דבר ה' אלי:
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ירמיהו · פרק טז׳
איסור נישואין וגורל התושבים, היעדר אבלות, השבטת שמחה, גלות חדשה והתבוננות ה' על חטאי העם
הנביא ירמיהו מזהיר מפני גלות וסבל, ומתאר את השבר בקהילה ואת חקירת מעשי העם על ידי הַשֵּׁם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ירמיהו טז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
איסור נישואין וגורל התושבים
אל תיקח לעצמך אישה, ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה.
לֹֽא־תִקַּ֥ח לְךָ֖ אִשָּׁ֑ה וְלֹֽא־יִהְי֤וּ לְךָ֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃כי כך אמר ה' על הבנים ועל הבנות שייולדו במקום הזה, ועל האמהות יולדות אותם ועל האבות שמולידים אותם בארץ הזאת.
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה עַל־הַבָּנִים֙ וְעַל־הַבָּנ֔וֹת הַיִּלּוֹדִ֖ים בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְעַֽל־אִמֹּתָ֞ם הַיֹּלְד֣וֹת אוֹתָ֗ם וְעַל־אֲבוֹתָ֛ם הַמּוֹלִדִ֥ים אוֹתָ֖ם בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃מתים ממחלות ימותו, הם לא יתאבלו עליהם ולא יקברו אותם; הם יהיו כמו גופה על פני האדמה, ובחרב וברעב הם יכחדו, וגופתם תהיה אוכל לעופות השמיים ולחיות הארץ.
מְמוֹתֵ֨י תַחֲלֻאִ֜ים יָמֻ֗תוּ לֹ֤א יִסָּֽפְדוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְי֑וּ וּבַחֶ֤רֶב וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֔וּ וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (ס)הכרזה על היעדר אבלות
כי כך אמר ה׳: אל תבואו לבית אבל וגם אל תלכו להשתתף בהלוויה וגם אל תבכו עבורם, כי אספתי את השלום שלי מהעם הזה, נאמר ה׳, יחד עם החסד והרחמים.
כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־תָּבוֹא֙ בֵּ֣ית מַרְזֵ֔חַ וְאַל־תֵּלֵ֣ךְ לִסְפּ֔וֹד וְאַל־תָּנֹ֖ד לָהֶ֑ם כִּֽי־אָסַ֨פְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִ֜י מֵאֵ֨ת הָעָ֤ם־הַזֶּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֖סֶד וְאֶת־הָֽרַחֲמִֽים׃גדולים וקטנים ימותו בארץ הזאת, ולא יקברו אותם, ולא יבכו אותם, ולא יתאבלו עליהם ולא יקעקועו.
וּמֵ֨תוּ גְדֹלִ֧ים וּקְטַנִּ֛ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לֹ֣א יִקָּבֵ֑רוּ וְלֹֽא־יִסְפְּד֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א יִתְגֹּדַ֔ד וְלֹ֥א יִקָּרֵ֖חַ לָהֶֽם׃הם לא יפרסו עליהם בד אבל כדי לנחם על המוות, ולא ייתנו להם כוס נחמה על אביהם או על אמם.
וְלֹֽא־יִפְרְס֥וּ לָהֶ֛ם עַל־אֵ֖בֶל לְנַחֲמ֣וֹ עַל־מֵ֑ת וְלֹֽא־יַשְׁק֤וּ אוֹתָם֙ כּ֣וֹס תַּנְחוּמִ֔ים עַל־אָבִ֖יו וְעַל־אִמּֽוֹ׃גם לא תבואו לשבת בבית משתה כדי לאכול ולשתות.
וּבֵית־מִשְׁתֶּ֥ה לֹא־תָב֖וֹא לָשֶׁ֣בֶת אוֹתָ֑ם לֶאֱכֹ֖ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃ (ס)הַבְּשׂוֹרָה עַל הַשְׁבָּטַת הַשִּׂמְחָה וְהַטְּעָיוֹת הָעֲמִיּוֹת
כִּי כֹּה אָמַר הַשֵּׁם צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מַשְׁבִּית מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִמְצוֹא כַּזְּמַן שֶׁלָּכֶם, אֶת קוֹל הַשָּׂשׂוֹן וְאֶת קוֹל הַשִּׂמְחָה, אֶת קוֹל הַחָתָן וְאֶת קוֹל הַכַּלָּה.
כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י מַשְׁבִּ֜ית מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה לְעֵינֵיכֶ֖ם וּבִֽימֵיכֶ֑ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֥וֹל כַּלָּֽה׃וְהָיָה כְּשֶׁתַּגִּיד לָעָם הַזֶּה אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הֵם יֹאמְרוּ לְךָ: לָמָּה דִּבֵּר הַשֵּׁם עָלֵינוּ אֶת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? וּמָה הָעֲוֹן שֶׁלָּנוּ וּמָה הַחֵטְא שֶׁחָטָנוּ לַהַשֵּׁם אֱלֹהֵינוּ?
וְהָיָ֗ה כִּ֤י תַגִּיד֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ עַל־מֶה֩ דִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את וּמֶ֤ה עֲוֺנֵ֙נוּ֙ וּמֶ֣ה חַטָּאתֵ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃וְאַתָּה תַּעוֹנ לָהֶם: בִּגְלַל שֶׁאָבוֹתֵיכֶם עָזְבוּ אוֹתִי, אָמַר הַשֵּׁם. הֵם הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עָבְדוּ אוֹתָם וְהִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, אֲבָל אוֹתִי עָזְבוּ וְאֶת הַתּוֹרָה שֶׁלִּי לֹא שָׁמְרוּ.
וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם עַל֩ אֲשֶׁר־עָזְב֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֤ם אוֹתִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַיֵּלְכ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיַּעַבְד֖וּם וַיִּשְׁתַּחֲו֣וּ לָהֶ֑ם וְאֹתִ֣י עָזָ֔בוּ וְאֶת־תּוֹרָתִ֖י לֹ֥א שָׁמָֽרוּ׃וְאַתֶּם עָשִׂיתֶם רַע יוֹתֵר מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי כָּל אֶחָד הוֹלֵךְ אַחֲרֵי רֶשַׁע לִבּוֹ הָרַע, כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ לִי.
וְאַתֶּ֛ם הֲרֵעֹתֶ֥ם לַעֲשׂ֖וֹת מֵאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הֹלְכִ֗ים אִ֚ישׁ אַֽחֲרֵי֙ שְׁרִר֣וּת לִבּֽוֹ־הָרָ֔ע לְבִלְתִּ֖י שְׁמֹ֥עַ אֵלָֽי׃גָלוּת וְגָלוּת חֲדָשָׁה
אֲנִי אֶזְרִיק אֶתְכֶם מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ שֶׁלֹּא תַּכִּירוּ, אַתֶּם וַאֲבותֵיכֶם, וְשָׁם תַּעַבְדוּ אֵלִים אֲחֵרִים בְּיוֹם וּבְלַיְלָה, אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים.
וְהֵטַלְתִּ֣י אֶתְכֶ֗ם מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדַעְתֶּ֔ם אַתֶּ֖ם וַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֞ם אֶת־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לָכֶ֖ם חֲנִינָֽה׃ (ס)לָכֵן הִנֵּה בָּאִים יָמִים, אָמַר הַשֵּׁם, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד: חי הַשֵּׁם שהעלה את בני ישראל מארץ מצרים.
לָכֵ֛ן הִנֵּֽה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְלֹֽא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ חַי־יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃אֶלָּא: חי הַשֵּׁם שהעלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות שפזר אותם שם, וְשַׁבְתִּי אֹתָם אֶל אַדְמָתָם שֶׁנָּתַתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם.
כִּ֣י אִם־חַי־יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם׃ (ס)הִנְנִי שׁוֹלֵחַ דַּיָּגִים רַבִּים, אָמַר הַשֵּׁם, וְדִגְמוֹת; וְאַחֲרֵי כֵן אֶשְׁלַח צַיָּדִים רַבִּים, שֶׁיַּצְמִידוּ מִכָּל הָהָר וּמִכָּל הַגִּבְעָה וּמֵחַלְלֵי הַסְּלָעִים.
הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ לדוגים [לְדַיָּגִ֥ים] רַבִּ֛ים נְאֻם־יְהוָ֖ה וְדִיג֑וּם וְאַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֶשְׁלַח֙ לְרַבִּ֣ים צַיָּדִ֔ים וְצָד֞וּם מֵעַ֤ל כָּל־הַר֙ וּמֵעַ֣ל כָּל־גִּבְעָ֔ה וּמִנְּקִיקֵ֖י הַסְּלָעִֽים׃על המילים
הַנְּקִיקִים הֵם הַחַלְלֵים אוֹ הַמְּחִילִים בַּסֶּלַע.
התבוננות ה' על חטאי העם
כי העיניים שלי על כל הדרכים שלהם, הם לא מוסתרים ממני, והעוון שלהם לא נעלם מעיניי.
כִּ֤י עֵינַי֙ עַל־כָּל־דַּרְכֵיהֶ֔ם לֹ֥א נִסְתְּר֖וּ מִלְּפָנָ֑י וְלֹֽא־נִצְפַּ֥ן עֲוֺנָ֖ם מִנֶּ֥גֶד עֵינָֽי׃ואני אשלם קודם כל פעמים רבות על העוון והחטא שלהם, בגלל שהם חרבו את הארץ שלי, ובגלל שהדברים המגעילים והדתיות המכוערות שלהם מילאו את הנחלה שלי.
וְשִׁלַּמְתִּ֣י רִֽאשׁוֹנָ֗ה מִשְׁנֵ֤ה עֲוֺנָם֙ וְחַטָּאתָ֔ם עַ֖ל חַלְּלָ֣ם אֶת־אַרְצִ֑י בְּנִבְלַ֤ת שִׁקּֽוּצֵיהֶם֙ וְתוֹעֲב֣וֹתֵיהֶ֔ם מָלְא֖וּ אֶת־נַחֲלָתִֽי׃ (ס)השם הוא כוחי, מחמתי ומקלטי ביום צרה. אליך יבואו עמים מקצוות הארץ ויגידו: זה שקר, אבותינו ירשו נחלה, הכל הבל ואין בהם תועלת.
יְהוָ֞ה עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי־אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ־שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין־בָּ֥ם מוֹעִֽיל׃האם אדם יכול להיות אל, כשהם בעצם אינם אלוהים?
הֲיַעֲשֶׂה־לּ֥וֹ אָדָ֖ם אֱלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה לֹ֥א אֱלֹהִֽים׃הכרת כוחו של הַשֵּׁם
לכן, הנה אני מודיע להם הפעם הזאת, אני מראה להם את כוחי ואת עוצמתי, והם ידעו ששמי הוא הַשֵּׁם.
לָכֵן֙ הִנְנִ֣י מֽוֹדִיעָ֔ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֔את אוֹדִיעֵ֥ם אֶת־יָדִ֖י וְאֶת־גְּבֽוּרָתִ֑י וְיָדְע֖וּ כִּֽי־שְׁמִ֥י יְהוָֽה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
איסור נישואין וגורל התושבים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
לֹֽא־תִקַּ֥ח לְךָ֖ אִשָּׁ֑ה וְלֹֽא־יִהְי֤וּ לְךָ֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה עַל־הַבָּנִים֙ וְעַל־הַבָּנ֔וֹת הַיִּלּוֹדִ֖ים בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְעַֽל־אִמֹּתָ֞ם הַיֹּלְד֣וֹת אוֹתָ֗ם וְעַל־אֲבוֹתָ֛ם הַמּוֹלִדִ֥ים אוֹתָ֖ם בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃
מְמוֹתֵ֨י תַחֲלֻאִ֜ים יָמֻ֗תוּ לֹ֤א יִסָּֽפְדוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְי֑וּ וּבַחֶ֤רֶב וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֔וּ וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (ס)
הכרזה על היעדר אבלות
כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־תָּבוֹא֙ בֵּ֣ית מַרְזֵ֔חַ וְאַל־תֵּלֵ֣ךְ לִסְפּ֔וֹד וְאַל־תָּנֹ֖ד לָהֶ֑ם כִּֽי־אָסַ֨פְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִ֜י מֵאֵ֨ת הָעָ֤ם־הַזֶּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֖סֶד וְאֶת־הָֽרַחֲמִֽים׃
וּמֵ֨תוּ גְדֹלִ֧ים וּקְטַנִּ֛ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לֹ֣א יִקָּבֵ֑רוּ וְלֹֽא־יִסְפְּד֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א יִתְגֹּדַ֔ד וְלֹ֥א יִקָּרֵ֖חַ לָהֶֽם׃
