הקשיבו לי, אתם שרודפים אחרי הצדק ומחפשים את ה' . תסתכלו על הסלע שממנו נסקתם ועל מכרה המעיין שלכם .
שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י יְהוָ֑ה הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם׃ישעיהו · פרק נא׳
הזכרת האבות והבטחת הגאולה
הנחמה הנבואית: מהתבוננות במעשה הבריאה ועד להבטחת יקיצת הצדק והישועה בתוך סבל ירושלים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ישעיהו נא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הזכרת אבות והבטחת גאולה
תסתכלו על אברהם אביכם ועל שרה אמא שלכם, כי ברגע אחד קראתי לו וברכתי אותו והרבתי את זכרו .
הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ׃ (ס)כי ה' נחם את ציון ושיפר את כל חורבותיה, והפך את המדבר שלה לעדן ואת הערבה שלה לגן של ה' . שם ימצאו שמחה וששון, תודה וקול שירה .
כִּֽי־נִחַ֨ם יְהוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ (ס)הקשיבו לי, עמי, ותנו אוזן לי, אומתי, כי תורה ממני תצא ומשפטים שלי יהיו אור לעמים .
הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙ עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י אֵלַ֣י הַאֲזִ֑ינוּ כִּ֤י תוֹרָה֙ מֵאִתִּ֣י תֵצֵ֔א וּמִשְׁפָּטִ֔י לְא֥וֹר עַמִּ֖ים אַרְגִּֽיעַ׃עמידות הצדק והישועה
צדקתי מתקרבת, ישועתי יוצאת, וזרועותיי ישפטו עמים. איים יקוו אליי, ועל זרועותיי יחכו.
קָר֤וֹב צִדְקִי֙ יָצָ֣א יִשְׁעִ֔י וּזְרֹעַ֖י עַמִּ֣ים יִשְׁפֹּ֑טוּ אֵלַי֙ אִיִּ֣ים יְקַוּ֔וּ וְאֶל־זְרֹעִ֖י יְיַחֵלֽוּן׃הרימו את עיניכם אל השמים והביטו אל הארץ למטה, כי השמים יהפכו לעשן והארץ תתבלה כבגד, ויושביה יהיו כמותה. אך ישועתי תהיה לנצח וצדקי לא יקטן.
שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵֽינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת׃ (ס)הקשיבו לי, אתם יודעי צדק, שעם תורתי בלבכם. אל תיראו מבושת פנים של בני אדם ואל תיבהלו מגידופיהם.
שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל־תֵּחָֽתּוּ׃כי כבגד יאכלו אותם עש, וכחיטה יאכלו אותם סוס, אך צדקי יהיה לנצח וישועתי לדורות.
כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים׃ (ס)הבטחת הגאולה והנחמה
התעוררי, התעוררי, לבשי כוח, זרוע ה'. התעוררי כמו בימים קדמונים, של דורות עולם. האם לא את זו ששברה את רהב ופצעה את הדרקון?
עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְהוָ֔ה ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃האם לא את זו ששברה את הים, את מעמקי התהום הגדולים, והפכת את מעמקי הים למדבר כדי שיוכלו הגאולים לעבור?
הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃והגאולים של ה' יחזרו ויבואו לציון בשמחה וקול רעוא, עם שמחת עולם על ראשם, ויראו שמחה וששון, ויברחו מעצב וקינה.
וּפְדוּיֵ֨י יְהוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ (ס)אני, אני הוא שמנחם אתכם. מי את שמפחדת מאדם שמת, ומבן אדם שחלו מועד כחציר?
אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִֽי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃השם מנחם את עמו ומבטיח את גאולתו
שכחת את הַשֵּׁם שעושה אותך, שפורש את השמים ומניח את הארץ, ואתה מפחד כל היום בגלל הזעם של המציק, שמתכנן להשמיד, אבל איפה הזעם של המציק?
וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כָּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃השעיר שמתמהמה לפני שייפתח, לא ימות לשחת ולא יחסר לו לחם.
מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃ואני, הַשֵּׁם אלוהיכם, זה שמביא רעש לים וגליו רועדים, שמו הוא הַשֵּׁם צבאות.
וְאָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃שמתי את דברי בפיך וכיסיתי אותך תחת צל ידי, כדי לנטוע שמים ולהניח ארץ ולומר לציון: עמִי אתה.
וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה׃ (ס)יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ סִבְלוֹתֶיהָ
הִתְעוֹרְרִי, הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, שֶׁשָּׁתִית מִיַּד הַשֵּׁם אֶת כּוֹס זַעְמוֹ, אֶת כּוֹס הַמְּרִירוּת שֶׁשָּׁתִית וְסִיַּמְתְּ.
הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית׃אֵין לָהּ מְנַהֵל מִכָּל הַבָּנִים שֶׁיָּלְדוּ אוֹתָהּ, וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל הַבָּנִים שֶׁגִּדְּלָה.
אֵין־מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ מִכָּל־בָּנִ֖ים יָלָ֑דָה וְאֵ֤ין מַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ מִכָּל־בָּנִ֖ים גִּדֵּֽלָה׃שְׁתֵּי קוֹלות אֵלַיִךְ קוֹרְאִים: מִי יַצִּיל אוֹתָךְ מֵהַשּׁוֹד וּמֵהַשֶּׁבֶר, מֵהרָעָב וּמֵהַחֶרֶב? מִי יְנַחֵם אוֹתָךְ?
שְׁתַּ֤יִם הֵ֙נָּה֙ קֹֽרְאֹתַ֔יִךְ מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ׃בָּנַיִךְ עָיְפוּ וְשָׁכְבוּ בְּכָל שְׁעָרֵי הָעִיר, כְּמוֹ תְּאוּתָה שֶׁמְּלֵאָה בְּזַעַם הַשֵּׁם וּבְגַעֲרוֹן אֱלֹהַיִךְ.
בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצ֖וֹת כְּת֣וֹא מִכְמָ֑ר הַֽמְלֵאִ֥ים חֲמַת־יְהוָ֖ה גַּעֲרַ֥ת אֱלֹהָֽיִךְ׃הקלה מהסבל
לכן, תקשיבו לזה, עניים שמשתים בשמחה בלי יין.
לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃ (ס)כך אומר אדוניי הַשֵּׁם ואלוהייכם: אני מרגיז את העם שלי. הנה לקחתי מידך את כוס הרעל, את קערת כוס הכעס שלי, ושלא תוסיפי לשתות אותה יותר.
כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהוָ֗ה וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת־כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת־קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא־תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃אני מניח את הכוס הזאת בידי המעירים שלך, שאמרו לנשמתך: 'השתחוו ועברו'. את נשכבת על האדמה ומתמודדת עם העוברים.
וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ בְּיַד־מוֹגַ֔יִךְ אֲשֶׁר־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ שְׁחִ֣י וְנַעֲבֹ֑רָה וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ וְכַח֖וּץ לַעֹבְרִֽים׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הזכרת אבות והבטחת גאולה
שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י יְהוָ֑ה הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם׃
הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ׃ (ס)
כִּֽי־נִחַ֨ם יְהוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ (ס)
הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙ עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י אֵלַ֣י הַאֲזִ֑ינוּ כִּ֤י תוֹרָה֙ מֵאִתִּ֣י תֵצֵ֔א וּמִשְׁפָּטִ֔י לְא֥וֹר עַמִּ֖ים אַרְגִּֽיעַ׃
עמידות הצדק והישועה
קָר֤וֹב צִדְקִי֙ יָצָ֣א יִשְׁעִ֔י וּזְרֹעַ֖י עַמִּ֣ים יִשְׁפֹּ֑טוּ אֵלַי֙ אִיִּ֣ים יְקַוּ֔וּ וְאֶל־זְרֹעִ֖י יְיַחֵלֽוּן׃
שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵֽינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת׃ (ס)
שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל־תֵּחָֽתּוּ׃
כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים׃ (ס)
הבטחת הגאולה והנחמה
עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְהוָ֔ה ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃
הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃
וּפְדוּיֵ֨י יְהוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ (ס)
אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִֽי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃
השם מנחם את עמו ומבטיח את גאולתו
וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כָּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃
מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃
וְאָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃
וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה׃ (ס)
יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ סִבְלוֹתֶיהָ
הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית׃
אֵין־מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ מִכָּל־בָּנִ֖ים יָלָ֑דָה וְאֵ֤ין מַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ מִכָּל־בָּנִ֖ים גִּדֵּֽלָה׃
שְׁתַּ֤יִם הֵ֙נָּה֙ קֹֽרְאֹתַ֔יִךְ מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ׃
בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצ֖וֹת כְּת֣וֹא מִכְמָ֑ר הַֽמְלֵאִ֥ים חֲמַת־יְהוָ֖ה גַּעֲרַ֥ת אֱלֹהָֽיִךְ׃
הקלה מהסבל
לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃ (ס)
כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהוָ֗ה וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת־כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת־קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא־תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃
וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ בְּיַד־מוֹגַ֔יִךְ אֲשֶׁר־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ שְׁחִ֣י וְנַעֲבֹ֑רָה וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ וְכַח֖וּץ לַעֹבְרִֽים׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה מציג קריאה לזכור את ראשית ההיסטוריה, את נאמנות ה’השם ואת הבטחת הצדק והישועה לעמו, לצד תיאור סבל ירושלים והבטחת הקלה.
