הוֹי אלה שֶׁחוֹקְקִים חֻקּוֹת עַוְלָה וְכֹתְבִים חֹשֶׁךְ.
ה֥וֹי הַחֹֽקְקִ֖ים חִקְקֵי־אָ֑וֶן וּֽמְכַתְּבִ֥ים עָמָ֖ל כִּתֵּֽבוּ׃ישעיהו · פרק י׳
הצדק, עונש ושיבת שארית ישראל
הנבואה על עוול החוקים, גאווה אשורית, ודינו של הכובש אל מול כוח הַשֵּׁם, עד להבטחת שובם של שארית ישראל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ישעיהו י׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
הַצְדָּקָה וְהַהַשְׁלָכָה הַקְּרָבָה
כְּדֵי לְהַטּוֹת מִשְׁפָּט לַדּוֹלִים, וּלְגַזְלָן אֶת הַזְכֻיּוֹת שֶׁל עֲנִיֵי עַמְּךָ, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶם אַלְמָנוֹת, וּלְשַׁדֵּד אֶת רְכוּשָׁם, וּלְבַזּוֹת אֶת הַיְתוֹמִים.
לְהַטּ֤וֹת מִדִּין֙ דַּלִּ֔ים וְלִגְזֹ֕ל מִשְׁפַּ֖ט עֲנִיֵּ֣י עַמִּ֑י לִהְי֤וֹת אַלְמָנוֹת֙ שְׁלָלָ֔ם וְאֶת־יְתוֹמִ֖ים יָבֹֽזּוּ׃וּמָה תַּעֲשׂוּ בְּיוֹם הַפְּקֻדָּה, כְּשֶׁהַשּׁוֹאֵה יָבוֹא מֵרָחֹק? עַל מִי תִּבְרְחוּ לִמְצֹא עֶזְרָה, וְאֶת כְּבוֹדְכֶם תַּעְזְבוּ לְבַד?
וּמַֽה־תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא עַל־מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם׃הַאִם לֹא תֵרַעֲעוּ תַּחַת אֲסִיר, וְתִפֹּלוּ תַּחַת הַהֲרוּגִים? בְּכָל זֹאת, הַכֹּחַ שֶׁלָּכֶם לֹא יָשׁוּב, וְיָדוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב עֲדַיִן פְּתוּחָה לִתְקֹף.
בִּלְתִּ֤י כָרַע֙ תַּ֣חַת אַסִּ֔יר וְתַ֥חַת הֲרוּגִ֖ים יִפֹּ֑לוּ בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ (ס)ה–ח
מטרת אשור וכוונותיו האמיתיות
אוי לאשור, הוא השר של הכעס שלי ושל המקל שבידי.
ה֥וֹי אַשּׁ֖וּר שֵׁ֣בֶט אַפִּ֑י וּמַטֶּה־ה֥וּא בְיָדָ֖ם זַעְמִֽי׃אשלח אותו נגד עם בוגד, ואפקד עליו את העם שמעורר בי חרטה, כדי שישדוד ויבזוז, וימעך אותם כמו בצק.
בְּג֤וֹי חָנֵף֙ אֲשַׁלְּחֶ֔נּוּ וְעַל־עַ֥ם עֶבְרָתִ֖י אֲצַוֶּ֑נּוּ לִשְׁלֹ֤ל שָׁלָל֙ וְלָבֹ֣ז בַּ֔ז ולשימו [וּלְשׂוּמ֥וֹ] מִרְמָ֖ס כְּחֹ֥מֶר חוּצֽוֹת׃אבל הוא לא יתנהג כך, ולא יתכנן זאת בלבבו, כי הוא מתכנן בלבבותיו להשמיד ולהכרית עמים רבים.
וְהוּא֙ לֹא־כֵ֣ן יְדַמֶּ֔ה וּלְבָב֖וֹ לֹא־כֵ֣ן יַחְשֹׁ֑ב כִּ֚י לְהַשְׁמִ֣יד בִּלְבָב֔וֹ וּלְהַכְרִ֥ית גּוֹיִ֖ם לֹ֥א מְעָֽט׃הוא אומר: הרי השרים והמלך יהיו יחד.
