יוסף בא והודיע לפרעה: ״אבי ואחיי באו מארץ כנען עם צאנם, בקרם וכל אשר להם. הם נמצאים בארץ גושן.״
וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֮ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃בראשית · פרק מז׳
חיים בגושן, רעב במצרים ובקשת קבורה
משפחת יעקב מתיישבת במצרים, ובשנות הרעב עוברים הכסף, המקנה והקרקע לידי פרעה. יעקב מבקש להיקבר עם אבותיו.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
האחים ויעקב
הוא לקח חמישה מאחיו והציג אותם לפני פרעה.
וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃על המילים
שמות חמשת האחים אינם מפורשים. רש״י מביא מסורות שונות על זהותם; הן אינן משולבות בפסוק.
פרעה שאל את אחיו: ״במה אתם עוסקים?״ הם אמרו לפרעה: ״עבדיך רועי צאן, גם אנחנו וגם אבותינו.״
וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹותֵֽינוּ׃הם אמרו לפרעה: ״באנו לגור בארץ כגרים, כי אין מרעה לצאן של עבדיך, מפני שהרעב בארץ כנען כבד. בבקשה, הרשה לעבדיך לשבת בארץ גושן.״
וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָרֶץ֮ בָּאנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃על המילים
״לגור״ במקרא מציין מגורים כגר, ולא בהכרח התיישבות קבועה; רמב״ן מדגיש שבאו לעבור את הרעב.
פרעה אמר ליוסף: ״אביך ואחיך באו אליך.
וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ׃ארץ מצרים פתוחה לפניך. הושב את אביך ואת אחיך בחלק הטוב ביותר של הארץ, בארץ גושן. אם אתה יודע שיש ביניהם אנשים מוכשרים, מנה אותם לאחראים על המקנה שלי.״
אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הֹושֵׁ֥ב אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃על המילים
״אנשי חיל״ בהקשר זה — בעלי יכולת וכישרון לעבודה, ולא בהכרח חיילים.
יוסף הביא את יעקב אביו והעמיד אותו לפני פרעה. יעקב בירך את פרעה.
וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת־יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּֽעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹֽה׃על המילים
רש״י מבאר ברכת שלום, ורמב״ן ברכה ממש. המילה ״בירך״ נשמרת ואינה מוכרעת לתוכן שלא פורט.
פרעה שאל את יעקב: ״כמה שנים אתה חי?״
וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃יעקב אמר לפרעה: ״שנות נדודיי הן מאה ושלושים שנה. שנות חיי היו מעטות וקשות, ולא הגיעו למספר שנות חיי אבותיי בימי נדודיהם.״
וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלֹשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת־יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם׃על המילים
״מגורי״ — חיי גרות ונדודים. ההשוואה המספרית הולכת בכיוון רמב״ן; רש״י מדגיש גם שלא השיג את שנות אבותיו בטובה.
יעקב בירך את פרעה ויצא מלפניו.
וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹ֑ה וַיֵּצֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃נחלה ומזון למשפחה
יוסף הושיב את אביו ואת אחיו במצרים ונתן להם נחלה במיטב הארץ, בארץ רעמסס, כפי שציווה פרעה.
וַיֹּושֵׁ֣ב יֹוסֵף֮ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָיו֒ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם אֲחֻזָּה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּמֵיטַ֥ב הָאָ֖רֶץ בְּאֶ֣רֶץ רַעְמְסֵ֑ס כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה פַרְעֹֽה׃על המילים
״ארץ רעמסס״ מזוהה ברש״י כחלק מארץ גושן. אין להחליף את השם שבפסוק או להסיק ממנו תאריך שלא נאמר.
יוסף סיפק מזון לאביו, לאחיו ולכל בית אביו, לפי צרכי המשפחות והילדים.
וַיְכַלְכֵּ֤ל יֹוסֵף֙ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף׃על המילים
״לפי הטף״ מפורש ברש״י לפי הצורך של כל בני הבית; נשמרת גם ההדגשה על הטף.
כסף ומקנה תמורת מזון
בכל הארץ לא היה מזון, כי הרעב היה כבד מאוד. ארץ מצרים וארץ כנען נחלשו ותשו מן הרעב.
וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָרָעָֽב׃על המילים
״ותלה״ מבואר כרש״י, מלשון לאות ועייפות. תיאור זה חוזר אל מדיניות המזון בשנות הרעב.
יוסף אסף את כל הכסף שנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, בתמורה לתבואה שהתושבים קנו, והביא את הכסף לבית פרעה.
וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃כשנגמר הכסף במצרים ובכנען, באו כל המצרים אל יוסף ואמרו: ״תן לנו מזון! למה נמות לעיניך רק מפני שנגמר הכסף?״
וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֮ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַעַן֒ וַיָּבֹאוּ֩ כָל־מִצְרַ֨יִם אֶל־יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃יוסף אמר: ״אם נגמר הכסף, הביאו את המקנה שלכם, ואתן לכם מזון בתמורתו.״
וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃הם הביאו את מקניהם ליוסף, והוא נתן להם מזון בתמורה לסוסים, לצאן, לבקר ולחמורים. הוא סיפק להם מזון באותה שנה בתמורה לכל מקניהם.
וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַחֲמֹרִ֑ים וַיְנַהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֙חֶם֙ בְּכָל־מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא׃קנייה, שעבוד וחומש
כשהסתיימה אותה שנה, הם באו אליו בשנה השנייה ואמרו: ״לא נסתיר מאדוני: הכסף נגמר, והמקנה כבר בידי אדוני. לא נשאר לנו להציע לך אלא את גופנו ואת אדמתנו.
וַתִּתֹּם֮ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם־תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל־אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם־גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ׃על המילים
״השנה השנית״ נשמרת בלי לקבוע מאיזו נקודה מונים. רש״י מונה מתחילת הרעב; רמב״ן מציע בפשט את השנה שלאחר מסירת המקנה, בסוף שבע שנות הרעב.
למה נמות לעיניך, גם אנחנו וגם אדמתנו? קנה אותנו ואת אדמתנו בתמורה למזון. אנחנו ואדמתנו נהיה משועבדים לפרעה. תן לנו זרע, כדי שנחיה ולא נמות והאדמה לא תהיה שממה.״
לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃על המילים
הניסוח משמר מכירת אדם ואדמה מתוך מצוקה. רמב״ן מבחין בין עבדות אישית לבין הצמדה לקרקע כאריסים; ההבחנה מוצגת בלימוד ואינה מעלימה את לשון השעבוד.
יוסף קנה את כל אדמת מצרים לפרעה, כי כל מצרי מכר את שדהו מפני שהרעב הכביד עליהם. הארץ הייתה לרכוש פרעה.
וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃על המילים
החריג של אדמות הכוהנים מפורט בפסוק כב.
את העם הוא העביר מעיר לעיר בכל מצרים, מקצה גבולה ועד קצהו האחר.
וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃על המילים
לפי רש״י, החליף את מקום מגוריהם בין הערים. אבן עזרא מביא גם פירוש של העברה מן הכרך לערים לשם עבודת הקרקע. נוסח המקרא ״לערים״ נשמר במקור, בלי החלפה בנוסח מתרגום אחר.
רק את אדמת הכוהנים הוא לא קנה, כי הכוהנים קיבלו הקצבה קבועה מפרעה ואכלו ממנה. לכן לא מכרו את אדמתם.
רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם׃על המילים
הכוהנים כאן הם אנשי הפולחן המצרי. ״חוק״ הוא ההקצבה, לא רק כלל משפטי מופשט.
יוסף אמר לעם: ״היום קניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה. הנה לכם זרע — זרעו את האדמה.
וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָאֲדָמָֽה׃מן התבואה תיתנו חמישית לפרעה. ארבע החמישיות האחרות יהיו שלכם: לזרע לשדה ולמזון לכם, לבני ביתכם ולילדיכם.״
וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבָתֵּיכֶ֖ם וְלֶאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃הם אמרו: ״הצלת את חיינו! נמצא חן בעיני אדוני, ונהיה עבדים לפרעה.״
וַיֹּאמְר֖וּ הֶחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא־חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃על המילים
נשמרים יחד דברי הכרת התודה ולשון העבדות; אין למחוק אחד מהם כדי להכתיב הערכה מוסרית יחידה.
