הדבר שהיה לירמיהו מֵאֵת הַשֵּׁם אחרי שנבזרעדן, רב הטבחים מהרמה, שלח אותו, היה כשלקחו אותו כשהוא בכבול בתוך כל הגולים בירושלים ויהודה שבבבל.
הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה אַחַ֣ר ׀ שַׁלַּ֣ח אֹת֗וֹ נְבוּזַרְאֲדָ֛ן רַב־טַבָּחִ֖ים מִן־הָֽרָמָ֑ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֹת֗וֹ וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙ בְּת֨וֹךְ כָּל־גָּל֤וּת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ וִֽיהוּדָ֔ה הַמֻּגְלִ֖ים בָּבֶֽלָה׃ירמיהו · פרק מ׳
שחרור ירמיה והנהגת גדליה
ירמיה משתחרר מהשבי, נבזראדן מציע עזרה, וגדעליה ממונה על השארית בארץ
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ירמיהו מ׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
שחרור ירמיה והצעת נבזרעדן
רב הטבחים לקח את ירמיה ואמר לו: הַשֵּׁם אלוהיך דיבר את הרע הזה על המקום הזה.
וַיִּקַּ֥ח רַב־טַבָּחִ֖ים לְיִרְמְיָ֑הוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ דִּבֶּר֙ אֶת־הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃והַשֵּׁם עשה כפי שדיבר, כי חטאתם לַשֵּׁם ולא שמעתם לקולו, ולכן קרה לכם הדבר הזה.
וַיָּבֵ֥א וַיַּ֛עַשׂ יְהוָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּֽי־חֲטָאתֶ֤ם לַֽיהוָה֙ וְלֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקוֹל֔וֹ וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם דבר [הַדָּבָ֥ר] הַזֶּֽה׃ועכשיו, הנה שחררתי אותך היום מהכבלים שעל ידך. אם זה טוב בעיניך לבוא איתי לבבל, בוא ואשמור עליך, ואם זה רע בעיניך לבוא איתי לבבל, אל תבוא. תראה את כל הארץ לפניך, ותלך לאן שזה טוב וישר בעיניך.
וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֧ה פִתַּחְתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם מִֽן־הָאזִקִּים֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־יָדֶךָ֒ אִם־ט֨וֹב בְּעֵינֶ֜יךָ לָב֧וֹא אִתִּ֣י בָבֶ֗ל בֹּ֚א וְאָשִׂ֤ים אֶת־עֵינִי֙ עָלֶ֔יךָ וְאִם־רַ֧ע בְּעֵינֶ֛יךָ לָבֽוֹא־אִתִּ֥י בָבֶ֖ל חֲדָ֑ל רְאֵה֙ כָּל־הָאָ֣רֶץ לְפָנֶ֔יךָ אֶל־ט֨וֹב וְאֶל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֥כֶת שָׁ֖מָּה לֵֽךְ׃ה–ח
הַמִּלְגּוֹם אֶל גְּדַלְיָה וְהַקִּימוֹת הַשְּׁלִיחִים
הוּא עוֹד לֹא שָׁב, וְעָלֶה שׁוּב אֶל גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן, אֲשֶׁר מֶלֶךְ בָּבֶל מִנְסָה בְּעָרֵי יְהוּדָה, וְשָׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם. וְאִם תִּבְחַר לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ, לֵךְ. הוּא נָתַן לוֹ אוֹכֶל רַב, מַשְׁאָה וּמִשְׂאָה, וְשָׁלַח אוֹתוֹ.
וְעוֹדֶ֣נּוּ לֹֽא־יָשׁ֗וּב וְשֻׁ֡בָה אֶל־גְּדַלְיָ֣ה בֶן־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֡ן אֲשֶׁר֩ הִפְקִ֨יד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְשֵׁ֤ב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם א֠וֹ אֶל־כָּל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֖כֶת לֵ֑ךְ וַיִּתֶּן־ל֧וֹ רַב־טַבָּחִ֛ים אֲרֻחָ֥ה וּמַשְׂאֵ֖ת וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם בַּמִּצְפָּה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָר בָּאָרֶץ.
