הַשֵּׁם אָמַר לִי: אֲפִילוּ מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל יַעַמְדוּ לְפָנַי, הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי לֹא תִּהְיֶה עִם הָעָם הַזֶּה. הַסֵּר אוֹתִי מֵעֲלֵיהֶם וְתֵן לָהֶם לָלֶכֶת.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אִם־יַעֲמֹ֨ד מֹשֶׁ֤ה וּשְׁמוּאֵל֙ לְפָנַ֔י אֵ֥ין נַפְשִׁ֖י אֶל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שַׁלַּ֥ח מֵֽעַל־פָּנַ֖י וְיֵצֵֽאוּ׃ירמיהו · פרק טו׳
חֶרֶב, רַעַב וְחֶרֶב שֶׁל יִרְמְיָהוּ
הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ מְתָאֵן עַל הַמַּטָּרִים שֶׁל הַחֶרֶב, הָרָעָב וְהַשֶּׁבִי, וּמְבַקֵּשׁ הַגָּנָה אֶת הַשְּׁמוּת בְּתוֹךְ הַקְּרִיסָה הַמַּרָה שֶׁל יְהוּדָה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ירמיהו טו׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
חֶרֶב, רָעָב וַשֶּׁבִי
וְהָיָה כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּ אוֹתְךָ: לְאָן נֵצֵא? תֹּאמַר לָהֶם כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם: לַמָּוֶת, לַמָּוֶת; לַחֶרֶב, לַחֶרֶב; לָרָעָב, לָרָעָב; וּלְשֶׁבִי, לְשֶׁבִי.
וְהָיָ֛ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֶ֖יךָ אָ֣נָה נֵצֵ֑א וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר לַמָּ֤וֶת לַמָּ֙וֶת֙ וַאֲשֶׁ֤ר לַחֶ֙רֶב֙ לַחֶ֔רֶב וַאֲשֶׁ֤ר לָֽרָעָב֙ לָֽרָעָ֔ב וַאֲשֶׁ֥ר לַשְּׁבִ֖י לַשֶּֽׁבִי׃וַאֲנִי אֶפְקֹד עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת, אָמַר הַשֵּׁם: אֶת הַחֶרֶב לַהֲרֹג, אֶת הְכַלְבִּים לִסְחוֹב, וְאֶת עוף הַשָּׁמַיִם וְאֶת בְּהֶמַּת הָאָרֶץ לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית.
וּפָקַדְתִּ֨י עֲלֵיהֶ֜ם אַרְבַּ֤ע מִשְׁפָּחוֹת֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֣רֶב לַֽהֲרֹ֔ג וְאֶת־הַכְּלָבִ֖ים לִסְחֹ֑ב וְאֶת־ע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הָאָ֖רֶץ לֶאֱכֹ֥ל וּלְהַשְׁחִֽית׃וְנָתַתִּי אוֹתָם לְזַעֲוָה לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁעָשָׂה בִירוּשָׁלַיִם.
וּנְתַתִּ֣ים לזועה [לְזַֽעֲוָ֔ה] לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ בִּ֠גְלַל מְנַשֶּׁ֤ה בֶן־יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃חורבן ירושלים וכילית העם
מי ירחם עלייך, ירושלים? מי יברח ממך, ומי יתרחק כדי לשאול לשלומך?
כִּ֠י מִֽי־יַחְמֹ֤ל עָלַ֙יִךְ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וּמִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ וּמִ֣י יָס֔וּר לִשְׁאֹ֥ל לְשָׁלֹ֖ם לָֽךְ׃את עזבת אותי, נא הַשֵּׁם, ותלכי לאחור. אני אמתח את ידי עלייך ואשמיד אותך. נמאס לי, ולא נחמתי.
אַ֣תְּ נָטַ֥שְׁתְּ אֹתִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה אָח֣וֹר תֵּלֵ֑כִי וָאַ֨ט אֶת־יָדִ֤י עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאַשְׁחִיתֵ֔ךְ נִלְאֵ֖יתִי הִנָּחֵֽם׃התפזרתי במזרח, בשערי הארץ. הרסתי, ואיבדתי את עמי מדרכיהם, כי הם לא חזרו.