כִּ֖י יֹאמַ֑ר הֲלֹ֥א שָׂרַ֛י יַחְדָּ֖ו מְלָכִֽים׃ט–יב
גאוות אשור ודין ירושלים
האם הוא לא דומה לכרכמיש, לכאלנו, לארפד, לחמת או לדמשק, לשומרון?
הֲלֹ֥א כְּכַרְכְּמִ֖ישׁ כַּלְנ֑וֹ אִם־לֹ֤א כְאַרְפַּד֙ חֲמָ֔ת אִם־לֹ֥א כְדַמֶּ֖שֶׂק שֹׁמְרֽוֹן׃כמו שמצאתי את ממלכת אשוריה ואת הפסלים שלה בירשלים ובשומרון.
כַּאֲשֶׁר֙ מָצְאָ֣ה יָדִ֔י לְמַמְלְכֹ֖ת הָאֱלִ֑יל וּפְסִ֣ילֵיהֶ֔ם מִירֽוּשָׁלִַ֖ם וּמִשֹּׁמְרֽוֹן׃כפי שעשיתי לשומרון ועבור אלוהיה, כך אעשה לירושלים ועבור תושביה.
הֲלֹ֗א כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי לְשֹׁמְר֖וֹן וְלֶאֱלִילֶ֑יהָ כֵּ֛ן אֶעֱשֶׂ֥ה לִירוּשָׁלִַ֖ם וְלַעֲצַבֶּֽיהָ׃ (ס)כך יבצע ה׳ את כל מעשיו בהר ציון ובירושלים, ואני אעניש את גאוותו של מלך אשור ואת המבט המרומם שלו.
וְהָיָ֗ה כִּֽי־יְבַצַּ֤ע אֲדֹנָי֙ אֶת־כָּל־מַֽעֲשֵׂ֔הוּ בְּהַ֥ר צִיּ֖וֹן וּבִירוּשָׁלִָ֑ם אֶפְקֹ֗ד עַל־פְּרִי־גֹ֙דֶל֙ לְבַ֣ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֔וּר וְעַל־תִּפְאֶ֖רֶת ר֥וּם עֵינָֽיו׃יג–טז
השוואת כוחו של הכובש לכוחו של הַשֵּׁם
כי הוא אמר: בכוח ידי עשיתי, ובחכמתי ובבינתי, ואסוף גבולות עמים וקצבותיהם, ואשמיש כח בור כשהיו יושבים.
כִּ֣י אָמַ֗ר בְּכֹ֤חַ יָדִי֙ עָשִׂ֔יתִי וּבְחָכְמָתִ֖י כִּ֣י נְבֻנ֑וֹתִי וְאָסִ֣יר ׀ גְּבוּלֹ֣ת עַמִּ֗ים ועתידתיהם [וַעֲתוּדֽוֹתֵיהֶם֙] שׁוֹשֵׂ֔תִי וְאוֹרִ֥יד כַּאבִּ֖יר יוֹשְׁבִֽים׃ידי מצאה אותו כמו קן של צבא עמים, וכשאני אוסף ביצים נטושות, כל הארץ אספתי, ולא היה שום עוף נודד בכנף, או פותח פה, או מצפצף.
וַתִּמְצָ֨א כַקֵּ֤ן ׀ יָדִי֙ לְחֵ֣יל הָֽעַמִּ֔ים וְכֶאֱסֹף֙ בֵּיצִ֣ים עֲזֻב֔וֹת כָּל־הָאָ֖רֶץ אֲנִ֣י אָסָ֑פְתִּי וְלֹ֤א הָיָה֙ נֹדֵ֣ד כָּנָ֔ף וּפֹצֶ֥ה פֶ֖ה וּמְצַפְצֵֽף׃על המילים
הביטוי "שוסת" במקור מתייחס למעשה של חרישה או כריתה המפרקת את הישיבה.
האם הגרזן יתפאר על החוטב בו? או שהמסור יתנשא על מניפו, כמו שמשוות שרביט ואת מרימיו כהרים, וזה אינו עצים?
הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֙בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃לכן ישלח האדון הַשֵּׁם צבאות שלו בחרמשו, ותחת כבודו יתלקד ויתלקד כמו אש.
לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃יז–כ
השמדת היער והתקווה לישראל
ואור ישראל יהיה כמו אש, וקדושו יהיה כמו להבה ששורפת ואוכלת את חיטה ושעורה ביום אחד.
וְהָיָ֤ה אֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֙ לְאֵ֔שׁ וּקְדוֹשׁ֖וֹ לְלֶהָבָ֑ה וּבָעֲרָ֗ה וְאָֽכְלָ֛ה שִׁית֥וֹ וּשְׁמִיר֖וֹ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃והכבוד של היער שלו וכמו כרם פירותיו יכלה לגמרי, מהנשמה ועד הבשר, ויהיה כמו גז של כבשים שנאסף.
וּכְב֤וֹד יַעְרוֹ֙ וְכַרְמִלּ֔וֹ מִנֶּ֥פֶשׁ וְעַד־בָּשָׂ֖ר יְכַלֶּ֑ה וְהָיָ֖ה כִּמְסֹ֥ס נֹסֵֽס׃ושאר העצים של היער שלו יהיו מעטים מאוד, וכל אחד מהם ייכתב.
וּשְׁאָ֥ר עֵ֛ץ יַעְר֖וֹ מִסְפָּ֣ר יִֽהְי֑וּ וְנַ֖עַר יִכְתְּבֵֽם׃ (פ)וביום הזה לא יישאר עוד שארית של ישראל או פליטה מבית יעקב שיוכלו להישען על המכה שלו, אלא הם יישענו על ה׳, קדוש ישראל, באמת.
וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹֽא־יוֹסִ֨יף ע֜וֹד שְׁאָ֤ר יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלֵיטַ֣ת בֵּֽית־יַעֲקֹ֔ב לְהִשָּׁעֵ֖ן עַל־מַכֵּ֑הוּ וְנִשְׁעַ֗ן עַל־יְהוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּאֱמֶֽת׃כא–כד
חזרת שארית ישראל
השארית תחזור, שארית יעקב תחזור אל אלוהים הגבור.
שְׁאָ֥ר יָשׁ֖וּב שְׁאָ֣ר יַעֲקֹ֑ב אֶל־אֵ֖ל גִּבּֽוֹר׃כי אם עמך ישראל יהיה כמו חול הים, השארית תחזור אליו, כמו מטה שוטף צדקה.
כִּ֣י אִם־יִהְיֶ֞ה עַמְּךָ֤ יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ כִּלָּי֥וֹן חָר֖וּץ שׁוֹטֵ֥ף צְדָקָֽה׃כי האדון ה׳ צבאות מסיים ומשמיד בתוך כל הארץ.
כִּ֥י כָלָ֖ה וְנֶחֱרָצָ֑ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת עֹשֶׂ֖ה בְּקֶ֥רֶב כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (ס)לכן כך אמר האדון ה׳ צבאות, אל תירא עמי היושב בציון, כי אשור יכה בך בשבט וירים את המטה עליך בדרך מצרים.
לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת אַל־תִּירָ֥א עַמִּ֛י יֹשֵׁ֥ב צִיּ֖וֹן מֵֽאַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֣בֶט יַכֶּ֔כָּה וּמַטֵּ֥הוּ יִשָּֽׂא־עָלֶ֖יךָ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃כה–כח
סוף הכעס והשחרור מהעול
כי עוד מעט קטן יסתיים הכעס, ואני אכעס עליהם עד שיתגבר חמתי עליהם.
כִּי־ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל־תַּבְלִיתָֽם׃וחסיד צבאות ה' יכה אותם בשוט, כמו מכות מדי בצר עוֹרֵב. הוא ירים את המקל מעל הים ויעביר אותו בדרך מצרים.
וְעוֹרֵ֨ר עָלָ֜יו יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שׁ֔וֹט כְּמַכַּ֥ת מִדְיָ֖ן בְּצ֣וּר עוֹרֵ֑ב וּמַטֵּ֙הוּ֙ עַל־הַיָּ֔ם וּנְשָׂא֖וֹ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃וביום ההוא העיב יסיר מעל כתפך והמשא יורד מעל צווארך, ורצועת העול תישבר מעצם השומן.
וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן׃הוא בא על עיית, עבר במיגרון, ובמכמש הוא מניח את כליו.
בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו׃כט–לב
מַעֲבָרַת הַמִּמְלוָךְ וְקוֹל הַגִּבְעוֹת
עברו במעבר, בגבע, במלון, לנו. הר הרומה נחרד, גבעת שאול נסו.
עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָֽרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה׃תשמחי בקולך, בת גלים. תקשיבי, ישי עניה, ענתות.
צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת׃התנועה נסוגה מעם הדמים, יושבי הגבים התחזקו.
נָדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ׃עוד היום בנב לעמוד, ינופף ידו הר בית בת ציון, גבעת ירושלים.
ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַֽעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בית־[בַּת־] צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)לג–לד
השמדת היער
הנה אדון הַשֵּׁם צבאות קוצץ בגרזן את היער בחוזקה, וגזע העצים הגבוהים ייכרתו והעצים הגבוהים יצנחו.
הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ׃ענפי היער הקשיחים ייחתכו בברזל, ויעמוד האדום הגבוה בנפילה מרשימה.
וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
הַצְדָּקָה וְהַהַשְׁלָכָה הַקְּרָבָה
ה֥וֹי הַחֹֽקְקִ֖ים חִקְקֵי־אָ֑וֶן וּֽמְכַתְּבִ֥ים עָמָ֖ל כִּתֵּֽבוּ׃
לְהַטּ֤וֹת מִדִּין֙ דַּלִּ֔ים וְלִגְזֹ֕ל מִשְׁפַּ֖ט עֲנִיֵּ֣י עַמִּ֑י לִהְי֤וֹת אַלְמָנוֹת֙ שְׁלָלָ֔ם וְאֶת־יְתוֹמִ֖ים יָבֹֽזּוּ׃
וּמַֽה־תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא עַל־מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם׃
בִּלְתִּ֤י כָרַע֙ תַּ֣חַת אַסִּ֔יר וְתַ֥חַת הֲרוּגִ֖ים יִפֹּ֑לוּ בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ (ס)
ה–ח
מטרת אשור וכוונותיו האמיתיות
ה֥וֹי אַשּׁ֖וּר שֵׁ֣בֶט אַפִּ֑י וּמַטֶּה־ה֥וּא בְיָדָ֖ם זַעְמִֽי׃
בְּג֤וֹי חָנֵף֙ אֲשַׁלְּחֶ֔נּוּ וְעַל־עַ֥ם עֶבְרָתִ֖י אֲצַוֶּ֑נּוּ לִשְׁלֹ֤ל שָׁלָל֙ וְלָבֹ֣ז בַּ֔ז ולשימו [וּלְשׂוּמ֥וֹ] מִרְמָ֖ס כְּחֹ֥מֶר חוּצֽוֹת׃
וְהוּא֙ לֹא־כֵ֣ן יְדַמֶּ֔ה וּלְבָב֖וֹ לֹא־כֵ֣ן יַחְשֹׁ֑ב כִּ֚י לְהַשְׁמִ֣יד בִּלְבָב֔וֹ וּלְהַכְרִ֥ית גּוֹיִ֖ם לֹ֥א מְעָֽט׃
כִּ֖י יֹאמַ֑ר הֲלֹ֥א שָׂרַ֛י יַחְדָּ֖ו מְלָכִֽים׃
ט–יב
גאוות אשור ודין ירושלים
הֲלֹ֥א כְּכַרְכְּמִ֖ישׁ כַּלְנ֑וֹ אִם־לֹ֤א כְאַרְפַּד֙ חֲמָ֔ת אִם־לֹ֥א כְדַמֶּ֖שֶׂק שֹׁמְרֽוֹן׃
כַּאֲשֶׁר֙ מָצְאָ֣ה יָדִ֔י לְמַמְלְכֹ֖ת הָאֱלִ֑יל וּפְסִ֣ילֵיהֶ֔ם מִירֽוּשָׁלִַ֖ם וּמִשֹּׁמְרֽוֹן׃
הֲלֹ֗א כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי לְשֹׁמְר֖וֹן וְלֶאֱלִילֶ֑יהָ כֵּ֛ן אֶעֱשֶׂ֥ה לִירוּשָׁלִַ֖ם וְלַעֲצַבֶּֽיהָ׃ (ס)
וְהָיָ֗ה כִּֽי־יְבַצַּ֤ע אֲדֹנָי֙ אֶת־כָּל־מַֽעֲשֵׂ֔הוּ בְּהַ֥ר צִיּ֖וֹן וּבִירוּשָׁלִָ֑ם אֶפְקֹ֗ד עַל־פְּרִי־גֹ֙דֶל֙ לְבַ֣ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֔וּר וְעַל־תִּפְאֶ֖רֶת ר֥וּם עֵינָֽיו׃
יג–טז
השוואת כוחו של הכובש לכוחו של הַשֵּׁם
כִּ֣י אָמַ֗ר בְּכֹ֤חַ יָדִי֙ עָשִׂ֔יתִי וּבְחָכְמָתִ֖י כִּ֣י נְבֻנ֑וֹתִי וְאָסִ֣יר ׀ גְּבוּלֹ֣ת עַמִּ֗ים ועתידתיהם [וַעֲתוּדֽוֹתֵיהֶם֙] שׁוֹשֵׂ֔תִי וְאוֹרִ֥יד כַּאבִּ֖יר יוֹשְׁבִֽים׃
