הַקְשִׁיבוּ אִיִּים אֵלַי, וְעַמִּים רְחוֹקִים, הַשֵּׁם קָרָא לִי מֵעֶבֶר הָרֶחֶם, וּמֵמְצוּצַת אִמִּי הוּכְרַז שְׁמִי.
שִׁמְע֤וּ אִיִּים֙ אֵלַ֔י וְהַקְשִׁ֥יבוּ לְאֻמִּ֖ים מֵרָח֑וֹק יְהוָה֙ מִבֶּ֣טֶן קְרָאָ֔נִי מִמְּעֵ֥י אִמִּ֖י הִזְכִּ֥יר שְׁמִֽי׃ישעיהו · פרק מט׳
קְרִיאַת הַשֵּׁם לַעֶבֶד וְגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל
הַשֵּׁם קוֹרֵא לָעֶבֶד לִמְשִׁינוּת הָעַמִּים, מַבְטִיחַ אֶת שִׁבַּת צִיּוֹן וְאֶת הַצְּלַת הַשְּׁבוּיִם מִיַּד כָּל כּוֹבְשֵׁיהֶם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ישעיהו מט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
קְרִיאַת הַשֵּׁם לַעֶבֶד
הוּא שׂם אֶת פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, וּבְצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאַנִי. הוּא שָׂם אוֹתִי כְּחֵץ מְדֻייָק, וּבְכַפּוֹ הֶסְתִּירַנִי.
וַיָּ֤שֶׂם פִּי֙ כְּחֶ֣רֶב חַדָּ֔ה בְּצֵ֥ל יָד֖וֹ הֶחְבִּיאָ֑נִי וַיְשִׂימֵ֙נִי֙ לְחֵ֣ץ בָּר֔וּר בְּאַשְׁפָּת֖וֹ הִסְתִּירָֽנִי׃וַהוא אָמַר לִי: "אַתָּה עַבְדִּי, יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בְּךָ אֲנִי מִתְגָּאֶה."
וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "בָּטַלְתִּי, עָמַלְתִּי לַחֲלָל וְלָבֶבֶת, וְכָל כֹּחִי נִגְמַר". אַךְ מִשְׁפָּטִי הוּא עִם הַשֵּׁם, וּמַעֲשַׂי עִם אֱלֹהַי.
וַאֲנִ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ לְרִ֣יק יָגַ֔עְתִּי לְתֹ֥הוּ וְהֶ֖בֶל כֹּחִ֣י כִלֵּ֑יתִי אָכֵן֙ מִשְׁפָּטִ֣י אֶת־יְהוָ֔ה וּפְעֻלָּתִ֖י אֶת־אֱלֹהָֽי׃תפקיד עבד ה' ותפקידו כארץ ישראל
ועכשיו אמר ה' יוצרי ממעי לעבד לו, כדי לאסוף את יעקב אליו, ואת ישראל לא יאסוף. ואני אהיה מכובד בעיני ה', ואלוהיי היה כוחי.
וְעַתָּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יֹצְרִ֤י מִבֶּ֙טֶן֙ לְעֶ֣בֶד ל֔וֹ לְשׁוֹבֵ֤ב יַֽעֲקֹב֙ אֵלָ֔יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל לא [ל֣וֹ] יֵאָסֵ֑ף וְאֶכָּבֵד֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וֵאלֹהַ֖י הָיָ֥ה עֻזִּֽי׃והוא אמר: קל לך להיות לי לעבד, כדי להקים את שבטי יעקב ואת נציבי ישראל. אתן אותך לאור גויים, כדי שתהיה ישועתי עד קצה הארץ.
וַיֹּ֗אמֶר נָקֵ֨ל מִֽהְיוֹתְךָ֥ לִי֙ עֶ֔בֶד לְהָקִים֙ אֶת־שִׁבְטֵ֣י יַעֲקֹ֔ב ונצירי [וּנְצוּרֵ֥י] יִשְׂרָאֵ֖ל לְהָשִׁ֑יב וּנְתַתִּ֙יךָ֙ לְא֣וֹר גּוֹיִ֔ם לִֽהְי֥וֹת יְשׁוּעָתִ֖י עַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ (ס)כך אמר ה', גואל ישראל הקדוש, למי שבוז נפש ומתעב גויים, לעבד שמשתעבדים לו מלכים, יראו ויתייצבו וישתחוו למען ה', הנאמן, קדוש ישראל, אשר בחר בך.
