אלוהים בירך את נח ואת בניו ואמר להם: ״הולידו צאצאים, התרבו ומלאו את הארץ.
וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃בראשית · פרק ט׳
ברית לכל חי ואחריות האדם
ברכה, גבולות ואות הקשת. לאחר הבטחת החיים מסופר גם על שכרות, על כבוד האב ועל דברי נח לבניו.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
חיים ואחריות
ברכה וגבולות הכוח
כל חיות הארץ וכל עופות השמיים, כל הנעים על האדמה וכל דגי הים יפחדו מכם ויירתעו מפניכם; הם נמסרו בידיכם.
וּמֹורַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־עֹ֣וף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃כל בעל חיים שנע יהיה לכם למאכל. כמו שנתתי לכם את הצמחים הירוקים, אני נותן לכם את הכול.
כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃על המילים
זהו הציווי לנח ולבניו במקום זה בסיפור. אין ללמוד ממנו לבדו את דיני המאכל שניתנו לישראל בהמשך התורה.
אבל אל תאכלו בשר בעוד חיי בעל החיים, שהם בדמו, נמצאים בו.
אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשֹׁ֥ו דָמֹ֖ו לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃על המילים
הביטוי ״בשר בנפשו דמו״ אינו פשוט. העיבוד הולך בעקבות הקריאה של בשר הנלקח מבעל חיים בעודו חי. חז״ל לומדים ממנו איסור אבר מן החי; ההסבר אינו תחליף לדיון ההלכתי.
ואילו על דמכם, על חייכם, אדרוש דין וחשבון: אדרוש אותו מכל חיה, וגם מכל אדם אדרוש דין וחשבון על חיי אדם אחר, אחיו.
וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃על המילים
״אחיו״ מבטא כאן את זיקת האדם לזולתו; אין מדובר רק באח ביולוגי.
מי ששופך דם אדם, דמו יישפך בידי אדם, כי אלוהים עשה את האדם בצלמו.
שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמֹ֣ו יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃על המילים
זהו נוסח הדין שבמקרא. רש״י קושר את ביצועו לעדות, והדיון התלמודי לדין ולדיינים; אין זו הרשאה לנקמה פרטית.
ואתם, הולידו צאצאים והתרבו, פרו בארץ ורבו בה״.
וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ברית לכל חי
הקשת בענן
אלוהים אמר לנח ולבניו שהיו איתו:
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתֹּ֖ו לֵאמֹֽר׃״הנה אני מקים את בריתי איתכם ועם צאצאיכם אחריכם,
וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ועם כל בעלי החיים שאיתכם: העופות, הבהמות וכל חיות הארץ שאיתכם, מכל יוצאי התיבה ועד כל חיות הארץ.
וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּעֹ֧וף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃אני מקים את בריתי איתכם: מי מבול לא ישמידו שוב את כל היצורים החיים, ולא יהיה עוד מבול שישחית את הארץ״.
וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר עֹ֖וד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה עֹ֛וד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃על המילים
ההבטחה היא שלא לחזור על המבול המשחית המתואר בסיפור; אין כאן הבטחה להיעדר אסונות מקומיים.
אלוהים אמר: ״זהו סימן הברית שאני נותן ביני וביניכם ובין כל בעל חיים שאיתכם, לכל הדורות:
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֹֽות־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עֹולָֽם׃את קשתי נתתי בענן, והיא תהיה סימן לברית ביני ובין הארץ.
אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְאֹ֣ות בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃על המילים
לא נוסף כאן שהקשת נוצרה לראשונה באותו רגע. רמב״ן דן באפשרות שהקשת התקיימה קודם וכעת נקבעה לאות ברית.
כאשר אכסה את הארץ בענן ותיראה הקשת בענן,
וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃אזכור את בריתי שביני וביניכם ובין כל היצורים החיים, והמים לא יהיו עוד למבול שישחית את כל החי.
וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה עֹ֤וד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃הקשת תהיה בענן, ואני אראה אותה ואזכור את ברית העולם שבין אלוהים ובין כל יצור חי על הארץ״.
וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עֹולָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃על המילים
״ברית עולם״ היא ברית מתמשכת לדורות.
אלוהים אמר לנח: ״זהו סימן הברית שהקמתי ביני ובין כל היצורים החיים שעל הארץ״.
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֹֽות־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃המשפחה לאחר המבול
הכרם וכבוד האב
בני נח שיצאו מן התיבה היו שם, חם ויפת. חם היה אביו של כנען.
וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃שלושה אלה היו בני נח, ומצאצאיהם התפזרו בני האדם בכל הארץ.
שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃נח, עובד האדמה, החל לנטוע כרם.
וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃על המילים
״ויחל״ נקרא כאן כלשון התחלה. רש״י מביא גם דרשה של חילול מעמדו בבחירה להתחיל בנטיעת כרם.
הוא שתה מן היין, השתכר ונחשף עירום בתוך אוהלו.
וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּתֹ֥וךְ אָהֳלֹֽה ׃חם, אביו של כנען, ראה את ערוות אביו וסיפר לשני אחיו שהיו בחוץ.
וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃על המילים
המעשה המסופר כאן הוא ראייה והגדה. חז״ל דנים במעשים נוספים במסגרת הדרש; הם אינם מוכנסים לעיבוד כאילו פורטו בפסוק.
שם ויפת לקחו את הבגד, הניחו אותו על כתפי שניהם, הלכו לאחור וכיסו את ערוות אביהם. פניהם היו מופנות לאחור, והם לא ראו את ערוות אביהם.
וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃על המילים
״ויקח״ במקור הוא ביחיד, אף שהפעולה מיוחסת לשם וליפת. רש״י דורש מכך ששם התאמץ יותר במצווה; בעברית העכשווית הפועל הותאם לשני השמות.
דברי נח
כנען, שם ויפת
נח התעורר מיינו וידע מה עשה לו בנו הקטן.
וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינֹ֑ו וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־לֹ֖ו בְּנֹ֥ו הַקָּטָֽן׃על המילים
״בנו הקטן״ נשמר כלשונו. זהות הבן ומשמעות ״קטן״ נידונות אצל המפרשים; אין מוסיפים כאן מעשה שלא נאמר בפסוק.
הוא אמר: ״ארור כנען! הוא יהיה לאחיו עבד במעמד הנמוך ביותר״.
וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃על המילים
נח מקלל את כנען, ולא את חם או את כל צאצאי חם. ״עבד עבדים״ מבטא שעבוד קשה ונחות. אין בפסוק אזכור של צבע עור או של קבוצה גזעית מודרנית.
הוא אמר: ״ברוך ה׳, אלוהי שם, וכנען יהיה להם לעבד.
וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמֹו׃על המילים
״למו״ פורש כ״להם״, ובקריאת רש״י הכוונה לשם ולזרעו. הברכה מופנית לה׳, אלוהי שם.
אלוהים ירחיב את גבולו של יפת, וישכון באוהלי שם; וכנען יהיה להם לעבד״.
יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמֹו׃על המילים
״יפת״ נקרא כלשון הרחבה. לא נוסף שם נושא ל״וישכון״: רש״י מפרש השראת שכינה, ומלבי״ם קורא את המשפט על יפת ושלטון בניו. ההבדל מוצג בלימוד.
נח חי לאחר המבול עוד שלוש מאות וחמישים שנה.
וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאֹות֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃נח חי בסך הכול תשע מאות וחמישים שנה, ומת.
וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאֹות֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
חיים ואחריות
ברכה וגבולות הכוח
וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וּמֹורַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־עֹ֣וף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃
כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃
אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשֹׁ֥ו דָמֹ֖ו לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃
וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃
שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמֹ֣ו יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃
וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃
{ס}ברית לכל חי
הקשת בענן
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתֹּ֖ו לֵאמֹֽר׃
וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃
וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּעֹ֧וף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃
וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר עֹ֖וד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה עֹ֛וד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֹֽות־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עֹולָֽם׃
אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְאֹ֣ות בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃
וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃
וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה עֹ֤וד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃
וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עֹולָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֹֽות־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
{פ}המשפחה לאחר המבול
הכרם וכבוד האב
וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃
שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃
וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃
וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּתֹ֥וךְ אָהֳלֹֽה ׃
וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃
וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃
דברי נח
כנען, שם ויפת
וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינֹ֑ו וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־לֹ֖ו בְּנֹ֥ו הַקָּטָֽן׃
וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃
וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמֹו׃
יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמֹו׃
וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאֹות֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃
וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאֹות֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃
{פ}התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
העולם שלאחר המבול מקבל ברכה וברית. לצד ההיתר לאכול מן החי ניתנים גבולות הנוגעים לחיים ולשפיכת דם. בהמשך מתגלה פגיעותו של נח בתוך משפחתו, והפרק מסתיים בדבריו ובמותו.
פסוקים א–ז
למלא את הארץ ולשמור על החיים
אלוהים מברך את נח ובניו בריבוי. בעלי החיים נמסרים בידיהם למאכל, עם איסור על בשר בנפשו. חיי האדם נדרשים בדין, ושפיכת דמו נאסרת על יסוד בריאתו בצלם אלוהים.
פסוקים ח–יז
הקשת ואות הברית
הברית ניתנת לנח, לבניו, לצאצאיהם ולכל בעלי החיים: לא יהיה עוד מבול שישחית את כל הארץ. הקשת בענן נקבעת כאות לברית המתמשכת לדורות.
פסוקים יח–כג
הכרם והבגד
נח נוטע כרם, שותה מן היין ומשתכר. חם רואה את ערוות אביו ומספר לאחיו. שם ויפת מכסים את אביהם כשהם הולכים לאחור, בלי לראות את ערוותו.