וַתִּמְצָ֨א כַקֵּ֤ן ׀ יָדִי֙ לְחֵ֣יל הָֽעַמִּ֔ים וְכֶאֱסֹף֙ בֵּיצִ֣ים עֲזֻב֔וֹת כָּל־הָאָ֖רֶץ אֲנִ֣י אָסָ֑פְתִּי וְלֹ֤א הָיָה֙ נֹדֵ֣ד כָּנָ֔ף וּפֹצֶ֥ה פֶ֖ה וּמְצַפְצֵֽף׃
הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֙בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃
לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃
יז–כ
השמדת היער והתקווה לישראל
וְהָיָ֤ה אֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֙ לְאֵ֔שׁ וּקְדוֹשׁ֖וֹ לְלֶהָבָ֑ה וּבָעֲרָ֗ה וְאָֽכְלָ֛ה שִׁית֥וֹ וּשְׁמִיר֖וֹ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
וּכְב֤וֹד יַעְרוֹ֙ וְכַרְמִלּ֔וֹ מִנֶּ֥פֶשׁ וְעַד־בָּשָׂ֖ר יְכַלֶּ֑ה וְהָיָ֖ה כִּמְסֹ֥ס נֹסֵֽס׃
וּשְׁאָ֥ר עֵ֛ץ יַעְר֖וֹ מִסְפָּ֣ר יִֽהְי֑וּ וְנַ֖עַר יִכְתְּבֵֽם׃ (פ)
וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹֽא־יוֹסִ֨יף ע֜וֹד שְׁאָ֤ר יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלֵיטַ֣ת בֵּֽית־יַעֲקֹ֔ב לְהִשָּׁעֵ֖ן עַל־מַכֵּ֑הוּ וְנִשְׁעַ֗ן עַל־יְהוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּאֱמֶֽת׃
כא–כד
חזרת שארית ישראל
שְׁאָ֥ר יָשׁ֖וּב שְׁאָ֣ר יַעֲקֹ֑ב אֶל־אֵ֖ל גִּבּֽוֹר׃
כִּ֣י אִם־יִהְיֶ֞ה עַמְּךָ֤ יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ כִּלָּי֥וֹן חָר֖וּץ שׁוֹטֵ֥ף צְדָקָֽה׃
כִּ֥י כָלָ֖ה וְנֶחֱרָצָ֑ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת עֹשֶׂ֖ה בְּקֶ֥רֶב כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (ס)
לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת אַל־תִּירָ֥א עַמִּ֛י יֹשֵׁ֥ב צִיּ֖וֹן מֵֽאַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֣בֶט יַכֶּ֔כָּה וּמַטֵּ֥הוּ יִשָּֽׂא־עָלֶ֖יךָ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃
כה–כח
סוף הכעס והשחרור מהעול
כִּי־ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל־תַּבְלִיתָֽם׃
וְעוֹרֵ֨ר עָלָ֜יו יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שׁ֔וֹט כְּמַכַּ֥ת מִדְיָ֖ן בְּצ֣וּר עוֹרֵ֑ב וּמַטֵּ֙הוּ֙ עַל־הַיָּ֔ם וּנְשָׂא֖וֹ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃
וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן׃
בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו׃
כט–לב
מַעֲבָרַת הַמִּמְלוָךְ וְקוֹל הַגִּבְעוֹת
עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָֽרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה׃
צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת׃
נָדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ׃
ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַֽעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בית־[בַּת־] צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)
לג–לד
השמדת היער
הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ׃
וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה מתאר את הדין על חוקים לא צודקים, את כוונותיו של אשור ואת ההשלכות של גאוותו, וחותם בתקווה לשרידות שארית ישראל.