וְלֹֽא־יִפְרְס֥וּ לָהֶ֛ם עַל־אֵ֖בֶל לְנַחֲמ֣וֹ עַל־מֵ֑ת וְלֹֽא־יַשְׁק֤וּ אוֹתָם֙ כּ֣וֹס תַּנְחוּמִ֔ים עַל־אָבִ֖יו וְעַל־אִמּֽוֹ׃
וּבֵית־מִשְׁתֶּ֥ה לֹא־תָב֖וֹא לָשֶׁ֣בֶת אוֹתָ֑ם לֶאֱכֹ֖ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃ (ס)
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַשְׁבָּטַת הַשִּׂמְחָה וְהַטְּעָיוֹת הָעֲמִיּוֹת
כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י מַשְׁבִּ֜ית מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה לְעֵינֵיכֶ֖ם וּבִֽימֵיכֶ֑ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֥וֹל כַּלָּֽה׃
וְהָיָ֗ה כִּ֤י תַגִּיד֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ עַל־מֶה֩ דִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את וּמֶ֤ה עֲוֺנֵ֙נוּ֙ וּמֶ֣ה חַטָּאתֵ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם עַל֩ אֲשֶׁר־עָזְב֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֤ם אוֹתִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַיֵּלְכ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיַּעַבְד֖וּם וַיִּשְׁתַּחֲו֣וּ לָהֶ֑ם וְאֹתִ֣י עָזָ֔בוּ וְאֶת־תּוֹרָתִ֖י לֹ֥א שָׁמָֽרוּ׃
וְאַתֶּ֛ם הֲרֵעֹתֶ֥ם לַעֲשׂ֖וֹת מֵאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הֹלְכִ֗ים אִ֚ישׁ אַֽחֲרֵי֙ שְׁרִר֣וּת לִבּֽוֹ־הָרָ֔ע לְבִלְתִּ֖י שְׁמֹ֥עַ אֵלָֽי׃
גָלוּת וְגָלוּת חֲדָשָׁה
וְהֵטַלְתִּ֣י אֶתְכֶ֗ם מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדַעְתֶּ֔ם אַתֶּ֖ם וַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֞ם אֶת־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לָכֶ֖ם חֲנִינָֽה׃ (ס)
לָכֵ֛ן הִנֵּֽה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְלֹֽא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ חַי־יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
כִּ֣י אִם־חַי־יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם׃ (ס)
הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ לדוגים [לְדַיָּגִ֥ים] רַבִּ֛ים נְאֻם־יְהוָ֖ה וְדִיג֑וּם וְאַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֶשְׁלַח֙ לְרַבִּ֣ים צַיָּדִ֔ים וְצָד֞וּם מֵעַ֤ל כָּל־הַר֙ וּמֵעַ֣ל כָּל־גִּבְעָ֔ה וּמִנְּקִיקֵ֖י הַסְּלָעִֽים׃
התבוננות ה' על חטאי העם
כִּ֤י עֵינַי֙ עַל־כָּל־דַּרְכֵיהֶ֔ם לֹ֥א נִסְתְּר֖וּ מִלְּפָנָ֑י וְלֹֽא־נִצְפַּ֥ן עֲוֺנָ֖ם מִנֶּ֥גֶד עֵינָֽי׃
וְשִׁלַּמְתִּ֣י רִֽאשׁוֹנָ֗ה מִשְׁנֵ֤ה עֲוֺנָם֙ וְחַטָּאתָ֔ם עַ֖ל חַלְּלָ֣ם אֶת־אַרְצִ֑י בְּנִבְלַ֤ת שִׁקּֽוּצֵיהֶם֙ וְתוֹעֲב֣וֹתֵיהֶ֔ם מָלְא֖וּ אֶת־נַחֲלָתִֽי׃ (ס)
יְהוָ֞ה עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי־אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ־שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין־בָּ֥ם מוֹעִֽיל׃
הֲיַעֲשֶׂה־לּ֥וֹ אָדָ֖ם אֱלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה לֹ֥א אֱלֹהִֽים׃
הכרת כוחו של הַשֵּׁם
לָכֵן֙ הִנְנִ֣י מֽוֹדִיעָ֔ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֔את אוֹדִיעֵ֥ם אֶת־יָדִ֖י וְאֶת־גְּבֽוּרָתִ֑י וְיָדְע֖וּ כִּֽי־שְׁמִ֥י יְהוָֽה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הקטע מתאר את ההוראות המיוחדות לירמיהו ואת התוצאות הרוחניות והחברתימות של חטאי העם.
