הצדיק מת ואיש לא שם לב לכך, ואנשי החסד נאספים בלי שמישהו מבין, כי הרע בא ולקח את הצדיק.
הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶֽאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃ישעיהו · פרק נז׳
מות הצדיקים ודרכי העוול
תיאור גורל הצדיקים, התעייה בדרכים זרות והבטחת רחמים וגאולה למחכים להשם
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ישעיהו נז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
מות הצדיק וגינות העוול
הוא יבוא בשלום, הוא ינוח על מיטת מנוחתו, כשהוא הולך בדרכו.
יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃התקרבו לשם, בני עוננה, זרע של עבודות זרה ומשכב של עבודות זרה.
וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃על מי אתם מתענגים? על מי אתם פותחים את הפה ומרחיבים את הלשון? הרי אתם ילדי ע违法 וזרע של שקר.
עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלֽוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃הטמון והריחוק מהאלוהות
המתים הולכים לבית המנוחה תחת כל עץ רענן, והשורטים את הילדים בנחלים תחת ענפי הסלעים.
הַנֵּֽחָמִים֙ בָּֽאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃בחלקי הנחל חלקתך, וזה הגורל שלך. גם להם שפכת את המשקה והעלית מנחה. האם על אלה אני אנוח?
בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃על הר גבוה העלית את משכבך, וגם שם עלית כדי להקריב זבח.
עַ֤ל הַר־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃מאחורי הדלת וליד המזוזה שמת את זכרך, כי ממני נפרדת והתרחקת. הרחבת את משכבך וחתכת את הקשר איתי, אהבת את משכבם ואחזת ביד.
וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃התעייה בדרכים הזרות והשכחה של ה'
שימת לך שמן למלך והרבחת את ריקודייך, ושלחת את אויבייך למרחקים, והורדת את עצמך עד לשאול.
וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל׃בגלל הדרכים הרבות שלך התעייפת, ולא אמרת שזה נגמר, ומצאת בכוח ידך, ולכן לא נחלשת.
בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃את את מי דאגת ופחדת, מתוך חשש שתבוכרי, אבל אותי לא זכרת ולא שמת על ליבך? הרי אני חושב מראש, ומעולם לא פחדת אותי.
וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃אני אגיד את הצדק שלך ואת מעשיך, אבל הם לא יועילו לך.
אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃הבטחת הגאולה וההתחדשות
בשעת זעקתך, קבוצת אנשיך יצילו אותך, והם ירים את כולם; הרוח תיקח את חוסר הערך, אבל מי שחוסה בי יירש את הארץ ויירש את הר קודשי.
בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי׃ותגידו: תעצרו, תעצרו! סלקו מכשול מדרכו של עמי.
וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃ (ס)כי כך אמר הגבוה והנשגב, שר שוכן עולם וקדוש שמו; במרומים ובקדושה אני שוכן, וגם עם אלו שהרוח שלהם שפלה ודכוי, כדי להחיות רוח שפלים ולחיות לב נדכאים.
כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃כי לא לעולם אכעס ולא לנצח אעצבן, כי הרוח מלפניי תתנשף, ואני שעשיתי את הנשמות.
כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְּצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַֽעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃רחמים על המקirentים והיעדר שלום לרשעים
בגלל העוון והמרד שלו כעסתי ואעניש אותו, הסתרתי את פניי ואכעס, אבל הוא ממשיך ללכת בדרך של לבו.
בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃ראיתי את דרכיו ואתרפא אותו, אנחם עליו ואיתן לו נחמות ולאבלים שלו.
דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִֽחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃בורא של שלום, שפתיי יוצרות שלום, שלום לרחוק ולקרוב, כך אמר ה׳ ואתרפא אותו.
בּוֹרֵ֖א נוב [נִ֣יב] שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃אבל הרשעים הם כמו ים שנוער ללא הפסקה, כי אין להם שקט, והמים שלהם מביאים רק לכלוך וטומאה.
וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃אין שלום לרשעים
אֵין שָׁלוֹם, אָמַר הָאֱלֹהִים לָרְשָׁעִים.
אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
מות הצדיק וגינות העוול
הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶֽאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃
יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃
וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃
עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלֽוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃
הטמון והריחוק מהאלוהות
הַנֵּֽחָמִים֙ בָּֽאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃
בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃
עַ֤ל הַר־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃
וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃
התעייה בדרכים הזרות והשכחה של ה'
וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל׃
בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃
וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃
אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃
הבטחת הגאולה וההתחדשות
בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי׃
וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃ (ס)
כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃
כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְּצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַֽעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃
רחמים על המקirentים והיעדר שלום לרשעים
בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃
דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִֽחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃
בּוֹרֵ֖א נוב [נִ֣יב] שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃
וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃
אין שלום לרשעים
אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את המצב הרוחני של העם, החל מקטנת הצדיקים ועד לתיאור עבודות הכשף והמרד בבורא, ומסתיים בהבטחה להמרצת כוחות ותקווה למי ששב אל הדרך.
