפַּר אִיּוֹב, אִיּוֹב מְבַטֵּא אֶת כְּבִידַת הַקַּיָּם וְאֶת הַחֶרְדָּה מִן הַמָּוֶת. הוּא מְתָאֵר אֶת הָאָדָם כְּיֵצֶר קָצָר וְסָדוּר, שֶׁאֵין לוֹ יוֹצֵר שֶׁיּוּכַל לִשְׁמֹר עָלָיו מִן הַשִּׁיטָה. הַטֶּקסט מַדְגִּישׁ אֶת הַחַיִים כְּמַסָּע קָצָר וּמְלֵא סֵכָנוֹת, בְּלִי אֶפְשָׁרוּת לְהַחְזִיר אֶת הַזְּמַן אֲפִלּוּ כְּעֵץ שֶׁנִּכְרַת וְמַצְמִיחַ שׁוּב. הַפּרשן אֶבֶן עֶזְרָא, בְּקִיצוֹת הַדְּרִיכִים, מְסַבֵּר אֶת הַפֶּסַק "לֹא תִשְׁמֹר" כְּבִלְבִּל הַמַּשְׁמָע: אִיּוֹב מַתְחַנֵּן שֶׁהָאֱלֹהִים לֹא יִשְׁמֹר עַל חֲטָאִיו וְלֹא יַגְדִּיל אֶת הַמִּשְׁפָּט עָלָיו. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה מַדְגִּישׁ שֶׁהַמַּטָרָה הִיא לְהַפְחִית אֶת הַהַתְעַלּוּת עַל הַחֲטָא, וְלֹא לְהַחְלִיט שֶׁאֵין טוֹב בָּאָדָם כְּלָל.
אבן עזרא על איוב 14:16:1 ↗