איסור נישואין וגורל התושבים
הנביא ירמיהו מקבל הודעה מה' לא להקים משפחה במקום הזה. התנבאות זו מתארת את גורל הילדים, האמהות והאבות בארץ, אשר ימותו ממחלות, רעב וחרב, וגופותיהם לא יקבלו קבורה מכובדת אלא יהיו למזון לחיות ולעופות.
הכרזה על היעדר אבלות
הנביא ירמיהו מביא את דברי ה׳ על קץ השלום עם העם. ה׳ מצהיר כי הוא מסיר את חסדו ורחמיו מהעם, ובתמורה יתרחשו מוות וסבל כה גדול, עד שלא יהיו טקסי אבל, קבורה מסודרת או אפילו מליכות של נחמה ומשתה.
הַבְּשׂוֹרָה עַל הַשְׁבָּטַת הַשִּׂמְחָה וְהַטְּעָיוֹת הָעֲמִיּוֹת
הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ מַכְרִיז שֶׁהַשֵּׁם יַשְׁבִּית אֶת קוֹל הַשָּׂשׂוֹת וְהַשִּׂמְחָה בָּעָם. כְּשֶׁיִּשְׁאָלוּ הָאֲנָשִׁים עַל הָרָעָה הַזֹּאת, הַנָּבִיא יַסְבִּיר שֶׁזֶּה בִּגְלַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים הַזָּרִים שֶׁעָשׂוּ הָאָבוֹת, וְשֶׁהַדּוֹר הַבָּא עָשָׂה רַע יוֹתֵר וְסָרֶת מִן הַדֶּרֶךְ.
גָלוּת וְגָלוּת חֲדָשָׁה
הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ מְבַשֵׂר עַל הַגָּלוּת שֶׁתַּבּוֹא, בָּהּ יִזְרַק הַשֵּׁם אֶת הָעָם לְאַרְצוֹת זָרוּת שֶׁבָּהֶם יַעַבְדוּ אֵלִים אֲחֵרִים לְלֹא רַחֲמִים. מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי, הַנָּבִיא מְבַשֵׂר עַל תִּקְיוֹן חָדָשׁ שֶׁל גְּאֻלָּה, שֶׁבּוֹ הָעָם יַחְזֹר מֵאֶלֶף הַמְּפוּזָּרִים אֶל אַדְמַת אֲבוֹתָם, כְּמִשְׁאָל לְדַיָּגִים וְצַיָּדִים שֶׁיַּחֲפְּשׁוּ אוֹתָם בְּכָל מָקוֹם.
התבוננות ה' על חטאי העם
הפסוקים מתארים את הידיעה המוחלטת של ה' לגבי מעשיהם של העם, שאינם יכולים להסתתר מעיניו. ה' מצהיר כי יתעמת עם עוונותיהם ועם השחתת הארץ. במקביל, הנביא מודה שהשם הוא מקור כוחו, ומתאר מצב שבו עמים יבינו את חוסר התועלת של האלילים.