וַיָּבֹ֧א יִרְמְיָ֛הוּ אֶל־גְּדַלְיָ֥ה בֶן־אֲחִיקָ֖ם הַמִּצְפָּ֑תָה וַיֵּ֤שֶׁב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם הַנִּשְׁאָרִ֖ים בָּאָֽרֶץ׃ (ס)כָּל שָׂרֵי הַצָּבָא שֶׁהָיוּ בַּשָּׂדֶה וְהָאֲנָשִׁים שֶׁלָּהֶם שָׁמְעוּ שֶׁמֶּלֶךְ בָּבֶל מִנְסָה אֶת גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם בָּאָרֶץ, וְשֶׁהִפְקִיד אִתּוֹ אֲנָשִׁים, נָשִׁים, יְלָדִים וְאֶת כָּל הָאוֹצָר שֶׁבָּאָרֶץ, מֵאַנְשֵׁי אֵלֶּה שֶׁלֹּא גָּלְיוּ לְבָבֶל.
וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־שָׂרֵ֨י הַחֲיָלִ֜ים אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה הֵ֚מָּה וְאַנְשֵׁיהֶ֔ם כִּֽי־הִפְקִ֧יד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל אֶת־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכִ֣י ׀ הִפְקִ֣יד אִתּ֗וֹ אֲנָשִׁ֤ים וְנָשִׁים֙ וָטָ֔ף וּמִדַּלַּ֣ת הָאָ֔רֶץ מֵאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָגְל֖וּ בָּבֶֽלָה׃הֵם בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָה בַּמִּצְפָּה: יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ, וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי קָרֵחַ, וּשְׂרָיָה בֶּן תַּנְחֻם, וּבְנֵי עֹפִי הַנְּטֹפָתִי, וְיִזְנְיָהוּ בֶּן הַמַּעֲכָתִי, וְהָאֲנָשִׁים שֶׁלָּהֶם.
וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֖ה הַמִּצְפָּ֑תָה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֡הוּ וְיוֹחָנָ֣ן וְיוֹנָתָ֣ן בְּנֵֽי־קָ֠רֵחַ וּשְׂרָיָ֨ה בֶן־תַּנְחֻ֜מֶת וּבְנֵ֣י ׀ עופי [עֵיפַ֣י] הַנְּטֹפָתִ֗י וִֽיזַנְיָ֙הוּ֙ בֶּן־הַמַּ֣עֲכָתִ֔י הֵ֖מָּה וְאַנְשֵׁיהֶֽם׃ט–יב
גְּדַלְיָה מְמַלֵּךְ הַשְּׁאָרִית
גדליה בן אחיקם בן שפן נשבע להם ולאנשיו: "אל תפחדו מלשרת את הבבלים. תגורו בארץ ותעבדו את מלך בבל, וזה ייטיב לכם".
וַיִּשָּׁבַ֨ע לָהֶ֜ם גְּדַלְיָ֨הוּ בֶן־אֲחִיקָ֤ם בֶּן־שָׁפָן֙ וּלְאַנְשֵׁיהֶ֣ם לֵאמֹ֔ר אַל־תִּֽירְא֖וּ מֵעֲב֣וֹד הַכַּשְׂדִּ֑ים שְׁב֣וּ בָאָ֗רֶץ וְעִבְד֛וּ אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְיִיטַ֥ב לָכֶֽם׃ואני אשב במצפה כדי להקדים את הבבלים שיבואו אלינו. אתם תאספו יין, קיץ, שמן ותשימו בכליכם, ותגורו בעריכם שכבשתם.
וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י יֹשֵׁב֙ בַּמִּצְפָּ֔ה לַֽעֲמֹד֙ לִפְנֵ֣י הַכַּשְׂדִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖אוּ אֵלֵ֑ינוּ וְאַתֶּ֡ם אִסְפוּ֩ יַ֨יִן וְקַ֜יִץ וְשֶׁ֗מֶן וְשִׂ֙מוּ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וּשְׁב֖וּ בְּעָרֵיכֶ֥ם אֲשֶׁר־תְּפַשְׂתֶּֽם׃כל היהודים שהיו במואב, בבני עמון, באדום ובכל המקומות האחרים שמעו שמלך בבל השאיר שארית ליהודה, ושהוא מינה עליהם את גדליה בן אחיקם בן שפן.