כֹּ֣ה אָֽמַר־יְהוָה֩ גֹּאֵ֨ל יִשְׂרָאֵ֜ל קְדוֹשׁ֗וֹ לִבְזֹה־נֶ֜פֶשׁ לִמְתָ֤עֵֽב גּוֹי֙ לְעֶ֣בֶד מֹשְׁלִ֔ים מְלָכִים֙ יִרְא֣וּ וָקָ֔מוּ שָׂרִ֖ים וְיִֽשְׁתַּחֲוּ֑וּ לְמַ֤עַן יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר נֶאֱמָ֔ן קְדֹ֥שׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וַיִּבְחָרֶֽךָּ׃כך אמר ה': בזמן רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך, ואשמר אותך ואתן אותך לברית עם, כדי להקים ארץ ולהנחיל נחלות שוממות.
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה בְּעֵ֤ת רָצוֹן֙ עֲנִיתִ֔יךָ וּבְי֥וֹם יְשׁוּעָ֖ה עֲזַרְתִּ֑יךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֙ לִבְרִ֣ית עָ֔ם לְהָקִ֣ים אֶ֔רֶץ לְהַנְחִ֖יל נְחָל֥וֹת שֹׁמֵמֽוֹת׃גאולת ישראל והבטחת השגחה
לומר לאסורים: צאו החוצה, למי שנמצא בחושך: גלו לאור. הם ירעו בדרכים, ובכל שפתיהם יהיה מרעה.
לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ וּבְכָל־שְׁפָיִ֖ים מַרְעִיתָֽם׃הם לא ירעבו ולא יצמאו, והחום והשמש לא יכעסו אותם, כי הַשֵּׁם ינהיג אותם ברחמים וידריך אותם אל מעיינות מים.
לֹ֤א יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹ֣א יִצְמָ֔אוּ וְלֹא־יַכֵּ֥ם שָׁרָ֖ב וָשָׁ֑מֶשׁ כִּי־מְרַחֲמָ֣ם יְנַהֲגֵ֔ם וְעַל־מַבּ֥וּעֵי מַ֖יִם יְנַהֲלֵֽם׃אני אהפוך את כל ההרים לדרך, ואת המסלולים שלי אגביר.
וְשַׂמְתִּ֥י כָל־הָרַ֖י לַדָּ֑רֶךְ וּמְסִלֹּתַ֖י יְרֻמֽוּן׃הנה, אלו יבואו מרחוק, והנה אלו יבואו מצפון ומים, ואלו יבואו מארץ סינים.
הִנֵּה־אֵ֕לֶּה מֵרָח֖וֹק יָבֹ֑אוּ וְהִֽנֵּה־אֵ֙לֶּה֙ מִצָּפ֣וֹן וּמִיָּ֔ם וְאֵ֖לֶּה מֵאֶ֥רֶץ סִינִֽים׃נחמת ציון והבטחת הַשֵׁם
תשמחו שמיים ושמחי ארץ, תתרוצצו והתפרצו ההרים מרנה, כי הַשֵׁם ניחם על עמו ורחם על עניו.
רָנּ֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְגִ֣ילִי אָ֔רֶץ יפצחו [וּפִצְח֥וּ] הָרִ֖ים רִנָּ֑ה כִּֽי־נִחַ֤ם יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וַעֲנִיָּ֖ו יְרַחֵֽם׃ (ס)ואמרה ציון: הַשֵׁם עזבני, ואדוני שכחני.
וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי יְהוָ֑ה וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי׃האם אישה יכולה לשכוח את תינוקה מן הרחמים על בן בטנה? גם אלה יכולות לשכוח, ואני לא אשכחך.
הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ׃הנה על כפות ידי שחקתיך, וחומותייך נמצאים לפני תמיד.
הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד׃שיבת העם והתקבצותם
הילדים שלך ימהרו לבוא, והמחריבים והמשמידים שלך יצאו ממך.
מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃פתחי את עינייך מסביב ותראי, כולם התקבצו ובאו אלייך. אני חי, נאמר הַשֵּׁם, כי כעדר תלבשי אותם ותקשרי אותם כמו כלה.
שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְהוָ֗ה כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה׃כי השממות והחורבות והארץ ההרוסה שלך, עכשיו תרבי מן היושבים ורחוקים ממי שאכל אותך.
כִּ֤י חָרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִֽסֻתֵ֑יךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃עוד יגידו לך אוזנייך, הילדים שגרשת אותם: צר לי המקום, בואי אליי ואשב.
ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאָזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה׃התקווה של ציון והבטחת הגאולה
ותגידי בלב שלך: מי ילד לי את האלה האלה? אני אלמנה וחסרת ילדים, גולה ונידחת. ומי גידל אותם? הנה אני נשארתי לבד, איפה הם כולם?
וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה ׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם׃ (פ)ככה אומר הַשֵׁם: הנה אני מרים את ידי לעמים, ומניף דגל לעמים. הם יביאו אליך את בנייך מהחוץ, ואת בנותייך יסגו על הכתף.
כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א אֶל־גּוֹיִם֙ יָדִ֔י וְאֶל־עַמִּ֖ים אָרִ֣ים נִסִּ֑י וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה׃מלכים יהיו משרתייך, ונשיאים יניקו אותך. כל הארץ ישתחוו לך, וילקקו את האבק מכפות רגלייך. ואז תדעי שאני הַשֵׁם, ומי שמחכה לי לא יתבייש.
וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים אֹֽמְנַ֗יִךְ וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵבֹ֖שׁוּ קוָֹֽי׃ (ס)האם אפשר לקחת שבי מצדיק מיד גיבור ומלך?
הֲיֻקַּ֥ח מִגִּבּ֖וֹר מַלְק֑וֹחַ וְאִם־שְׁבִ֥י צַדִּ֖יק יִמָּלֵֽט׃הבטחת ה׳ להצלת שבויים
כי כך אמר ה׳: גם שבוי גיבור יילקח, והלוחם העז יצליח לברוח. אני אילחם במי שנלחם בך, ואני אציל את בנייך.
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה גַּם־שְׁבִ֤י גִבּוֹר֙ יֻקָּ֔ח וּמַלְק֥וֹחַ עָרִ֖יץ יִמָּלֵ֑ט וְאֶת־יְרִיבֵךְ֙ אָנֹכִ֣י אָרִ֔יב וְאֶת־בָּנַ֖יִךְ אָנֹכִ֥י אוֹשִֽׁיעַ׃ואוכל את המזון שלך ואת בשרם. מכעסי יהיו שיכורים בדם. כל הבשר ידע שאני ה׳, המושיע שלך והגואל שלך, העוצמתי של יעקב.