וָאֶזְרֵ֥ם בְּמִזְרֶ֖ה בְּשַׁעֲרֵ֣י הָאָ֑רֶץ שִׁכַּ֤לְתִּי אִבַּ֙דְתִּי֙ אֶת־עַמִּ֔י מִדַּרְכֵיהֶ֖ם לוֹא־שָֽׁבוּ׃אלמנותיי התחזקו לי מן החול, והבאת להם חרב, שודד בצהריים. הפלתי עליהן פתאום עיר ובהלה.
עָֽצְמוּ־לִ֤י אַלְמְנֹתָו֙ מֵח֣וֹל יַמִּ֔ים הֵבֵ֨אתִי לָהֶ֥ם עַל־אֵ֛ם בָּח֖וּר שֹׁדֵ֣ד בַּֽצָּהֳרָ֑יִם הִפַּ֤לְתִּי עָלֶ֙יהָ֙ פִּתְאֹ֔ם עִ֖יר וּבֶהָלֽוֹת׃הַכְּאֵב שֶׁל יִרְמְיָהוּ וּנְבִיאַת הַחֶרֶב
הַיְּלִדָה שֶׁל שֶׁבַע בָּאָה לָעוֹלָם בְּעוֹד הַיּוֹם, וְנַפְשָׁהּ נִפְחֶתֶת. הִיא בּוֹשָׁה וְנִקְרָאָה, וְאֶת שְׁאֵרִיתָם אֲנִי אֶתֵּן לַחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, כֹּה אָמַר הַשֵּׁם.
אֻמְלְלָ֞ה יֹלֶ֣דֶת הַשִּׁבְעָ֗ה נָפְחָ֥ה נַפְשָׁ֛הּ באה [בָּ֥א] שִׁמְשָׁ֛הּ בְּעֹ֥ד יוֹמָ֖ם בּ֣וֹשָׁה וְחָפֵ֑רָה וּשְׁאֵֽרִיתָ֗ם לַחֶ֧רֶב אֶתֵּ֛ן לִפְנֵ֥י אֹיְבֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)אוי לי, אִמִּי, כִּי יָלַדְתִּי אִישׁ רִב וְאִישׁ מָדֹן לְכָל הָאָרֶץ. לֹא הָשַׁבְתִּי וְלֹא הֶחְזַרְתִּי, וְכֻלָּם קִלְלוּנִי.
אֽוֹי־לִ֣י אִמִּ֔י כִּ֣י יְלִדְתִּ֗נִי אִ֥ישׁ רִ֛יב וְאִ֥ישׁ מָד֖וֹן לְכָל־הָאָ֑רֶץ לֹֽא־נָשִׁ֥יתִי וְלֹא־נָֽשׁוּ־בִ֖י כֻּלֹּ֥ה מְקַלְלַֽונִי׃ (ס)אָמַר הַשֵּׁם: אִם שֶׁרֶתְךָ לֹא לְטוֹב, אִם לֹא פָּגַעְתִּי בְּךָ בְּעֵת רָעָה וּבְעֵת צָרָה, אֶת הָאוֹיֵב.
אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אִם־לֹ֥א שרותך [שֵֽׁרִיתִ֖יךָ] לְט֑וֹב אִם־ל֣וֹא ׀ הִפְגַּ֣עְתִּֽי בְךָ֗ בְּעֵ֥ת־רָעָ֛ה וּבְעֵ֥ת צָרָ֖ה אֶת־הָאֹיֵֽב׃הַאִם הַבַּרְזֶל יִהְיֶה רָע לַבַּרְזֶל מִצָּפוֹן וְלַנְּחֹשֶׁת?
הֲיָרֹ֨עַ בַּרְזֶ֧ל ׀ בַּרְזֶ֛ל מִצָּפ֖וֹן וּנְחֹֽשֶׁת׃גּוֹרָל הָעַם וְתִלְשׁוֹן הַנָּבִיא
אֲנִי אֶתֵּן אֶת כּוֹחֲךָ וְאֶת אוֹצָרַיִךְ לִבְזוֹז, וְזֶה לְלֹא תְמִירָה, בְּכָל חַטָּאֹתֶיךָ וּבְכָל גְּבוּלֶיךָ.
חֵילְךָ֧ וְאוֹצְרוֹתֶ֛יךָ לָבַ֥ז אֶתֵּ֖ן לֹ֣א בִמְחִ֑יר וּבְכָל־חַטֹּאותֶ֖יךָ וּבְכָל־גְּבוּלֶֽיךָ׃וְהֶעֱבַרְתִּי אֶת אוֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ, כִּי אֵשׁ בְּאַףִי בּוֹעֶרֶת עֲלֵיכֶם.
וְהַֽעֲבַרְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ בְּאֶ֖רֶץ לֹ֣א יָדָ֑עְתָּ כִּֽי־אֵ֛שׁ קָדְחָ֥ה בְאַפִּ֖י עֲלֵיכֶ֥ם תּוּקָֽד׃ (ס)אַתָּה יוֹדֵעַ הַשֵּׁם, זָכְרֵנִי וְבֵדְקֵנִי וְקַח גְּמוּל מֵרֹדְפַי. אַל תִּקַּח בְּכַעַס, וְדַע כִּי בְּגֵרוּת עָלֶיךָ הִנְּיַתִּי.
אַתָּ֧ה יָדַ֣עְתָּ יְהוָ֗ה זָכְרֵ֤נִי וּפָקְדֵ֙נִי֙ וְהִנָּ֤קֶם לִי֙ מֵרֹ֣דְפַ֔י אַל־לְאֶ֥רֶךְ אַפְּךָ֖ תִּקָּחֵ֑נִי דַּ֕ע שְׂאֵתִ֥י עָלֶ֖יךָ חֶרְפָּֽה׃נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וְאָכַלְתִּים, וּדְבָרֶיךָ הָיוּ לִי לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן לִבִּי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עָלַי, הַשֵּׁם אֱלֹהֵי צְבָאוֹת.
נִמְצְא֤וּ דְבָרֶ֙יךָ֙ וָאֹ֣כְלֵ֔ם וַיְהִ֤י דבריך [דְבָֽרְךָ֙] לִ֔י לְשָׂשׂ֖וֹן וּלְשִׂמְחַ֣ת לְבָבִ֑י כִּֽי־נִקְרָ֤א שִׁמְךָ֙ עָלַ֔י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י צְבָאֽוֹת׃ (ס)קריאת התשובה והבטחת ההגנה
לא ישבתי בשיחות צחוק ושמחה לפניך, אלא ישבתי לבדי, כי כעסת עלי עד מאוד.
לֹֽא־יָשַׁ֥בְתִּי בְסוֹד־מְשַׂחֲקִ֖ים וָֽאֶעְלֹ֑ז מִפְּנֵ֤י יָֽדְךָ֙ בָּדָ֣ד יָשַׁ֔בְתִּי כִּֽי־זַ֖עַם מִלֵּאתָֽנִי׃ (ס)למה הכאב שלי הוא נצחי והמכה שלי היא של בני אדם, היא לא רוצה להירפא? האם תהיה לי כמו שווא, מים שלא ניתן לבטח בהם?
לָ֣מָּה הָיָ֤ה כְאֵבִי֙ נֶ֔צַח וּמַכָּתִ֖י אֲנוּשָׁ֑ה֙ מֵֽאֲנָה֙ הֵֽרָפֵ֔א הָי֨וֹ תִֽהְיֶ֥ה לִי֙ כְּמ֣וֹ אַכְזָ֔ב מַ֖יִם לֹ֥א נֶאֱמָֽנוּ׃ (ס)לכן, כך אמר ה': אם תחזור ואשיבך לפניי, תעמוד. ואם תוציא דבר יקר מתוך דבר זול, תהיה ככף ידי. הם ישובו אליך, ואתה לא תחזור אליהם.
לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִם־תָּשׁ֤וּב וַאֲשִֽׁיבְךָ֙ לְפָנַ֣י תַּֽעֲמֹ֔ד וְאִם־תּוֹצִ֥יא יָקָ֛ר מִזּוֹלֵ֖ל כְּפִ֣י תִֽהְיֶ֑ה יָשֻׁ֤בוּ הֵ֙מָּה֙ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה לֹֽא־תָשׁ֥וּב אֲלֵיהֶֽם׃ותן אותך לעם הזה כחומה מנחושת, והם יילחמו בך ולא יוכלו לנצח אותך, כי אני איתך כדי להושיע ולחלץ אותך, כך אמר ה'.
וּנְתַתִּ֜יךָ לָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לְחוֹמַ֤ת נְחֹ֙שֶׁת֙ בְּצוּרָ֔ה וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהוֹשִֽׁיעֲךָ֥ וּלְהַצִּילֶ֖ךָ נְאֻם־יְהוָֽה׃הבטחת הגאולה
אני אציל אותך מיד רעים ואגאל אותך מכף עריצים.
וְהִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֣ד רָעִ֑ים וּפְדִתִ֖יךָ מִכַּ֥ף עָרִצִֽים׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
חֶרֶב, רָעָב וַשֶּׁבִי
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אִם־יַעֲמֹ֨ד מֹשֶׁ֤ה וּשְׁמוּאֵל֙ לְפָנַ֔י אֵ֥ין נַפְשִׁ֖י אֶל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שַׁלַּ֥ח מֵֽעַל־פָּנַ֖י וְיֵצֵֽאוּ׃
וְהָיָ֛ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֶ֖יךָ אָ֣נָה נֵצֵ֑א וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר לַמָּ֤וֶת לַמָּ֙וֶת֙ וַאֲשֶׁ֤ר לַחֶ֙רֶב֙ לַחֶ֔רֶב וַאֲשֶׁ֤ר לָֽרָעָב֙ לָֽרָעָ֔ב וַאֲשֶׁ֥ר לַשְּׁבִ֖י לַשֶּֽׁבִי׃
וּפָקַדְתִּ֨י עֲלֵיהֶ֜ם אַרְבַּ֤ע מִשְׁפָּחוֹת֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֣רֶב לַֽהֲרֹ֔ג וְאֶת־הַכְּלָבִ֖ים לִסְחֹ֑ב וְאֶת־ע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הָאָ֖רֶץ לֶאֱכֹ֥ל וּלְהַשְׁחִֽית׃
וּנְתַתִּ֣ים לזועה [לְזַֽעֲוָ֔ה] לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ בִּ֠גְלַל מְנַשֶּׁ֤ה בֶן־יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃
חורבן ירושלים וכילית העם
כִּ֠י מִֽי־יַחְמֹ֤ל עָלַ֙יִךְ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וּמִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ וּמִ֣י יָס֔וּר לִשְׁאֹ֥ל לְשָׁלֹ֖ם לָֽךְ׃
אַ֣תְּ נָטַ֥שְׁתְּ אֹתִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה אָח֣וֹר תֵּלֵ֑כִי וָאַ֨ט אֶת־יָדִ֤י עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאַשְׁחִיתֵ֔ךְ נִלְאֵ֖יתִי הִנָּחֵֽם׃
וָאֶזְרֵ֥ם בְּמִזְרֶ֖ה בְּשַׁעֲרֵ֣י הָאָ֑רֶץ שִׁכַּ֤לְתִּי אִבַּ֙דְתִּי֙ אֶת־עַמִּ֔י מִדַּרְכֵיהֶ֖ם לוֹא־שָֽׁבוּ׃
עָֽצְמוּ־לִ֤י אַלְמְנֹתָו֙ מֵח֣וֹל יַמִּ֔ים הֵבֵ֨אתִי לָהֶ֥ם עַל־אֵ֛ם בָּח֖וּר שֹׁדֵ֣ד בַּֽצָּהֳרָ֑יִם הִפַּ֤לְתִּי עָלֶ֙יהָ֙ פִּתְאֹ֔ם עִ֖יר וּבֶהָלֽוֹת׃
הַכְּאֵב שֶׁל יִרְמְיָהוּ וּנְבִיאַת הַחֶרֶב
אֻמְלְלָ֞ה יֹלֶ֣דֶת הַשִּׁבְעָ֗ה נָפְחָ֥ה נַפְשָׁ֛הּ באה [בָּ֥א] שִׁמְשָׁ֛הּ בְּעֹ֥ד יוֹמָ֖ם בּ֣וֹשָׁה וְחָפֵ֑רָה וּשְׁאֵֽרִיתָ֗ם לַחֶ֧רֶב אֶתֵּ֛ן לִפְנֵ֥י אֹיְבֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)
