בראשית · פרק מה׳
הזהות נחשפת, הבכי נשמע, והאחים חוזרים אל יעקב עם בשורה, עגלות והזמנה לרדת למצרים.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
יוסף לא היה יכול עוד להתאפק לפני כל העומדים לידו, וקרא: ״הוציאו מכאן את כולם!״ איש אחר לא עמד איתו כשיוסף גילה לאחיו מי הוא.
וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יֹוסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הֹוצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתֹּ֔ו בְּהִתְוַדַּ֥ע יֹוסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃״לכל הניצבים״ נתפרש בכמה דרכים. העיבוד מתאר את קושי ההתאפקות ואת הוצאת הנוכחים בלי להוסיף מניע יחיד כעובדה.
הוא פרץ בבכי קולני. המצרים שמעו, והדבר נשמע גם בבית פרעה.
וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹלֹ֖ו בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃יוסף אמר לאחיו: ״אני יוסף. האם אבי עוד חי?״ אחיו לא יכלו לענות לו, כי נבהלו מפניו.
וַיֹּ֨אמֶר יֹוסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יֹוסֵ֔ף הַעֹ֥וד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנֹ֣ות אֹתֹ֔ו כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃יוסף אמר לאחיו: ״גשו אליי בבקשה.״ הם ניגשו, והוא אמר: ״אני יוסף אחיכם, שמכרתם אותי למצרים.
וַיֹּ֨אמֶר יֹוסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יֹוסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃ועכשיו אל תעצבו ואל תכעסו על עצמכם על שמכרתם אותי לכאן, כי אלוהים שלח אותי לפניכם כדי לקיים חיים.
וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃דברי הנחמה אינם מוחקים את ייחוס המכירה לאחים בפסוק ד; שתי האמירות נשמרות.
כבר שנתיים יש רעב בארץ, ונותרו עוד חמש שנים שלא יהיו בהן חריש וקציר.
כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעֹוד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר ׃אלוהים שלח אותי לפניכם כדי שתישאר מכם שארית בארץ, וכדי להשאיר אתכם בחיים בהצלה גדולה.
וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲיֹ֣ות לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃לכן לא אתם שלחתם אותי לכאן, אלא אלוהים. הוא שם אותי כאב לפרעה, כאדון לכל ביתו וכמושל בכל ארץ מצרים.
וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדֹון֙ לְכָל־בֵּיתֹ֔ו וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃״לאב לפרעה״ הוא תיאור מעמד של סמכות ועצה, ולא קרבה משפחתית.
מהרו וחזרו אל אבי. אמרו לו: כך אמר בנך יוסף: אלוהים שם אותי לאדון על כל מצרים. רד אליי, אל תתעכב.
מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יֹוסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָדֹ֖ון לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃תשב בארץ גושן ותהיה קרוב אליי, אתה, בניך, נכדיך, צאנך, בקרך וכל אשר לך.
וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרֹוב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃אני אפרנס אותך שם, כי נותרו עוד חמש שנות רעב, כדי שלא תיעשה עני אתה וביתך וכל אשר לך.
וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־עֹ֛וד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃״תיוורש״ לפי רש״י: תיעשה עני. אבן עזרא מציע תיכרת; נבחר כאן פירוש העוני.
אתם רואים בעיניכם, וגם אחי בנימין רואה, שאני עצמי מדבר אליכם.
וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹאֹ֔ות וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃הפירוש שמדובר בדיבור בלשונם בלי מתורגמן מובא בלימוד. אין להסיק מן הפסוק בלבד שזהו סימן זיהוי בלעדי.
ספרו לאבי על כל כבודי במצרים ועל כל מה שראיתם. מהרו והביאו את אבי לכאן.״
וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבֹודִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהֹורַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃הוא נפל על צווארו של בנימין אחיו ובכה, ובנימין בכה על צווארו.
וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃הוא נישק את כל אחיו ובכה עליהם. אחרי כן דיברו אחיו איתו.
וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתֹּֽו׃בנוסח הבסיס נשמר ״עליהם״; במכון ממרא ״עלהם״, באותה קריאה.
בבית פרעה נשמעה הידיעה שאחי יוסף באו. הדבר מצא חן בעיני פרעה ובעיני עבדיו.
וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יֹוסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃פרעה אמר ליוסף: ״אמור לאחיך: עשו כך — העמיסו את בהמותיכם ולכו לארץ כנען.
וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃קחו את אביכם ואת משפחותיכם ובאו אליי. אתן לכם את טוב ארץ מצרים, ותאכלו ממיטב תוצר הארץ.
וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃״חלב הארץ״ הוא דימוי למיטבה, ולא חלב לשתייה.
ואתה, יוסף, מצווה לומר להם: קחו לכם ממצרים עגלות לילדיכם ולנשיכם, הביאו בהן את אביכם ובאו.
וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָלֹ֗ות לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃אל תחוסו על החפצים שלכם, כי טוב כל ארץ מצרים עומד לרשותכם.״
וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃בני ישראל עשו כך. יוסף נתן להם עגלות על פי הוראת פרעה ומזון לדרך.
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יֹוסֵ֛ף עֲגָלֹ֖ות עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃לכל אחד מהם הוא נתן בגדים להחלפה, ולבנימין נתן שלוש מאות שקלי כסף וחמש חליפות בגדים.
לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפֹ֣ות שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵאֹ֣ות כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃במקור ״שלוש מאות כסף״ בלי שם היחידה. ״שקלי כסף״ הוא השלמת יחידת המשקל המקובלת בפירוש, ולא מטבעות מודרניים.
לאביו שלח את הדברים האלה: עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים, ועשר אתונות נושאות תבואה, לחם ומזון לאביו לדרך.
וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָזֹ֛ון לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃הוא שילח את אחיו לדרכם ואמר להם: ״אל תריבו בדרך.״
וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃נבחר הפשט ברש״י ובאבן עזרא: אל תכעסו זה על זה בעניין המכירה. רמב״ן מפרש אל תפחדו בדרך; שתי הקריאות מוצגות בלימוד.
הם עלו ממצרים ובאו אל יעקב אביהם בארץ כנען.
וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃הם סיפרו לו: ״יוסף עדיין חי! הוא מושל בכל ארץ מצרים.״ לבו נאטם לבשורה, כי לא האמין להם.
וַיַּגִּ֨דוּ לֹ֜ו לֵאמֹ֗ר עֹ֚וד יֹוסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבֹּ֔ו כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃״ויפג ליבו״ מפורש כאן בכיוון רש״י: לא פנה להאמין לדברים. רמב״ן ואבן עזרא מתארים דממה או עילפון; אין זו אבחנה רפואית מודרנית.
הם מסרו לו את כל הדברים שיוסף אמר להם. כשראה את העגלות שיוסף שלח כדי להביאו, רוחו של יעקב אביהם שבה לחיות.
וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יֹוסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָלֹ֔ות אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יֹוסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹתֹ֑ו וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃הקישור בין העגלות ללימוד עגלה ערופה הוא מדרש ברש״י ומופיע בלשונית הלימוד בלבד.
ישראל אמר: ״די לי בכך שיוסף בני עדיין חי. אלך ואראה אותו לפני שאמות.״
וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עֹוד־יֹוסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יֹוסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הֹוצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתֹּ֔ו בְּהִתְוַדַּ֥ע יֹוסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃
וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹלֹ֖ו בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃
וַיֹּ֨אמֶר יֹוסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יֹוסֵ֔ף הַעֹ֥וד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנֹ֣ות אֹתֹ֔ו כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃
וַיֹּ֨אמֶר יֹוסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יֹוסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃
וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃
כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעֹוד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר ׃
וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲיֹ֣ות לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃
וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדֹון֙ לְכָל־בֵּיתֹ֔ו וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יֹוסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָדֹ֖ון לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃
וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרֹוב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃
וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־עֹ֛וד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃
וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹאֹ֔ות וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃
וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבֹודִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהֹורַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃
וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃
וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתֹּֽו׃
וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יֹוסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃
וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃
וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָלֹ֗ות לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃
וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יֹוסֵ֛ף עֲגָלֹ֖ות עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃
לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפֹ֣ות שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵאֹ֣ות כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃
וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָזֹ֛ון לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃
וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃
וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃
וַיַּגִּ֨דוּ לֹ֜ו לֵאמֹ֗ר עֹ֚וד יֹוסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבֹּ֔ו כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃
וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יֹוסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָלֹ֔ות אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יֹוסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹתֹ֑ו וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עֹוד־יֹוסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃
התמונה השלמה
יוסף אינו יכול עוד להתאפק ומגלה לאחיו מי הוא. הוא מזכיר את המכירה, אבל מבקש להרגיע אותם ורואה בהגעתו למצרים דרך להצלת המשפחה.