וְהַאֲכַלְתִּ֤י אֶת־מוֹנַ֙יִךְ֙ אֶת־בְּשָׂרָ֔ם וְכֶעָסִ֖יס דָּמָ֣ם יִשְׁכָּר֑וּן וְיָדְע֣וּ כָל־בָּשָׂ֗ר כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
קְרִיאַת הַשֵּׁם לַעֶבֶד
שִׁמְע֤וּ אִיִּים֙ אֵלַ֔י וְהַקְשִׁ֥יבוּ לְאֻמִּ֖ים מֵרָח֑וֹק יְהוָה֙ מִבֶּ֣טֶן קְרָאָ֔נִי מִמְּעֵ֥י אִמִּ֖י הִזְכִּ֥יר שְׁמִֽי׃
וַיָּ֤שֶׂם פִּי֙ כְּחֶ֣רֶב חַדָּ֔ה בְּצֵ֥ל יָד֖וֹ הֶחְבִּיאָ֑נִי וַיְשִׂימֵ֙נִי֙ לְחֵ֣ץ בָּר֔וּר בְּאַשְׁפָּת֖וֹ הִסְתִּירָֽנִי׃
וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃
וַאֲנִ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ לְרִ֣יק יָגַ֔עְתִּי לְתֹ֥הוּ וְהֶ֖בֶל כֹּחִ֣י כִלֵּ֑יתִי אָכֵן֙ מִשְׁפָּטִ֣י אֶת־יְהוָ֔ה וּפְעֻלָּתִ֖י אֶת־אֱלֹהָֽי׃
תפקיד עבד ה' ותפקידו כארץ ישראל
וְעַתָּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יֹצְרִ֤י מִבֶּ֙טֶן֙ לְעֶ֣בֶד ל֔וֹ לְשׁוֹבֵ֤ב יַֽעֲקֹב֙ אֵלָ֔יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל לא [ל֣וֹ] יֵאָסֵ֑ף וְאֶכָּבֵד֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וֵאלֹהַ֖י הָיָ֥ה עֻזִּֽי׃
וַיֹּ֗אמֶר נָקֵ֨ל מִֽהְיוֹתְךָ֥ לִי֙ עֶ֔בֶד לְהָקִים֙ אֶת־שִׁבְטֵ֣י יַעֲקֹ֔ב ונצירי [וּנְצוּרֵ֥י] יִשְׂרָאֵ֖ל לְהָשִׁ֑יב וּנְתַתִּ֙יךָ֙ לְא֣וֹר גּוֹיִ֔ם לִֽהְי֥וֹת יְשׁוּעָתִ֖י עַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ (ס)
כֹּ֣ה אָֽמַר־יְהוָה֩ גֹּאֵ֨ל יִשְׂרָאֵ֜ל קְדוֹשׁ֗וֹ לִבְזֹה־נֶ֜פֶשׁ לִמְתָ֤עֵֽב גּוֹי֙ לְעֶ֣בֶד מֹשְׁלִ֔ים מְלָכִים֙ יִרְא֣וּ וָקָ֔מוּ שָׂרִ֖ים וְיִֽשְׁתַּחֲוּ֑וּ לְמַ֤עַן יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר נֶאֱמָ֔ן קְדֹ֥שׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וַיִּבְחָרֶֽךָּ׃
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה בְּעֵ֤ת רָצוֹן֙ עֲנִיתִ֔יךָ וּבְי֥וֹם יְשׁוּעָ֖ה עֲזַרְתִּ֑יךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֙ לִבְרִ֣ית עָ֔ם לְהָקִ֣ים אֶ֔רֶץ לְהַנְחִ֖יל נְחָל֥וֹת שֹׁמֵמֽוֹת׃
גאולת ישראל והבטחת השגחה
לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ וּבְכָל־שְׁפָיִ֖ים מַרְעִיתָֽם׃
לֹ֤א יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹ֣א יִצְמָ֔אוּ וְלֹא־יַכֵּ֥ם שָׁרָ֖ב וָשָׁ֑מֶשׁ כִּי־מְרַחֲמָ֣ם יְנַהֲגֵ֔ם וְעַל־מַבּ֥וּעֵי מַ֖יִם יְנַהֲלֵֽם׃
וְשַׂמְתִּ֥י כָל־הָרַ֖י לַדָּ֑רֶךְ וּמְסִלֹּתַ֖י יְרֻמֽוּן׃
הִנֵּה־אֵ֕לֶּה מֵרָח֖וֹק יָבֹ֑אוּ וְהִֽנֵּה־אֵ֙לֶּה֙ מִצָּפ֣וֹן וּמִיָּ֔ם וְאֵ֖לֶּה מֵאֶ֥רֶץ סִינִֽים׃
נחמת ציון והבטחת הַשֵׁם
רָנּ֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְגִ֣ילִי אָ֔רֶץ יפצחו [וּפִצְח֥וּ] הָרִ֖ים רִנָּ֑ה כִּֽי־נִחַ֤ם יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וַעֲנִיָּ֖ו יְרַחֵֽם׃ (ס)
וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי יְהוָ֑ה וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי׃
הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ׃
הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד׃
שיבת העם והתקבצותם
מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃
שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְהוָ֗ה כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה׃
כִּ֤י חָרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִֽסֻתֵ֑יךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃
ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאָזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה׃
התקווה של ציון והבטחת הגאולה
וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה ׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם׃ (פ)
כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א אֶל־גּוֹיִם֙ יָדִ֔י וְאֶל־עַמִּ֖ים אָרִ֣ים נִסִּ֑י וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה׃
וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים אֹֽמְנַ֗יִךְ וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵבֹ֖שׁוּ קוָֹֽי׃ (ס)
הֲיֻקַּ֥ח מִגִּבּ֖וֹר מַלְק֑וֹחַ וְאִם־שְׁבִ֥י צַדִּ֖יק יִמָּלֵֽט׃
הבטחת ה׳ להצלת שבויים
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה גַּם־שְׁבִ֤י גִבּוֹר֙ יֻקָּ֔ח וּמַלְק֥וֹחַ עָרִ֖יץ יִמָּלֵ֑ט וְאֶת־יְרִיבֵךְ֙ אָנֹכִ֣י אָרִ֔יב וְאֶת־בָּנַ֖יִךְ אָנֹכִ֥י אוֹשִֽׁיעַ׃
וְהַאֲכַלְתִּ֤י אֶת־מוֹנַ֙יִךְ֙ אֶת־בְּשָׂרָ֔ם וְכֶעָסִ֖יס דָּמָ֣ם יִשְׁכָּר֑וּן וְיָדְע֣וּ כָל־בָּשָׂ֗ר כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפֶּסֶק מַתְחִיל בְּקְרִיאָה לָעֶבֶד וּמְמַשֵּׁךְ לְעִנְיָנֵי הַגְּאֻלָּה, הַהַשְׁגָּחָה וְהַנֶּחָמָה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל.
קְרִיאַת הַשֵּׁם לַעֶבֶד
הַנָּבִיא מַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ לָעַמִּים וְאוֹמֵר שֶׁהַשֵּׁם בְּחָר בּוֹ מֵעֶבֶר הָרֶחֶם וְהֵכִין אוֹתוֹ לִמְשִׁימָה. לַמְרוֹת הַתּוֹשִׁיאָ וְהַתּוֹשִׁיאָ בַּמַּעֲשֶׂה, הַנָּבִיא מְבַטֵּחַ בְּמִשְׁפָּט הַשֵּׁם וּבְעֲבוֹדָתוֹ.
תפקיד עבד ה' ותפקידו כארץ ישראל
הפסוקים מתארים את תפקידו של עבד ה' שנבחר כבר מן המעי. תפקידו אינו רק לאסוף את שבטי ישראל, אלא להיות אור לגויים עד קצה הארץ. ה' מבטיח להשיב את עמו, להגן עליו ולבנות מחדש את הארץ השממה ולהנחיל בה נחלות.
גאולת ישראל והבטחת השגחה
הפסוקים מתארים את גאולת האסירים והבאתם אל האור. הַשֵּׁם מבטיח להנהיג אותם ברוך ורחמים, תוך הבטחה לספק להם מזון, מים והגנה מפני מזג האוויר. הבטחה זו כוללת שינוי של תוואי השטח והבאת קבוצות מאזורים רחוקים מאוד, מצפון, מים ומארץ סינים.
נחמת ציון והבטחת הַשֵׁם
הפסוקים מתארים שמחה עולמית בגלל רחמי הַשֵׁם על עמו ועל עניו. למרות תחושת הנטישה של ציון, הַשֵׁם מבטיח שלא ישכח אותה לעולם, תוך שימוש בדימוי של אם שאינה יכולה לשכוח את ילדה, ובהבטחה ששמה חקוק על כפות ידיו.
