אם ישראל תחזור, נא הַשֵׁם אליי, תחזור. אבל אם תרחיקו את הזיבה שלכם ממולי ולא תתרחקו.
אִם־תָּשׁ֨וּב יִשְׂרָאֵ֧ל ׀ נְאֻם־יְהוָ֛ה אֵלַ֖י תָּשׁ֑וּב וְאִם־תָּסִ֧יר שִׁקּוּצֶ֛יךָ מִפָּנַ֖י וְלֹ֥א תָנֽוּד׃ירמיהו · פרק ד׳
קריאה לתשובה וחשש מחורבן
הנביא ירמיהו קורא לעם לחזור אל הַשֵּׁם בלב שלם, ומזהיר מפני חורבן וסערה שיושמדו בהם המבצרים והארץ.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ירמיהו ד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
קריאה לתשובה ושינוי פנימי
ותישבע חי הַשֵׁם באמת, במשפט ובצדקה, וכל העמים יתברכו בו וישבחו לו.
וְנִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ חַי־יְהוָ֔ה בֶּאֱמֶ֖ת בְּמִשְׁפָּ֣ט וּבִצְדָקָ֑ה וְהִתְבָּ֥רְכוּ ב֛וֹ גּוֹיִ֖ם וּב֥וֹ יִתְהַלָּֽלוּ׃ (ס)כי כך אמר הַשֵׁם לאיש יהודה ולירושלים: שחרו לעצמכם שור, ואל תזרעו בקוצים.
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְאַֽל־תִּזְרְע֖וּ אֶל־קוֹצִֽים׃התירחו לה' והסירו את מעטפת הלב שלכם, אנשי יהודה וישבי ירושלים, כדי שאש חמתי ועוזני לא תצא ותבער, וכי לא יהיה מי שיכבה אותה בגלל רע מעשיכם.
הִמֹּ֣לוּ לַיהֹוָ֗ה וְהָסִ֙רוּ֙ עָרְל֣וֹת לְבַבְכֶ֔ם אִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם פֶּן־תֵּצֵ֨א כָאֵ֜שׁ חֲמָתִ֗י וּבָעֲרָה֙ וְאֵ֣ין מְכַבֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶֽם׃קְרִיאַה לַתְעוּדָה וְהַצְתָּאת הַמִּבְצָרִים
סַפְרוּ בְּיְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַים, הַשְׁמִיעוּ אֶת כֻּלָּם וְאָמְרוּ: תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ. קְרְאוּ וּמִלְאוּ אֶת כָּל הַמָּקוֹם, וְאָמְרוּ: הִתְכַבְּדוּ וְהִתְעַרְרוּ אֶל עָרֵי הַמִּבְצָרִים.
הַגִּ֣ידוּ בִֽיהוּדָ֗ה וּבִירוּשָׁלִַ֙ם֙ הַשְׁמִ֔יעוּ וְאִמְר֕וּ ותקעו [תִּקְע֥וּ] שׁוֹפָ֖ר בָּאָ֑רֶץ קִרְא֤וּ מַלְאוּ֙ וְאִמְר֔וּ הֵאָסְפ֥וּ וְנָב֖וֹאָה אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר׃הַרְמִי בְּדֶגֶל, צִיּוֹן, הִתְחַזְקִי וְאַל תַּעַמְדִי בִּמְקוֹמֵךְ, כִּי רָעָה אֲנִי מֵבִיא מִצָּפוֹן, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל.
שְׂאוּ־נֵ֣ס צִיּ֔וֹנָה הָעִ֖יזוּ אַֽל־תַּעֲמֹ֑דוּ כִּ֣י רָעָ֗ה אָנֹכִ֛י מֵבִ֥יא מִצָּפ֖וֹן וְשֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃אַרְיֵה עָלָה מִמִּסְתּוֹרוֹ, וְמַשְׁחִית שֶׁל גּוֹיִים רָץ וְיָצָא מִמְּקוֹמוֹ, כְּדֵי לְהַשְׁמִיט אֶת אֶרְצֵךְ, וְעָרַיִךְ יִהְיְיוּ רֵיקוֹת מִבְּלִי יוֹשְׁבִים.
עָלָ֤ה אַרְיֵה֙ מִֽסֻּבְּכ֔וֹ וּמַשְׁחִ֣ית גּוֹיִ֔ם נָסַ֖ע יָצָ֣א מִמְּקֹמ֑וֹ לָשׂ֤וּם אַרְצֵךְ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרַ֥יִךְ תִּצֶּ֖ינָה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃עַל כָּךְ, הִתְחַגְרוּ בְּשַׂקִּים, שִׂפְדוּ וְהִילִילוּ, כִּי חֲרוֹן אַף הַשֵּׁם לֹא שָׁב מִמֶּנּוּ.