אֽוֹי־לִ֣י אִמִּ֔י כִּ֣י יְלִדְתִּ֗נִי אִ֥ישׁ רִ֛יב וְאִ֥ישׁ מָד֖וֹן לְכָל־הָאָ֑רֶץ לֹֽא־נָשִׁ֥יתִי וְלֹא־נָֽשׁוּ־בִ֖י כֻּלֹּ֥ה מְקַלְלַֽונִי׃ (ס)
אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אִם־לֹ֥א שרותך [שֵֽׁרִיתִ֖יךָ] לְט֑וֹב אִם־ל֣וֹא ׀ הִפְגַּ֣עְתִּֽי בְךָ֗ בְּעֵ֥ת־רָעָ֛ה וּבְעֵ֥ת צָרָ֖ה אֶת־הָאֹיֵֽב׃
הֲיָרֹ֨עַ בַּרְזֶ֧ל ׀ בַּרְזֶ֛ל מִצָּפ֖וֹן וּנְחֹֽשֶׁת׃
גּוֹרָל הָעַם וְתִלְשׁוֹן הַנָּבִיא
חֵילְךָ֧ וְאוֹצְרוֹתֶ֛יךָ לָבַ֥ז אֶתֵּ֖ן לֹ֣א בִמְחִ֑יר וּבְכָל־חַטֹּאותֶ֖יךָ וּבְכָל־גְּבוּלֶֽיךָ׃
וְהַֽעֲבַרְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ בְּאֶ֖רֶץ לֹ֣א יָדָ֑עְתָּ כִּֽי־אֵ֛שׁ קָדְחָ֥ה בְאַפִּ֖י עֲלֵיכֶ֥ם תּוּקָֽד׃ (ס)
אַתָּ֧ה יָדַ֣עְתָּ יְהוָ֗ה זָכְרֵ֤נִי וּפָקְדֵ֙נִי֙ וְהִנָּ֤קֶם לִי֙ מֵרֹ֣דְפַ֔י אַל־לְאֶ֥רֶךְ אַפְּךָ֖ תִּקָּחֵ֑נִי דַּ֕ע שְׂאֵתִ֥י עָלֶ֖יךָ חֶרְפָּֽה׃
נִמְצְא֤וּ דְבָרֶ֙יךָ֙ וָאֹ֣כְלֵ֔ם וַיְהִ֤י דבריך [דְבָֽרְךָ֙] לִ֔י לְשָׂשׂ֖וֹן וּלְשִׂמְחַ֣ת לְבָבִ֑י כִּֽי־נִקְרָ֤א שִׁמְךָ֙ עָלַ֔י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י צְבָאֽוֹת׃ (ס)
קריאת התשובה והבטחת ההגנה
לֹֽא־יָשַׁ֥בְתִּי בְסוֹד־מְשַׂחֲקִ֖ים וָֽאֶעְלֹ֑ז מִפְּנֵ֤י יָֽדְךָ֙ בָּדָ֣ד יָשַׁ֔בְתִּי כִּֽי־זַ֖עַם מִלֵּאתָֽנִי׃ (ס)
לָ֣מָּה הָיָ֤ה כְאֵבִי֙ נֶ֔צַח וּמַכָּתִ֖י אֲנוּשָׁ֑ה֙ מֵֽאֲנָה֙ הֵֽרָפֵ֔א הָי֨וֹ תִֽהְיֶ֥ה לִי֙ כְּמ֣וֹ אַכְזָ֔ב מַ֖יִם לֹ֥א נֶאֱמָֽנוּ׃ (ס)
לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִם־תָּשׁ֤וּב וַאֲשִֽׁיבְךָ֙ לְפָנַ֣י תַּֽעֲמֹ֔ד וְאִם־תּוֹצִ֥יא יָקָ֛ר מִזּוֹלֵ֖ל כְּפִ֣י תִֽהְיֶ֑ה יָשֻׁ֤בוּ הֵ֙מָּה֙ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה לֹֽא־תָשׁ֥וּב אֲלֵיהֶֽם׃
וּנְתַתִּ֜יךָ לָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לְחוֹמַ֤ת נְחֹ֙שֶׁת֙ בְּצוּרָ֔ה וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהוֹשִֽׁיעֲךָ֥ וּלְהַצִּילֶ֖ךָ נְאֻם־יְהוָֽה׃
הבטחת הגאולה
וְהִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֣ד רָעִ֑ים וּפְדִתִ֖יךָ מִכַּ֥ף עָרִצִֽים׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפסוקִים מַתְחִילוּ בְּקַבָּלַת הַגְּזֵרָה הַנֶּעֱלֶמֶת שֶׁל הַחֶרֶב, הָרָעָב וְהַשֶּׁבִי עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם.