יוסף קבע זאת כחוק על אדמת מצרים: חמישית לפרעה. החוק עמד עד היום הזה. רק אדמת הכוהנים לא הייתה לפרעה.
וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יֹוסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיֹּ֨ום הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה׃על המילים
״עד היום הזה״ הוא זמנו של המספר המקראי, ולא טענה שההסדר קיים במצרים כיום.
שבע עשרה שנים ושבועה
ישראל ישב בארץ מצרים, בארץ גושן. בני המשפחה התאחזו בה, פרו ורבו מאוד.
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃יעקב חי בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כל שנות חייו היו מאה ארבעים ושבע שנים.
וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃כשקרב זמנו של ישראל למות, הוא קרא לבנו יוסף ואמר: ״אם מצאתי חן בעיניך, שים נא את ידך תחת ירכי ועשה עמי חסד ואמת. אל תקבור אותי במצרים.
וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנֹ֣ו לְיֹוסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לֹו֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃על המילים
הנחת היד היא חלק ממעמד השבועה, בדומה לפרק כד. ״חסד ואמת״ שומר על בקשה לנאמנות ממשית.
כשאמות ואצטרף אל אבותיי, הוצא אותי ממצרים וקבור אותי במקום קבורתם.״ יוסף אמר: ״אעשה כדבריך.״
וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃על המילים
״ושכבתי עם אבותיי״ הוא ביטוי למוות, ולא דיווח שהקבורה כבר התבצעה.
יעקב אמר: ״הישבע לי.״ יוסף נשבע לו, וישראל השתחווה על ראש המיטה.
וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃על המילים
הפסוק אינו אומר במפורש למי השתחווה; המפרשים דנים בהודיה לאלוהים ובכבוד ליוסף. נשמר ״המיטה״ לפי ניקוד המסורה.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
האחים ויעקב
וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֮ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃
וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃
וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹותֵֽינוּ׃
וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָרֶץ֮ בָּאנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃
וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ׃
אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הֹושֵׁ֥ב אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃
וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת־יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּֽעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹֽה׃
וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלֹשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת־יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם׃
וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹ֑ה וַיֵּצֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃
נחלה ומזון למשפחה
וַיֹּושֵׁ֣ב יֹוסֵף֮ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָיו֒ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם אֲחֻזָּה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּמֵיטַ֥ב הָאָ֖רֶץ בְּאֶ֣רֶץ רַעְמְסֵ֑ס כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה פַרְעֹֽה׃
וַיְכַלְכֵּ֤ל יֹוסֵף֙ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף׃
כסף ומקנה תמורת מזון
וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָרָעָֽב׃
וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃
וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֮ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַעַן֒ וַיָּבֹאוּ֩ כָל־מִצְרַ֨יִם אֶל־יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃
וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃
וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַחֲמֹרִ֑ים וַיְנַהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֙חֶם֙ בְּכָל־מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא׃
קנייה, שעבוד וחומש
וַתִּתֹּם֮ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם־תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל־אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם־גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ׃
לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃
וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃
וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃
רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם׃
וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָאֲדָמָֽה׃
וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבָתֵּיכֶ֖ם וְלֶאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃
וַיֹּאמְר֖וּ הֶחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא־חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃
וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יֹוסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיֹּ֨ום הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה׃
שבע עשרה שנים ושבועה
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃
וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנֹ֣ו לְיֹוסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לֹו֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃
וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃
וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃
{פ}התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרעה מאשר את ישיבת המשפחה בגושן, ויעקב נפגש עמו. במקביל לדאגת יוסף לבית אביו, הפרק מתאר את ההסדרים שנולדו ממצוקת הרעב במצרים.
פגישה עם המלך
חמישה אחים מבקשים מקום מרעה. פרעה מעניק רשות לשבת בגושן. יעקב, בן מאה ושלושים, מתאר את חייו כמעטים וקשים ומברך את פרעה.
