בַּזְּמַן הַזֶּה, כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם, יוֹצִיאּוּ אֶת הָעֶצְמוֹת שֶׁל מַלְכֵי יְהוּדָה, שֶׁל שָׂרֶיהָ, שֶׁל הַכֹּהֲנִים, שֶׁל הַנְּבִיאִים וְשֶׁל תּוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם מִקִּבְרוֹתֵיהֶם.
בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהוָ֡ה ויציאו [יוֹצִ֣יאוּ] אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת ׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃ירמיהו · פרק ח׳
גּוֹלִיּוּת הָעֶצְמוֹת וְגָזַר הַמָּוֶת
מִסְפָּר הַקְּבָרִים, הַמְּחִים הַמְּבַדִּים וְהַמְּחַפְּשִׁים הַמְּבַטְּלִים אֶת הַתּוֹרָה
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ירמיהו ח׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
גּוֹלִיּוּת הָעֶצְמוֹת וְגָזַר הַמָּוֶת
הָעֶצְמוֹת הַלָּלוּ יִהְיוּ פְּרוֹשׂוֹת לַשֶּׁמֶשׁ, לַיָּרֵחַ וְלְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם שֶׁהֵם אָהֲבוּ, שֶׁעָבְדוּ, שֶׁהלָּכוּ אַחֲרֵיהֶם, שֶׁחִפְּשׁוּ וְשֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם; הֵם לֹא יֵעָשְׂפוּ וְלֹא יְקֻבְּרוּ, אֶלָּא יִשְׁכְּבוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל ׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃לְכָל הַשְּׁאֵרִיּוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוּ מֵהַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת, בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִדְחִיתִי שָׁם, הַמָּוֶת יִהְיֶה בָּחַר מֵהַחַיִּים, כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם צְבָאוֹת.
וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּ֔ים לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ (ס)וְאָמַרְתָּ לָהֶם: כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם, הַאִם יִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ? אִם יָשׁוּבוּ, הַאִם לֹא יָשׁוּבוּ?
וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲיִפְּל֖וּ וְלֹ֣א יָק֑וּמוּ אִם־יָשׁ֖וּב וְלֹ֥א יָשֽׁוּב׃חוסר הידיעה של עם ישראל
למה העם הזה מרד בירושלים? היא הפכה למרדנית ומוקשת. הם נאחזים בדרכי הרשע ולא רוצים לחזור.
מַדּ֨וּעַ שׁוֹבְבָ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה יְרוּשָׁלִַ֖ם מְשֻׁבָ֣ה נִצַּ֑חַת הֶחֱזִ֙יקוּ֙ בַּתַּרְמִ֔ית מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃הקשבתי וניסיתי להבין, אבל הם לא מדברים נכון. אף אחד לא מרגיש צער על הרע שעשה, ואינו שואל: "מה עשיתי?". כולם חוזרים בנחישות, כמו סוסים שרצים בשיא המרוץ במלחמה.
הִקְשַׁ֤בְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙ לוֹא־כֵ֣ן יְדַבֵּ֔רוּ אֵ֣ין אִ֗ישׁ נִחָם֙ עַל־רָ֣עָת֔וֹ לֵאמֹ֖ר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתִי כֻּלֹּ֗ה שָׁ֚ב במרצותם [בִּמְר֣וּצָתָ֔ם] כְּס֥וּס שׁוֹטֵ֖ף בַּמִּלְחָמָֽה׃אפילו החסידה בשמיים יודעת מתי להגיע. גם העגור, השקנאי והעגור שומרים על הזמן המתאים להם. אבל עמי לא מכיר את משפט הַשֵּׁם.