הכרת כוחו של הַשֵּׁם
הנביא מצהיר כי הַשֵּׁם יבוא להוכיח את כוחו ועוצמתו בפני העם. דרך המעשים הללו, האנושות תכיר ותדע את שמו של אלוהים ואת ריבונותו.
הפסוקים מסתיימים בהכרה בכוחו ובחכמתו של הַשֵּׁם מול עמי העם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הקשר בין עזיבת התורה לעזיבת הַשֵּׁם
״רִבִּי חוּנָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מָצָאנוּ שֶׁוִּיתֶּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים.״
בַּתַּלְמוּד יְרוּשָׁלְמִי (חֲגִיגָה א׳:ז׳:ד׳), רַבִּי חוּנָה מְסַבֵּל אֶת הַקֹּשְׁרִים בֵּין הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה, הַגִּלּוּי עֲרִיּוֹת וּשְׁפִיכוּת הַדָּמִים לְעִנְיַן עֲזִיבַת הַתּוֹרָה. הַמְקֹור מַסְבֵּר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא וִויתֵּר עַל הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה וְעַל הַפְּשָׁעִים הַחֲמִימִים, וְעַל כֵּן הַפְּסָק הַמְּדַויֵּק בַּמִּקְרָא מְדַבֵּר עַל הָעֲזִיבָה שֶׁל תּוֹרָתוֹ. רַבִּי חִיָּה בַּר בָּא מַסְבֵּר אֶת הַמַּשְׁמָע: כְּשֶׁהָעָם עָזְבוּ אֶת הַתּוֹרָה, הֵם עָזְבוּ בְּחִירוּת אֶת הַשֵּׁם עַצְמוֹ. הַמַּשְׁמַע הוּא שֶׁאִלּוּ הָיוּ שׁוֹמְרִים אֶת הַתּוֹרָה, הַקֶּשֶׁר לַשֵּׁם הָיָה נִשְׁאָר חָזָק וְלֹא הָיָה נוֹצֵר הַסְּאוֹר. רַב חוּנָה מוֹסִיף מַשְׁלָשׁ מִן הַתּוֹרָה: אֶת הַלְּמִידוּת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְשׁוּם הַטּוֹב, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא לֹא עוֹשֶׁה אוֹתָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, בַּסוֹף הוּא מַגִּיעַ לִלְמִידוּת שֶׁל שֵׁם שָׁמַיִם.
תלמוד ירושלמי חגיגה א׳:ז׳:ד׳ ↗הַקֶּשֶׁר בֵּין הַשְּׁמִירָה בַּתּוֹרָה לְהַצְלָחַת הָאָרֶשׁ
״[ה] ר' אבא בר כהנא פתח מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי י"י אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וג' (ירמיה ט:יא).״
הַפְּסִיקְתָּה דְּרַב כַּהֲנָא מְסַבֶּת עַל הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין הַחֶרְבָּן וּבֵין הַנִּטְרוּת שֶׁל הַתּוֹרָה. הַמְּקוֹר מַסְבִּיר כִּי הָאָרֶץ אָבְדָה וְהַכְּרָתִים נִתְלָשִׁים מִמְּקוֹמָם כְּשֶׁהַסּוֹפְרִים וְהַמְּשַׁנִּים מַפְסִיקִים לִשְׁמֹר אֶת הַלְמּוּד. הַמַּטְרָה הָעִקָּרִית שֶׁל הַשְּׁמִירָה הִיא הַקֶּשֶׁר לַמִּצְוָה שֶׁל "וְהָגִית בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", כְּדֵי שֶׁהַתּוֹרָה לֹא תֵעָזֵב. רַב כַּהֲנָא מְבִיא מִסְפָּרִים עַל כֹּחָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה וְעַל הַסַּכָּנָה שֶׁבָּאָה עַל הָעוֹלָם כְּשֶׁהִיא נֶעְלֶמֶת. הוּא מְצַטֵּט תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְבַקְשִׁים לַחְזֵק בַּלְּמּוּד גַּם אִם לֹא לִשְׁמָהּ, כִּי הַתַּעֲנוּג בַּתּוֹרָה מַחֲזִיר אֶת הָאָדָם לַמַּטָּרָה הַנְּכוֹנָה. הַסּוֹף מְצִיעַ שֶׁהָאֱמֶת הַיְּחִידָה הִיא דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וְכָל מַה שֶׁהַתּוֹרָה נֶעֶלֶמֶת, הָעוֹלָם נִכְלָה בְּפֶשַׁע.