מות הצדיק וגינות העוול
הפסוקים מתארים את מותו של הצדיק, שאיש אינו מבחין בכיסופו אך הוא זוכה לשלום. מנגד, הנביא פונה לבני עוננה, המתרבים בעבודות זרות, ומבקר את דברי השקר והעוול שלהם, השואפים להרחיב את פיהם בכיסופים שווא.
הטמון והריחוק מהאלוהות
פסוקים אלו מתארים את המצב המדאיב של העם, המקריב ילדים תחת עצים ועל הרים גבוהים. הדובר תוהה האם על מעשים אלו הוא צריך לנחם, תוך שהוא מציין את ההתרחקות מהבורא והחיפוש אחר משכבות ופולחנים אחרים בדרכים רחוקות ומקוללת.
התעייה בדרכים הזרות והשכחה של ה'
פסוקים אלו מתארים אדם המקדיש מאמץ רב למנהגים זרים ולחיפוש אחר כוח ומשאבים במרחקים, תוך התעייפות רבה בדרכים. למרות המאמץ, הוא שוכח את ה' ולא נותן לו מקום בלב, ובסופו של דבר, ה' יעיד על צדקתו אך מעשיה לא יועילו לו.
הבטחת הגאולה וההתחדשות
הפסוקים מתארים את ההצלה של הנספים מתוך קבוצת אנשיהם ואת הבטחת ה' למרומים. ה' מבטיח להשכין את שכינתו בקרב הרוח השפלה כדי להחיות לבבות נדכאים, תוך שהוא מדגיש את רחמיו ואת העובדה שהוא בורא הנשמות, ולכן לא יכעס לנצח.
רחמים על המקirentים והיעדר שלום לרשעים
הפסוקים מתארים את התהליך שבו ה׳ כועס על עוונות האדם אך בוחר לרפא אותו ולתת לו נחמה. ה׳ יוצר שלום לכל מי שקרוב או רחוק. לעומת זאת, מצבו של הרשע דומה לים סוער שאינו יודע מנוחה ורק מביא לכלוך וטומאה.
אין שלום לרשעים
הנביא ישעיהו מביא את דברי ה' המכריעים שאין שלום עבור הרשעים. הפסוק מסכם את מצבם הרוחני והמוסרי של אלו שסוטים מן הדרך, ומדגיש את היעדר השלווה והמנוחה בתוכם.
הפרק מסתיים בהצהרה חד משמעית על היעדר השלום עבור הרשעים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההשלכות של בוא או מות האדם בעולם
״תָּנוּ רַבָּנַן: רָשָׁע בָּא לָעוֹלָם – חָרוֹן בָּא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה״. רָשָׁע אָבֵד מִן הָעוֹלָם – טוֹבָה בָּאָה״
בְּמַקֶרְתָּא מִתַּלְמוּד סַנְהֶדְרִין, מֻסְבָּר הַקֶּצֶת הַהַשְׁלָכות הַמֻּשְׁפָּעוֹת מֵהַקִּרְיָה הַמֻּדְגֶּרֶת בְּבֹא אוֹ מַוֶּת אָדָם. כְּשֶׁרָשָׁע בָּא לָעוֹלָם, מְבִיא אִתּוֹ גַּם בּוּז וְקָלוֹן. כְּשֶׁרָשָׁע אָבֵד, הַטּוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם עִם רִנָּה. מִקְרֵה הַצַּדִּיק הוּא מְעֻרָב: כְּשֶׁהצַּדִּיק נִפְטָר, הָרָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, וְזֶה מְסֻבָּב כִּי הָרָעָה הִיא זוֹ שֶׁאֹסֶפֶת אֶת הַצַּדִּיק. מִקְרֵה הַצַּדִּיק בָּא לָעוֹלָם מְבִיא אֶת הַטּוֹבָה לָעוֹלָם, כְּדֵי לְנַחֵם אֶת הָעוֹלָם מֵעִצְּבוֹן הַמַּעֲשִׂים.
סנהדרין קי״ג ב:ג׳ ↗ההבדל בין מידת הבינוניים למידת הרשעים
״עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ״
הקטע מתוך מסכת תענית מסביר את ההבדל בין התנהגותם של הבינונים לבין הרשעים. עד כה תוארה מידת הבינונים, אך כאן מוצגת מידת הרשעים. הרשעים חיים בשיטוי ובהתעלמות מהעתיד, כשהם אומרים: "אקח יין ונשתה שכר, כי היום הזה יהיה כך ומחר נמות". החז"ל מראים כי בגלל התנהגות זו, הצדיק נעלם. בפרשת הרשעים, הצדיק אבד ואיש לא שם לב לכך, כי הצדיק נאסף ומת בגלל הרעה שפקדה את הציבור. הפירוש מבוסס על דברי חז"ל בתענית, המדגישים את אובדן הערכים וההשגחה כתוצאה מהתנהגות הרשע.