הזכרת אבות והבטחת גאולה
הנביא קורא למחפשי הצדק להביט בשורשי אברהם ושרה כדי לקבל תקווה. ה' מבטיח לשקם את ציון, להפוך את החורבות לגן פורח ולהחזיר לה שמחה ותודה. בתהליך זה, תצא תורה ומשפט מה' כדי להאיר לעמים כולם.
עמידות הצדק והישועה
הנביא קורא ליודעי הצדק להישען על אמונתם ולא לחשוש מגידופים אנושיים. הוא מבטיח כי בעוד שהעולם והבני אדם יתבלו ויתכלו כבגד או כחיטה, הצדק והישועה של ה' יישארו קיימים לנצח ולדורות.
הבטחת הגאולה והנחמה
הפסוקים קוראים לעם להתעורר ולהיזכר בעוצמת ה' ההיסטורית, כפי ששבר את הים ורעב את מפלצות הימים. הנביא מבטיח שהגאולים יחזרו לציון בשמחה גדולה, וקורא לא לפחד מבני אדם זמניים, כי ה' הוא המנחם האמיתי.
השם מנחם את עמו ומבטיח את גאולתו
הפסוקים קוראים לעם לשכוח את הפחד מהמציק, שכן הַשֵּׁם, בורא השמים והארץ, הוא השליט בים וברוחות. הַשֵּׁם מצהיר כי הוא שמר את דבריו בפי עמו, ומתכוון להקים מחדש את העולם ולהודיע לציון שהיא עמו.
יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ סִבְלוֹתֶיהָ
הַפֶּסֶק מְתָאן עַל יְרוּשָׁלִַם שֶׁשָּׁתְתָה אֶת כּוֹס הַזַּעַם הָאֱלֹהִי. הָעִיר נִשְׁאַרְתְּ לְבַדָּה לְלא עֶזְרָה מִבְּנֵיהָ, מֻשְׁבָּה בְּתוֹךְ הַשּׁוֹד, הַשֶּׁבֶר, הָרָעָב וְהַחֶרֶק, כְּשֶׁבָּנֶיהָ עֲיֵפִים וְשׁוֹכְבִים בַּחוּצוֹת תַּחת זַעַם הַשֵּׁם.
הקלה מהסבל
הפסוקים מתארים מצב שבו הענווה והעוני מתפשטים בשמחה ללא יין. הַשֵּׁם מצהיר שהוא יקח מהעם את כוס הרעל והכעס, ולא יתנו לשתות ממנה עוד. הכוס תועבר לידי אלו שגורמים לעם להשתחווה, בעוד האוכלוסיה נשארת מותשת מול העוברים.
הטקסט מסתיים בהבטחה להעברת הכוס המרה מאויבי העם אל מי שגרמו לסבלו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
כּוֹחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה וְהַקְשֶׁר לַעֲקָרָה
״אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ עֲקוּרִים — מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים״
בַּמְּקוֹר הַמּוּתָר, יְבָמוֹת סַד קַמְתָּא, רַבִּי יִצְחָק מַסְבֵּר לָנוּ מַדּוּעַ אֲבוֹתֵינוּ סָבְלוּ קְשָׁיִים וְהָיוּ עֲקוּרִים. הוּא קוֹרֶה שֶׁהַקָּשָׁר הַזֶּה נוֹצָר כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּתְפִלּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצַּדִּיקִים. הַתְּפִלָּה הִיא כְּמוֹ עֶתֶר, שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְכָךְ הִיא מְשַׁנָּה אֶת מִדּוֹת הַשֵּׁם מֵרַגְזָנוּת לְרַחֲמִים. בְּנוֹסָף, רַבִּי אַמִּי מוֹסִיף שֶׁאַבְרָהָם וְשָׂרָה הָיוּ טוּמְטְמִינִים, כְּדֵי לְהַדְגִּים אֶת הַתְּמִימוּת שֶׁלָּהֶם בְּעֵת הַבְּרִית. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה מְסַבֵּל הֶבטָה שֶׁל קֹדֶשׁ וּמְחַבֵּר אֶת הַסְּבָלִים שֶׁל הָרִשְׁמוּת הַהִיסְטוֹרִית לְכּוֹחַ הָרוּחָנִי שֶׁל הַתְּפִלָּה.
יבמות ס״ד א:ט׳ ↗מבט אל העבר למען העתיד
״חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם״, וּכְתִיב, ״הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם״.״
הפסוק מביא דוגמה לשינוי קיצוני וקשה, כאשר משתמשים בדימוי של סלע שנחצב ובור שנחפר כדי לתאר מצב של חורבן או כרת. הדימוי מדגיש את המעשה המוחלט והבלתי הפיך של הפגיעה בחיים או בקהילה. במקור המובא ממסכת יבמות, ישנה קישוריות בין הדימוי של חורבן וכרת לבין הקריאה להביט אל אבותינו, אברהם ושרה. הפרשנות כאן מנסה לחבר בין המצב הקשה של הקהילה לבין השורשים העתיקים שלה, כדרך למצוא תקווה וזהות מתוך השבר.
