בראשית · פרק מח׳
יעקב מעניק לבני יוסף מעמד של בנים, משכל את ידיו במכוון ומקדים את אפרים. בתוך הברכה עולים רחל והבטחת הארץ.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אחרי הדברים האלה נאמר ליוסף: ״אביך חולה.״ הוא לקח איתו את שני בניו, מנשה ואפרים.
וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיֹוסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמֹּ֔ו אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃זהות המודיע אינה מפורשת; אינה מושלמת משם שמופיע במדרש.
ליעקב נאמר: ״בנך יוסף בא אליך.״ ישראל אזר כוח והתיישב על המיטה.
וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יֹוסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃יעקב אמר ליוסף: ״אל שדי נראה אליי בלוז שבארץ כנען ובירך אותי.
וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃הוא אמר לי: אני אפרה וארבה אותך, אעשה אותך לקהל עמים ואתן את הארץ הזאת לצאצאיך אחריך לנחלת עולם.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עֹולָֽם׃ועכשיו, שני בניך שנולדו לך במצרים לפני שבאתי אליך לכאן, נחשבים לבניי. אפרים ומנשה יהיו לי כראובן ושמעון.
וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנֹּולָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְעֹ֖ון יִֽהְיוּ־לִֽי׃ההכרה נוגעת למעמד השבטים ולנחלתם, ואינה משנה את אבהותו של יוסף.
הבנים שייוולדו לך אחריהם יהיו שלך; בעניין הנחלה הם ייכללו תחת שמות אחיהם.
וּמֹולַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הֹולַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃נבחרה קריאת העתיד של רש״י: אם ייוולדו עוד. רמב״ן דן גם באפשרות שכבר נולדו בנים נוספים. אין כאן שמות של בנים חדשים ואין להמציאם.
ואני, כשחזרתי מפדן, רחל מתה עליי בדרך בארץ כנען, כשעוד נותר מרחק לאפרת. קברתי אותה שם בדרך לאפרת, היא בית לחם.״
וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּעֹ֥וד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃״כברת ארץ״ היא מידת מרחק שזיהויה אינו ודאי; אין להמיר אותה למספר קילומטרים. קשר הדברים לקבורת יעקב נידון בלימוד.
ישראל ראה את בני יוסף ושאל: ״מי אלה?״
וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יֹוסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃יוסף אמר לאביו: ״אלה בניי, שאלוהים נתן לי כאן.״ יעקב אמר: ״קרב אותם אליי בבקשה, ואברך אותם.״
וַיֹּ֤אמֶר יֹוסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃עיני ישראל נחלשו מזקנה, והוא לא יכול לראות היטב. יוסף קירב אליו את בניו, והוא נישק וחיבק אותם.
וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֑ות וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃״היטב״ לפי אבן עזרא, המיישב בין ״וירא״ בפסוק ח לבין ״לא יוכל לראות״ כאן.
ישראל אמר ליוסף: ״לא העזתי לחשוב שאראה עוד את פניך, והנה אלוהים הראה לי גם את צאצאיך.״
וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃״לא פיללתי״ מבואר לפי רש״י: לא מלאו לבו לחשוב שיזכה לראותו.
יוסף הרחיק אותם מברכי אביו והשתחווה עם פניו אל הארץ.
וַיֹּוצֵ֥א יֹוסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃לפי רש״י, יוסף מוציאם מן הקרבה לברכי יעקב כדי לסדרם לימינו ולשמאלו לברכה.
יוסף לקח את שניהם: את אפרים בימינו, מול שמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו, מול ימין ישראל, וקירב אותם אליו.
וַיִּקַּ֣ח יֹוסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינֹו֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאלֹ֖ו מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃ישראל שלח את יד ימינו והניח אותה על ראש אפרים, הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה. הוא שיכל את ידיו בכוונה, אף שמנשה היה הבכור.
וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינֹ֜ו וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאלֹ֖ו עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֹֽור׃״שיכל״ נקרא ברש״י כפעולה בהשכל ובידיעה, ולא כטעות בשל חולשת הראייה; אבן עזרא מבאר ״כי״ כאן כ״אף על פי״.
