ישעיהו · פרק נד׳
הנביא ישעיהו מדבר על התרחבות העם, ברית הנצח עם הַשֵּׁם, וההבטחה שהשלווה והביטחון ילוו את עבדי הַשֵּׁם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
ישעיהו נד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
תשמחי, את העקרה שלא ילדה, תצעקי בשמחה, את שלא חווית כאב לידה, כי יש הרבה ילדים למי שהייתה בודדה ולמי שהייתה נשואה.
רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃הביטוי "בני שוממה" ו"בני בעולה" מתייחס למצב הילדים של האישה בסיפור.
הרחיבי את מקום האוהל שלך, ותפרסי את כיסוי המשכנות שלך, אל תצמצמי, תאריכי את החבלים שלך ותחזקי את היתדות שלך.
הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃כי תתרחבי ימינה ושמאלה, וזרעך יירש אומות ועריים יתיישבו בך.
כִּי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃אל תפחדי כי לא תבושי, ואל תתביישי כי לא תתכלה, כי תשכחי את בושת העבר שלך ואת חרפת האלמנות שלך לא תזכרי יותר.
אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃כי בעלך הוא יוצרך, שמו הוא ה׳ צבאות, וגואלך הוא הקדוש לישראל, אלוהי כל הארץ, וזה השם שייקרא.
כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃כי כמו אישה שעזבה וצוערת מתוך עצב, קרא אותך ה׳, וכמו אישה צעירה שנוטה להימאס, כך אמר אלוהייך.
כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ברגע קצר עזבתי אותך, אך ברחמים גדולים אקבצך.
בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃בסערת כעס הסתרתי את פניי ממך לרגע, אבל בחסד עולם רחמתי אותך, כך אמר גואלך ה׳.
בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ (ס)כי כמו מי המבול, אני נשבע שלא יהיו עוד מי המבול על הארץ, כך אני נשבע שלא אכעס עלייך ולא אזעום עלייך.
כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃כי ההרים עשויים לזוז והגבעות עשויות ליפול, אבל החסד שלי ממך לא יזוז, וברית השלום שלי לא תתבטל, כך אמר רחמיי הַשֵּׁם.
כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ (ס)ענייה סוערת ולא מנוחאת, הנה אני מניח אבניך בתוך פתת ומשם אבנים יקרות אבנה אותך.
עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃הביטוי 'מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ' מתאר בנייה מתוך קושי או שימוש באבנים שנאספו בתוך כלי.
אני אשים את אבני השעשועים שלך ואת שעריך מאבני אלקדח, ואת כל גבולייך מאבני חן.
וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃כל הילדים שלך יהיו לומדי ה׳, ויהיה לשלום של הילדים שלך שפע גדול.
וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃את תתבססי בצדק. תתרחקי מעושק, כי לא תפחדי, ולא תיראי ממפחד, כי הוא לא יתקרב אלייך.
בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃הנה, אלו יגורו, אך הם לא יגורו ממני. מי יגור איתך? מי יפול עלייך?
הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃הנה, אני בראתי את החרש שמנפח באש הפחם ומוציא כלי לעבודתו, ואני בראתי את ההרסר כדי להחריב.
הן [הִנֵּ֤ה] אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃כל כלי שיוצרו נגדך לא יצליח, וכל לשון שתקום נגדך למשפט, את תבלילי. זוהי הירושה של עבדי הַשֵּׁם, והצדק שלהם מגיעה ממני, כך אומר הַשֵּׁם.
כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃
הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃
כִּי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃
אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃
כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃
כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃
בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃
בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ (ס)
כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃
כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ (ס)
עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃
וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃
וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃
בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃
הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃
הן [הִנֵּ֤ה] אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃
כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק מתאר את השינוי מצער לשמחה, את התרחבות המעמד של עם ישראל ואת הברית החדשה עם אלוהים.
הנבואה מבטיחה התחדשות ושמחה לאישה שהייתה עקרה ובודדה. הַשֵּׁם מורה לה להתרחב ולהתכונן להתרבות גדולה, שכן זרעה יהיה רב ותתפשט לאומות. הבטחה זו כוללת גם שכחת העבר המביך והקשה של הבדידות והאלמנות.