גַּם־חֲסִידָ֣ה בַשָּׁמַ֗יִם יָֽדְעָה֙ מֽוֹעֲדֶ֔יהָ וְתֹ֤ר וסוס [וְסִיס֙] וְעָג֔וּר שָׁמְר֖וּ אֶת־עֵ֣ת בֹּאָ֑נָה וְעַמִּ֕י לֹ֣א יָֽדְע֔וּ אֵ֖ת מִשְׁפַּ֥ט יְהוָֽה׃איך אתם יכולים להגיד: "אנחנו חכמים, והתורה של הַשֵּׁם איתנו"? למעשה, הסופרים הכורי המצאות שקר.
אֵיכָ֤ה תֹֽאמְרוּ֙ חֲכָמִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וְתוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה אִתָּ֑נוּ אָכֵן֙ הִנֵּ֣ה לַשֶּׁ֣קֶר עָשָׂ֔ה עֵ֖ט שֶׁ֥קֶר סֹפְרִֽים׃שקר החכמים והחורבן הבא
החכמים הוליכו שולל, הם נתפסו, כי הם דחו את דברי ה' ואין להם שום חוכמה.
הֹבִ֣ישׁוּ חֲכָמִ֔ים חַ֖תּוּ וַיִּלָּכֵ֑דוּ הִנֵּ֤ה בִדְבַר־יְהוָה֙ מָאָ֔סוּ וְחָכְמַֽת־מֶ֖ה לָהֶֽם׃ (ס)לכן אתן את נשותיהם לאחרים, ושדותיהם יהיו ירושה לאחרים, כי מקטן ועד גדול כולם מבצעים פשע, מנביא ועד כהן, כולם עושים שקר.
לָכֵן֩ אֶתֵּ֨ן אֶת־נְשֵׁיהֶ֜ם לַאֲחֵרִ֗ים שְׂדֽוֹתֵיהֶם֙ לְי֣וֹרְשִׁ֔ים כִּ֤י מִקָּטֹן֙ וְעַד־גָּד֔וֹל כֻּלֹּ֖ה בֹּצֵ֣עַ בָּ֑צַע מִנָּבִיא֙ וְעַד־כֹּהֵ֔ן כֻּלֹּ֖ה עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר׃הם מרפאים את פצע בת עמי באופן שטחי, ואומרים שלום, שלום, אבל אין שלום.
וַיְרַפּ֞וּ אֶת־שֶׁ֤בֶר בַּת־עַמִּי֙ עַל־נְקַלָּ֔ה לֵאמֹ֖ר שָׁל֣וֹם ׀ שָׁל֑וֹם וְאֵ֖ין שָׁלֽוֹם׃הם נבוכו בגלל הדבר המגעיל שעשו, אבל הם גם לא מתביישים ולא נבוכים, וגם לא מבינים את הטעות שלהם. לכן הם יקרסו יחד עם הנופלים ברגע המשפט שלהם, הם יכשלו, אמר ה'.
הֹבִ֕שׁוּ כִּ֥י תוֹעֵבָ֖ה עָשׂ֑וּ גַּם־בּ֣וֹשׁ לֹֽא־יֵבֹ֗שׁוּ וְהִכָּלֵם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ לָכֵ֞ן יִפְּל֣וּ בַנֹּפְלִ֗ים בְּעֵ֧ת פְּקֻדָּתָ֛ם יִכָּשְׁל֖וּ אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)חֶרְפַּת הַמְּסִירָה וְהַחֶרֶב הַבָּאָה
הַשֵּׁם אוֹמֵר: אֲנִי אֶאֱסֹף אוֹתָם. בַּגֶּפֶן אֵין עֲנָבִים וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהָעֵל נָבָל, וְאֶתְּנָה לָהֶם לַעֲבֹר.
אָסֹ֥ף אֲסִיפֵ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אֵין֩ עֲנָבִ֨ים בַּגֶּ֜פֶן וְאֵ֧ין תְּאֵנִ֣ים בַּתְּאֵנָ֗ה וְהֶֽעָלֶה֙ נָבֵ֔ל וָאֶתֵּ֥ן לָהֶ֖ם יַעַבְרֽוּם׃לָמָּה אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים כָּאן? אָסְפוּ אוֹתָנוּ וְנָבֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמֶה שָׁם. כִּי הַשֵּׁם אֱלֹהֵינוּ הִשְׁתַּקְנוּ וְהִשְׁקָנוּ מַיִם רָעֲבָנִים, כִּי חָטָאנוּ לַהַשֵּׁם.