עַל־זֹ֛את חִגְר֥וּ שַׂקִּ֖ים סִפְד֣וּ וְהֵילִ֑ילוּ כִּ֥י לֹא־שָׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה מִמֶּֽנּוּ׃ (פ)התחזית ליום החרב והבלבול
ביום ההוא, כך אומר ה', לב המלך ולב השרים ימות, והכהנים והנביאים יאבדו ויתבלבלו.
וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה יֹאבַ֥ד לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ וְלֵ֣ב הַשָּׂרִ֑ים וְנָשַׁ֙מּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְהַנְּבִיאִ֖ים יִתְמָֽהוּ׃ואמרתי: אה אדוני יהוה, באמת הרמת את משואת העם הזה ואת ירושלים, כדי לומר לכם שיהיה שלום, אבל החרב פגעה עד הנפש.
וָאֹמַ֞ר אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אָכֵן֩ הַשֵּׁ֨א הִשֵּׁ֜אתָ לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וְלִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹ֔ר שָׁל֖וֹם יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְנָגְעָ֥ה חֶ֖רֶב עַד־הַנָּֽפֶשׁ׃בזמן ההוא ייאמר לעם הזה ולירושלים: רוח קרה מהמדבר באה בדרך בנות עמי, כדי לא לנשום ולא להירגע.
בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא יֵאָמֵ֤ר לָֽעָם־הַזֶּה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם ר֣וּחַ צַ֤ח שְׁפָיִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר דֶּ֖רֶךְ בַּת־עַמִּ֑י ל֥וֹא לִזְר֖וֹת וְל֥וֹא לְהָבַֽר׃רוח מלאה מכל הדברים האלה תבוא אליי, ועכשיו גם אני אדבר משפטים.
ר֧וּחַ מָלֵ֛א מֵאֵ֖לֶּה יָ֣בוֹא לִ֑י עַתָּ֕ה גַּם־אֲנִ֛י אֲדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּטִ֖ים אוֹתָֽם׃איום הכיבוש והקריאה לתשובה
הנה, הוא עולה כמו עננים, ומרכבותיו נראים כמו סופות, הסוסים שלו קלים יותר מנשרים. אוי לנו, כי נשדדנו!
הִנֵּ֣ה ׀ כַּעֲנָנִ֣ים יַעֲלֶ֗ה וְכַסּוּפָה֙ מַרְכְּבוֹתָ֔יו קַלּ֥וּ מִנְּשָׁרִ֖ים סוּסָ֑יו א֥וֹי לָ֖נוּ כִּ֥י שֻׁדָּֽדְנוּ׃ירושלים, כבסי מכל רע, כדי שתיוושלי. עד מתי תישני בתוך עצמך עם מחשבות הרע שלך?
כַּבְּסִ֨י מֵרָעָ֤ה לִבֵּךְ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְמַ֖עַן תִּוָּשֵׁ֑עִי עַד־מָתַ֛י תָּלִ֥ין בְּקִרְבֵּ֖ךְ מַחְשְׁב֥וֹת אוֹנֵֽךְ׃כי קול מדווח מגיעה מדן, והרע נשמע מהר אפרים.
כִּ֛י ק֥וֹל מַגִּ֖יד מִדָּ֑ן וּמַשְׁמִ֥יעַ אָ֖וֶן מֵהַ֥ר אֶפְרָֽיִם׃הודיעו לעמים, הבה תבשרו על ירושלים: נוגשים באים מארץ רחוקה, והם מרימים את קולם מעל ערי יהודה.
הַזְכִּ֣ירוּ לַגּוֹיִ֗ם הִנֵּה֙ הַשְׁמִ֣יעוּ עַל־יְרוּשָׁלִַ֔ם נֹצְרִ֥ים בָּאִ֖ים מֵאֶ֣רֶץ הַמֶּרְחָ֑ק וַֽיִּתְּנ֛וּ עַל־עָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה קוֹלָֽם׃השלכות הבגידה והחרב
השומרים בשדות עומדים סביבה, כי היא בגדה בי, נא ה׳.
כְּשֹׁמְרֵ֣י שָׂדַ֔י הָי֥וּ עָלֶ֖יהָ מִסָּבִ֑יב כִּי־אֹתִ֥י מָרָ֖תָה נְאֻם־יְהוָֽה׃המעשים והדרכים שלך גרמו לזה, כי הרע שלך מר ופגע בלבך.