פסוקים א–ד
הַצְדָּקָה וְהַהַשְׁלָכָה הַקְּרָבָה
הַנָּבִיא מַוְחִיל עַל הַשּׁוֹפְטִים וְהַפַּלְאֵים הַמַּטִּים אֶת הַחֹקּוֹת כְּדֵי לְעַשְׂרוֹת אֶת הָעֲנִיִּים וְהַיְתוֹמִים. הוּא מַתְרִיעַ שֶׁבְּיוֹם הַמִּלְחָמָה הַקְּרֵבָה, הַכֹּחַ הַמִּשְׁפָּטִי לֹא יַצִּיל אוֹתָם וְהָאוֹיֵב יַמְשִׁיךְ לִתְקֹתָם.
פסוקים ה–ח
מטרת אשור וכוונותיו האמיתיות
הפסוקים מתארים את אשור ככלי ליד הכעס של ה' כדי להעניש עמים בוגדים, אך מדגישים כי מטרת אשור אינה רק ביצוע פקודה. אשור מתכנן בלבבו להשמיד עמים רבים מתוך כוונה עצמית, כשהוא שואף לאחד כוחות של שרים ומלכים כדי להרחיב את שליטתו.
פסוקים ט–יב
גאוות אשור ודין ירושלים
הפסוקים מתארים את גאוותו של מלך אשור ואת כוונתו להשמיד את ירושלים. הנביא משווה את גורל ירושלים לגורל שומרון וארפד, ומדגיש שהשם יבצע את משפטו על מלך אשור ועל עמדו בירשלים.
פסוקים יג–טז
השוואת כוחו של הכובש לכוחו של הַשֵּׁם
פסוקים אלו מתארים כוח מופרז של אדם המבקש להשתלט על עמים, תוך שימוש בדימוי של קצירת ביצים בקין וגרזן חוטב. לאחר מכן מוסבר כי הַשֵּׁם יתערב וישמיד את הכוח הזה בלהבת אש המשתרפת תחת כבודו.
פסוקים יז–כ
השמדת היער והתקווה לישראל
פסוקים אלו מתארים דימוי של אש ששורפת את היער כולו, מהקודמים ועד העצים הקטנים. השמדה זו תהיה מוחלטת ומשאירה רק מעטים. בסופו של דבר, שארית עם ישראל לא תסתמך על כוחה או על מכה חיצונית, אלא תמצא משענת אמיתית ובלעדית רק בה׳ קדוש ישראל.
פסוקים כא–כד
חזרת שארית ישראל
הנביא מבשר כי למרות החורבן, שארית עם ישראל תחזור אל אלוהים הגבור. גם אם העם יהיה רב כמון החול, רק השארית תחזור. ה׳ צבאות יסיים את ההשמדה בכל הארץ, ולכן הוא מנחם את יושבי ציון שלא ייראו מפני הכוח האשורי שמתנהג כבדרך מצרים.
פסוקים כה–כח
סוף הכעס והשחרור מהעול
הנבואה מבשרת כי הכעס האלוהי יסתיים בקרוב. ה' צבאות יכה את האויב בדרכים שונות, ולאחר מכן יסיר ממנו את המשקולות והעול הכבד שהכבידו על העם, עד שהעול יישבר.