עַל־מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים הֵֽאָסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֙נוּ֙ וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי־רֹ֔אשׁ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַיהוָֽה׃על המילים
הַשְׁקָנוּ מֵי־רֹאשׁ: הַמִּקְצָע הַמּוּתְרָם הַמְסַרֵּט אֶת הַמַּעֲמָד הָעַצְבּוֹנִי (יְרִיחַ הַמַּיִם).
קוֹוי לְשָׁלוֹם, אַךְ אֵין טוֹב לְעֵת רִפּוּי, וְהִנֵּה הַזְּמַן הַזֶּה.
קַוֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין ט֑וֹב לְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖ה וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה׃מִדָּן נִשְׁמַע הָרַעַשׁ שֶׁל סוּסֵי הַצָּבָא, מֵקוֹל הַצְּעָקוֹת שֶׁל הַמְּבַשְּׂרִים הַחֲזָקִים. כָּל הָאָרֶץ רָעֲשָׁה. הֵם בָּאוּ וְאָכְלוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת כָּל שֶׁבָּהּ, אֶת הָעִיר וְאֶת יוֹשְׁבֶיהָ.
מִדָּ֤ן נִשְׁמַע֙ נַחְרַ֣ת סוּסָ֗יו מִקּוֹל֙ מִצְהֲל֣וֹת אַבִּירָ֔יו רָעֲשָׁ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וַיָּב֗וֹאוּ וַיֹּֽאכְלוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ (ס)זעקת העם וסכנת הנחשים
כי הנה אני שולח בכם נחשים, נחשי צופים שאין להם סוד, והם ינשכו בכם, נא הַשֵּׁם.
כִּי֩ הִנְנִ֨י מְשַׁלֵּ֜חַ בָּכֶ֗ם נְחָשִׁים֙ צִפְעֹנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם לָ֑חַשׁ וְנִשְּׁכ֥וּ אֶתְכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)הצער שלי גורם לי להרגיש רע, הלב שלי כואב לי.
מַבְלִ֥יגִיתִ֖י עֲלֵ֣י יָג֑וֹן עָלַ֖י לִבִּ֥י דַוָּֽי׃הנה קול זעקת בת עמי מארצות רחוקות. האם הַשֵּׁם לא נמצא בציון? האם המלך לא נמצא בה? מדוע הכעסו אותי עם פסליהם ובלילות שווא שלהם?
הִנֵּה־ק֞וֹל שַֽׁוְעַ֣ת בַּת־עַמִּ֗י מֵאֶ֙רֶץ֙ מַרְחַקִּ֔ים הַֽיהוָה֙ אֵ֣ין בְּצִיּ֔וֹן אִם־מַלְכָּ֖הּ אֵ֣ין בָּ֑הּ מַדּ֗וּעַ הִכְעִס֛וּנִי בִּפְסִלֵיהֶ֖ם בְּהַבְלֵ֥י נֵכָֽר׃עבר זמן הקציר, נגמר זמן הקיץ, אבל אנחנו עדיין לא נשמנו.
עָבַ֥ר קָצִ֖יר כָּ֣לָה קָ֑יִץ וַאֲנַ֖חְנוּ ל֥וֹא נוֹשָֽׁעְנוּ׃הכאב על חורבן עמנו
על השבר של בת עמי נשברתי, וקצתי בשממה, וזה מחזיק אותי.
עַל־שֶׁ֥בֶר בַּת־עַמִּ֖י הָשְׁבָּ֑רְתִּי קָדַ֕רְתִּי שַׁמָּ֖ה הֶחֱזִקָֽתְנִי׃האם אין מרפא בגלעד? האם אין שם רופא? מדוע לא עלתה רפואת בת עמי?