הוא בירך את יוסף ואמר: ״האלוהים שאבותיי אברהם ויצחק התהלכו לפניו, האלוהים שרועה אותי ודואג לי מאז ראשית חיי ועד היום הזה,
וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יֹוסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעֹודִ֖י עַד־הַיֹּ֥ום הַזֶּֽה׃הפסוק מציין ברכה ליוסף אף שהבקשה בפסוק הבא נוגעת לבניו. אין להחליף את שם המבורך; רמב״ן מסביר שהברכה לבנים היא גם ברכת האב.
המלאך שגואל אותי מכל רע — יברך את הנערים. ייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק, והם ירבו כדגים בקרב הארץ.״
הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃נשמרת בקשת הברכה עם דימוי הדגים. ״ייקרא בהם שמי״ — המשכיות השם והמשפחה; הנערים אינם מקבלים את השמות אברהם, יצחק ויעקב כשמות פרטיים חדשים.
יוסף ראה שאביו מניח את יד ימינו על ראש אפרים, והדבר לא מצא חן בעיניו. הוא אחז ביד אביו כדי להסיר אותה מראש אפרים ולהניחה על ראש מנשה.
וַיַּ֣רְא יֹוסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינֹ֛ו עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃יוסף אמר לאביו: ״לא כך, אבי, הרי זה הבכור. שים את יד ימינך על ראשו.״
וַיֹּ֧אמֶר יֹוסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֹֽׁו׃אביו סירב ואמר: ״אני יודע, בני, אני יודע. גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. אבל אחיו הצעיר יגדל ממנו, וצאצאיו יהיו המון גויים.״
וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְעֹ֖ו יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגֹּויִֽם׃״מלוא הגויים״ מבואר כאן כריבוי עמים, בכיוון אבן עזרא. זיהוי גדעון ויהושע בפירוש רש״י אינו מוכנס לנוסח הפסוק.
הוא בירך אותם באותו יום ואמר: ״בך יברכו בני ישראל ויאמרו: ישים אותך אלוהים כאפרים וכמנשה.״ כך הקדים את אפרים למנשה.
וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיֹּ֣ום הַהוּא֮ לֵאמֹור֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃״בך״ — באמצעות הדוגמה של זרע יוסף, לפי רמב״ן; ההקדמה מתבטאת גם בסדר השמות בנוסח הברכה.
ישראל אמר ליוסף: ״הנה אני עומד למות. אלוהים יהיה איתכם ויחזיר אתכם לארץ אבותיכם.
וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃ואני נתתי לך חלק אחד יותר מאחיך, שלקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.״
וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃״שכם אחד״ מפורש כאן כחלק נוסף, לפי אבן עזרא ורמב״ן; רש״י מביא גם זיהוי עם העיר שכם. לשון החרב והקשת נשמרת, ומחלוקות על המלחמה, זמנה ומשמעותה מובאות בלימוד.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיֹוסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמֹּ֔ו אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃
וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יֹוסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עֹולָֽם׃
וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנֹּולָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְעֹ֖ון יִֽהְיוּ־לִֽי׃
וּמֹולַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הֹולַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃
וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּעֹ֥וד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃
וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יֹוסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃
וַיֹּ֤אמֶר יֹוסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃
וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֑ות וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃
וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃
וַיֹּוצֵ֥א יֹוסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃
וַיִּקַּ֣ח יֹוסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינֹו֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאלֹ֖ו מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃
וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינֹ֜ו וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאלֹ֖ו עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֹֽור׃
וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יֹוסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעֹודִ֖י עַד־הַיֹּ֥ום הַזֶּֽה׃
הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
וַיַּ֣רְא יֹוסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינֹ֛ו עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃
וַיֹּ֧אמֶר יֹוסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֹֽׁו׃
וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְעֹ֖ו יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגֹּויִֽם׃
וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיֹּ֣ום הַהוּא֮ לֵאמֹור֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃
וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃
וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃
{פ}התמונה השלמה
יוסף מביא את מנשה ואת אפרים אל אביו החולה. יעקב מקשר את ברכתם להבטחת הארץ ומעניק להם מעמד כראובן ושמעון.