חֶרֶב, רָעָב וַשֶּׁבִי
הַנָּבִיא יִרְמְיָהּ מַקְבִּיל מַסָּר שֶׁאֲפִילוּ מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לֹא יוּכְלוּ לְהַצִּיל אֶת הָעָם. הַשֵּׁם מַכְרִיעַ עַל הָעָם גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת שֶׁל מוֹת, חֶרֶב, רָעָב וּשְׁבוּי, וְזֶה כְּתוּבָה לְכָל הָעוֹלָם בִּגְלַל חֶטְּאֵי מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה.
חורבן ירושלים וכילית העם
הפסוקים מתארים את גורלה של ירושלים ואת כעס הַשֵּׁם על עזיבת העם אותו. הנביא מתאר את השמדת העיר, את התפזרות העם ושבי אלמנות מול חרב שודד. אין דרך חזרה עבור אלו שסרו מדרכם.
הַכְּאֵב שֶׁל יִרְמְיָהוּ וּנְבִיאַת הַחֶרֶב
הַקְטָע מְתָאַר אֶת סִבְלוֹ הַכַּבֵּד שֶׁל יִרְמְיָהוּ, הַחַיָּה בְּתוֹךְ מַאֲבָקִים וְקִלְלוֹת הָעָם, וְגַם אֶת הַתְּחִנּוֹת הַקּוֹשׁוֹת שֶׁל הַשֵּׁם בְּעֵת רָעָה. הַנָּבִיא מְבַטֵּאַ אֶת הַחֶרֶב כְּכֹחַ שֶׁמַּעֲלֶה אֶת רָעוֹת הַקִּלְלוֹת וְהַמְּלוֹכָאוּת שֶׁל הָעָם בִּפְנֵי הָאוֹיֵב.
גּוֹרָל הָעַם וְתִלְשׁוֹן הַנָּבִיא
הַקֶּטעֶת מְתַקֵּף אֶת גּוֹרַל יְהוּדָה, שֶׁמּוֹסָר לְמִשְׁפָּט וּלְבִזּוּי בְּגַלְגּוֹל חַטָּאֹתֶיהָ. יְרֶמְיָהוּ מְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם הַצָּלָה וְגְּמוּל, וּמְבִיאֵךְ אֶת הַחֲבֵרוּת הָעֲמֻקָּה שֶׁלּוֹ עִם דִּבְרֵי הַנְּבִיאָה וְשֵׁם הַשֵּׁם.
קריאת התשובה והבטחת ההגנה
הנביא ירמיהו מתאר את סבלו הכבד ואת תחושת הבדידות שלו מול ה'. ה' משיב לו כי אם יחזור מדרכו הרעה, יתקיים קשר מחודש עם העם, והנביא יהפוך לחומת נחושת בלתי מנוצחת בזכות השגחת האל.
הבטחת הגאולה
הפסוק מסתיים בהבטחה אלוהית של הצלה וגאולה. הַשֵּׁם מבטיח להוציא את העם מיד אויביו ולהשחרר אותו משביתם של העריצים.
הַנָּבִיא מְתַקְּוֵה לִהְיוֹת מְשֻׁמָּר וּמְגֻנָּן בְּתוֹךְ הַמִּשְׁפָּט, כְּשֶׁהַשֵּׁם הופךּ אֶת הַמִּלִּים לְמָצוֹר וְלְמִבְצָר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
פֵּרוּשֵׁי הַמַּצָּב הַמְּסֻבָּל בַּמִּקְרָא
״וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, כֵּיוָן דַּאֲתַת עָקְתָה אֲזַלְתְּ לָךְ וּשְׁבַקְתְּ לְהוֹן, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמד, יד): אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים, רַבִּי יוֹחָנָן״
בַּפֶּתַחַת שׁוֹשַׂת רות רַבָּה, הַמְפֵּרֶט עַל הַקִּימוּם שֶׁל אֱלִימֶלֶק, מֻצָּג הַקֶּשֶׁר בֵּין הַמַּצָּב הַחַיָּתִי שֶׁל הַקְּטַנִּים לַגְּדוֹלִים. הַמָּקוֹר מְסַבֵּל פֵּרוּשִׁים שׁוֹנִים מִשּׁוּם הַמִּלִּים הַנִּמְצָאוֹת בַּמִּקְרָא. רַבִּי יוֹחָנָן רוֹאה בַּמִּשְׁאָל "מְסֻבָּלִים" רֶמֶז לְסֵדֶר שֶׁבּוֹ הַקְּטַנִּים נוֹשְׂאִים אֶת הַגְּדוֹלִים, וְכָאן אֵין פְּרִיצָה שֶׁל רָעָה. לְעֶמְרַת רֵישׁ לָקִישׁ, הַמַּצָּב הַהֶפוּךְ מְצַיֵּר עֲלַיִת גָּלוּת, בִּשְׁמַע הַגְּדֵלִים אֶת הַקְּטַנִּים. הַפֵּרוּשִׁים הַשּׁוֹנִים מְבַקְּשִׁים לְהַסְבִּיר אֶת הַמַּצָּב בְּמַבָּט שֶׁנִּפְסָק מִקְּרִיאָה שׁוֹלִית. רַבִּי לוּלִיאָנִי מַוְסִיף שֶׁכְּשֶׁהַקְּטַנִּים שׁוֹמְעִים אֶת הַגְּדוֹלִים וְהַגְּדוֹלִים אֵינָם נוֹשְׂאִים אֶת מַשָּׂאָם, הַכֹּל נִשְׁפָּט עַל יְדֵי הַשֵּׁם.