הַצֳרִי֙ אֵ֣ין בְּגִלְעָ֔ד אִם־רֹפֵ֖א אֵ֣ין שָׁ֑ם כִּ֗י מַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א עָֽלְתָ֔ה אֲרֻכַ֖ת בַּת־עַמִּֽי׃מי ייתן וראשי יהיה מים, ועיני תהיה מעיין דמעות, ואבכה יום ולילה על הנרצחים של בת עמי.
מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר דִּמְעָ֑ה וְאֶבְכֶּה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֵ֖ת חַֽלְלֵ֥י בַת־עַמִּֽי׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
גּוֹלִיּוּת הָעֶצְמוֹת וְגָזַר הַמָּוֶת
בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהוָ֡ה ויציאו [יוֹצִ֣יאוּ] אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת ׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃
וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל ׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃
וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּ֔ים לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ (ס)
וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲיִפְּל֖וּ וְלֹ֣א יָק֑וּמוּ אִם־יָשׁ֖וּב וְלֹ֥א יָשֽׁוּב׃
חוסר הידיעה של עם ישראל
מַדּ֨וּעַ שׁוֹבְבָ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה יְרוּשָׁלִַ֖ם מְשֻׁבָ֣ה נִצַּ֑חַת הֶחֱזִ֙יקוּ֙ בַּתַּרְמִ֔ית מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃
הִקְשַׁ֤בְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙ לוֹא־כֵ֣ן יְדַבֵּ֔רוּ אֵ֣ין אִ֗ישׁ נִחָם֙ עַל־רָ֣עָת֔וֹ לֵאמֹ֖ר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתִי כֻּלֹּ֗ה שָׁ֚ב במרצותם [בִּמְר֣וּצָתָ֔ם] כְּס֥וּס שׁוֹטֵ֖ף בַּמִּלְחָמָֽה׃
גַּם־חֲסִידָ֣ה בַשָּׁמַ֗יִם יָֽדְעָה֙ מֽוֹעֲדֶ֔יהָ וְתֹ֤ר וסוס [וְסִיס֙] וְעָג֔וּר שָׁמְר֖וּ אֶת־עֵ֣ת בֹּאָ֑נָה וְעַמִּ֕י לֹ֣א יָֽדְע֔וּ אֵ֖ת מִשְׁפַּ֥ט יְהוָֽה׃
אֵיכָ֤ה תֹֽאמְרוּ֙ חֲכָמִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וְתוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה אִתָּ֑נוּ אָכֵן֙ הִנֵּ֣ה לַשֶּׁ֣קֶר עָשָׂ֔ה עֵ֖ט שֶׁ֥קֶר סֹפְרִֽים׃
שקר החכמים והחורבן הבא
הֹבִ֣ישׁוּ חֲכָמִ֔ים חַ֖תּוּ וַיִּלָּכֵ֑דוּ הִנֵּ֤ה בִדְבַר־יְהוָה֙ מָאָ֔סוּ וְחָכְמַֽת־מֶ֖ה לָהֶֽם׃ (ס)
לָכֵן֩ אֶתֵּ֨ן אֶת־נְשֵׁיהֶ֜ם לַאֲחֵרִ֗ים שְׂדֽוֹתֵיהֶם֙ לְי֣וֹרְשִׁ֔ים כִּ֤י מִקָּטֹן֙ וְעַד־גָּד֔וֹל כֻּלֹּ֖ה בֹּצֵ֣עַ בָּ֑צַע מִנָּבִיא֙ וְעַד־כֹּהֵ֔ן כֻּלֹּ֖ה עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר׃
וַיְרַפּ֞וּ אֶת־שֶׁ֤בֶר בַּת־עַמִּי֙ עַל־נְקַלָּ֔ה לֵאמֹ֖ר שָׁל֣וֹם ׀ שָׁל֑וֹם וְאֵ֖ין שָׁלֽוֹם׃
