יוסף נפל על פני אביו, בכה עליו ונישק אותו.
וַיִּפֹּ֥ל יֹוסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֹֽו׃בראשית · פרק נ׳
סוף בראשית: קבורה, פיוס והבטחה
יעקב מובא למערת המכפלה. יוסף מרגיע את אחיו ומבטיח לדאוג להם, ולפני מותו מבקש שיעלו את עצמותיו בבוא השיבה לארץ.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
האבל
חניטה ובקשת יציאה
יוסף ציווה על הרופאים ששירתו אותו לחנוט את אביו, והרופאים חנטו את ישראל.
וַיְצַ֨ו יֹוסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃על המילים
חניטה היא טיפול לשימור גוף המת; המקרא אינו מפרט כאן את שלבי הטיפול.
מלאו ארבעים יום לחניטה, כי כך נמשכו ימי החניטה. המצרים בכו עליו שבעים יום.
וַיִּמְלְאוּ־לֹו֙ אַרְבָּעִ֣ים יֹ֔ום כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹתֹ֛ו מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֹֽום׃על המילים
אין לחבר אוטומטית ל־110 ימים. רש״י מונה ארבעים לחניטה ושלושים נוספים לבכי, בתוך שבעים הימים.
כשהסתיימו ימי הבכי עליו, יוסף אמר לאנשי בית פרעה: ״אם מצאתי חן בעיניכם, אמרו בבקשה לפרעה:
וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִיתֹ֔ו וַיְדַבֵּ֣ר יֹוסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃על המילים
הפנייה עוברת באמצעות בית פרעה; אינה מוחלפת בשיחה ישירה שלא נמסרה.
אבי השביע אותי ואמר: הנה אני עומד למות. קבור אותי בקבר שכריתי לי בארץ כנען. לכן הרשה לי לעלות, לקבור את אבי ולחזור.״
אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃על המילים
״כריתי״ נבחר במשמעות חפרתי, כפשט ברש״י ובאבן עזרא. פירוש המכירה במדרש מובא בלימוד.
פרעה אמר: ״עלה וקבור את אביך, כפי שהשביע אותך.״
וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃המסע
קבורה בכנען
יוסף עלה לקבור את אביו. עלו איתו כל עבדי פרעה, זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים,
וַיַּ֥עַל יֹוסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתֹּ֜ו כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵיתֹ֔ו וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃על המילים
״זקנים״ כאן הם נכבדים ומנהיגים, ולא כל תושבי מצרים המבוגרים.
וכל בית יוסף, אחיו ובית אביו. רק את ילדיהם, צאנם ובקרם השאירו בארץ גושן.
וְכֹל֙ בֵּ֣ית יֹוסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃עלו איתו גם מרכבות ורכבי סוסים. זה היה מחנה גדול מאוד.
וַיַּ֣עַל עִמֹּ֔ו גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃הם באו עד גורן האטד שבעבר הירדן, וערכו שם הספד גדול וכבד מאוד. יוסף עשה לאביו אבל של שבעה ימים.
וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּדֹ֥ול וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃על המילים
מיקום הגורן אינו מזוהה בוודאות; נשמר הציון ״בעבר הירדן״. אבן עזרא קורא את האבל כאירוע לאחר הקבורה, אך סדר הפסוקים אינו משתנה.
הכנענים יושבי הארץ ראו את האבל בגורן האטד ואמרו: ״זהו אבל כבד למצרים.״ לכן קראו למקום אבל מצרים, והוא בעבר הירדן.
וַיַּ֡רְא יֹושֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֙רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃על המילים
נשמר משחק הלשון בין האבל לבין שם המקום ״אבל מצרים״; ניקוד שם המקום שונה מניקוד אֵבֶל.
בניו עשו לו כפי שציווה אותם.
וַיַּעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו לֹ֑ו כֵּ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃בניו נשאו אותו לארץ כנען וקברו אותו במערת שדה המכפלה, מול ממרא, בשדה שאברהם קנה מעפרון החיתי לאחוזת קבר.
וַיִּשְׂא֨וּ אֹתֹ֤ו בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹתֹ֔ו בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃אחרי שקבר את אביו, חזר יוסף למצרים עם אחיו ועם כל מי שעלה איתו לקבורה.
וַיָּ֨שָׁב יֹוסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָעֹלִ֥ים אִתֹּ֖ו לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קָבְרֹ֥ו אֶת־אָבִֽיו׃החשש
האחים מבקשים מחילה
אחי יוסף ראו שאביהם מת ואמרו: ״אולי יוסף יטור לנו איבה ויחזיר לנו את כל הרעה שעשינו לו.״
וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יֹוסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יֹוסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֹֽו׃על המילים
״לו״ כאן מבטא חשש — שמא — ולא משאלה שיוסף יתנקם.