רות רבה, פתיחתא ו׳ ↗הַקֶּשֶׁר בֵּין הַיּוֹצֵר לַחֹמֶר לְבֵין הָאָב לַבֵּן
״דבר אחר: פסל לך, הה"ד (ישעיה סד): ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרנו. אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני אביכם?! כשראיתם עצמכם בצרה קראתם״
בְּקֶצֶת הַמִּקְרָא, הַמִּדְרָשׁ מְפַרֵט אֶת הַמַּעֲמָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִתֵי רָעוֹת. הַמִּדְרָשׁ מַצִּיעַ הֶתְחַלְטוּת שֶׁהָעַם קוֹרֵא לַהַשֵּׁם "אָבִי" רַק כְּשֶׁהוּא נִתְקַע בַּצָּרָה, כְּמוֹ בְּמָשָׁל עַל בֵּן שֶׁקָּרָא לְאָבִיו אָב בְּעֵת חֶלְיוֹ, אַךְ קֹדֶם כָּךְ הָיָה מְכַבֵּד אֶת אַחֵר. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל אֶת הַמַּשָּׂה שֶׁהָעַם לֹא כִּבֵּד אֶת הַשֵּׁם כְּאָב אוֹ כְּאָדֹון, אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ מֵהוּ לְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהוּא יוֹצֵר הַחֹמֶר. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּר אֶת הַמּשָׁל עַל הַחֹמֶר בְּדֶרֶךְ הַבָּנַיִם שֶׁמְּבַקְּשִׁים מֵהַיּוֹצֵר לְתַקֵּן אֶת הַחֲבִית הַנִּטְפִית, כְּדֵי שֶׁהַמִּשְׁקֶה לֹא יֵאָבַד. הַמַּטַרְת הִיא לְהַסְבִּיר אֶת הַמַּעֲמָד הַמְּעֻרְבָּל שֶׁל יִשְרָאֵל: הַבְּקָשָׁה לְהַשְׁאִיר אֶת הַקֶּשֶׁר הַקֹּדוֹשׁ עַל רֹאשׁ הָעַם, עַל רֹב הַחֲטָאִים, בִּתְקָוָה לְתִקּוּן עָתִידִי.
שמות רבה מ״ו:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
החיפוש אחר קרבה בתוך המשבר
״ומי יסור. אליך לנטות מדרכו אליך לשאול לך לשלום:״
בפרק זה של ספר ירמיהו, הנביא מתאר את הכאב העמוק של העם והמנהיגים שעוזבים את הדרך הנכונה. המעבר מהחטאה אל הַשֵּׁם הוא לא רק פעולה של חזרה למסלול, אלא תהליך של חיפוש קרבה אישית ונוגעת ללב. רש"י מפרש את הפסוק החמישה ומסביר כי הכוונה היא שהעוזבים את הדרך יחזרו אל הַשֵּׁם. הוא מדגיש שהחזרה כוללת גם נטייה אל הַשֵּׁם כדי לשאול ממנו לשלום. לפי גישה זו, הקשר המחודש אינו רק ציות לחוקים, אלא רצון אמיתי בשיח ובקשר עם הבורא.