שיבת העם והתקבצותם
הפסוקים מתארים את התחייה של העם לאחר החורבן. הבנים שמהרי השמד יחזרו, והאוכלוסיה תגדל ותתמלא מחדש. העם יתקבץ למקום אחד בצפיפות רבה, ומי שגורשו יבקשו לשוב ולהתיישב בתוך הארץ המשוקמת.
התקווה של ציון והבטחת הגאולה
הפסוקים מתארים את תחושת הבדידות של ציון, שמרגישה נטוש וחסר ילדים. בתגובה, הַשֵׁם מבטיח לאסוף את בניו מכל העמים, כאשר מנהיגי העולם ישרתו אותה ויכריעו בעודה מחכה לו.
הבטחת ה׳ להצלת שבויים
הנבואה מביאה הבטחה של ה׳ לשחרר את השבויים החזקים ולנצח את הכובשים. ה׳ מבטיח להילחם במי שנלחם בעמו ולהציל את בניו. בסוף, דרך גאולת ישראל, כל העולם יכיר בכך שה׳ הוא המושיע והגואל של יעקב.
הַפֶּסֶק מְסִיים בְּהַבְטָחָה לְהַצִּיל אֶת הַשְּׁבוּיִם וּלְהַשְׁבִּיט אֶת הַכּוֹבְשִׁים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חִיוּבֵי הַפֶּסַח וְהַזִּכָּרוֹן הַמַּחְיֶה
״רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם״
הַמִּשְׁנָה בְּפֶּסַחִים מְסַבֶּרֶת כִּי עַל כְּדֵי לְצֵאת בַּחֹבָה בְּחַגְּנוּ, עָלֵינוּ לְזַכֵּר אֶת שְׁלֹשָׁה הַדְּבָרִים הַמְּאַפְיְינִים אֶת הַחַגְ הַמְּיוּחָד: הַפֶּסַח, הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר. כָּל מִצְוָה כָּזוֹ מְקַשֶּׁרֶת אֶת הַמְּעַשִׂים הַמְּפַלְאִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְאָבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם אֶל הַחַגִּים שֶׁאֲנַחְנוּ מְצַיְּנִים הַיּוֹם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַדְרִיךְ אוֹתָנוּ כִּי בְּכָל דּוֹר, אָדָם צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ יָצָע מִמִּצְרַיִם. הַמַּטְרָה הִיא לְהַפוֹךְ אֶת הַזִּכָּרוֹן הַהִיסְטוֹרִי לְחַוְיָה אִישִׁית וּמְעוֹרֶרֶת הַלְהַלָּה וְהַתּוֹדָה לַשֵּׁם עַל הַגְּאֻלָּה וְהַחֵרוּת.
משנה פסחים י׳:ה׳ ↗מנהיגות רחמנית וקבועה
״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל פַּרְנָס שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַצִּבּוּר בְּנַחַת, זוֹכֶה וּמַנְהִיגָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם״.״
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּתּוֹרָה מַסְבֵּר לָנוּ מָה הַסּוֹד לַמַּצְעָה הַנְּבוֹאִית שֶׁמַּבְטִיחָה לַעֲמִי לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת עַל מַבּוּעֵי מַיִם. לְפִי הַמַּעֲשֶׂה, הַמַּפְתֵּחַ הוּא אֲחָרָיוּת וְרַחֲמִים. מַעֲשֵׂה הַמַּפְתֵּחַ הוּא כְּשֶׁהַמַּפְתִּיחַ מַנְהִיג אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנַחַת וּבְשַׁלְוָה, לְלֹא כְּבִלְתִּי וַעֲדַי וְלֹא בְּלֵחַט. הַקּוֹשֶׁר שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר הוּא בַּתּוֹצָאָה הַנִּצְחִית שֶׁל הַמַּעֲשׂוֹת. מַה שֶּׁמַּנְהִיג בְּנַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה, מַתְחַבֵּר לַמַּצָּב שֶׁל הַמַּנְהִיגָה הָאֵלִית בָּעוֹלָם הַבָּא. הַמַּצִּיג בְּעַצְמוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַכְּלָלִי שֶׁל הַמַּנְהִיגוּת הַטּוֹבָה הִיא שֶׁהִיא בְּעֶצֶם בִּנְיָן לְעוֹלָם נִצְחִי.