וְגַ֣ם כָּֽל־הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר־בְּמוֹאָ֣ב ׀ וּבִבְנֵֽי־עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וַאֲשֶׁ֤ר בְּכָל־הָֽאֲרָצוֹת֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי־נָתַ֧ן מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל שְׁאֵרִ֖ית לִֽיהוּדָ֑ה וְכִי֙ הִפְקִ֣יד עֲלֵיהֶ֔ם אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֥ם בֶּן־שָׁפָֽן׃כל היהודים שנדחקו בכל המקומות השונים חזרו לארץ יהודה, והגיעו אל גדליה שבמצפה, ואספו יין וקיץ בכמות גדולה מאוד.
וַיָּשֻׁ֣בוּ כָל־הַיְּהוּדִ֗ים מִכָּל־הַמְּקֹמוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נִדְּחוּ־שָׁ֔ם וַיָּבֹ֧אוּ אֶֽרֶץ־יְהוּדָ֛ה אֶל־גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּ֑תָה וַיַּאַסְפ֛וּ יַ֥יִן וָקַ֖יִץ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (פ)יג–טז
הַצָּעַת יוֹחָנָן לַהֲרַג אֶת יִשְׁמָעֵאל
ויוחנן בן קרח וכל שרי הצבא שהיו בשדה באו אל גדליה במצפה.
וְיֽוֹחָנָן֙ בֶּן־קָרֵ֔חַ וְכָל־שָׂרֵ֥י הַחֲיָלִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֑ה בָּ֥אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּֽתָה׃הם אמרו לו: האם אתה יודע שבעליס, מלך בני עמון, שלח את ישמעאל בן נתניה כדי להרוג אותך? אבל גדליה בן אחיקם לא האמין להם.
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הֲיָדֹ֤עַ תֵּדַע֙ כִּ֞י בַּעֲלִ֣יס ׀ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֗וֹן שָׁלַח֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה לְהַכֹּתְךָ֖ נָ֑פֶשׁ וְלֹא־הֶאֱמִ֣ין לָהֶ֔ם גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָֽם׃יוחנן בן קרח אמר לגדליה במצפה, בסתר: "אני מבקש ללכת ולהרוג את ישמעאל בן נתניה. כך אף אחד לא ידע למה רצית להרוג אותו, וכל שארית יהודה שנשארה אצלך תתפזר ותאבד".
וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֡חַ אָמַ֣ר אֶל־גְּדַלְיָהוּ֩ בַסֵּ֨תֶר בַּמִּצְפָּ֜ה לֵאמֹ֗ר אֵ֤לְכָה נָּא֙ וְאַכֶּה֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יֵדָ֑ע לָ֧מָּה יַכֶּ֣כָּה נֶּ֗פֶשׁ וְנָפֹ֙צוּ֙ כָּל־יְהוּדָ֔ה הַנִּקְבָּצִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְאָבְדָ֖ה שְׁאֵרִ֥ית יְהוּדָֽה׃גדליה בן אחיקם אמר ליוחנן בן קרח: "אל תעשה את הדבר הזה, כי אתה מדבר שקר אל ישמעאל".