יעקב מזכיר את ההתגלות בלוז ואת הבטחת הזרע והארץ. אפרים ומנשה ימנו עם בניו לעניין הנחלה. הוא מזכיר גם את מות רחל וקבורתה בדרך.
ראייתו של יעקב חלשה. יוסף מקרב את בניו, ויעקב מנשק ומחבק אותם. הוא אומר שלא ציפה לראות שוב את יוסף, והנה זכה לראות גם את צאצאיו.
יוסף מעמיד את מנשה מול ימין אביו, אבל יעקב משכל את ידיו. ברכת המלאך נתנת לנערים. כשיוסף מבקש לתקן את סדר הידיים, יעקב מבהיר שהבחירה מודעת.
יעקב קובע נוסח ברכה באפרים ובמנשה. הוא מודיע שמותו קרוב, מבטיח שאלוהים ישיב את המשפחה לארץ האבות, ומעניק ליוסף חלק נוסף.
היד הימנית מונחת על הצעיר, אבל שני הנערים מבורכים ונכללים בהמשך המשפחה. הפרק מפנה את המבט מן המיטה במצרים אל הדורות הבאים ואל הארץ.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״שתהא לעזרה לבניה״
רש״י מביא מדרש שקבורת רחל בדרך נועדה לאפשר לה לבקש רחמים על בניה הגולים. הדרשה נקשרת לנבואת ירמיהו על רחל המבכה על בניה ועל שובם לגבולם. זה רובד של זכרון ותקווה לאומית, הנוסף על סיפור הקבורה.
רש״י לבראשית מח, ז ↗״בחשבון שאר בני הם״
רש״י מבאר שבני יוסף נמנים עם שאר בני יעקב לקבלת חלק בארץ. ההכרה היא במעמד המשפחתי והשבטי. היא אינה טענה שיוסף חדל להיות אביהם.
רש״י לבראשית מח, ה ↗״שלא יחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לכבוד אמך״
אבן עזרא מבאר את אזכור רחל כהסבר ליוסף: יעקב מבקש להקבר במערה, אף שאת אימו של יוסף קבר בדרך. לפי פירושו, מותה הפתאומי לא אפשר להוליכה למערה. הזכרון מכיר בכאב שעלול לעלות אצל הבן.
אבן עזרא לבראשית מח, ז ↗״לראות היטב, שיכירם״
אבן עזרא מישב את התיאור שיעקב רואה עם האמירה שאינו יכול לראות: הוא אינו רואה היטב כדי לזהות. זה מסביר את שאלתו ואת הקרבת הנערים. חולשת העיניים אינה סיבה לקרא את שכול הידיים כטעות.
אבן עזרא לבראשית מח, ח ↗״בהשכל וחכמה״
רש״י קורא את ״שיכל״ כהפעלת הידיים בדעת. יעקב יודע שמנשה הבכור ובכל זאת מניח את ימינו על אפרים. תשובתו ליוסף בהמשך מאשרת את ההבחנה בין חוסר ראייה לבחירה מודעת.
רש״י לבראשית מח, יד ↗״לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו״
רמב״ן מבאר מדוע הכתוב מודיע שיעקב בירך את יוסף, ואז מביא ברכה לנערים. הברכה לבנים היא דרך לברך את אביהם. בעיבוד נשמר שמו של יוסף בפתיחה, כדי שהקשר הזה יישאר גלוי.
רמב״ן לבראשית מח, טו ↗״חלק אחד״
אבן עזרא מפרש ״שכם אחד״ כחלק נוסף בנחלה, וקושר את החרב והקשת לכבוש העתידי בידי ישראל. רש״י מביא גם את העיר שכם ודרשות על חכמה ותפילה. העיבוד מבאר את החלק הנוסף ושומר את דימוי כלי המלחמה.
אבן עזרא לבראשית מח, כב ↗