יוסף ציווה על הממונה על ביתו: ״מלא את שקי האנשים במזון, כפי הכמות שיוכלו לשאת, ושים את כספו של כל אחד בפתח שקו.
וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹו֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתֹּֽו׃בראשית · פרק מד׳
יהודה ניגש ומציע את עצמו
הגביע שהוטמן בשק בנימין מעמיד את האחים במבחן. יהודה מבקש להישאר עבד במקומו כדי להציל את אביו משכול נוסף.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הגביע
הטמנה ומרדף
את הגביע שלי, גביע הכסף, שים בפתח השק של הצעיר, יחד עם הכסף ששילם על התבואה.״ האיש עשה כפי שאמר יוסף.
וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְרֹ֑ו וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יֹוסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃על המילים
הקורא יודע מראש שהגביע הוטמן בציווי יוסף; בנימין לא גנב אותו.
הבוקר האיר, והאנשים שולחו לדרכם, הם וחמוריהם.
הַבֹּ֖קֶר אֹ֑ור וְהָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹרֵיהֶֽם׃הם יצאו מן העיר ועדיין לא הרחיקו, כשיוסף אמר לממונה על ביתו: ״קום, רדוף אחרי האנשים. כשתשיג אותם, אמור להם: למה החזרתם רעה תחת טובה?
הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיֹוסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹ֔ו ק֥וּם רְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טֹובָֽה׃הרי זה הגביע שאדוני שותה בו, והוא גם מנחש בו נסתרות. עשיתם מעשה רע!״
הֲלֹ֣וא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בֹּ֔ו וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בֹּ֑ו הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃על המילים
״נחש ינחש״ מתייחס כאן לפענוח נסתרות באמצעי ניחוש, לפי אחת הקריאות. אבן עזרא מציע גם ניסיון ובדיקה, ורמב״ן — חקירה אצל מנחשים על הגביע. זו אמירה במסגרת ההאשמה המבוימת, ולא אישור של המספר לכוחו של גביע.
האיש השיג אותם ואמר להם את הדברים האלה.
וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃החיפוש
הביטחון מתחלף באימה
הם אמרו לו: ״למה אדוני מדבר כך? חלילה לעבדיך לעשות מעשה כזה!
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשֹׂ֖ות כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃הרי את הכסף שמצאנו בפתח השקים החזרנו אליך מארץ כנען. איך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב?
הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף אֹ֥ו זָהָֽב׃מי מעבדיך שהגביע ימצא אצלו — יומת, וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים.״
אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתֹּ֛ו מֵעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַעֲבָדִֽים׃הוא אמר: ״גם עכשיו יהיה כדבריכם, אבל מי שהגביע ימצא אצלו יהיה לי לעבד, ואתם תהיו נקיים מאשמה.״
וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתֹּו֙ יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃על המילים
למרות ״כדבריכם״, התנאי שונה מהצעת האחים: עבדות לאדם אחד, בלי מוות ובלי שעבוד כולם. הקושי הלשוני נידון ברש״י וברמב״ן; אין להשמיט את השינוי.
הם מיהרו להוריד את שקיהם לארץ, וכל אחד פתח את שקו.
וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיֹּורִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתֹּ֖ו אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתֹּֽו׃האיש חיפש, החל בבכור וסיים בצעיר, והגביע נמצא בשקו של בנימין.
וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּדֹ֣ול הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃הם קרעו את בגדיהם, כל אחד העמיס על חמורו, וכולם חזרו לעיר.
וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹרֹ֔ו וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃לפני יוסף
בנימין לבדו נדרש להישאר
יהודה ואחיו באו לבית יוסף, שעדיין היה שם, ונפלו לפניו ארצה.
וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יֹוסֵ֔ף וְה֖וּא עֹודֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃יוסף אמר להם: ״מה המעשה הזה שעשיתם? הרי ידעתם שאיש כמוני יודע לגלות נסתרות בניחוש!״
וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יֹוסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲלֹ֣וא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃על המילים
הניסוח ממשיך את קריאת הפסוק הקודם על הניחוש, ואת ההצגה שיוסף מציג לפני אחיו; ראו ההערה לפסוק ה.
יהודה אמר: ״מה נאמר לאדוני, מה נדבר ואיך נצדיק את עצמנו? אלוהים מצא את עוון עבדיך. הנה אנחנו עבדים לאדוני, גם אנחנו וגם מי שהגביע נמצא אצלו.״
וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֹֽו׃על המילים
יהודה אינו מפרט כאן את העוון. רש״י מבחין בין חפותם בעניין הגביע לבין חשבון על עוון קודם; אין להפוך את דבריו להודאה שבנימין גנב.
יוסף אמר: ״חלילה לי לעשות זאת. רק האיש שהגביע נמצא אצלו יהיה לי לעבד. ואתם, חזרו בשלום אל אביכם.״
וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשֹׂ֖ות זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָדֹ֗ו ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁלֹ֖ום אֶל־אֲבִיכֶֽם׃הנאום
האב, הנער והערבות
יהודה ניגש אליו ואמר: ״בבקשה, אדוני, הרשה לעבדך לומר דבר באזניך. אל תכעס על עבדך, כי אתה בעיניי כמו פרעה.
וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמֹ֖וךָ כְּפַרְעֹֽה׃על המילים
זה פירוש הפשט שמציג רש״י, וכיוון פירוש רמב״ן. הדרשות על איום כלפי יוסף נפרדות מן הנוסח העכשווי.
אדוני שאל את עבדיו: האם יש לכם אב או אח?
אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אֹו־אָֽח׃אמרנו לאדוני: יש לנו אב זקן ובן צעיר שנולד לו בזקנתו. אחיו מת, הוא לבדו נשאר מאימו, ואביו אוהב אותו.
וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדֹּ֛ו לְאִמֹּ֖ו וְאָבִ֥יו אֲהֵבֹֽו׃על המילים
יהודה אומר כאן ״מת״, לעומת ״איננו״ בפרק מב. אלה דבריו לפני יוסף, ולא קביעת המספר על גורל יוסף.
אמרת לעבדיך: הביאו אותו אליי, ואשים את עיני עליו.
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הֹורִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃על המילים
״ואשימה עיני עליו״ יכול להביע רצון לראותו או לתת עליו דעת והשגחה; הביטוי נשמר בלי לצמצמו להבטחת הגנה שאינה מפורשת.
אמרנו לאדוני: הנער לא יוכל לעזוב את אביו. אם יעזוב את אביו, הוא ימות.
וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃על המילים
לא מפורש מי ״ומת״. רש״י ורמב״ן מפרשים שהנער עלול למות; בקריאה אחרת מדובר באב. הניסוח משאיר את הכינוי ״הוא״, והמשך הנאום בפסוק לא עוסק במפורש במות האב.
אמרת לעבדיך: אם אחיכם הצעיר לא ירד איתכם, לא תוכלו לראות עוד את פניי.
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְאֹ֥ות פָּנָֽי׃כשחזרנו אל עבדך, אבי, סיפרנו לו את דברי אדוני.
וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־לֹ֔ו אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃אבינו אמר: חזרו וקנו לנו מעט מזון.
וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃אמרנו: לא נוכל לרדת. נרד רק אם אחינו הצעיר יהיה איתנו, כי לא נוכל לראות את פני האיש בלי אחינו הצעיר.
וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאֹות֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃עבדך, אבי, אמר לנו: אתם יודעים שאשתי ילדה לי שני בנים.
וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃על המילים
״אשתי״ בדברי יעקב כאן מתייחסת לרחל. אין זו מחיקה של נישואיו האחרים.
אחד יצא מאיתי, ואמרתי: בוודאי נטרף. לא ראיתי אותו עד עכשיו.
וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃אם תיקחו גם את זה ממני ויקרה לו אסון, תורידו אותי בזקנתי אל השאול בצרה.
וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָסֹ֑ון וְהֹֽורַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃ועכשיו, אם אבוא אל עבדך, אבי, והנער איננו איתנו — והרי נפשו של אבי קשורה בנפשו —
וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשֹׁ֖ו קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֹֽׁו׃על המילים
המשפט נמשך בפסוק הבא, בלי לאחד את הפסוקים.
כשיִרְאֶה שהנער איננו, הוא ימות. כך נוריד אנחנו, עבדיך, את אבינו עבדך בזקנתו אל השאול ביגון.
וְהָיָ֗ה כִּרְאֹותֹ֛ו כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהֹורִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָגֹ֖ון שְׁאֹֽלָה׃אני, עבדך, ערבתי לנער לפני אבי ואמרתי: אם לא אחזיר אותו אליך, אשא באשמה כלפיך כל הימים.
כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃הבקשה
יהודה במקום בנימין
לכן, אנא, אני עבדך אשאר במקום הנער לעבד לאדוני, והנער יחזור עם אחיו.
וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃כי איך אחזור אל אבי בלי שהנער איתי? אינני יכול לראות ברעה שתפגע באבי.״
כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
הגביע
הטמנה ומרדף
וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹו֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתֹּֽו׃
וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְרֹ֑ו וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יֹוסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃
הַבֹּ֖קֶר אֹ֑ור וְהָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹרֵיהֶֽם׃
הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיֹוסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹ֔ו ק֥וּם רְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טֹובָֽה׃
הֲלֹ֣וא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בֹּ֔ו וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בֹּ֑ו הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃
וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
החיפוש
הביטחון מתחלף באימה
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשֹׂ֖ות כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף אֹ֥ו זָהָֽב׃
אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתֹּ֛ו מֵעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַעֲבָדִֽים׃
וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתֹּו֙ יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃
וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיֹּורִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתֹּ֖ו אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתֹּֽו׃
וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּדֹ֣ול הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃
וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹרֹ֔ו וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃
לפני יוסף
בנימין לבדו נדרש להישאר
וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יֹוסֵ֔ף וְה֖וּא עֹודֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃
וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יֹוסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲלֹ֣וא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃
וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֹֽו׃
וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשֹׂ֖ות זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָדֹ֗ו ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁלֹ֖ום אֶל־אֲבִיכֶֽם׃
{פ}הנאום
האב, הנער והערבות
וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמֹ֖וךָ כְּפַרְעֹֽה׃
אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אֹו־אָֽח׃
וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדֹּ֛ו לְאִמֹּ֖ו וְאָבִ֥יו אֲהֵבֹֽו׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הֹורִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃
וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְאֹ֥ות פָּנָֽי׃
וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־לֹ֔ו אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃
וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאֹות֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃
וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃
וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃
וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָסֹ֑ון וְהֹֽורַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃
וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשֹׁ֖ו קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֹֽׁו׃
וְהָיָ֗ה כִּרְאֹותֹ֛ו כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהֹורִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָגֹ֖ון שְׁאֹֽלָה׃
כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃
הבקשה
יהודה במקום בנימין
וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃
כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
יוסף מורה להטמין את גביעו בשק בנימין. המעקב והחפוש מחזירים את האחים אליו. כשהוא מודיע שרק בנימין יהיה עבד, יהודה ניגש לדבר.
פסוקים א–ו
אשמה מבוימת
הכסף מוחזר לשקים והגביע מוטמן אצל בנימין. הממונה רודף אחריהם ומטיח בהם שהחזירו רעה תחת טובה.
פסוקים ז–יג
כולם חוזרים
האחים בטוחים בחפותם ומציעים עונש חמור. הממונה מצמצם את התנאי לעבדות של מי שהגביע אצלו. הגביע נמצא אצל בנימין, וכל האחים קורעים את בגדיהם וחוזרים לעיר.