פסוקים כט–לב
מַעֲבָרַת הַמִּמְלוָךְ וְקוֹל הַגִּבְעוֹת
הַפּסוּקִים מְתָאֲרִים תְּנוּעָה וְהִתְכַּלּוּת בְּאֶזְרַע הַגְּבָעוֹת הַמְּקוֹמִיִּים. הַטֶּקסט מְשַׁלֵּב תְּמוּנוֹת שֶׁל נְסִיגָה, פַּחַד וְכֹחַ שֶׁמִּתְחַזֵּק בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים, וּמְסִיים בְּקוֹל קֶרֶב אוֹ מַעֲמָד מְלָאֵה תִּקְוָה בְּיְרוּשָׁלַיִם.
פסוקים לג–לד
השמדת היער
פסוקים אלו מתארים דימוי של אדון הַשֵּׁם כמי שקוצץ את היער בגרזן בעוצמה. העצים הגבוהים והחזקים ייכרתו וייפלו, וענפי היער הקשים ייחתכו בברזל, כאשר עץ האדום הגבוה ייפול במלוא הדרו.
הפרק מסתיים בתיאור השמדת היער על ידי הַשֵּׁם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חוקים וגזירות חקוקים על היצר
״רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר חֻקִּים שֶׁהֵם חֲקוּקִים עַל יֵצֶר הָרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה י, א): הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן, אָמַר״
בְּמַקְור הַתַּלְמוּד, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא מַסְבֵּר אֶת הַפֶּסוּק בְּיִשְׁעִיָּהוּ שֶׁל אָבֵל עַל הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן. הוּא מֵסֵב אֶת הַמִּלָּה "חֻקִּים" לְחֻקּוֹת שֶׁחֲקוּקִים עַל יֵצֶר הָרָע. כְּדֵי לְהַבִּין אֶת הַקֶּשֶׁר, הוּא מֵצִיג מָשָׁל עַל אֶבֶן אֲדְרִימוֹן שֶׁהִיא מְשֻׁבֶּשֶׁת, וְהַמֶּלֶךְ הִשִּׁיב בָּהּ שׁוֹמֵר כְּדֵי לִשְׁמֹר עָלֶיהָ. הַמַּסּוֹרֶת מְקַשֶּׁרֶת בֵּין הַתּוֹרָה לְבֵן וּבֵין הַיֵּצֶר הָרָע לְבֵן. הַתּוֹרָה קְרוּיָה אֶבֶן, כְּמוֹ בְּמַצְוֹת מֹשֶׁה, וְגַם הַיֵּצֶר הָרָע קְרוּי אֶבֶן, כְּמוֹ בְּהַבְטָחַת הֶהֶבֶט הַסּוֹרֶת עַל הַסֵּרוֹת לֵב הָאֶבֶן. הָאֶבֶן הַתּוֹרָתִית מְגַנֶּת וְשׁוֹמֶרֶת עַל הָאֶבֶן הַקְּשׁוּיָה שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע.
ויקרא רבה ל״ה:ה׳ ↗הדיון על כניסת גר בקהל: בין איסור לשינוי המציאות
״בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה, גֵּר עַמּוֹנִי, וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבֹא בַקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי״
במדרש זה, המובא במשנה (ידים ד׳:ד׳), מתנהל ויכוח הלכתי בין רבן גמליאל לבין רבי יהושע בנו לגבי זכותו של גר עמוני להיכנס לבית המדרש. רבן גמליאל מבסס את איסור הכניסה על פסוקי התורה המזהים את עמון ומואב כנבדלים מהקהל, אך רבי יהושע טוען שהמציאות הפוליטית השתנתה. הוא מציין כי כוחו של מלך אשור, סנחריב, ששיבש את הגבולות והזהות של העמים, גרם לכך שהעמים הללו אינם עוד באותה תוכחה של דורות קדומים. רבן גמליעהל משיב בציטוט מירמיהו המראה כי שובת בני עמון כבר התגשם, בעוד רבי יהושע מציע להסתכל על פסוקים המדברים על שובת ישראל ויהודה שטרם התקיימו במלואם. הדיון מציג שתי גישות: הגישה המחמירה המדבקת בפסוק המקורי, והגישה המקשרת את ההלכה לשינויים היסטוריים ולמצב המצוי של העמים בשטח.