דַּרְכֵּךְ֙ וּמַ֣עֲלָלַ֔יִךְ עָשׂ֥וֹ אֵ֖לֶּה לָ֑ךְ זֹ֤את רָעָתֵךְ֙ כִּ֣י מָ֔ר כִּ֥י נָגַ֖ע עַד־לִבֵּֽךְ׃ (ס)מעיי, מעיי, אני חולה. דפירות ליבי רועדות, ליבי רועד, ואני לא יכול לשתוק, כי הנשמה שלי שומעת קול שופר של קריאת מלחמה.
מֵעַ֣י ׀ מֵעַ֨י ׀ אחולה [אוֹחִ֜ילָה] קִיר֥וֹת לִבִּ֛י הֹֽמֶה־לִּ֥י לִבִּ֖י לֹ֣א אַחֲרִ֑ישׁ כִּ֣י ק֤וֹל שׁוֹפָר֙ שמעתי [שָׁמַ֣עַתְּ] נַפְשִׁ֔י תְּרוּעַ֖ת מִלְחָמָֽה׃שבר אחרי שבר נשמע, כי כל הארץ נחרבה. פתאום האוהלים שלי נבזזו, וקולותיי נשמעו לרגע.
שֶׁ֤בֶר עַל־שֶׁ֙בֶר֙ נִקְרָ֔א כִּ֥י שֻׁדְּדָ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ פִּתְאֹם֙ שֻׁדְּד֣וּ אֹהָלַ֔י רֶ֖גַע יְרִיעֹתָֽי׃הבטחת הנבואה וקריעת הטבע
עד מתי אראה נס ואשמע קול שופר?
עַד־מָתַ֖י אֶרְאֶה־נֵּ֑ס אֶשְׁמְעָ֖ה ק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ (ס)כי עמי טיפשים, הם לא מכירים אותי. הם ילדים לא שכלנים ולא חכמים. הם חכמים לעשות רע, אבל לא יודעים לעשות טוב.
כִּ֣י ׀ אֱוִ֣יל עַמִּ֗י אוֹתִי֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בָּנִ֤ים סְכָלִים֙ הֵ֔מָּה וְלֹ֥א נְבוֹנִ֖ים הֵ֑מָּה חֲכָמִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לְהָרַ֔ע וּלְהֵיטִ֖יב לֹ֥א יָדָֽעוּ׃ראיתי את הארץ והנה היא ריקה ושוממה, וראיתי את השמים ואין בהם אור.
רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּה־תֹ֖הוּ וָבֹ֑הוּ וְאֶל־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ין אוֹרָֽם׃ראיתי את ההרים והנה הם רועדים וכל הגבעות נהרסו.
רָאִ֙יתִי֙ הֶֽהָרִ֔ים וְהִנֵּ֖ה רֹעֲשִׁ֑ים וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת הִתְקַלְקָֽלוּ׃חורבן הארץ והשמים
ראיתי, והנה אין אף אדם, וכל עוף השמים נס בבריחה.
רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֖ה אֵ֣ין הָאָדָ֑ם וְכָל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נָדָֽדוּ׃ראיתי, והנה הכרם והמדבר, וכל ערי הארץ נהרסו מול השם, בגלל חמתו.
רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֥ה הַכַּרְמֶ֖ל הַמִּדְבָּ֑ר וְכָל־עָרָ֗יו נִתְּצוּ֙ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ (ס)כי כך אמר השם: שממה תהיה כל הארץ, ואני לא אעשה שום דבר אחר.
כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שְׁמָמָ֥ה תִהְיֶ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וְכָלָ֖ה לֹ֥א אֶעֱשֶֽׂה׃בגלל זה הארץ תתאבל והשמיים יתעממו מלמעלה, כי אמרתי את דברי בנתינה ואין התחרטות, ולא אחזור ממה שהחלטתי.
עַל־זֹאת֙ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֔רֶץ וְקָדְר֥וּ הַשָּׁמַ֖יִם מִמָּ֑עַל עַ֤ל כִּי־דִבַּ֙רְתִּי֙ זַמֹּ֔תִי וְלֹ֥א נִחַ֖מְתִּי וְלֹא־אָשׁ֥וּב מִמֶּֽנָּה׃בכי ציון וריקת העיר
כול העיר בורחת מהקול של השבר ושל קשת הקשת, כולם נעלמים בתוך עננים ועולים על כנפיים. כל העיר נשארת ריקה ואין בה אף אדם שגר.