פסוקים אלו מתארים את מערכת היחסים בין אלוהים לעמו, בדומה למערכת יחסים בין בעל לאשתו. למרות תקופת נטישה וצער שחוו, ה׳ מבטיח לאסוף את עמו מחדש ברחמים גדולים ובחסד נצחי, תוך הדגשת מעמדו כגואל ובורא.
הפסוקים מבטאים הבטחה אלוהית בלתי ניתנת לביטול, הדומה לשבועת המבול. הַשֵּׁם מבטיח כי גם אם הטבע יתהפך, חסדו וברית השלום שלו לא יסתיימו. התהליך כולל בנייה מחדש של העיר מתוך קושי, תוך שימוש באבנים יקרות וחedמ die כדי להעניק לה יופי ותפארת נצחית.
הפסוקים מבטיחים עתיד של שלום וחינוך תורני לצאצאים, וביטחון מפני עוול ומפחד. ה׳ מבטיח שגם אם יתקיימו קשיים, הם לא ינצחו אותך. בסוף, ה׳ מצהיר שהוא בורא את כל הכוחות, גם את הכוח היוצר כלי עבודה וגם את הכוח ההרסני.
פסוק זה מבטיח כי שום נשק או טענה משפטית שתופנה נגד עבדי הַשֵּׁם לא יצליחו. הצדק וההגנה של עבדי הַשֵּׁם מגיעים ממנו עצמו, וזוהי הירושה המובטחת להם מפי הַשֵּׁם.
הפרק מסתיים בהבטחה שהשלווה תלווה את הילדים ואף נשק לא יוכל להזיק לעבדי הַשֵּׁם.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״[ד] פצחי רינה וצהלי לא חלה (ישעיה שם). בעשרה לשונות נקראת שמחה, גילה, שמחה, שישה, עליסה, עליצה, פיצחה, רינה, צהלה, חדווה, הרעה. ואית דמפקין הרעה״
הפסוק מתוך ספר ישעיה מורה לאישה שאינה יכולה להוליד לשמוח ולצהל, כי העתיד מביא איתו גאולה ופריון. הפסוק משתמש בדימוי של קול שמחה רם כדי לתאר את השינוי שעתיד לקרות. הפסיקתא דרב כהנא מפרש את המושגים הללו ומציין שיש עשר דרכים שונות לבטא שמחה, כמו גילה, עליצה ורענה. המפרש מראה כיצד שמות שונים מתארים רמות שונות של התרגשות והתעוררות הלב.
פסיקתא דרב כהנא כ׳:ד׳ ↗״וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר הפרש בין נבואת האבות לנבואת משה ושאר הנביאים:״
בקטע זה מביא רב יצחק בן רב אליעזר בנו של רב יוסי הגלילי הבחנה בין הדרך שבה דיבר הַשֵּׁם עם האבות לבין הדרך שבה דיבר עם שאר הנביאים. לפי דבריו, הַשֵּׁם דיבר עם אברהם, יצחק ויעקב בצורה שקטה ופרטית, כיוון שהם הכירו את גדלותו ולא היו צריכים לראות סימנים מפחידים כמו רעמים או ברקים כדי להכניע אותם. האבות היו בעלי אמונה שלמה, ולכן לא היה צורך בהבטחות מפורשות או בסימנים חיצוניים כדי להניע אותם. לעומת זאת, שאר הנביאים נתנו לבני דורם סימנים מרעישים וקולות גדולים כדי שייכנעו לכוחו של הַשֵּׁם, שכן דורות מאוחרים יותר לא הכירו את עוצמתו באותה מידה. רב יצחק מסביר גם שהנביאים היו צריכים שיתפרשו להם שמות ותיאורים ברורים יותר, בניגוד לאבות שחוו את השכינה באופן ישיר ופנימי. הוא משתמש בסימנים מהתורה כדי להראות שהנבואה לנביאים כוללת לעיתים ספק או צורך בהבטחות מפורשות, בעוד האבות היו בעלי אמנה מוחלטת.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, הוספה ו׳:ב׳ ↗״כי תמאס. כשתמאס פעמים שכועס עליה מעט:״
בפרק זה מישעיהו, הנביא פונה אל ציון המדממת ומבטיח לה רחמים ושיקום. הטקסט מתאר מצב של פרידה וכאב, אך מציע הבטחה לעתיד רחב ופורה. המעבר מכיסוי הע恥 ומהידידות המקוטעת למרחבים רחבים מסמל התחדשות של קשר עמוק. רש"י מפרש את הפסוק השישי ומסביר כי המילה "תמאס" מרמזת על כך שהכעס של הַשֵּׁם על העם לא יהיה תמידי, אלא יתרחש בפרקי זמן קצרים של כעס שמתחלפים. לפי הגישה הזו, הקשר אינו נקטע לצמיתות, אלא עובר תקופות של משמעת וחידוש.