וַיֹּ֨אמֶר גְּדַלְיָ֤הוּ בֶן־אֲחִיקָם֙ אֶל־יוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֔חַ אַֽל־תעש [תַּעֲשֵׂ֖ה] אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה כִּֽי־שֶׁ֛קֶר אַתָּ֥ה דֹבֵ֖ר אֶל־יִשְׁמָעֵֽאל׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
שחרור ירמיה והצעת נבזרעדן
הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה אַחַ֣ר ׀ שַׁלַּ֣ח אֹת֗וֹ נְבוּזַרְאֲדָ֛ן רַב־טַבָּחִ֖ים מִן־הָֽרָמָ֑ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֹת֗וֹ וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙ בְּת֨וֹךְ כָּל־גָּל֤וּת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ וִֽיהוּדָ֔ה הַמֻּגְלִ֖ים בָּבֶֽלָה׃
וַיִּקַּ֥ח רַב־טַבָּחִ֖ים לְיִרְמְיָ֑הוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ דִּבֶּר֙ אֶת־הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃
וַיָּבֵ֥א וַיַּ֛עַשׂ יְהוָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּֽי־חֲטָאתֶ֤ם לַֽיהוָה֙ וְלֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקוֹל֔וֹ וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם דבר [הַדָּבָ֥ר] הַזֶּֽה׃
וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֧ה פִתַּחְתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם מִֽן־הָאזִקִּים֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־יָדֶךָ֒ אִם־ט֨וֹב בְּעֵינֶ֜יךָ לָב֧וֹא אִתִּ֣י בָבֶ֗ל בֹּ֚א וְאָשִׂ֤ים אֶת־עֵינִי֙ עָלֶ֔יךָ וְאִם־רַ֧ע בְּעֵינֶ֛יךָ לָבֽוֹא־אִתִּ֥י בָבֶ֖ל חֲדָ֑ל רְאֵה֙ כָּל־הָאָ֣רֶץ לְפָנֶ֔יךָ אֶל־ט֨וֹב וְאֶל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֥כֶת שָׁ֖מָּה לֵֽךְ׃
ה–ח
הַמִּלְגּוֹם אֶל גְּדַלְיָה וְהַקִּימוֹת הַשְּׁלִיחִים
וְעוֹדֶ֣נּוּ לֹֽא־יָשׁ֗וּב וְשֻׁ֡בָה אֶל־גְּדַלְיָ֣ה בֶן־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֡ן אֲשֶׁר֩ הִפְקִ֨יד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְשֵׁ֤ב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם א֠וֹ אֶל־כָּל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֖כֶת לֵ֑ךְ וַיִּתֶּן־ל֧וֹ רַב־טַבָּחִ֛ים אֲרֻחָ֥ה וּמַשְׂאֵ֖ת וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃
וַיָּבֹ֧א יִרְמְיָ֛הוּ אֶל־גְּדַלְיָ֥ה בֶן־אֲחִיקָ֖ם הַמִּצְפָּ֑תָה וַיֵּ֤שֶׁב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם הַנִּשְׁאָרִ֖ים בָּאָֽרֶץ׃ (ס)
וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־שָׂרֵ֨י הַחֲיָלִ֜ים אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה הֵ֚מָּה וְאַנְשֵׁיהֶ֔ם כִּֽי־הִפְקִ֧יד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל אֶת־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכִ֣י ׀ הִפְקִ֣יד אִתּ֗וֹ אֲנָשִׁ֤ים וְנָשִׁים֙ וָטָ֔ף וּמִדַּלַּ֣ת הָאָ֔רֶץ מֵאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָגְל֖וּ בָּבֶֽלָה׃
וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֖ה הַמִּצְפָּ֑תָה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֡הוּ וְיוֹחָנָ֣ן וְיוֹנָתָ֣ן בְּנֵֽי־קָ֠רֵחַ וּשְׂרָיָ֨ה בֶן־תַּנְחֻ֜מֶת וּבְנֵ֣י ׀ עופי [עֵיפַ֣י] הַנְּטֹפָתִ֗י וִֽיזַנְיָ֙הוּ֙ בֶּן־הַמַּ֣עֲכָתִ֔י הֵ֖מָּה וְאַנְשֵׁיהֶֽם׃
ט–יב
גְּדַלְיָה מְמַלֵּךְ הַשְּׁאָרִית
וַיִּשָּׁבַ֨ע לָהֶ֜ם גְּדַלְיָ֨הוּ בֶן־אֲחִיקָ֤ם בֶּן־שָׁפָן֙ וּלְאַנְשֵׁיהֶ֣ם לֵאמֹ֔ר אַל־תִּֽירְא֖וּ מֵעֲב֣וֹד הַכַּשְׂדִּ֑ים שְׁב֣וּ בָאָ֗רֶץ וְעִבְד֛וּ אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְיִיטַ֥ב לָכֶֽם׃
וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י יֹשֵׁב֙ בַּמִּצְפָּ֔ה לַֽעֲמֹד֙ לִפְנֵ֣י הַכַּשְׂדִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖אוּ אֵלֵ֑ינוּ וְאַתֶּ֡ם אִסְפוּ֩ יַ֨יִן וְקַ֜יִץ וְשֶׁ֗מֶן וְשִׂ֙מוּ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וּשְׁב֖וּ בְּעָרֵיכֶ֥ם אֲשֶׁר־תְּפַשְׂתֶּֽם׃
וְגַ֣ם כָּֽל־הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר־בְּמוֹאָ֣ב ׀ וּבִבְנֵֽי־עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וַאֲשֶׁ֤ר בְּכָל־הָֽאֲרָצוֹת֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי־נָתַ֧ן מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל שְׁאֵרִ֖ית לִֽיהוּדָ֑ה וְכִי֙ הִפְקִ֣יד עֲלֵיהֶ֔ם אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֥ם בֶּן־שָׁפָֽן׃
וַיָּשֻׁ֣בוּ כָל־הַיְּהוּדִ֗ים מִכָּל־הַמְּקֹמוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נִדְּחוּ־שָׁ֔ם וַיָּבֹ֧אוּ אֶֽרֶץ־יְהוּדָ֛ה אֶל־גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּ֑תָה וַיַּאַסְפ֛וּ יַ֥יִן וָקַ֖יִץ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (פ)
יג–טז
הַצָּעַת יוֹחָנָן לַהֲרַג אֶת יִשְׁמָעֵאל
וְיֽוֹחָנָן֙ בֶּן־קָרֵ֔חַ וְכָל־שָׂרֵ֥י הַחֲיָלִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֑ה בָּ֥אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּֽתָה׃
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הֲיָדֹ֤עַ תֵּדַע֙ כִּ֞י בַּעֲלִ֣יס ׀ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֗וֹן שָׁלַח֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה לְהַכֹּתְךָ֖ נָ֑פֶשׁ וְלֹא־הֶאֱמִ֣ין לָהֶ֔ם גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָֽם׃
וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֡חַ אָמַ֣ר אֶל־גְּדַלְיָהוּ֩ בַסֵּ֨תֶר בַּמִּצְפָּ֜ה לֵאמֹ֗ר אֵ֤לְכָה נָּא֙ וְאַכֶּה֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יֵדָ֑ע לָ֧מָּה יַכֶּ֣כָּה נֶּ֗פֶשׁ וְנָפֹ֙צוּ֙ כָּל־יְהוּדָ֔ה הַנִּקְבָּצִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְאָבְדָ֖ה שְׁאֵרִ֥ית יְהוּדָֽה׃
וַיֹּ֨אמֶר גְּדַלְיָ֤הוּ בֶן־אֲחִיקָם֙ אֶל־יוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֔חַ אַֽל־תעש [תַּעֲשֵׂ֖ה] אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה כִּֽי־שֶׁ֛קֶר אַתָּ֥ה דֹבֵ֖ר אֶל־יִשְׁמָעֵֽאל׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את תקופת השינויים לאחר נפילת ירושלים, החל מהשתחררותו של ירמיה ועד למתח הפוליטי ביהודה.
פסוקים א–ד
שחרור ירמיה והצעת נבזרעדן
הקטע מתאר את פגישת נבזרעדן, רב הטבחים הבבלי, עם ירמיה הנצור בירושלים. נבזרעדן מודה שמה שקרה לעיר הוא עונש מהַשֵּׁם על חטאיה. הוא מציע לירמיה להצטרף אליו לבבל תחת השגחתו, או להישאר ולבחור בדרך טובה וישרה כרצונו.
פסוקים ה–ח
הַמִּלְגּוֹם אֶל גְּדַלְיָה וְהַקִּימוֹת הַשְּׁלִיחִים
הַפֶּסֻקִּים מְתָאֲרִים אֶת הַמַּצָּב בְּיְהוּדָה תַּחַת שְׁלִיטוֹן בָּבֶל. גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם מִנְסָה בָּאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁהִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל. יִרְמְיָהוּ מִצְטָרֵף לַעֲמִי הַנִּשְׁאָר, וְשָׂרֵי הַצָּבָא הַנִּשְׁאָרִים בַּשָּׂדֶה שֹׁמְעִים עַל הַמִּלְגּוֹם וּבָאִים לְהִתְחַבֵּר אֶל גְּדַלְיָה בַּמִּצְפָּה.
פסוקים ט–יב
גְּדַלְיָה מְמַלֵּךְ הַשְּׁאָרִית
גדליה בן אחיקם מונה על ידי מלך בבל לנהל את שארית היהודים בארץ. הוא מבטיח להם ביטחון בתנאי שישרתו את הבבלים. בעקבות הבשורה, יהודים שברחו למדינות השכנות חוזרים לארץ יהודה ומגיעים אל גדליה במצפה עם תוצר חקלאי רב.