מִקּ֨וֹל פָּרָ֜שׁ וְרֹ֣מֵה קֶ֗שֶׁת בֹּרַ֙חַת֙ כָּל־הָעִ֔יר בָּ֚אוּ בֶּעָבִ֔ים וּבַכֵּפִ֖ים עָל֑וּ כָּל־הָעִ֣יר עֲזוּבָ֔ה וְאֵין־יוֹשֵׁ֥ב בָּהֵ֖ן אִֽישׁ׃ואת, מה תעשי? מה תלבשי בשיעבוד ובתכשיטי זהב? למה תפרעי את עינייך לחינם? הנשים הרי סולדות ממך, והן מחפשות אותך.
ואתי [וְאַ֨תְּ] שָׁד֜וּד מַֽה־תַּעֲשִׂ֗י כִּֽי־תִלְבְּשִׁ֨י שָׁנִ֜י כִּי־תַעְדִּ֣י עֲדִי־זָהָ֗ב כִּֽי־תִקְרְעִ֤י בַפּוּךְ֙ עֵינַ֔יִךְ לַשָּׁ֖וְא תִּתְיַפִּ֑י מָאֲסוּ־בָ֥ךְ עֹגְבִ֖ים נַפְשֵׁ֥ךְ יְבַקֵּֽשׁוּ׃כי שמעתי קול של אישה שבוכה, צרה שצועקת בכאב. זה הקול של בת ציון שבוכה ופורשת את ידיה, ואומרת: אוי לי, כי הנפש שלי עייפה מכל כך הרבה הרג.
כִּי֩ ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
קריאה לתשובה ושינוי פנימי
אִם־תָּשׁ֨וּב יִשְׂרָאֵ֧ל ׀ נְאֻם־יְהוָ֛ה אֵלַ֖י תָּשׁ֑וּב וְאִם־תָּסִ֧יר שִׁקּוּצֶ֛יךָ מִפָּנַ֖י וְלֹ֥א תָנֽוּד׃
וְנִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ חַי־יְהוָ֔ה בֶּאֱמֶ֖ת בְּמִשְׁפָּ֣ט וּבִצְדָקָ֑ה וְהִתְבָּ֥רְכוּ ב֛וֹ גּוֹיִ֖ם וּב֥וֹ יִתְהַלָּֽלוּ׃ (ס)
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְאַֽל־תִּזְרְע֖וּ אֶל־קוֹצִֽים׃
הִמֹּ֣לוּ לַיהֹוָ֗ה וְהָסִ֙רוּ֙ עָרְל֣וֹת לְבַבְכֶ֔ם אִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם פֶּן־תֵּצֵ֨א כָאֵ֜שׁ חֲמָתִ֗י וּבָעֲרָה֙ וְאֵ֣ין מְכַבֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶֽם׃
קְרִיאַה לַתְעוּדָה וְהַצְתָּאת הַמִּבְצָרִים
הַגִּ֣ידוּ בִֽיהוּדָ֗ה וּבִירוּשָׁלִַ֙ם֙ הַשְׁמִ֔יעוּ וְאִמְר֕וּ ותקעו [תִּקְע֥וּ] שׁוֹפָ֖ר בָּאָ֑רֶץ קִרְא֤וּ מַלְאוּ֙ וְאִמְר֔וּ הֵאָסְפ֥וּ וְנָב֖וֹאָה אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר׃
שְׂאוּ־נֵ֣ס צִיּ֔וֹנָה הָעִ֖יזוּ אַֽל־תַּעֲמֹ֑דוּ כִּ֣י רָעָ֗ה אָנֹכִ֛י מֵבִ֥יא מִצָּפ֖וֹן וְשֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃
עָלָ֤ה אַרְיֵה֙ מִֽסֻּבְּכ֔וֹ וּמַשְׁחִ֣ית גּוֹיִ֔ם נָסַ֖ע יָצָ֣א מִמְּקֹמ֑וֹ לָשׂ֤וּם אַרְצֵךְ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרַ֥יִךְ תִּצֶּ֖ינָה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃
עַל־זֹ֛את חִגְר֥וּ שַׂקִּ֖ים סִפְד֣וּ וְהֵילִ֑ילוּ כִּ֥י לֹא־שָׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה מִמֶּֽנּוּ׃ (פ)
התחזית ליום החרב והבלבול
וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה יֹאבַ֥ד לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ וְלֵ֣ב הַשָּׂרִ֑ים וְנָשַׁ֙מּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְהַנְּבִיאִ֖ים יִתְמָֽהוּ׃