סנהדרין צ״ב א:ו׳ ↗בעקבות המפרשים
השפלה והתעוררות
״למתעב גוי. למי שהגוי מתעבו:״
הפסוק עוסק בדמות שמתמודדת עם ביזוי מצד עמים אחרים. הכתוב מתאר מצב שבו בני עמים שונים מבחינים בבושת האדם ומעבדים אותו. הפסוק מדגיש את המעבר מכאב ובושת אל כבוד עתידי. רש"י מפרש את המושג "למתעב גוי" ומסביר מי הם אלו שמרגישים תיעוב כלפי האדם. הוא מתמקד בזיהוי הקבוצה שמתעבת את המצב הקיים, ובכך עוזר להבין את המבנה החברתי והלאומי המתואר בנבואה.
רש״י על ישעיהו 49:7:2 ↗האמהות והילדים בתקופת אבל
״בני שכוליך. בנים שהיית שכולה מהם:״
בפסוק זה, ישעיהו מדבר אל העם שמרגיש עזובה. רש"י מסביר את הביטוי "בנים שכוליך" כמתאר מצב של אבל עמוק. לפי פירושו, הכוונה היא לילדים שהאם שכולה עליהם, כלומר שהם איבדו או שהם רחוקים ממנה. הפרשן מציג גישה המדגישה את הקשר הרגשי והכאב שבפרידה. הוא אינו מגדיר מי הם הילדים באופן היסטורי מוחלט, אלא מתמקד בתוכן המילים המעידים על אובדן וצער כבד.
רש״י על ישעיהו 49:20:1 ↗התפקיד המשימה של עם ישראל
״להיות ישועתי. להשמיעה קודם היותה:״
בפסוק זה נראה שהתפקיד של עם ישראל אינו מוגבל רק להצלת עצמו. הַשֵּׁם קורא לעמו להיות אור לעמים, כדי להביא את הישועה לכל קצוות הארץ. המשימה היא רחבה מאוד וכוללת את כל העולם. אבן עזרא מסביר על הפסוק הזה שההשמעה של הישועה צריכה לקרות לפני שהיא עצמה מתממשת. כלומר, הקריאה וההכרזה על המשימה קודמות לפעולה עצמה.
אבן עזרא על ישעיהו 49:6:4 ↗התפשטות השבויים והתקווה למפגש
״תצרי מיושב. מרוב היושבים, והם כלם בניך, על כן (טעם) ורחקו מבלעיך:״
בְּמָקוֹם שֶׁהַשּׁבִויִים וְהַמְּפוּזִים מַרְוִים בְּעַצְמָם, הַנָּבִיא יִשְׁעִיָּהוּ מְתָאַר בְּמַצָּב שֶׁל הַמְּפוּזִים שֶׁבְּעַצְמָם הָיוּ רְחוֹקִים מֵהַמְּכַלִּים וּמֵהַמְּבַלְעִים שֶׁלָּהֶם. הַפּסוּק מַצִּיג תְּמוּנָה שֶׁל אֶבְנִים שֶׁהָיוּ בְּרָחוֹק מֵהַמְּכַלִּים שֶׁל אֲבוֹתָם. הָאִבְּן עֶזְרָא מְסַבֵּר אֶת הַמִּלִּים "וְרָחֲקוּ מִבְּלָעֶיךָ" כְּמַצָּב שֶׁל הַיּוֹשְׁבִים הַרְבֵּה, שֶׁלְּפִי הַבָּנִים הָיוּ רְחוֹקִים מֵהַמְּכַלִּים. הַתַּרְגּוּם הַזֶּה מְסַבֵּר אֶת הַקֶּשֶׁר הַמַּבְנִי בֵּין הַמִּשְׁאָה שֶׁל הַיּוֹשְׁבִים לְבֵין הַמַּרְחָק שֶׁל הַמְּבַלְעִים.
אבן עזרא על ישעיהו 49:19:2 ↗