הֹבִ֕שׁוּ כִּ֥י תוֹעֵבָ֖ה עָשׂ֑וּ גַּם־בּ֣וֹשׁ לֹֽא־יֵבֹ֗שׁוּ וְהִכָּלֵם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ לָכֵ֞ן יִפְּל֣וּ בַנֹּפְלִ֗ים בְּעֵ֧ת פְּקֻדָּתָ֛ם יִכָּשְׁל֖וּ אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)
חֶרְפַּת הַמְּסִירָה וְהַחֶרֶב הַבָּאָה
אָסֹ֥ף אֲסִיפֵ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אֵין֩ עֲנָבִ֨ים בַּגֶּ֜פֶן וְאֵ֧ין תְּאֵנִ֣ים בַּתְּאֵנָ֗ה וְהֶֽעָלֶה֙ נָבֵ֔ל וָאֶתֵּ֥ן לָהֶ֖ם יַעַבְרֽוּם׃
עַל־מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים הֵֽאָסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֙נוּ֙ וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי־רֹ֔אשׁ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַיהוָֽה׃
קַוֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין ט֑וֹב לְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖ה וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה׃
מִדָּ֤ן נִשְׁמַע֙ נַחְרַ֣ת סוּסָ֗יו מִקּוֹל֙ מִצְהֲל֣וֹת אַבִּירָ֔יו רָעֲשָׁ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וַיָּב֗וֹאוּ וַיֹּֽאכְלוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ (ס)
זעקת העם וסכנת הנחשים
כִּי֩ הִנְנִ֨י מְשַׁלֵּ֜חַ בָּכֶ֗ם נְחָשִׁים֙ צִפְעֹנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם לָ֑חַשׁ וְנִשְּׁכ֥וּ אֶתְכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)
מַבְלִ֥יגִיתִ֖י עֲלֵ֣י יָג֑וֹן עָלַ֖י לִבִּ֥י דַוָּֽי׃
הִנֵּה־ק֞וֹל שַֽׁוְעַ֣ת בַּת־עַמִּ֗י מֵאֶ֙רֶץ֙ מַרְחַקִּ֔ים הַֽיהוָה֙ אֵ֣ין בְּצִיּ֔וֹן אִם־מַלְכָּ֖הּ אֵ֣ין בָּ֑הּ מַדּ֗וּעַ הִכְעִס֛וּנִי בִּפְסִלֵיהֶ֖ם בְּהַבְלֵ֥י נֵכָֽר׃
עָבַ֥ר קָצִ֖יר כָּ֣לָה קָ֑יִץ וַאֲנַ֖חְנוּ ל֥וֹא נוֹשָֽׁעְנוּ׃
הכאב על חורבן עמנו
עַל־שֶׁ֥בֶר בַּת־עַמִּ֖י הָשְׁבָּ֑רְתִּי קָדַ֕רְתִּי שַׁמָּ֖ה הֶחֱזִקָֽתְנִי׃
הַצֳרִי֙ אֵ֣ין בְּגִלְעָ֔ד אִם־רֹפֵ֖א אֵ֣ין שָׁ֑ם כִּ֗י מַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א עָֽלְתָ֔ה אֲרֻכַ֖ת בַּת־עַמִּֽי׃
מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר דִּמְעָ֑ה וְאֶבְכֶּה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֵ֖ת חַֽלְלֵ֥י בַת־עַמִּֽי׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַנְּבִיא יִרְמְיָהוּ מְתָאֵר אֶת הַמְּזוֹרָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל הַשּׁוֹבִים מִן הַמְּדִינָה, אֶת הַמְּחִים הַמְּבַדִּים אֶת הַמְּסֹרֶת וְאֶת הַכְּאֵב הָעֶמֹק עַל הַחֶרְבּוֹן הַבָּא.