רש״י על ירמיהו 15:5:2 ↗התמכרות לדבר הַשֵּׁם
״נמצאו דבריך ואוכלם. לתאוה מתחלה והיו לששון כי דמיתי שישמעו אלי עתה:״
בַּפֶּסַק הַזֶּה מֵסַפֵּר יִרְמְיָהוּ עַל הַחַוְיָה הַתַּקְנוּבָה שֶׁלּוֹ עִם דִּבְרֵי הַנָּבִיא. הוּא מְתָאֵר אֶת הַמִּלִּים כְּמַאֲכָל שֶׁהוּא מָצָא וְאָכַל, וְאֵין בְּכַוָּנָתוֹ לְהַקְצִין אֶת הַמַּשְׁאָה, אֶלָּא לְהַמְשִׁיל אֶת הַצֹּרֶךְ הַתָּמִים בַּדָּבָר. הַמִּלִּים הָיוּ לוֹ לַתַּאֲוָה וְלַשִּׂמְחָה, כְּדֵי לְהַדְגִּישׁ אֶת הַקֶּשר הַעֲמוֹק וְהַמְּשֻׁבָּע שֶׁלּוֹ עִם הַנָּבִיאָה. רַשִׁ"י מְסַבֵּר שֶׁהַמִּלִּים הָיוּ לוֹ לַתַּאֲוָה מֵהַתְחִלָּה. הַפֵּרוּשׁ שֶׁלּוֹ מַבְחִין בֵּין הַמַּשְׁמָעוּת הַפְּשׁוּטָה שֶׁל הַמִּלִּים כְּמַאֲכָל, לְבֵין הַכַּוָּנָה הָרוּחָנִית שֶׁל הַדְבֵקוּת בַּדָּבָר. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה מַדְגִּישׁ כֵּיצַד הַנָּבִיא הָיָה מִתְחַבֵּק אֶל הַאֲמִתָּה שֶׁל הַנָּבִיאָה וּמְחַכֶּה לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ בְּכָל עֵת.
רש״י על ירמיהו 15:16:1 ↗הקושי שבבדידות ובהיעדר נחמה
״כי מי יחמול. ר״ל אין מי יחמול עליך ואין מי ינודד בראש עליך כדרך המנחמים לנחמך בבוא הצרה עליך ואין מי יסיר לנטות מדרכו לבוא״
בפסוק זה, אלוהים מדבר אל ירמיהו על המצב הקשה של העם. הנביא מרגיש שאין לו מי שיחמול עליו או ינחם אותו ברגעים הקשים ביותר. המצודת דוד מסביר שהכאב בולט במיוחד כי אין איש שיבוא לשאול בשלומו, או ינסה להרגיע את המכה שבא על הראש, כפי שנוהגים אנשים לנחם זה את זה בעת צרה. הפרשן מתמקד בחוסר האנושיות בסיטואציה. הוא מסביר שהבעיה היא לא רק הצרה עצמה, אלא היעדר האנשים שבאים לעזור או להקשיב. לפי גישה זו, הדיכאון של ירמיהו נובע מהתחושה שאף אחד לא מוכן להסיט את דרכו כדי לבוא ולהתעניין ברווחתו, מה שהופך את הסבל לבודד וקשה עוד יותר.
מצודת דוד על ירמיהו 15:5:1 ↗השפע שבמציאת דברי האלוהים
״נמצאו דבריך. כששרתה עלי רוח הנבואה ונמצאו לי דבריך קבלתים בשמחה כאוכל דבר מה לתאוה וחזר ופירש ויהי דברך לי לששון וכו׳ על כי נקרא״
בפסוק זה, ירמיהו מתאר את החוויה האישית שלו בקבלת דברי הַשֵּׁם. הוא מדבר על רגע שבו דברי הנבואה מצאו אצלו קבלה מלאה ושמחה גדולה. הוא משווה את מציאת הדברים למציאת אוכל טעים ומהנה, מה שמעיד על רעב רוחני ועל הסיפוק העצום שמצא בנבואה. המצודת דוד מסביר שהשמחה של ירמיהו נבעה מהתחושה שהנבואה היא חלק בלתי נפרד ממנו. לפי הפירוש, שפע הנבואה שירמיהו חווה הוא זה שהעניק לו את הזהות של נביא הַשֵּׁם. המפרש רואה בחיבור הזה בין דברי האלוהים לבין הנביא את המקור לכוחו ולשמחת הנבואה שלו.
מצודת דוד על ירמיהו 15:16:1 ↗