יוסף מוציא את הנוכחים, בוכה ומזדהה. האחים נבהלים. הוא קורא להם להתקרב ומסביר שנותרו חמש שנות רעב ושהוא יכול להחיותם.
יוסף מבקש להביא את אביו ואת כל המשפחה לגושן ומבטיח לפרנס אותם. הוא ובנימין בוכים זה על צווארו של זה. לאחר הנשיקות והבכי גם שאר האחים מדברים איתו.
פרעה מברך על בוא האחים ומזמין את המשפחה למצרים. יוסף נותן עגלות, צדה, בגדים ומתנות, ומבקש מאחיו שלא ירגזו בדרך.
יעקב אינו מאמין תחילה שיוסף חי ומושל. דברי יוסף והעגלות מחיים את רוחו. הוא מחליט ללכת ולראות את בנו לפני מותו.
הפרק פותח באנשים שאינם מסוגלים לענות, ומסתיים באב שמבקש לצאת לדרך. הגילוי מאפשר שיחה ותקווה, אף שהעבר לא נמחק.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״על שני מקדשות״
בדרשה שמביא רש״י, יוסף בוכה על המקדשים שעתידים להחרב בחלקו של בנימין, ובנימין על משכן שילוה שבחלקו של יוסף. המדרש קורא את החיבוק המשפחתי גם כנשיאת כאבו של האח לדורות. העיבוד הפשוט מתאר את הבכי במפגש.
רש״י לבראשית מה, יד ↗״בפרשת עגלה ערופה״
רש״י מביא מדרש שהעגלות רומזות לנושא שיעקב ויוסף למדו לפני הפרדה: עגלה ערופה. הדרשה מחברת בין חפץ מעשי לזכרון משותף של אב ובן. זה סימן במדרש, ואינו מפורט בסיפור המקראי.
רש״י לבראשית מה, כז ↗״ושומעין שאחיו מתביישין״
רש״י מפרש שיוסף מוציא את המצרים כדי שלא ישמעו את בושת אחיו ברגע הגילוי. הקריאה מדגישה שמירה על כבודם גם כשהכוח כולו בידו. זה הסבר למעשה, ולא מניע הנאמר במפורש בפסוק.
רש״י לבראשית מה, א ↗״בלשונם עמם, בלא מליץ״
אבן עזרא מבאר שיוסף מדבר עכשיו בלשון אחיו, בלי המתורגמן שעמד ביניהם. הדיבור הישיר מחליף את המרחק שנוצר במפגש הראשון. רמב״ן מזכיר ששפה לבדה אינה הוכחת זהות בלעדית.
אבן עזרא לבראשית מה, יב ↗״ולבו שלם עמהם״
רש״י מקשר את חדוש השיחה לבכי ולנשיקות שראו האחים. בתחילה הבושה מונעת מהם לענות. המעשים של יוסף מסיעים להם להאמין שלבו איתם, ורק אז הם יכולים לדבר.
רש״י לבראשית מה, טו ↗״שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו״
אבן עזרא קורא את ״אל תרגזו״ כבקשה שלא יכעס אח על אחיו בגלל המכירה. גם רש״י מציע זאת כפשט. לעומתם, רמב״ן מפרש אל תפחדו מסכנות הדרך. העיבוד בוחר בקריאה הראשונה וחושף את החלופה.
אבן עזרא לבראשית מה, כד ↗״שלא הוגד ליעקב כל ימיו״
רמב״ן מציע שיעקב לא שמע מעולם שבניו מכרו את יוסף. הוא מבסס את קריאתו על התנהגות האחים בהמשך ועל ההמנעות מהכלמתם. זו הצעה פרשנית חשובה; הכתוב אינו מוסר במפורש מה ידע יעקב על פרטי המכירה.
רמב״ן לבראשית מה, כז ↗