פסוקים יג–טז
הַצָּעַת יוֹחָנָן לַהֲרַג אֶת יִשְׁמָעֵאל
שָׂרֵי הַצָּבָא מַשְׁבִּירִים לְגַדְלִיָּה עַל מַרְדֵּד הַעַמּוֹנִי שֶׁרוֹצֶה לַהֲרֹגוֹ. יוֹחָנָן בֶּן קֶרַח מַצִּיעַ לְהַשְׁמִיט אֶת הַמַּטָּרָה וּלְהַכּוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בַּסֵּתֶר כְּדֵי לְמַנְעוּת הַפַּחַד, אַךְ גַּדְלִיָּה לֹא מַסְכִּים וּמְאַשֵׁׁים אוֹתוֹ בַּשֶּׁקֶר.
הפסוקים מסתיימים עם הבטחת יוחנן להגן על גדליה מפני ניסיון ההתנקשות.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַכֹּחַ הַמַּשְׁרִיעַ שֶׁל הַנֶּדֶשׁ וְהַמַּשְׁלִימוּת שֶׁל הַחָכָם
״רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַח. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַנּוֹדֵר כְּאִילּוּ נוֹתֵן קוֹלַר עַל צַוָּארוֹ נוֹדֵר הָיִיתָ. לְקֻסְטוֹרִיָיה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת וְרָאָה קוֹלַר פָּנוּי וְהִכְנִיסָה אֶת רֹאשָׁהּ״
הַתַּלְמוּד הַיְרוּשָׁלְמִי בְּסֵפֶר נְדָרִים מַצִּיג סֵדֶר שֶׁל מִשְׁנִים וְאַמְרֵי רַבָּנִים הַמְשַׁנִּים אֶת הַתְכוּנָה הַנֶּפֶשִׁית שֶׁל הַנּוֹדֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְאַחֵרִים מְסַבְּלִים דְּמָמָה חֲזָקָה וּמְמַשְׁלִים לְכָךְ שֶׁהַיְּדִיעָה הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁל הַנּוֹדֵר בְּעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ אִם הַנֶּדֶר נִקְרָה כְּמוֹ עֹל כָּבֵד אוֹ כְּמוֹ חֶרֶב הַדּוֹקֶרֶת בַּלֵּב, הָיָה אדם נוֹדֵר אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ אֶת חֶרְפַּת הַנֶּדֶר. הַפֶּסַק בַּתַּלְמוּד מְבַקֵּשׁ לְהַבְחִין בֵּין הַנּוֹדֵר שֶׁנּוֹטֵל עַל עַצְמוֹ אִיסָר בְּמַעֲשֶׂה לְכַוָּנָה, לְבֵין הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּנֶּדֶל כְּכִשּׂוּף לַיֵּצֶר הָרָע. רַבִּי יַנַּאי מְסַבֵּר שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּקְשִׁיב לַיֵּצֶר הָרָע, נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הַסְּקֵרָה מַדְגִּישָׁה אֶת הַקֹּשִׁי שֶׁבְּהַשְׁלָכַת אִיסָרִים עַל הָעַצְמִי וְעַל הַנֶּפֶשׁ, וּבְסוֹף הַדָּבָר מַצְעִיד אֶת הַכְּבוֹד הַמַּתְחִיל לְחַפֵּשׂ פּתרון אֵצֶל הַחָכָם, שֶׁלְּשׁוֹנוֹ הִיא רְפוּאָה.