הם שלחו הודעה ליוסף: ״אביך ציווה לפני מותו:
וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יֹוסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מֹותֹ֖ו לֵאמֹֽר׃על המילים
הוראת האב נמסרת מפי האחים, ולא כתיאור עצמאי של המספר. חז״ל מפרשים ששינו מפני השלום; ההסבר נשמר ללימוד.
כך תאמרו ליוסף: אנא, סלח על פשע אחיך ועל חטאתם, כי עשו לך רעה. ועכשיו סלח בבקשה על פשע עבדי אלוהי אביך.״ יוסף בכה כשנאמרו אליו הדברים.
כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיֹוסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יֹוסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃גם אחיו באו, נפלו לפניו ואמרו: ״הנה אנחנו לך לעבדים.״
וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃התשובה
כוונה רעה ותוצאה לטובה
יוסף אמר להם: ״אל תפחדו. האם אני במקום אלוהים?
וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יֹוסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃אתם תכננתם לפגוע בי, אבל אלוהים תכנן את הדבר לטובה, כדי להגיע למה שקורה היום: להשאיר עם רב בחיים.
וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיֹּ֥ום הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃על המילים
ההבחנה בין כוונת האחים הרעה לבין התכלית הטובה נשמרת. אין לנסח שהאחים התכוונו לטובה או שהעוול לא אירע.
לכן אל תפחדו. אני אפרנס אתכם ואת ילדיכם.״ הוא ניחם אותם ודיבר אל ליבם.
וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אֹותָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם׃ההבטחה
פקוד יפקוד וארון במצרים
יוסף ובית אביו ישבו במצרים. יוסף חי מאה ועשר שנים.
וַיֵּ֤שֶׁב יֹוסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יֹוסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃יוסף זכה לראות לאפרים צאצאים מן הדור השלישי. גם בני מכיר בן מנשה גדלו על ברכי יוסף.
וַיַּ֤רְא יֹוסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל־בִּרְכֵּ֥י יֹוסֵֽף׃על המילים
״בני שילשים״ נתפרש כמניין דורות: כאן הדור השלישי שאחרי אפרים, שהוא הדור הרביעי מיוסף, לפי אבן עזרא. ״יולדו על ברכי יוסף״ מתפרש ברש״י ובאבן עזרא כגידול בחיקו, ולא כתיאור פיזי של לידה.
יוסף אמר לאחיו: ״אני עומד למות. אלוהים בוודאי יפקוד אתכם ויעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ שנשבע לתתה לאברהם, ליצחק וליעקב.״
וַיֹּ֤אמֶר יֹוסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃על המילים
״יפקוד״ — יזכור ויפעל למענם; אין פירושו כאן ייתן פקודה בלבד.
יוסף השביע את בני ישראל ואמר: ״אלוהים בוודאי יפקוד אתכם, ואז תעלו מכאן את עצמותיי.״
וַיַּשְׁבַּ֣ע יֹוסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃יוסף מת בן מאה ועשר. חנטו אותו והניחו אותו בארון במצרים.
וַיָּ֣מָת יֹוסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹתֹ֔ו וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָרֹ֖ון בְּמִצְרָֽיִם׃על המילים
כאן מסתיים ספר בראשית: יוסף עדיין במצרים. העלאת עצמותיו וקבורתן בארץ מסופרות בספרים הבאים, ואין להקדימן לפסוק זה.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
האבל
חניטה ובקשת יציאה
וַיִּפֹּ֥ל יֹוסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֹֽו׃
וַיְצַ֨ו יֹוסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיִּמְלְאוּ־לֹו֙ אַרְבָּעִ֣ים יֹ֔ום כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹתֹ֛ו מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֹֽום׃
וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִיתֹ֔ו וַיְדַבֵּ֣ר יֹוסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃
אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃
וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃
המסע
קבורה בכנען
וַיַּ֥עַל יֹוסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתֹּ֜ו כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵיתֹ֔ו וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃
וְכֹל֙ בֵּ֣ית יֹוסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃
וַיַּ֣עַל עִמֹּ֔ו גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃
וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּדֹ֥ול וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
וַיַּ֡רְא יֹושֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֙רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃
וַיַּעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו לֹ֑ו כֵּ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃
וַיִּשְׂא֨וּ אֹתֹ֤ו בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹתֹ֔ו בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃
וַיָּ֨שָׁב יֹוסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָעֹלִ֥ים אִתֹּ֖ו לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קָבְרֹ֥ו אֶת־אָבִֽיו׃
החשש
האחים מבקשים מחילה
וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יֹוסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יֹוסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֹֽו׃
וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יֹוסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מֹותֹ֖ו לֵאמֹֽר׃
כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיֹוסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יֹוסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃
וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃
התשובה
כוונה רעה ותוצאה לטובה
וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יֹוסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃
וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיֹּ֥ום הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃
וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אֹותָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם׃
ההבטחה
פקוד יפקוד וארון במצרים
וַיֵּ֤שֶׁב יֹוסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יֹוסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃
וַיַּ֤רְא יֹוסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל־בִּרְכֵּ֥י יֹוסֵֽף׃
וַיֹּ֤אמֶר יֹוסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃
וַיַּשְׁבַּ֣ע יֹוסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃
וַיָּ֣מָת יֹוסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹתֹ֔ו וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָרֹ֖ון בְּמִצְרָֽיִם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הספר מסתיים בשתי פרדות. יעקב מובא לקבורה בכנען כפי שביקש. לאחר מותו שב חשש האחים מנקמת יוסף, והוא מבטיח להמשיך לדאג להם.