וָאֹמַ֞ר אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אָכֵן֩ הַשֵּׁ֨א הִשֵּׁ֜אתָ לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וְלִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹ֔ר שָׁל֖וֹם יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְנָגְעָ֥ה חֶ֖רֶב עַד־הַנָּֽפֶשׁ׃
בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא יֵאָמֵ֤ר לָֽעָם־הַזֶּה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם ר֣וּחַ צַ֤ח שְׁפָיִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר דֶּ֖רֶךְ בַּת־עַמִּ֑י ל֥וֹא לִזְר֖וֹת וְל֥וֹא לְהָבַֽר׃
ר֧וּחַ מָלֵ֛א מֵאֵ֖לֶּה יָ֣בוֹא לִ֑י עַתָּ֕ה גַּם־אֲנִ֛י אֲדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּטִ֖ים אוֹתָֽם׃
איום הכיבוש והקריאה לתשובה
הִנֵּ֣ה ׀ כַּעֲנָנִ֣ים יַעֲלֶ֗ה וְכַסּוּפָה֙ מַרְכְּבוֹתָ֔יו קַלּ֥וּ מִנְּשָׁרִ֖ים סוּסָ֑יו א֥וֹי לָ֖נוּ כִּ֥י שֻׁדָּֽדְנוּ׃
כַּבְּסִ֨י מֵרָעָ֤ה לִבֵּךְ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְמַ֖עַן תִּוָּשֵׁ֑עִי עַד־מָתַ֛י תָּלִ֥ין בְּקִרְבֵּ֖ךְ מַחְשְׁב֥וֹת אוֹנֵֽךְ׃
כִּ֛י ק֥וֹל מַגִּ֖יד מִדָּ֑ן וּמַשְׁמִ֥יעַ אָ֖וֶן מֵהַ֥ר אֶפְרָֽיִם׃
הַזְכִּ֣ירוּ לַגּוֹיִ֗ם הִנֵּה֙ הַשְׁמִ֣יעוּ עַל־יְרוּשָׁלִַ֔ם נֹצְרִ֥ים בָּאִ֖ים מֵאֶ֣רֶץ הַמֶּרְחָ֑ק וַֽיִּתְּנ֛וּ עַל־עָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה קוֹלָֽם׃
השלכות הבגידה והחרב
כְּשֹׁמְרֵ֣י שָׂדַ֔י הָי֥וּ עָלֶ֖יהָ מִסָּבִ֑יב כִּי־אֹתִ֥י מָרָ֖תָה נְאֻם־יְהוָֽה׃
דַּרְכֵּךְ֙ וּמַ֣עֲלָלַ֔יִךְ עָשׂ֥וֹ אֵ֖לֶּה לָ֑ךְ זֹ֤את רָעָתֵךְ֙ כִּ֣י מָ֔ר כִּ֥י נָגַ֖ע עַד־לִבֵּֽךְ׃ (ס)
מֵעַ֣י ׀ מֵעַ֨י ׀ אחולה [אוֹחִ֜ילָה] קִיר֥וֹת לִבִּ֛י הֹֽמֶה־לִּ֥י לִבִּ֖י לֹ֣א אַחֲרִ֑ישׁ כִּ֣י ק֤וֹל שׁוֹפָר֙ שמעתי [שָׁמַ֣עַתְּ] נַפְשִׁ֔י תְּרוּעַ֖ת מִלְחָמָֽה׃
שֶׁ֤בֶר עַל־שֶׁ֙בֶר֙ נִקְרָ֔א כִּ֥י שֻׁדְּדָ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ פִּתְאֹם֙ שֻׁדְּד֣וּ אֹהָלַ֔י רֶ֖גַע יְרִיעֹתָֽי׃
הבטחת הנבואה וקריעת הטבע
עַד־מָתַ֖י אֶרְאֶה־נֵּ֑ס אֶשְׁמְעָ֖ה ק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ (ס)
כִּ֣י ׀ אֱוִ֣יל עַמִּ֗י אוֹתִי֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בָּנִ֤ים סְכָלִים֙ הֵ֔מָּה וְלֹ֥א נְבוֹנִ֖ים הֵ֑מָּה חֲכָמִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לְהָרַ֔ע וּלְהֵיטִ֖יב לֹ֥א יָדָֽעוּ׃
רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּה־תֹ֖הוּ וָבֹ֑הוּ וְאֶל־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ין אוֹרָֽם׃
רָאִ֙יתִי֙ הֶֽהָרִ֔ים וְהִנֵּ֖ה רֹעֲשִׁ֑ים וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת הִתְקַלְקָֽלוּ׃
חורבן הארץ והשמים
רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֖ה אֵ֣ין הָאָדָ֑ם וְכָל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נָדָֽדוּ׃
רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֥ה הַכַּרְמֶ֖ל הַמִּדְבָּ֑ר וְכָל־עָרָ֗יו נִתְּצוּ֙ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ (ס)
כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שְׁמָמָ֥ה תִהְיֶ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וְכָלָ֖ה לֹ֥א אֶעֱשֶֽׂה׃
עַל־זֹאת֙ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֔רֶץ וְקָדְר֥וּ הַשָּׁמַ֖יִם מִמָּ֑עַל עַ֤ל כִּי־דִבַּ֙רְתִּי֙ זַמֹּ֔תִי וְלֹ֥א נִחַ֖מְתִּי וְלֹא־אָשׁ֥וּב מִמֶּֽנָּה׃
בכי ציון וריקת העיר
מִקּ֨וֹל פָּרָ֜שׁ וְרֹ֣מֵה קֶ֗שֶׁת בֹּרַ֙חַת֙ כָּל־הָעִ֔יר בָּ֚אוּ בֶּעָבִ֔ים וּבַכֵּפִ֖ים עָל֑וּ כָּל־הָעִ֣יר עֲזוּבָ֔ה וְאֵין־יוֹשֵׁ֥ב בָּהֵ֖ן אִֽישׁ׃
ואתי [וְאַ֨תְּ] שָׁד֜וּד מַֽה־תַּעֲשִׂ֗י כִּֽי־תִלְבְּשִׁ֨י שָׁנִ֜י כִּי־תַעְדִּ֣י עֲדִי־זָהָ֗ב כִּֽי־תִקְרְעִ֤י בַפּוּךְ֙ עֵינַ֔יִךְ לַשָּׁ֖וְא תִּתְיַפִּ֑י מָאֲסוּ־בָ֥ךְ עֹגְבִ֖ים נַפְשֵׁ֥ךְ יְבַקֵּֽשׁוּ׃
כִּי֩ ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפסוקים מתארים את הקריאה לשינוי פנימי עמוק ואת התוצאות הקשות של חוסר הנאמנות.
קריאה לתשובה ושינוי פנימי
הנבואה מציעה לישראל וחלקיה ביהודה וירושלים דרך חזרה לה' באמצעות ניקוי מעשיהם והסרת חסימות רוחניות מלבם. אם יצליחו להתרחק מרע ומהקוצים, העמים יתברכו דרכם, אך אם לא, זעמו של ה' יבער ללא יכולת כיבוי.
קְרִיאַה לַתְעוּדָה וְהַצְתָּאת הַמִּבְצָרִים
הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ קוֹרֵא לִיהוּדָה וּלִירוּשָׁלִַים לְהִתְעוֹרֵר מִמְּנוּמְנוּת בִּקְרִיאַת שׁוֹפָר. הוּא מַתְרִיע עַל סַכָּנָה מִצָּפוֹן, הַנִּראָה כְּאַרְיֵה וּמַשְׁחִית הַמַּשְׁמִיט אֶת הָעָרִים, וְקוֹרֵא לְהִתְחַגֵּר בְּשַׂקִּים בִּגְלַל חֲרוֹן אַף הַשֵּׁר.
התחזית ליום החרב והבלבול
ירמיהו מתאר יום של חורבן שבו המנהיגים, הכהנים והנביאים יאבדו בבלבול ופחד. הוא מבטא את תחושת האכזבה שלו על הבטחת השלום שהתבררה כטעות, ומתאר רוח קרה וקשה שמגיעה מהמדבר לעם ירושלים. הנביא מסיים בכך שהוא יכריע במשפט מול כל הרוחות המגיעות.
איום הכיבוש והקריאה לתשובה
הנביא מתאר את כוחם המאיים של הכוחות הפוגשים בירושלים, הדומה לעננים וסופות, ומזהיר מפני השמדת העיר. הוא קורא לירושלים להיטהר מרע ומהמחשבות הרעות שלה כדי להינצל, בעוד קול האיום מתפשט מדן ועד אפרים, ומזהיר את כל העמים על בוא הנוגשים מארצות רחוקות.
השלכות הבגידה והחרב
ירמיהו מתאר את מצבה של יהודה שנמצאת תחת מעקב השומרים בגלל בגידתה. הנביא מבטא את סבלו האישי והפיזי מול קול השופר והחורבן המתקרב, שבו הארץ נחרבת והאוהלים נבזזים בפתע.