פסוקים כד–כט
דברי נח וסוף חייו
נח מתעורר ויודע מה נעשה לו. הוא מקלל את כנען, מברך את ה׳ אלוהי שם ואומר דברי ברכה על יפת. הוא חי עוד שלוש מאות וחמישים שנה לאחר המבול, ובסך הכול תשע מאות וחמישים שנה.
הקללה נאמרת על כנען במפורש. אין להפוך אותה לקללה על כל בני חם או לטענה על קבוצות בני אדם בימינו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חביב אדם שנברא בצלם
״חביב אדם שנברא בצלם״
רבי עקיבא לומד את חביבות האדם מן הפסוק שבפרקנו: ״כי בצלם אלוהים עשה את האדם״. בניגוד לקריאה הרואה בפסוק רק דין ועונש, המשנה מדגישה גם את היסוד שמאחוריהם — ערך האדם. הפסוק נאמר לנח ולבניו, בתוך תיאור ראשיתה המחודשת של האנושות. כבוד החיים אינו תלוי במעמדו או בכוחו של האדם.
משנה אבות ג, יד ↗ההיתר והגבול: אבר מן החי
״זה אבר מן החי״
הברייתא דורשת את ״בשר בנפשו דמו לא תאכלו״ כאיסור אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל מוסיף גם דם מן החי, וחכמים חולקים עליו. ההבחנה חשובה: אין להציג את כל הדעות כאיסור אחד מוסכם. העיבוד מתאר את הזיקה בין הבשר ובין חיי בעל החיים, והלימוד מציג את הפירוש ההלכתי ואת המחלוקת.
בבלי סנהדרין נט ע״א ↗הקשת וזיכרון הברית
״זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו״
התלמוד קושר את ראיית הקשת לברכה המזכירה את הברית ואת נאמנותו של הקדוש ברוך הוא לדברו. הוא גם מסתייג מהשתחוויה לקשת, שעלולה להיראות כעבודה לה. כך המראה בשמיים מפנה אל ההבטחה שמאחוריו. הקשת היא אות לברית, ואינה מושא לפולחן בפני עצמה.
בבלי ברכות נט ע״א ↗המעשה והקללה: גבולות הפירוש
״מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי״
הסוגיה דנה במה שעשה חם לנח ומביאה דרשות על סירוס ועל פגיעה מינית. היא קושרת את קללת כנען, הבן הרביעי של חם ברשימה, לפגיעה באפשרותו של נח להוליד בן רביעי. אלה פרטי הדרש, ולא תיאור מפורש בפסוקים. המקרא עצמו מספר על הראייה, ההגדה, הכיסוי ודברי נח; שם המקולל נשאר כנען.
בבלי סנהדרין ע ע״א ↗יופיו של יפת באוהלי שם
״יפיותו של יפת יהא באהלי שם״
בדיון על כתיבת ספרי הקודש בלשונות אחרות, התלמוד דורש את ברכת יפת ביחס ללשון היוונית. היופי הלשוני נקשר לכניסה לאוהלי שם. זהו דיון מוגדר בדעת רבן שמעון בן גמליאל ובכתיבת הספרים; אין להפוך אותו לאישור גורף לכל שינוי בטקסט המקראי. הדרשה מוסיפה רובד לברכה ואינה מחליפה את מילותיה.
בבלי מגילה ט ע״ב ↗בעקבות המפרשים
תופעה טבעית ואות של ברית
״הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה״
רמב״ן מתייחס להסבר הטבעי של הופעת הקשת באוויר לח מול אור השמש. הוא מציע שהקשת התקיימה כבר מראשית הבריאה, וכעת נעשתה סימן לברית. לדעתו, אות אינו חייב להיות תופעה חדשה: גם דבר קיים יכול לקבל תפקיד של תזכורת להתחייבות. משום כך העיבוד אינו מוסיף שהקשת נבראה לראשונה לאחר המבול.
רמב״ן לבראשית ט, יב ↗לכסות בלי להביט
״הפכו פניהם אחורנית״
רש״י שם לב לחזרה על הפנים המופנות לאחור. הוא מסביר שגם כשהאחים התקרבו ונדרשו להסתובב כדי לכסות את אביהם, הם הפנו את פניהם. הכבוד מתבטא בדרך שבה נעשית העזרה, ולא רק בתוצאה שהגוף מכוסה. זהו דיוק פרשני בפרטי המעשה, בלי להעלים את מצבו הפגיע של נח.
רש״י לבראשית ט, כג ↗מי ישכון באוהלי שם?
״ישרה שכינתו בישראל״
רש״י מפרש שהנושא הוא אלוהים: השכינה תשרה באוהלי שם. מלבי״ם, מפרש מאוחר יותר, קורא את המשפט על יפת ועל שלטון בניו בארץ בני שם. אלה קריאות שונות של אותו פועל, שאין לצרפן לאמירה אחת. בנוסח הנגיש נשמר הפועל ״וישכון״ בלי להוסיף לו שם נושא שאינו כתוב במפורש.
רש״י ומלבי״ם לבראשית ט, כז ↗