פסיקתא דרב כהנא ט״ו:ה׳ ↗בעקבות המפרשים
ההסתרה של הַשֵּׁם
״אספתי. אטואי"ש בלעז כמו אסף אלהים את חרפתי (בראשית ל׳:כ״ג):״
בפרק זה מירוח הַשֵּׁם, הנביא מודה על המצב שבו הַשֵּׁם לא מלווה את העם בפרדס או בשמחה, כפי שהיה נהוג בעבר. הַשֵּׁם מפסיק לשלוח אנשים לשאול לשלום או לבטא שמחה וקדושה בגלל החורבן והגלות. זהו תיאור של תקופה שבה השכינה נסוגה מהעוון. רש"י מפרש את המילה "אספתי" כביטוי של אובדן, בדומה למה שקרה לרבקה בבראשית, כאשר אלוהים אסף את כוחותיה. לפי הגישה הזאת, המילים מתארות מצב שבו הכוח והשמחה נלקחו מהנביא ומהעם בשל המצב הקשה.
רש״י על ירמיהו 16:5:4 ↗הדיג הגדול והציד המדויק
״ודיגום. מה הדייג שולהו מתוך מקום גדולו אף אלו ילכדו אותם בתוך העיר ומה עסקו של דג משנלכד הוא מת כך אביא עליהם הורגים ואח"כ״
בפסוק הזה אלוהים מתאר תהליך של תפיסה וציד רחב היקף. הדימוי של הדייגים שמוציאים דגים ממקום גדול מראה שהאויבים יאספו את האנשים בתוך העיר ובתחומים נרחבים. המטרה היא לא רק לתפוס אותם, אלא גם להשמיד את אלו שנלכדו. רש"י מסביר שהדיג מסמל את השבויים שיילכדו בעיר, ואת הדגים המתים מסמל את ההורגים שיבואו עליהם. לאחר מכן, הדימוי עובר לציד של מי שברח להרים ולגבעות. לפי רש"י, הציד נועד למצוא את כל אלו שנותרו בחיים וניסו להתחבא כדי להביא אותם לשבי.
רש״י על ירמיהו 16:16:1 ↗מניעת נחמה בגלל העונש
״בית מרזח. לבית אבל לנחמו:״
בפסוק זה, מצודת דוד מסביר שהציווי של הַשֵּׁם לירומיהו לא לבוא לאחת המעמדים החברתיים המקובלים. בדרך כלל, אנשים מנחמים אבלים או משתתפים בשמחות בבתים, אך כאן הנביא נאסר על כך. הפירוש מראה שהעונש על העם כל כך כבד, עד שחלק מהטקסים החברתיים פשוט יבוטלו. אין טעם לנחם או לשמוח, כי המצב הלאומי קשה מדי מכדי לאפשר את המנהגים הרגילים.
מצודת דוד על ירמיהו 16:5:2 ↗החיפוש הבלתי נמנע
״ומנקיקי. הבורחים על שני הסלעים:״
בפסוק זה, ירמיהו מתאר דימוי של צייד ששולח דייגים וציידים רבים לאיתור אנשים שבורחים ומסתתרים. המעשה הזה מסמל את החיפוש המקיף והיסודי של הַשֵּׁם אחר העם שסטה מדרכו. מצודת דוד מסביר שהבורחים אינם נמצאים במקום אחד, אלא הם מתפזרים ומתחבאים בין שני סלעים שונים. הדימוי מדגיש שאין מקום מסתור בפני הדין, שכן החיפוש מגיע לכל פינה וכל סלע.
מצודת דוד על ירמיהו 16:16:5 ↗