גּוֹלִיּוּת הָעֶצְמוֹת וְגָזַר הַמָּוֶת
הַנָּבִיא יֶרְמְיָהוּ מַתְכּוֹןֵן לְתֶקֶת הַגּוֹלִיּוּת שֶׁל מַלְכֵי יְהוּדָה וְשָׂרֶיהָ, שֶׁעֶצְמוֹתֵיהֶם יוֹצְאוּ מִקִּבְרוֹתֵיהֶם וְיִשְׁכְּבוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם בְּחֹלָל. הַמַּמְלָכָה הַנִּשְׁאָרָה תִּקְבֹּעַ אֶת מָוְתָהּ כְּעוֹנֶשׁ עַל הַעֲבֹדָה הַכְּפֵרִית, וְהַשֵּׁם מְשַׁאל בְּסַפְקָן אִם הָעָם יָשׁוּב מִדַּרְכָּיו.
חוסר הידיעה של עם ישראל
הנביא ירמיהו מתאר את מרד העם בירושלים ואת חוסר הרצון שלהם לחזור בתשובה. בניגוד לבעלי החיים בטבע השומרים על סדרי הזמן הטבעיים, העם אינו מכיר את משפט הַשֵּׁם ומתיימר להיות חכם בעוד שהוא חי בשקר.
שקר החכמים והחורבן הבא
הפסוקים מתארים את כישלונם של החכמים, הנביאים והכהנים, שדחו את דברי ה' ומובילים את העם לשקר ופשע. הם מנסים להציע שלום כוזב בעוד שהמציאות קשה, ולכן הם יקבלו את דינם ביום המשפט.
חֶרְפַּת הַמְּסִירָה וְהַחֶרֶב הַבָּאָה
הַנָּבִיא מַתְכַּן אֶת הַמְּצִיאוּת הַקָּשָׁה: הַשֵּׁם מַכְרִיעַ עַל הַיְּצוּרִים שֶׁחָטְאוּ, כְּמוֹ פְּרִי הַגֶּפֶן הַנִּבְלִים. הָעָם מְחַפֵּשׂ מִקְלָט בָּעָרִים הַמִּבְצָרוֹת, אַךְ הַמַּצָּב הַקָּשֶׁה מַמְשִיךְ. הַצָּבָא הַבָּא מִדָּן מְבַשֵּׁר בְּקִישׁוֹן הַחֶרֶב שֶׁתִּכְלֶה אֶת הָאָרֶץ כֻּלָּה.
זעקת העם וסכנת הנחשים
ירמיהו מתאר את השליחות הקשה של נחשים שיכסו את העם, ומבטא את כאבו על פגיעת העם באלוהים. הוא מתאר את זעקת העם הרחוק ומביע תסכול מכך שהזמן עובר ללא גאולה.
הכאב על חורבן עמנו
ירמיהו מבטא את קורע הלב שלו על החורבן והסבל של עמו. הוא שואל על היעדר מרפא בגלעד ומבטא רצון עז לבכות ללא הפסקה על אלו שנרצחו, תוך שימוש בדימויים של שבר נפשי וצורך במים ודמעות כדי להוציא את הכאב.