יבמות ס״ד ב:א׳ ↗בעקבות המפרשים
התפוגגות השמיים והנצחיות של הַשֵּׁם
״שמים כעשן נמלחו. שרי צבאות האומות שבשמים:״
בְּפֶרֶק הַזֶּה בְּיִשְׁעָיָהוּ, הַנָּבִיא מְתָאֵר אֶת הַמַּצָּב שֶׁל הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ כְּכָל הַדְרָאָה. הוּא מְסַבֵּל אֶת הַתְּהוּמָה שֶׁל הַשִּׁיטּוּת שֶׁל הַשָּׁמַיִם, שֶׁנִּדְמִים כְּעָשָׁן וְנֶעֱלָמִים, וְאֶת הַהִתְמוֹדְדוּת שֶׁל הָאָרֶץ כְּחַלּוּת. הַמְּטַעַם הוּא לְהַדְגִּישׁ אֶת הַשִּׁיטּוּת שֶׁל הַטֶּבַע לְמַעַן לְהַבְהִיר אֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַבְּרִית. רַשִּׁי, בְּפִרְשׁוּתוֹ עַל הַפֶּסוּק הַסְּלוּק, מְסַבֵּר שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לְהַקְשׁוֹת אֶת הַדְּאָגָה. הוּא מְסַבֵּר שֶׁכְּשֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר שֶׁהַשָּׁמַיִם יִהְיוּ כְּעָשָׁן, כַּוְּנָתוֹ הִיא לְהַתְאַר הַכֹּחַ שֶׁל צְבָאוֹת הָאֻמּוֹת הַשֶּׁנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם. הַפֵּרֶשׁ מַתְחִיל לְהַסְבִּיר אֶת הַתְּמוּנָה הַנָּבִיאּית כְּכֹחַ שֶׁנֶּעֱלָם מִפְּנֵי הַשִּׁיטּוּת הַמְּתֻכְנָן בַּטֶּבַע.
רש״י על ישעיהו 51:6:1 ↗התעוררות הזיכרון והמצוקה
״תרעלה אינטומישמנ"ט בלע"ז:״
הפירוש של רש"י על פסוק יז בפרשת ישעיהו עוסק בפרשנות המקובלת למילים שבהן נאמר על ירושלים ששתתה מכוס זעמה. רש"י מפרש שהכוס מייצגת את המצוקה והסבל שחוו עמה בני ישראל. ההסבר מתמקד בכך שהחוויה המרה של הגלות והצרות היא זו שגרמה לעם להרגיק את הכוס. רש"י מנתח את המילים כדי להבין את עומק הכאב והמשבר שחוו העם בתוך המציאות הקשה של הגלות.
רש״י על ישעיהו 51:17:3 ↗עמידות הבריאה והישועה
״שאו וגו'. מזה הפסוק למדו אנשי תושיה, כי נשמת האדם עומדת, ודברם אמת, לכן אין טעם הפסוק כן, והשמים הוא הרקיע והארץ היא מיושבת, וישועת״
בפסוק זה מספר ישעיה הנביא על יציבותם של השמיים והארץ מול שינויים בעולם. הוא משתמש בדימוי של עולם שנראה יציב כדי להדגיש שהשמיים והארץ הם קצביים ומוסדרים, אך הברכה האלוהית נשארת קבועה. רבנו אבן עזרא מסביר שהפסוק מדבר על כך שהשמיים והארץ הם חלק מהבריאה המקיימת את עצמה, אך הישועה, האמונה והצדק של הַשֵּׁם הם נצחיים ולא משתנים לעולם. הוא רואה בזה הבחנה בין העולם הגשמי לבין מהות האל.
אבן עזרא על ישעיהו 51:6:1 ↗המשמעות של קביעה
״קובעת. אין רע לו, ויש אומרים השמרים שיקבעו למטה:״
בפירושו על ישעיהו, אבן עזרא דן במילה "קובעת" המופיעה בפרק חמישים ואחת. הוא מציע שאין במילה זו כוונה רעה כלפי השומעים. ישנם פרשנים אחרים שסבורים כי המילה משמשת כאזהרה, ומבקרת את השומרים ומצווה עליהם להיזהר. הפרשן מציג אפשרויות שונות למשמעות המילה, מבלי לקבוע דעה אחת מוחלטת. הוא מראה כיצד אותה מילה יכולה להתפרש גם כביטוי של יציבות וגם כקריאה לערנות.
אבן עזרא על ישעיהו 51:17:2 ↗