משנה ידים ד׳:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
היהירות של האויב
״כי יאמר וגו'. לכך גבה לבו:״
בפסוק הזה, ישעיהו מתאר כיצד האויב מתגאה בכיבושיו. הוא חושב שהוא הגיבור של הסיפור, ומבטל את תפקיד הַשֵּׁם ושל העם. הוא מרגיש שהכוח הוא שלו בלבד, וזה מה שגורם לו להתרברב כל כך. רש"י מסביר שהגאווה של האויב נובעת ממה שהוא אומר לעצמו. המחשבה שהוא הגיבור של המעשה היא זו שגורמת ללבו להתגאות ולהתנשא.
רש״י על ישעיהו 10:8:1 ↗הקץ למעשה הרשע
״ונשאו. וטילטלו מן העולם כדרך שנשא את מצרים:״
הפסוק מדבר על הרגע שבו הַשֵּׁם יסיים את המעשה של האויב ויחזיר אותו למקומו. הפסוק מתאר מצב שבו הנטל הכבד של השלטון הזר יוסר, בדומה לדרך שבה הַשֵּׁם הוציא את מצרים מיד הבבלים בעבר. רש"י מפרש את המילה "ונשאו" כפעולה של הרמה והסרה מהעולם, בדומה ליציאת מצרים. הפרשן רואה כאן דמיון בין שתי אירועים היסטוריים, כאשר הכוונה היא שהעונש יסתיים והמצב ישתנה באופן מוחלט.
רש״י על ישעיהו 10:26:5 ↗המשמעות של הַשֵּׁם "שָׂרִים" בַּתַּקְעָה הַנְּבֻואִית
״כי יאמר. בלבו הנה שבו שרי, שהיו בתחלה שרים, הגם מלכים הם על גוים:״
בְּקֶצֶת הַפֶּסֶק, הַנִּבְדָּל הַמְּרֻכָּב מִמִּלִּים הַנִּמְצָאוֹת בַּמַּקֶּרֶת, מְתָאַם אֶת הַקֶּבְעָה עַל הַתַּקְעָה הַנְּבֻואִית בְּעַצְמוֹ. הַסּוֹרֵר מְצַיֵּן כִּי יֶחְדּוֹת הַמִּלִּים הַמְּדַבְּרוֹת עַל הַשָּׂרִים, יְכָלוֹת לְהוֹת מַצַּב הַמַּחְשָׁבָה הַפְּנִימִית שֶׁל הַשָּׂרִים עַצְמָם. הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁהַמַּעֲמָד הַמַּלְכִי שֶׁל הַמַּמְלָכָה הַזֹּאת, שֶׁבְּעֶצֶם הָיוּ בְּתִחְלָתָם שָׂרִים, נִמְשָׁךְ גַּם לְמַלְכֵי הַגּוֹיִם. הַמֵּפרֵשׁ אֶבֶן עֶזְרָא מַסְבִּיר אֶת הַמִּלָּה "כִּי יֹאמַר" כְּבִלְבָבוֹ שֶׁל הַשָּׂר. הוּא מְסַבֵּר אֶת הַמַּעֲמָד הַמְּלָכִי שֶׁל הַשָּׂרִים וְהַמְּלָכִים בְּאֶמְצָעוּת הַבְּרָה הַמַּקְדִּימָה לַמִּלִּים, וּמְצַיֵּן שֶׁהַשָּׂרִים הָיוּ בְּתִחְלָתָם בְּמַעֲמָד שֶׁל שָׂרִים אַךְ כְּבָר הָיוּ מַלְכֵי גּוֹיִם.
אבן עזרא על ישעיהו 10:8:1 ↗התעוררות מתוך המצוקה
״ונשאו. רמז לסנחריב בשובו בבושת:״
הפסוק מתאר רגע של שינוי שבו הַשֵּׁם מביא את האומה אל סוף הדרך הקשה. הדימוי של הרחקת האויב מלפני העם מעיד על סיום התקופה של הכיבוש והדיכוי. זהו רגע שבו הלחץ הגדול מסתיים והאיום מתרחק. אבן עזרא מפרש את המילה "ונשאו" כרמז למלך אשור, סנחריב. לדעתו, המילה מתארת את המלך שחוזר הביתה בבושה לאחר כישלונם של צבאותיו. הפירוש מתמקד בשינוי המצב המדיני והרגשי של המנצח, שהופך למובס.
אבן עזרא על ישעיהו 10:26:2 ↗