תענית י״א א:ז׳ ↗בעקבות המפרשים
ההקרבה והניסיונות של עם ישראל
״שוחטי הילדים. לקרבן עכו"ם:״
הפסוק מתאר תמונה קשה של אנשים שמקריבים ילדים לאלילים. לפי רש"י, הכוונה היא למנהג רע שבו היו שוחטים ילדים כדי להקריב אותם לעבודה זרה. הטקסט מתאר פעולות של זלזול וטמון בתוך תיאור המעשים המזעזעים הללו. הפרשן רש"י מסביר את הדימוי של עבודה זרה כהקרבה פיזית של ילדים. הוא מבהיר שהפסוק מתייחס למנהג הספציפי של זילות ופגיעה בחיי אדם כחלק מהפולחן הפולחני. ההסבר מתמקד בפירוש המעשה כפי שהוא מופיע בטקסט המקראי.
רש״י על ישעיהו 57:5:2 ↗סוף הכעס והרצון לתיקון
״כי לא לעולם אריב. אם אביא יסורין על האדם אין תחרותי עליו לאורך ימים ולא קצפי לנצח:״
בפסוק זה, הַשֵּׁם אומר שהוא לא יכעס לנצח ולא יביא סבל לאדם לתמיד. למרות שהעונש קיים, המטרה שלו היא לא להשמיד את האדם ברוח כעס בלתי נגמר, אלא להוביל אותו לשינוי. רש"י מסביר בפירושו שהסבל שהאל מביא על האדם אינו נועד למאבק אינסופי או להשמדה. לפי דבריו, הכעס של הַשֵּׁם אינו נמשך לעד, והוא לא מתכוון להחזיק בתוכחתו לנצח בלי רחמים.
רש״י על ישעיהו 57:16:1 ↗הקרבת ילדים ושיטות עבודת האלילים
״שוחטי. לע"ז, כמו ואשחט אותם (בראשית מ' י"א) כמעשה הזונה שתהרג ילדיה:״
הפסוק בחמישים ושבע לישעיהו מתאר פעולה אכזרית של עבודת אלילים. הנביא משתמש בדימוי של שחיטה כדי לתאר את הניסור והקירבה של עבודת הכושר. בפרשת התורה מופיעים תיאורים של פעולות דומות שנעשו בעבר. אבן עזרא מסביר שהדימוי של השחיטה בפרק זה דומה למעשה של זונה שאת ילדיה היא הורגת. הוא משווה זאת למקרה המקראי בבראשית, שם נאמר על עשו שחט את יעקב. הפרשן מציע שהדימוי מדגיש את האכזריות והחוסר מוסר שבמנהגי האלילים.
אבן עזרא על ישעיהו 57:5:2 ↗הבטחת הַשֵּׁם לשינוי הנפש
״כי לא לעולם אריב. עם ישראל:״
בפסוק הַדֶּבֶר מַדִּיק בְּחַיּוּת הַקֶּצֶה שֶׁל הַיְישׁוּת הָאֱנוֹשִׁית, כְּשֶׁהַשֵּׁם אוֹמֵר שֶׁהוּא לֹא יַעֲבִיר לְעוֹלָם אֶת הַמַּאֲבָק עִם עַם יִשְׂרָאֵל. הַמַּשְׁמָעוּת הוּא שֶׁהַקִּימוּם וְהַשִּׁירוּת הַדִּינִי וְהַצִּדְקוּת הֵם מַטְרָה מֶשֶׁתֶכֶת, וְהַבְּרִית הַמְּשֻׁכְּכֶת אֵינָהּ נֶעֱלֶמֶת לְנִצָּח. הַפֶּסַק מַדְגִּישׁ אֶת הַקֶּצֶת הַמַּאֲבָק בֵּין הַרֶשַׁע לַצֶּדֶק שֶׁלֹא יִסְתַּיֵּם. הָאִבֶּן עֶזְרָא מְסַבֵּר אֶת הַפֶּסַק הַזֶּה בְּהַבְטָחָה שֶׁהַמַּאֲבָק עִם עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה נִצָּחוֹן גָּמוּר וּנְצִיחִי שֶׁיְּהַכְרִיעַ בְּלִי הַזְמָנוּת לִתְקֹרֶת. הוּא מַתְחִיל בְּהַבְּטָחָה שֶׁהַמַּאֲבָק לֹא יִתְקַיֵּם לְעוֹלָם, וְמַסְבִּיר אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל בַּהַקְהֵקַת הַדָּבָר.
אבן עזרא על ישעיהו 57:16:1 ↗