הבטחת הנבואה וקריעת הטבע
ירמיהו מתאר את מצב עמו, שאינו מכיר את ה' ומתנהג בטיפשות וברע. הנביא מתאר חזון של חורבן קיומי, שבו הארץ הופכת לריק ואין אור בשמים, וגם ההרים והגבעות רועדים ומתקלקלים כתוצאה מהמצב.
חורבן הארץ והשמים
חזיון של אדמה ריקה ומדבר נטוש, שבה אין אדם או בעלי חיים. הנביא מתאר חורבן מוחלט של ערים וטבע כתוצאה מזעם ה', תוך הדגשה שהגזירה סופית ואין חזרה ממה שהשם קבע.
בכי ציון וריקת העיר
תיאור החורבן והכאב של ציון. הפסוקים מתארים עיר ריקה ונטושה עקב פחד מהמלחמה, פנייה לעיר המתקשטת ללא תועלת מול סלידה מצידה, וקול בכי וייאוש של בת ציון המועקה מהרס ומוות.
הטקסט מסתיים בתיאור הכאב העמוק של ציון המודעת למתח וריקת העיר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנאים והבטחת הזמן
״אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה׳ אֵלַי תָּשׁוּב״? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ״
בְּסִפּוּר הַמַעֲשֶׂה בְּגֶמְרָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דּוֹרְשִׁים עַל הַהִתְרַעוּת לַתְּשׁוּבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַפְרִיעַ בְּקַיּוּם הַתְּנַאי: אִם יִשְׂרָאֵל יָשׁוּב, הַשֵּׁם יַעֲנֶה לוֹ. הוּא מְנַסֶּה לְהַדְקִיק אֶת הַדְרִישָׁה כְּדֵי לְהַבְטִיחַ אֶת הַתְּשׁוּבָה. מֵצֵא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִמְּקוֹמוֹ וּמְצִיאוֹת הַמַּטִיב עַל יְדֵי הַצְּדָקָה הַמַּתְקֶנֶת מִדָּת. הוּא מְצַטֵּט חֲזוֹן מֵהַתְּנָאִים עַל אִישׁ לְבוּשׁ בַּדִּים שֶׁנִּשְׁבַּע בְּחֵי הָעוֹלָם. הַמַּטְעָן שֶׁלּוֹ הוּא שֶׁהַזְּמַן שֶׁל הַחֶרְבּוֹן וְהַצָּרָה כְּבָר קַצּוּעַ וּמְסֻיָּם, וְהַמַּטְעָן הַזֶּה גּוֹרֵם לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְהַשְׁתִּיק. הַגְּמָרָא מַצִּיגָה מִלְחֶמֶת דִּרְשִׁית שֶׁלּוֹא כְּדֵי לְהַצְדִּיק אֶת הַתְּשׁוּבָה, אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין הַתְּנַאי לַתְּשׁוּבָה לְבֵין הַמְּצִיאוּת הַמְּתֻכְנֶנֶת כְּבָר בַּזְּמַן שֶׁהַכֹּל נִכְסָף.
סנהדרין צ״ח א:ב׳ ↗האחריות על החטא וההבדל בין שגגה למתכוון
״נפש כי תחטא ושמעה קול אלה [והוא עד או ראה או ידע]. אמר הקב"ה אם בקשת להעד העד, ואם לאו אני מעיד, שנאמר והוא עד,״
בפרשתנו מוסבר הדין של נפש אשר תחטא, כאשר הדין תלוי במידת הידיעה. המדרש מסביר שחטא שנעשה בשגגה אינו נחשב למתכוון, ועל כן ניתן להביא קרבן ולסלוח לו, כפי שכתוב על כל עדת בני ישראל. אולם, מי שחוטא במתכוון, כמו המדגף, עובר עונש חמור יותר. התנחומא בובר מדגיש כי כדי להיות ראוי לשבועה בשם ה', על האדם לשאוף למעלת יראת שמיים, עבודת השם ודבקות בו. הכוונה היא לעסוק בתורה, במצוות ובכיבוד תלמידי חכמים. רק מי שממלא את המידות הללו, כפי שביקש משה מישראל, ראוי לשבועה אמתית בערכים אלו.
