בראשית · פרק ח׳
רוח על פני הארץ, עורב ויונה, עלה זית והמתנה. היציאה מן התיבה, המזבח והבטחת סדרי העולם.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אלוהים זכר את נח ואת כל חיות הבר והבהמות שהיו איתו בתיבה. אלוהים העביר רוח על הארץ, והמים נרגעו.
וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתֹּ֖ו בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃״ויזכור״ פותח כאן את פעולת הדאגה וההצלה; אין הכרח להבין שקדם לכך שכחה. ״רוח״ נקראת בגוף העיבוד כרוח הנושבת, ואילו רש״י מפרש רוח של תנחומים.
מעיינות התהום וארובות השמיים נסגרו, והגשם מן השמיים נעצר.
וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּהֹ֔ום וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃המים נסוגו בהדרגה מעל הארץ, ובתום מאה וחמישים יום פחתו המים.
וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָלֹ֣וךְ וָשֹׁ֑וב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֹֽום׃הפסוק נשמר במקומו. אין מוסיפים כאן מאה וחמישים ימים חדשים על המספר שבסוף הפרק הקודם.
בחודש השביעי, בשבעה עשר בחודש, נחה התיבה על הרי אררט.
וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר יֹ֖ום לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃הכתוב אומר ״הרי אררט״ ברבים. אין לזהות מכאן לבדו פסגה מסוימת הנושאת כיום שם זה. מניין החודשים נדון בלימוד.
המים המשיכו לרדת עד החודש העשירי. ביום הראשון לחודש העשירי נראו ראשי ההרים.
וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָלֹ֣וךְ וְחָסֹ֔ור עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃כעבור ארבעים יום פתח נח את חלון התיבה שעשה.
וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים יֹ֑ום וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלֹּ֥ון הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃רש״י ורמב״ן מונים את ארבעים הימים מהופעת ראשי ההרים. נקודת ההתחלה אינה נכתבת מחדש בתוך העיבוד.
הוא שלח את העורב, והעורב יצא ושב שוב ושוב, עד שהתייבשו המים מעל הארץ.
וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצֹוא֙ וָשֹׁ֔וב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃אין כתוב שהעורב נעלם ולא חזר; נשמרה הלשון ״יצוא ושוב״.
הוא שלח מאיתו את היונה, כדי לראות אם המים ירדו מעל פני האדמה.
וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיֹּונָ֖ה מֵאִתֹּ֑ו לִרְאֹות֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃היונה לא מצאה מקום להניח בו את רגלה, וחזרה אליו לתיבה, כי המים עדיין כיסו את כל הארץ. הוא הושיט את ידו, לקח אותה והכניס אותה אליו לתיבה.
וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיֹּונָ֨ה מָנֹ֜וחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדֹו֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃הוא חיכה עוד שבעה ימים, ושוב שלח את היונה מן התיבה.
וַיָּ֣חֶל עֹ֔וד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיֹּונָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃היונה חזרה אליו לקראת ערב, ובפיה עלה זית שנקטף. נח ידע שהמים ירדו מעל הארץ.
וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיֹּונָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃״טרף״ נקרא כאן כעלה תלוש או קטוף. הכתוב מדבר על עלה זית, ולא על ענף שלם.
הוא חיכה עוד שבעה ימים ושלח את היונה, והיא לא חזרה אליו עוד.
וַיִּיָּ֣חֶל עֹ֔וד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיֹּונָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֹֽוד׃בשנת שש מאות ואחת לחיי נח, ביום הראשון לחודש הראשון, התייבשו המים מעל הארץ. נח הסיר את מכסה התיבה וראה שפני האדמה יבשו.
וַֽ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵאֹ֜ות שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשֹׁון֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃״חרבו״ כאן אינו חורבן, אלא יובש. הפסוק הבא מבדיל בין יובש פני האדמה ובין יובש הארץ בהמשך.
בחודש השני, בעשרים ושבעה בחודש, יבשה הארץ.
וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים יֹ֖ום לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃אלוהים דיבר אל נח ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃״צא מן התיבה, אתה ואשתך, בניך ונשות בניך איתך.
צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃הוצא איתך את כל בעלי החיים שאיתך — את העופות, את הבהמות ואת כל בעלי החיים הזוחלים על הארץ — כדי שיתרבו בארץ, יולידו צאצאים וירבו על פניה״.
כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּעֹ֧וף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ [הֹוצֵא כ] (הַיְצֵ֣א ק) אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃במקור יש כתיב ״הוצא״ וקרי ״היצא״. שניהם נשמרים בתצוגת WLC; בסקריפט המקרא מוקראת רק צורת הקרי, הַיְצֵא. ״הוצא״ בעיבוד הוא הציווי המקובל בעברית כיום.
נח יצא, ובניו, אשתו ונשות בניו יצאו איתו.
וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתֹּ֥ו וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתֹּֽו׃כל חיות הבר, כל בעלי החיים הזוחלים, כל העופות וכל הנעים על הארץ יצאו מן התיבה לפי משפחותיהם.
כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָעֹ֔וף כֹּ֖ל רֹומֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃נח בנה מזבח לה׳, לקח מכל סוג של בהמה טהורה ושל עוף טהור, והקריב קורבנות עולה על המזבח.
וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹורָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָעֹ֣וף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃קורבן עולה הוא קורבן הנשרף על המזבח. בנוסח הבסיס WLC המילה ״הטהורה״ מלאה וי״ו; במכון ממרא היא חסרה: ״הטהרה״. נוסח הבסיס נשמר ללא תיקון שקט.
ה׳ הריח את הריח הנעים, ואמר בליבו: ״לא אוסיף לקלל את האדמה בגלל האדם, כי נטיית ליבו של האדם רעה מנעוריו. לא אוסיף עוד להכות את כל החי כפי שעשיתי.
וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבֹּ֗ו לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל עֹ֤וד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף עֹ֛וד לְהַכֹּ֥ות אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃נשמרה לשון החושים של המקרא. ״ריח הניחוח״ מתבאר גם כביטוי לקבלת הקורבן ברצון; אין הכרח להבין תיאור גוף אנושי לאלוהים.
כל עוד הארץ קיימת, הזריעה והקציר, הקור והחום, הקיץ והחורף, היום והלילה — לא ייפסקו״.
עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְיֹ֥ום וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃הפסוק מבטיח את המשך מחזורי העולם. אין בו הבטחה שלא יהיו בצורת, שיטפון מקומי או פגיעה באדם.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתֹּ֖ו בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃
וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּהֹ֔ום וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃
וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָלֹ֣וךְ וָשֹׁ֑וב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֹֽום׃
וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר יֹ֖ום לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃
וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָלֹ֣וךְ וְחָסֹ֔ור עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃
וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים יֹ֑ום וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלֹּ֥ון הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצֹוא֙ וָשֹׁ֔וב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃
וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיֹּונָ֖ה מֵאִתֹּ֑ו לִרְאֹות֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃
וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיֹּונָ֨ה מָנֹ֜וחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדֹו֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃
וַיָּ֣חֶל עֹ֔וד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיֹּונָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃
וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיֹּונָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃
וַיִּיָּ֣חֶל עֹ֔וד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיֹּונָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֹֽוד׃
וַֽ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵאֹ֜ות שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשֹׁון֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃
וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים יֹ֖ום לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃
{ס}וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃
צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃
כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּעֹ֧וף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ [הֹוצֵא כ] (הַיְצֵ֣א ק) אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתֹּ֥ו וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתֹּֽו׃
כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָעֹ֔וף כֹּ֖ל רֹומֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃
וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹורָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָעֹ֣וף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבֹּ֗ו לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל עֹ֤וד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף עֹ֛וד לְהַכֹּ֥ות אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְיֹ֥ום וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃
התמונה השלמה
אלוהים זוכר את נח ואת בעלי החיים, והמים מתחילים לסגת. היציאה אינה מיידית: נח ממתין, בודק באמצעות העופות ולבסוף יוצא בציווי אלוהים. הפרק מסתיים בקורבן ובהבטחה להמשך מחזורי הארץ.
רוח עוברת על הארץ, מקורות המים נסגרים והמים פוחתים. התיבה נחה על הרי אררט בשבעה עשר בחודש השביעי. בראשון לחודש העשירי נראים ראשי ההרים.
כעבור ארבעים יום נח פותח חלון ושולח את העורב. אחר כך הוא שולח יונה: בפעם הראשונה היא חוזרת בלי מקום מנוחה; לאחר שבעה ימים היא חוזרת עם עלה זית; ולאחר שבעה ימים נוספים היא נשלחת ואינה חוזרת.
בשנת שש מאות ואחת לחיי נח, בראשון לחודש הראשון, יבשים פני האדמה. בעשרים ושבעה בחודש השני יבשה הארץ. אלוהים מצווה לצאת ולהוציא את בעלי החיים כדי שיתרבו, ונח מקיים זאת.