משפחה נתמכת וארץ רעבה
יוסף מושיב את משפחתו בנחלה ומספק לה מזון. התושבים מוציאים את כספם על תבואה, וכשהכסף נגמר הם מוסרים את מקניהם בתמורה למזון.
הסדר של קרקע ומס
התושבים מציעים את עצמם ואת אדמתם לפרעה. יוסף קונה את הקרקע, מעביר אנשים בין ערים ונותן זרע. חמישית מן היבול תינתן לפרעה. אדמת הכוהנים מוחרגת, כי הם מקבלים הקצבה.
הבקשה האחרונה מתקרבת
בית ישראל מתרבה. יעקב חי במצרים שבע עשרה שנה, וסך חייו מאה ארבעים ושבע. הוא משביע את יוסף להוציאו ממצרים ולקברו עם אבותיו.
הפרק מחזיק יחד הצלת חיים ואבדן עצמאות, ואינו מסתיר את לשון הקנין והשעבוד. בסופו יעקב מבהיר שהחיים במצרים אינם מנתקים את הקשר לאחוזת הקבר בכנען.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חסד שאינו מצפה לגמול
״שאינו מצפה לתשלום גמול״
רש״י מבאר את ״חסד ואמת״ כחסד שעושים עם המת. המת אינו יכול להחזיר גמול, ולכן הדאגה לקבורתו מדגימה נאמנות שאינה תלויה בתמורה. הבקשה מיוסף מחברת אהבה משפחתית למעשה מחיב.
רש״י לבראשית מז, כט ↗בעקבות המפרשים
ברכת שלום או ברכה ממש?
״אבל היה ברכה ממש״
רמב״ן חולק על קריאת הברכה כשאלת שלום בלבד. הוא רואה בה ברכה שזקן וחסיד נותן למלך. הפירוש מדגיש שיעקב אינו רק מקבל חסד במפגש. הוא מביא עמו מעמד וברכה משלו.
רמב״ן לבראשית מז, ז ↗שנים מעטות ומראה של זקנה
״מפני היותם רעים בעמל ואנחה״
רמב״ן מבאר שהשאלה על הגיל נובעת ממראה הזקנה של יעקב. הוא מסביר שהסבל הטביע בו את רישומו, אף ששנותיו עדיין מעטות ביחס לאבותיו. זו קריאה שמחברת בין מספר השנים לחוית החיים.
רמב״ן לבראשית מז, ט ↗כסף שנמסר לאוצר המלך
״ולא עשה לעצמו אוצרות כסף״
רמב״ן משבח את נאמנותו של יוסף: הכסף הובא לבית פרעה ולא לאוצר פרטי. זה הבט אחד של המדיניות המתוארת. קריאה מדויקת משאירה לצדו גם את המחיר ששילמו התושבים ברכוש ובחרות.
רמב״ן לבראשית מז, יד ↗איזו שנה היא ״השנה השנית״?
״אבל על דרך הפשט״
רמב״ן דן במסורת שהרעב פסק עם בוא יעקב, ומציע גם פירוש לפי רצף שבע השנים. לפי הצעתו, הכסף נאסף במשך שנים, והשנה השנייה היא זו שאחרי מסירת המקנה. העיבוד אינו מוסיף תאריך שלא נאמר.
רמב״ן לבראשית מז, יח ↗עבדות או אריסות הקשורה לקרקע?
״אבל תהיו קנוים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות״
רמב״ן מבחין בין הצעת העם להיות עבדים לכל מלאכה, לבין הסדר של עבודת הקרקע. בפירושו, התושבים נעשים אריסים שאינם רשאים לעזוב את השדות. ההבחנה מסבירה את סוג התלות, אבל אינה הופכת אותה לחרות מלאה.
רמב״ן לבראשית מז, יט ↗למה נדרשת שבועה?
״לחזק הענין בעיני פרעה״
רמב״ן מסביר שהשבועה אינה נובעת מחוסר אמון ביוסף. היא תסיע לו לקבל מפרעה רשות לצאת ולקיים את הבקשה. בפרק חמישים השבועה אכן מוזכרת בבקשה ובתשובת פרעה.
רמב״ן לבראשית מז, לא ↗