רש״י על ישעיהו 54:6:1 ↗״שמשותיך. י"ת אמך ומנחם חברו עם ישמשוניה ויש פותרין ל' שמש חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי ומדרש תהלים פותר״
בְּפֶרֶט עַל הַפֶּסוּק הַמְּתָאֵר אֶת הַחַוָּה הַנִּבּוּיִית עַל בִּנְיַן יְרוּשָׁלַם הֶחָזָק, רַשִׁ"י מְסַבֵּל אֶת הַמִּשְׁאָה הַמְּתָאֵר אֶת הַחַלּוֹנוֹת שֶׁבַּחוֹמָה. הוּא מְבִיא אֶת הַתַּרְגּוּם לְמַעֲרָה כְּדֵי לְהַסְבִּיר אֶת הַמִּדּוּק הַמְּתָאֵר חַלּוֹנוֹת שֶׁבַּחַלּוֹן הַשֶּׁמֶשׁ, וּמְצַיֵּן כְּדֵי לְהַבְהִיר אֶת הַמִּדּוּק הַמְּתָאֵר אֶת הַמְּבִנִין הַמְּפָרִיס אֶת הָאוֹר בְּזִכְכוּךְ צְבָעִים שֶׁל זְכוּכִית. הַפֵּרוּשׁ כָּךְ מִתְבַּסֵּס עַל הַמִּדּוּק הַמְּתָאֵר אֶת הַחַלּוֹנוֹת כְּמַבְנִיים הַמְּפָרִיסִים אֶת הָאוֹר. הַמְּבִיאִים אֶת הַמִּדּוּק מִתְאַתְּרִים לַמִּדּוּק הַמְּתָאֵר בַּתְּהִלִּים עַל שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן. הַהֶסְבֵּר הַזֶּה הוּא רַעיוֹן אַחַד מֵרַעיוֹנוֹת הַמְּפֵרְשִׁים אֶת הַדְּמוּי הַמִּתְאָר אֶת הַיֹּפִי הַמִּתְאַתֵּר בַּמִּבְנֶה הַנִּבּוּיִית.
רש״י על ישעיהו 54:12:2 ↗״תחפירי. כמו וחפרה הלבנה (ישעיהו כ"ד כ"ג), וטעם אל תיראי בהיותך בגלות:״
בפסוק זה, ישעיהו פונה לאישה שחווה בושה ודיכוי, וקורא לה לא לפחד. הנביא מבטיח שהתקופה הקשה של הגלות תעבור, ושהיא תזכה למעמד חדש וגבוה יותר. אבן עזרא מסביר על הפסוק הזה שהקריאה "אל תיראי" נועדה לחזק את העם בזמן שהם נמצאים בגלות. הוא מקשר את המצב הזה למצבים קודמים של חשיכה וצמצום שהוזכרו בספר ישעיהו, ומדגיש שהנבואה מבטיחה שינוי עתידי למצב של ביטחון.
אבן עזרא על ישעיהו 54:4:1 ↗״ורב. פועל עתיד בעבור הוי"ו:״
בפסוק זה מתוארת הבטחה לגבי העתיד, שבה הילדים יהיו מלמדים על ידי הַשֵּׁם. הפועל מסומן בזמן עתיד, מה שמעיד על תקווה ועל משהו שעוד יקרה. אבן עזרא מסביר את הדקדוק של הפועל ומתייחס לשימוש באות וַו (ו'): זהו פועל שמתאר פעולה שתתרחש בעתיד. לפי הגישה הזו, הדגש הוא על התממשות הבטחה זו בזמן שבא.
אבן עזרא על ישעיהו 54:13:2 ↗