נח בונה מזבח ומקריב מן הבהמות והעופות הטהורים. ה׳ אומר שלא יוסיף להכות את כל החי כפי שעשה, ומבטיח שהזריעה והקציר, העונות, היום והלילה לא ייפסקו כל ימי הארץ.
הקשת עדיין לא נזכרה. אות הברית יופיע בפרק הבא, לצד הברכה לנח ולבניו והאחריות לחיי האדם.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״לא נמצא עולם חסר בריה אחת״
ריש לקיש מתאר ויכוח שבו העורב טוען כלפי נח: מן הטמאים יש רק זוג אחד, ושליחתו מסכנת את המשך מינו. האגדה נותנת קול גם ליצור שנשלח מן התיבה ומעלה את שאלת האחריות לקיומו. הדיבור והוויכוח אינם כתובים בפסוק. בעיבוד נשמרת רק פעולת העורב, היוצא ושב עד יובש המים.
בבלי סנהדרין קח ע״ב ↗״יהיו מזונותי מרורין כזית״
רבי ירמיה בן אלעזר דורש את עלה הזית ואת המילה ״טרף״ כבקשת היונה: מוטב מזון מר מידי הקדוש ברוך הוא ממזון מתוק התלוי בבשר ודם. זהו קול מדרשי הניתן ליונה; בפסוק העלה הוא הסימן שממנו נח לומד על נסיגת המים. ההבחנה מאפשרת ליהנות מן הרעיון בלי להחליף בו את משמעות האירוע המסופר.
בבלי עירובין יח ע״ב ↗״צער גדול היה לנו בתיבה״
באגדה שבתלמוד שם מספר לאליעזר על הטיפול בבעלי החיים: את מי שאוכל ביום האכילו ביום, ואת מי שאוכל בלילה האכילו בלילה. ההצלה מתוארת כמלאכה ממושכת המותאמת לצורכי כל יצור. השיחה היא תוספת אגדית, ואינה מופיעה בסיפור המקראי. היא מאירה את האחריות הכרוכה בציווי לאסוף מזון ולהחזיק את החיים בתיבה.
בבלי סנהדרין קח ע״ב ↗״כך אין אני יוצא אלא ברשות״
המדרש מתאר את נח כאומר: כשם שנכנס לתיבה ברשות, כך לא ייצא ממנה אלא ברשות. הוא קושר בין הציווי להיכנס ובין הציווי לצאת. בכך ההמתנה אינה רק בדיקה של גובה המים, אלא נאמנות למסגרת שבה הוטלה עליו השליחות. דברי נח במדרש אינם דיבור מפורש שלו בפרק.
בראשית רבה לד, ד ↗״אלא להקריב מהן קרבן״
המדרש קושר בין המספר הגדול יותר של בעלי החיים הטהורים ובין הקורבן שנח מקריב. הוא מתאר את נח כמתבונן בציווי הקודם ומבין ממנו מה לעשות לאחר היציאה. כך המזבח קשור להכנות שנעשו עוד לפני המבול. תהליך המחשבה הוא ביאור מדרשי; במקרא נמסר מעשה בניית המזבח והקרבת העולות.
בראשית רבה לד, ט ↗״כי שבעים פנים לתורה״
רמב״ן דן באריכות בחשבון הזמנים וחולק על חשבונו של רש״י. בין ההבדלים: האם מאה וחמישים הימים כוללים את ארבעים ימי הגשם, ומאיזו נקודה מונים את החודשים. רמב״ן כולל את ימי הגשם במאה וחמישים, ואילו בחשבון רש״י הם קודמים להם. משום כך נשמרים בעיבוד כל המספרים ומספרי החודשים, בלי ליצור מהם לוח משולב שאינו שייך לאף אחד מן הפירושים.
רמב״ן ורש״י לבראשית ח, ד–ה ↗״הוצא כתיב היצא קרי״
רש״י מתייחס במפורש לשתי הצורות ומבאר אותן כאמירה לבעלי החיים לצאת וכהוצאה שלהם אם אינם יוצאים. המסורה מוסרת כאן כתיב וקרי, ושמירת המקור מחייבת להבחין ביניהם. בתצוגת המקרא נשמר סימון המקור; בהקראה נקראת רק צורת הקרי, הַיְצֵא. הסימונים כ׳ וק׳ הם סימוני עריכה ואינם מילים נוספות בפסוק המוקרא.
רש״י לבראשית ח, יז ↗