הַטֶּקסט מְתָאֵר אֶת מַצָּב הַחֶרְבּוֹן וְאֶת הַמְּצִיאוּת הַקָּשָׁה שֶׁל הָעָם בְּעֵת הַמּוֹצָר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חֲפִירַת הָעֲצָמוֹת וְהַעֲלָמַת הַכְּבֻדָּה
״שְׁלַחוּ לֵיהּ: תָּא אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁלְחוּ כַר מוֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן״. שְׁלַח לְהוּ: אִי אָתֵינָא, לֵית לִי דּוּכְתָּא דְּיָתֵיבְנָא בֵּיהּ.״
בְּמַקְור הַמִּצְעָר, בִּסְפַר סַנְהֶדְרִין, מְסֻרֶרֶת הַמִּפְגָּשׁ שֶׁל הַמְּבַשְּׂרִים עִם הַמּוֹשֵׁל. הַמְּבַשֵׁרִים מְזַמְנִים אוֹתוֹ לָבוֹא אֶל הָהָר, כְּמוֹ שֶׁנִּכְתָּב עַל הַמַּסָּע מֵהַסֶּלַע וְעַד הַר בַּת צִיּוֹן. הַמּוֹשֵׁל מִתְנַסֵּל וְאוֹמֵר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לָשֶׁבֶת בּוֹ. הַמְּבַשֵּׂרִים מַשְׁלִיםִים עַל זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁקִּבְרוֹתָם כְּבָר פְּתוּחוֹת וּמְפוּזָרוֹת. הַמָּקוֹר מְצַטֵּט אֶת הַנְּבִיאָה עַל הַזְּמַן שֶׁבּוֹ הַשֵּׁם יְהַצִּיא אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה, הַשָּׂרִים, הַכֹּהֲנִים, הַנְּבִיאִים וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם מִקִּבְרֵיהֶם. הָעֲצָמוֹת יִהְיוּ חֲשׁוּפוֹת לַשֶּׁמֶשׁ, לַיָּרֵחַ וְלְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, כִּי הֵם אֲהַבּוּ, עָבְדוּ וְהָלְכוּ אַחֲרֵי הָאֱלֹהִים הַזֶּה. הַתַּעֲלוּמָה הַזֹּאת מְתָאֶרֶת אֶת הַשְּׁמִידָה הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁל הַכְּבֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה.
סנהדרין צ״ו ב:י״ד ↗העומק של דבר ה'
״והנפש אשר תעשה ביד רמה זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיה. (את ה' הוא מגדף) שהיה יושב ודורש בהגדה של דופי לפני המקום. אמר״
בפִּי סִפְרִי בְּמִדְבָּר, מְבואִים כַּאן דִּבְרֵי חֲכָםֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַחֲשִיבוּת הַמְּדֻגֶּשֶׁת שֶׁל דְּבַר הַשֵּׁם. הַמְּסַבֶּלֶת הַמֶּרְכָּזִית בַּדִּרְשׁ הִיא הַהַבְדָּל הַמַּדִּיק שֶׁל הַמְּשִׁימָה הַמְּפַרֶּשֶׁת אֶת הַכֹּחַ הַמַּשְׁפִּיעַ עַל הָעוֹלָם. הַמְּסַבֵּלֶת מְסַבֶּרֶת כִּי מִי שֶׁמְּגַלֶּה פְּנֵי הַתּוֹרָה וְדָרֵשׁ בָּהּ עֹמֶק, מְבִיא עַל עַצְמוֹ הַשְׁלָכָה כְּבָרָה. הַדִּרְשׁ מְבִיא הַבְלָה בֵּין הַמְּשִׁימָה שֶׁכְּבָר "גָּרְפָּה אֶת הַקַּעֲרָה" לְבֵין הַמְּשִׁימָה שֶׁל "חֶסְרוֹן מְעַט מִן הַקַּעֲרָה". הַמְּסַלְקֵלִים בַּדִּרְשׁ, כְּמוֹ רַבִּי עַקִיבָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵל, מַדְגִּישִׁים אֶת הַהַשְׁלָכָה הַנֶּצֶחִית שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה. הַדִּרְשׁ מְצַיֵּן כִּי הַמְּבַטֵּל אֶת דְּבַר הַשֵּׁם בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְבַטֵּל אֶת הַקֶּשֶׁר לָעוֹלָם הַבָּא. הַמְּסַבֵּלֶת מַדְגִּישָׁה כִּי הַכְּרָת הַקֶּשֶׁר הִיא הַפְסָקָה בַּמַּעֲשֶׂה, וְכָךְ הַמִּשְׁמַעוּת שֶׁל הַדָּבָר הַתּוֹרָנִי הִיא הַמְּשִׁימָּה הַמְּבַטֶּלֶת אֶת הַבְּרִית.