פסוקים יד–יז
האפשרות לעזוב את בנימין
יהודה מציע שכולם יהיו עבדים. יוסף מסרב ומתיר לאחרים לשוב לאביהם, אבל דורש שבנימין יישאר.
פסוקים יח–לב
נאום על חייו של האב
יהודה משחזר את השיחות ומתאר את אהבת יעקב לבנימין. הוא מסביר שהאב לא יעמוד באבדן נוסף, ומזכיר את ערבותו האישית.
פסוקים לג–לד
להישאר במקום אחיו
יהודה מבקש להיות עבד במקום בנימין. הוא אינו מוכן לחזור לאביו בלעדיו ולראות את האסון שיפגע בו.
הנאום מסתיים בהצעה מעשית: יהודה יחליף את בנימין. הערבות שניתנה לאב נעשית נכונות לותר על החרות.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
כבוד למלך, ובמדרש גם עימות
״חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו״
רש״י מבחין במפורש בין פשט למדרש. בפשט יהודה מכבד את יוסף כפרעה; בדרשות ההשואה נעשית גם תוכחה ואיום. העיבוד שומר על לשון הבקשה, והלימוד מציג את העצמה העולה מן המדרש.
רש״י לבראשית מד, יח ↗בעקבות המפרשים
הגביע כחלק מן ההצגה
״וכל זה להתנכר״
רמב״ן רואה בדברי הממונה חלק מן ההתנכרות. הדגשת הגביע שממנו שותה השליט מחמירה את האשמה, והניחוש מסביר כביכול כיצד נודעה הגנבה. הקורא יודע מתחלת הפרק שהגביע הוטמן.
רמב״ן לבראשית מד, ה ↗אין אשמה אוטומטית לכל החבורה
״כי אין חיוב בעשרה בהמצא גנבה ביד אחד מהם״
רמב״ן חולק על הקריאה המייחסת חיוב לכל האחים רק מפני שנמצאו יחד. הוא מבחין בין שותפות מודעת לגנבה לנוכחות באותה חבורה. דיונו מסביר את המעבר מהצעת האחים לעונש המצומצם.
רמב״ן לבראשית מד, י ↗חפים בגביע, נושאים עוון אחר
״מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו״
רש״י מסביר שיהודה יודע שלא גנבו, אבל רואה בצרה חשבון על עוון שקדם לה. המשל לבעל חוב מבאר איך אפשר לדבר על אשמה בלי להודות בהאשמה המסוימת. הפסוק אינו קורא לעוון בשמו.
רש״י לבראשית מד, טז ↗מי עלול למות מן הפרידה?
״ימות הנער״
רמב״ן מפרש שבפסוק זה החשש הוא למות הנער בדרך, בנפרד מאביו. הוא דן גם בקריאה שמפנה את המות אל האב. הכינוי הקצר במקרא משאיר קושי אמתי; בהמשך הנאום נאמר בבהירות שהאב עלול למות.
רמב״ן לבראשית מד, כב ↗מהו הדבר שיהודה מבקש לומר?
״התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו״
רמב״ן קורא את הנאום כמהלך המוביל לבקשה אחת: להחליף את בנימין ביהודה. השיחות, זכרון האב ותיאור אהבתו מכינים את הבקשה. הנאום אינו רק חזרה על העובדות, אלא פנייה לרחמים ולתמורה מוגדרת.
רמב״ן לבראשית מד, יח ↗הערבות מסבירה מי ניגש
״ואני נתקשרתי בקשר חזק״
רש״י מסביר מדוע יהודה נכנס לוויכוח יותר מאחיו. ההבטחה לאב קשרה אותו באחריות מיוחדת. כך המנהיגות בסיפור נקשרת למחיבות שנטלה מרצון, וההצעה להיות עבד נותנת לה בטוי ממשי.
רש״י לבראשית מד, לב ↗