פסוקים א–ו
לקיים את השבועה
יוסף בוכה על אביו ומנחה את הרופאים לחנוט אותו. המצרים מתאבלים עליו. יוסף מבקש רשות לעלות לקבורה בכנען, ופרעה מסכים לקיום השבועה.
פסוקים ז–יד
מסע הלוויה גדול
המשפחה ונכבדי מצרים מלוים את המסע. נערך מספד בגורן האטד, ובני יעקב קוברים אותו במכפלה. אחר כך הם חוזרים למצרים.
פסוקים טו–כא
פיוס אחרי מות האב
האחים חוששים שיוסף ינקום ומוסרים בשם האב בקשת מחילה. יוסף בוכה, דוחה את הפחד ומבטיח מזון להם ולילדים. הוא מבחין בין כוונתם להרע לטובה שאלוהים הוציא מן המארעים.
פסוקים כב–כו
הבטחה מעבר לחיי יוסף
יוסף זוכה לראות דורות מצאצאיו. לפני מותו הוא מבטיח שאלוהים יפקוד את בני ישראל ויעלה אותם לארץ. הוא משביע אותם לקחת את עצמותיו. בן מאה ועשר הוא מת ומונח בארון במצרים.
ספר בראשית נחתם במצרים, כשהשיבה לארץ עדיין לפנים. הבקשה להעלות את עצמות יוסף מעבירה לדורות הבאים זכרון, מחיבות ותקווה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
כבוד האב וכבוד המשפחה
״ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד״
התלמוד משוה את סדר המלוים בהליכה לקבורה ובחזרה ממנה. הוא דורש שהמצרים למדו במסע לכבד את משפחת יעקב. ההרחבה המדרשית על כתרים סביב הארון מבטאת את הכבוד הזה; היא נפרדת מתיאור המסע בפסוקים.
בבלי סוטה יג ע״א ↗שינוי מפני השלום
״מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום״
התלמוד לומד מדברי האחים על המעמד הגדול של השלום. לפי הקריאה הזאת, הם שינו את הדברים ויחסו לאב הוראה כדי לפייס את יוסף. הסוגיה אינה הופכת כל שקר למותר. בעיבוד הפסוקים נשמר הדיווח מפי האחים, והפירוש מוצג כאן.
בבלי יבמות סה ע״ב ↗שבועה שעוברת לדורות הבאים
״כמה חביבות מצות על משה רבינו״
התלמוד מתאר את משה עוסק בהעלאת עצמות יוסף בזמן יציאת מצרים. מסורות שונות בסוגיה מספרות כיצד נמצא הארון. העיון מראה איך השבועה שבסוף בראשית נעשית מחיבות של דור אחר. בפרק שלפנינו הארון עדיין נשאר במצרים.
בבלי סוטה יג ע״א ↗בעקבות המפרשים
ארבעים ושבעים: לא מחברים אוטומטית
״ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה״
רש״י כולל את ארבעים ימי החניטה בתוך שבעים ימי הבכי, ומוסיף עליהם שלושים. ההערה חשובה לקריאה המספרית: שני מספרים סמוכים בפסוק אינם בהכרח שתי תקופות נפרדות שיש לחבר.
רש״י לבראשית נ, ג ↗קבר שנכרה, ובמדרש חלק שנקנה
״כפשוטו כמו״
רש״י מתחיל בכריה כחפירה, ומביא גם מדרש הקושר את המילה למכירה ולחלק במערה. העיבוד שומר על לשון הכריה. המדרש מרחיב את הדיון בזכות לקבורה, בלי להחליף את הבקשה שיוסף מוסר לפרעה.
רש״י לבראשית נ, ה ↗נחמה שנשמעת ללב
״דברים המתקבלים על הלב״
רש״י מבאר שיוסף מדבר בדרך שהאחים יכולים לקבל. הוא מביא טענות שמראות מדוע לא יפגע בהם. הנחמה מלווה בהבטחה מעשית לפרנסה. בניין אמון דורש כאן יותר מאמירה קצרה שלא לפחד.
רש״י לבראשית נ, כא ↗דורות שגדלים על הברכיים
״יֻלדוּ — גֻדלוּ״
אבן עזרא מבאר את ״יולדו״ כגידול, ודן במנין הדורות שבבטוי ״בני שלשים״. יוסף זוכה לראות מצאצאיו ולקחת חלק בגידולם. הניסוח אינו מתאר לידה שמתרחשת פיזית על ברכי יוסף.
אבן עזרא לבראשית נ, כג ↗