ספרי במדבר קי״ב:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
המשפט והצדק בירמיהו
״לא כן. לא בדין כמו כן בנות צלפחד (במדבר כ״ז:ז׳):״
בפסוק זה, ירמיהו מתאר מצב של חוסר צדק ואיבוד מוסר. הוא משווה בין הדרך שבה צריכה להתנהל מערכת המשפט לבין המציאות הקיימת. המקרה מראה שהמשפט אינו עובד כראוי, כפי שהדבר ניכר בשינוי הסטנדרטים של הצדק. רש"י מסביר את הפסוק באמצעות השוואה למקרה של בנות צלפחד במדבר. לפי פירושו, בבנות צלפחד היה משפט שונה, אך כאן מדובר על חוסר דין. הפרשן מציע שהפסוק מדגיש את התקלה בדרך שבה מתנהלים בבית המשפט בסיטואציה זו.
רש״י על ירמיהו 8:6:1 ↗הקושי לשמוע את הקול
״נחשים צפעונים. לסוף שבעים שנה נעשה צפע ואוטם אזנו שלא ישמע לקול חבר המלחשו שנאמר כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נח) הוא שנאמר אשר״
בפסוק זה, ירמיהו מתאר את הכאב הגדול שעל המצב, כשהוא משתמש בדימוי של צפע וצפעונים שנוגסים בעם. המקור מביא את פי רש"י, שמסביר שהצפע והצפעונים הם סמל למצב שבו האוזניים נסגרות ואינן יכולות עוד לשמוע את הקול המזהיר. לפי רש"י, זהו מצב של חרשות שבו אין אפשרות עוד להשפיע או להזהיר את העם. רש"י מתבסס על פסוק מתהלים כדי להדגיש את חוסר היכולת לשמוע, ומתאר את המצב כזה שבו האוזן אטמה ואינה קשובה. הפירוש מתמקד בתוצאה של חוסר השמיעה כחלק מהעונש או המצב שמתואר בנבואה, ואינו מציע פרשנות נוספת מעבר להבנת החרשות כחלק מהתמונה המקצעת בירמיהו.
רש״י על ירמיהו 8:17:1 ↗המרדף אחרי הרע
״כסוס. כמו הסוס הרודף במלחמה כנחל שוטף ועם כי הוא בנפשו כן הם רודפים אחר הרעות עם כי מאבדים נפשם בזה:״
בפרק שמיני של ספר ירמיהו, הנביא מתאר מצב של חוסר יציבות ורדיפה אחרי דברים שאינם מועילים. הדימוי של הסוס הרודף במלחמה וכנחל שוטף מדגיש את עוצמת הדחף, אך גם את חוסר השליטה. המרדף הזה הוא לא רק פיזי, אלא רוחני ומוסרי. מצודת דוד מסביר כי בדומה לסוס במלחמה או לנחל שוטף, כך גם האנשים רודפים אחרי הרעות. למרות שהם עושים זאת מתוך רצון פנימי עז, המרדף הזה גורם להם לאבד את הנפש. המפרש מדגיש שהרע הזה הוא המנוע של הפעולה, אך המחיר הוא אובדן עצמי.
מצודת דוד על ירמיהו 8:6:3 ↗חוסר אונים מול אויב חסר רחמים
״משלח בכם. אגרה בהם נחשים רעים אשר אין מועיל להם לחש והם ינשכו אתכם ר״ל לא תוכלו לרצות את האויב בדברים רכים ותחנונים:״
בפסוק זה מופיע דימוי של נחשים רעים שאין להם תועלת מלחש. המצודת דוד מסביר כי הנחשים הללו מייצגים אויב שאינו מושפע מתחנונים או ממילים רכות. הדימוי מדגיש את המצב שבו לא ניתן להרגיע את העוינות באמצעות דיבור משכנע. הפרשן מפרש את המקרה כך שאין אפשרות לרצות את האויב באמצעים רגילים. לפי גישה זו, הנשיכה של הנחש מסמלת פגיעה שאינה ניתנת למניעה על ידי שכנוע או תפילה. ההסבר מתמקד בחוסר היכולת להשפיע על כוונות האויב שאינו נסוג מפני מילים רכות.
מצודת דוד על ירמיהו 8:17:1 ↗