תנחומא בובר, ויקרא ט״ו:א׳ ↗בעקבות המפרשים
הקשר בין החורבן למיתת המלך
״על זאת. מה הוא זאת כי לא שב וגו' ואע"פ שדבר למעלה בנבוכדנאצר על החורבן כאן חזר לדבר במיתת יאשיהו:״
בפסוק זה, ירמיה הנביא פותח במילים "עַל זֹאת". מפרשים, ובראשם רש"י, תוהים מהו הדבר הספציפי שהנביא מתייחס אליו. לפי רש"י, המילה "זאת" אינה מתייחסת רק למצב הכללי של החורבן, אלא למשהו מוגדר יותר. רש"י מסביר כי למרות שהנביא דיבר קודם לכן על חורבן בית המקדך על ידי נבוכדנצר, כאן הוא חוזר לדבר על מיתתו של המלך יאשיהו. הגישה כאן מנסה לחבר בין אירועי החורבן הגדול לבין אירועים מקומיים וספציפיים שהתרחשו בתקופה ההיא.
רש״י על ירמיהו 4:8:1 ↗קְלִיפַת הַסְּעָרָה וְהַחֲרָבָה
״התקלקלו. נתקו ונזרקו ממקומן ועם קלקל בחצים (יחזקאל כ״א:כ״ו) חברו מנחם:״
בַּפֶּסַק הַזֶּה מֵסַפֵּר יִרְמְיָהוּ עַל חֲזוֹנוֹת הַחַרְבָּה הַמַּתְקֶפֶת אֶת הָאָרֶץ. הַמַּבְטַח הַנָּסוּחַ בַּתַּNָךְ מְתָאֵר עוֹלָם שֶׁבוּהוּ הַהָרִים, הַגְּבָעוֹת וְהַכֹּל נִקְרָע וְנִהְרָס. הַתְּמוּנָה הַנָּבִיא מַצִּיג הִיא כְּזוֹ שֶׁהַמְּבִיט בְּהַר נִקְרָע וְהַגְּבָעוֹת נִסְתַּתְּרוּ, וְהַכֹּל נִתְעוּר בְּסֵעָרָה וּבְכַבְדָּה כְּמוֹ בְּחֵץ הַמַּכֶּה בְּעַצְמוֹ. רַשִׁ"י, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסֶק הַזֶּה, מַסְבִּיר אֶת הַמָּשׁ מַעֲשֶׂה הַקְּלִיפָה וְהַחֶרֶב. הוּא מְסַבֵּר כְּשֶׁכּוֹחוֹ שֶׁל הַחֵץ הוּא הַגּוֹרֵם לְהַר לְהִתְקַלְקֵל, כְּכָךְ הַחֶרֶב הַמַּתְקֶפֶת גּוֹרֶמֶת לַהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לְהִתְנַתֵּק וְלְהִפּוֹץ מִמְּקוֹמָם. הַפֵּרוּשׁ מַדְגִּישׁ אֶת הַמְּכוֹנוּמִיּוּת שֶׁל הַחַרְבָּה הַמְּשַׁבֶּרֶת אֶת סֵדֶר הַטֶּבַע וְהַמָּקוֹם.
רש״י על ירמיהו 4:24:1 ↗השממה שבאה על הערים
״עריך תצינה. הערים שלך תהיינה שממה מאין מי יושב בהן:״
בפסוק זה מופיע תיאור של חורבן וריקון. המילים מתארות מצב שבו הערים הופכות למקום שומם, שבו אין אף אחד שמתגורר או יושב בתוכן. הדימוי של השממה מדגיש את היעדר החיים והקהילה במקומות שהיו פעם מאוכלסים. פירוש מצודת דוד מסביר שהערי יהודה יהיו ריקות ומבודדות, ללא איש שישכון בהן. המפרש מתמקד בתוכן הפשוט של הפגיעה ביישוב האנושי כתוצאה מהחורבן המתואר בנבואה.
מצודת דוד על ירמיהו 4:7:3 ↗החושך של האסון
״ואין אורם. האור שהיה בהם מאז הלך לו והוא משל על הצרה כי מי שהוא בצרה העולם חשוך בעדו:״
בפסוק הזה מופיע תיאור של עולם ריק ומדברי. ירמיהו מתאר חזון של אדמה שבורה ושמים חסרי אור. המפרש מצודת דוד מסביר שהאור שנעלם מסמל את הצרה הגדולה. כשאדם נמצא בתוך אסון קשה, כל העולם סביבו נראה לו חשוך וחסר תקווה. ההסבר של מצודת דוד מתמקד בתחושה הפנימית של האדם בזמן המשבר. הוא לא מגדיר את החשיכה כעובדה פיזית בלבד, אלא כביטוי למצב הנפשי שבו האור נעלם מהעין בשל העצבות והחרדה.
מצודת דוד על ירמיהו 4:23:2 ↗