תלמוד ירושלמי נדרים ט׳:א׳:ה׳ ↗ההבדל בין המילים יַעְזֵק לְיָזֵק
״גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״בֵּית יַעְזֵק״ תְּנַן, אוֹ ״בֵּית יָזֵק״ תְּנַן? ״בֵּית יַעְזֵק״ תְּנַן — לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ״, אוֹ דִלְמָא ״בֵּית יָזֵק״ תְּנַן״
בַּגְּמָרָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דַרְשׁוּ עַל הַמִּלָּה "בֵּית יַעְזֵק". הַקּוּמָתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה הַזֹּאת מְעַלָּה, כִּי הִיא מִתְחַבֶּרֶת לַמִּלָּה "וַיְעַזְּקֵהוּ" שֶׁנֶּאֶמְרָה בַּתּוֹרָה. מִן הַהֶתְכֵן הַזֶּה, הַמִּלָּה מְבַטֶּאת כֹּחַ וְעֹז. מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי, הַגְּמָרָא מַעֲלָה אֶת הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁהַמִּלָּה הִיא "בֵּית יָזֵק". בְּמִקְרֶה כָּזֶה, הַלָּשׁוֹן הִיא צְעוּרָה יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל אָדָם שֶׁהוּא "אָסוּר בָּאזִיקִּים".
ראש השנה כ״ג ב:ט׳ ↗בעקבות המפרשים
השחרור של גרחו של גדליה
״פתחתיך. לשון ויפתח הגמלים (בראשית כ״ד:ל״ב) וכת"י וכען הא שריתך ומנחם פתר כולם לשון פתיחה ממש:״
הפרק מתאר את המפגש בין ירמיהו לבין גדליה, שהמונה הבבלים לנהלו את יהודה. גדליה מציע לירמיהו לעזוב את המקום ולהשתדל בטובתו. לאחר מכן, גדליה מקבל קבוצת יהודים שחזרו מהגלות ומתחיל לייצב את המצב במדבר. הכתובים מראים את ניסיונות הבנייה מול האיום המדמם של הבבלים. רש"י מציין בביאורו על הפסוק הרביעי כי המילה "פתח" מופיעה בכמה מקומות במקרא, כמו בסיפור הגמלים בבראשית, וכולה נושאת משמעות של פתיחה ממשית של דרך או מצב.
רש״י על ירמיהו 40:4:1 ↗ההתארגנות בגלעד
״ארוחה ומשאת. מתנן ונבזבן:״
הפסוק מתאר את הדרך שבה גדליה בן אחיקם ולווייתו מתכוננים למשימה החדשה ביהודה. הטקסט מציין שהם הכינו ארוחה ומשאה, וכן דברים שהם נתנו או השליכו, כמו מתנן ונבזבן. זהו תיאור של הכנה מעשית ופיזית של האנשים שנשארו בארץ. רש"י מפרש את המילים הללו כדי להבהיר את אופי הציוד והדברים שהיו בתוך המשא. הוא מסביר מה המשמעות של המילים המקצועיות שמופיעות בטקסט, כמו סוגי הכלים או הפריטים שהוזכרו, כדי שהקורא יבין את המעשה המדויק שבו השתמשו.
רש״י על ירמיהו 40:5:2 ↗השגחה בתוך השבר
״ואשים את עיני. להשגיח בך:״
בפסוק זה, כחלק מסיפור חזרתו של גדליה בן אחיקם, מופיע ביטוי של דאגה והשגחה. המקרה מתאר את הרגע שבו הנהגת יהודה החדשה מנסה להתבסס תחת השליטה הבבלית. הדיבור מתמקד בכוונה להמשיך לעקוב ולבדוק את המצב בשטח כדי לשמור על הסדר והביטחון של האנשים שנותרו בארץ. המצודת דוד מסביר את הביטוי "ואשים את עיני" ככוונה להשגיח ולבדוק את מצבו של גדליה. הפרשן רואה כאן פעולה של מעקב ותשומת לב למציאות המשתנה. ההסבר מתמקד במשמעות הפועל כפעולה של בדיקה ועיון, ולא רק כמבט חולף.
מצודת דוד על ירמיהו 40:4:2 ↗החזרה של האנשים אל יהודה
״אשר במואב וכו׳. אשר ברחו שמה בעת מלחמת נ״נ:״
בפסוק זה, המצודת דוד מסביר שהאנשים שחזרו אל יהודה היו אלו שברחו למואב בזמן המלחמה של נבוכדנצר. ההסבר מתמקד בזהות הקבוצה הספציפית שחזרה למקום. הפירוש מתאר אירוע היסטורי שקרה בזמן המלחמה, ומבהיר שהחזרה שלהם לא הייתה מקרית אלא כללה את מי שביקש לברוח למדינה אחרת בעת המצוקה.
מצודת דוד על ירמיהו 40:11:1 ↗