הרעב בארץ היה כבד.
וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃בראשית · פרק מג׳
בנימין יורד, והאחים מוזמנים לסעודה
יהודה מקבל אחריות אישית, יעקב מתפלל ונפרד מבנימין. במצרים מחכים לאחים פחד, בכי נסתר ושולחן ערוך.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
רעב וערבות
כשגמרו לאכול את התבואה שהביאו ממצרים, אמר להם אביהם: ״חזרו וקנו לנו מעט מזון.״
וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃יהודה אמר לו: ״האיש הזהיר אותנו במפורש: לא תוכלו לראות את פניי בלי שאחיכם איתכם.
וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃אם תשלח את אחינו איתנו, נרד ונקנה לך מזון.
אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃ואם לא תשלח אותו, לא נרד, כי האיש אמר לנו: לא תוכלו לראות את פניי בלי שאחיכם איתכם.״
וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ישראל אמר: ״למה גרמתם לי רעה וסיפרתם לאיש שיש לכם עוד אח?״
וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַעֹ֥וד לָכֶ֖ם אָֽח׃הם אמרו: ״האיש שאל אותנו במפורט עלינו ועל משפחתנו: האם אביכם עוד חי? האם יש לכם אח? ענינו לו לפי השאלות האלה. האם יכולנו לדעת שיאמר לנו להביא את אחינו?״
וַיֹּאמְר֡וּ שָׁאֹ֣ול שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֹֽולַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַעֹ֨וד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־לֹ֔ו עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָדֹ֣ועַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הֹורִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃על המילים
העיבוד משמר את דברי האחים כאן; אין להוסיף את כל השאלות לשיחה בפרק מב, שבה אינן מסופרות במפורש.
יהודה אמר לישראל אביו: ״שלח את הנער איתי, ונקום ונלך. כך נחיה ולא נמות, גם אנחנו, גם אתה וגם ילדינו.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃על המילים
״נער״ הוא כינוי לבנימין בהקשר המשפחתי; אין להסיק ממנו כאן גיל מדויק.
אני אהיה ערב לו. ממני תדרוש אותו. אם לא אביא אותו אליך ואעמיד אותו לפניך, אשא באשמה כלפיך כל הימים.
אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃אילו לא התעכבנו, כבר היינו חוזרים פעמיים.״
כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃מתנה, כסף ותפילה
ישראל אביהם אמר להם: ״אם כך, עשו זאת: קחו בכליכם ממיטב תוצרת הארץ והביאו לאיש מתנה: מעט צרי, מעט דבש, נכאת, לוט, בטנים ושקדים.
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפֹוא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהֹורִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃על המילים
צרי, נכאת ולוט הם שמות חומרים ארומטיים שזיהוים המדויק שנוי במחלוקת. ״בטנים״ אינם בהכרח הבוטנים של ימינו; הוצעו פיסטוקים ואגוזים. השמות נשמרו בלי לקבוע זיהוי מודרני ודאי.
קחו איתכם כסף בכמות כפולה, וגם את הכסף שהוחזר לפתח שקיכם החזירו איתכם. אולי זו הייתה טעות.
וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃על המילים
״כסף משנה״ מפורש כאן כרש״י: פי שניים לצורך הקנייה, מלבד הכסף המוחזר. אבן עזרא מפרש כסף שני, כלומר כסף נוסף.
קחו את אחיכם, קומו וחזרו אל האיש.
וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃אל שדי ייתן לכם רחמים לפני האיש, והוא ישחרר לכם את אחיכם האחר ואת בנימין. ואני — אם עליי לאבד את ילדיי, אאבד אותם.״
וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃על המילים
האח האחר הוא שמעון לפי הקשר הדברים. ״כאשר שכולתי שכולתי״ מבטא השלמה כואבת עם סיכון השכול; רש״י, רמב״ן ואבן עזרא מפרשים את היחס בין השכול שכבר אירע לשכול האפשרי בדרכים שונות.
האנשים לקחו את המתנה הזאת, כסף בכמות כפולה ואת בנימין. הם קמו, ירדו למצרים ועמדו לפני יוסף.
וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יֹוסֵֽף׃חשד והרגעה
יוסף ראה את בנימין איתם ואמר לממונה על ביתו: ״הבא את האנשים הביתה, שחט בהמה והכן סעודה, כי האנשים יאכלו איתי בצהריים.״
וַיַּ֨רְא יֹוסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹ֔ו הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃האיש עשה כפי שאמר יוסף והביא את האנשים לבית יוסף.
וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יֹוסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יֹוסֵֽף׃האנשים פחדו מפני שהובאו לבית יוסף. הם אמרו: ״מביאים אותנו בגלל הכסף שהוחזר לשקים שלנו בפעם הקודמת, כדי למצוא עילה נגדנו, להתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו.״
וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יֹוסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃הם ניגשו אל הממונה על בית יוסף ודיברו איתו בפתח הבית.
וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יֹוסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃הם אמרו: ״בבקשה, אדוני, כבר ירדנו לכאן בפעם הקודמת לקנות מזון.
וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃כשהגענו למקום הלינה ופתחנו את השקים, הנה הכסף של כל אחד היה בפתח שקו, באותו משקל. החזרנו אותו איתנו.
וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּלֹ֗ון וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתֹּ֔ו כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָלֹ֑ו וַנָּ֥שֶׁב אֹתֹ֖ו בְּיָדֵֽנוּ׃על המילים
זהו הדיווח שמוסרים האחים. בפרק מב מסופר על גילוי של אח אחד במקום הלינה ועל גילוי יתר הצרורות בבית; אין לאחד את שתי הגרסאות על ידי שינוי פסוק.
הבאנו איתנו גם כסף נוסף לקנות מזון. איננו יודעים מי שם את כספנו בשקים.״
וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הֹורַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃הוא אמר: ״שלום לכם, אל תפחדו. אלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם אוצר בשקים; הכסף שלכם הגיע אליי.״ הוא הוציא אליהם את שמעון.
וַיֹּאמֶר֩ שָׁלֹ֨ום לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמֹון֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיֹּוצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֹֽון׃על המילים
אלה דברי הממונה; הקורא כבר יודע שיוסף הורה להשיב את הכסף.
האיש הכניס את האנשים לבית יוסף ונתן להם מים, והם רחצו את רגליהם. הוא נתן גם מספוא לחמוריהם.
וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יֹוסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפֹּ֖וא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃הם הכינו את המתנה לקראת בוא יוסף בצהריים, כי שמעו שיאכלו שם.
וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בֹּ֥וא יֹוסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃יוסף ובנימין
כשיוסף בא הביתה, הם הביאו אליו לבית את המתנה שבידיהם והשתחוו לו ארצה.
וַיָּבֹ֤א יֹוסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ לֹ֛ו אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לֹ֖ו אָֽרְצָה׃הוא שאל לשלומם ואמר: ״מה שלום אביכם הזקן שסיפרתם עליו? האם הוא עדיין חי?״
וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁלֹ֔ום וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁלֹ֛ום אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעֹודֶ֖נּוּ חָֽי׃הם אמרו: ״שלום לעבדך, אבינו. הוא עדיין חי.״ הם קדו והשתחוו.
וַיֹּאמְר֗וּ שָׁלֹ֛ום לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עֹודֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ [וַיִּשְׁתַּחוּ כ] (וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ ׃ ק)על המילים
במקור נשמרים הכתיב ״וישתחו״ והקרי ״וישתחוו״. ההקראה משתמשת בקרי בלבד.
יוסף הרים את עיניו וראה את בנימין, אחיו מאותה אם. הוא שאל: ״הזה אחיכם הצעיר שסיפרתם לי עליו?״ ואמר: ״אלוהים יחון אותך, בני.״
וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמֹּו֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃על המילים
״בני״ הוא לשון חיבה בפי יוסף; בנימין הוא אחיו.
יוסף הזדרז לצאת, כי רחמיו על אחיו גאו והוא רצה לבכות. הוא נכנס לחדר ובכה שם.
וַיְמַהֵ֣ר יֹוסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכֹּ֑ות וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃סדר הישיבה והמנה היתרה
הוא רחץ את פניו, יצא, התאפק ואמר: ״הגישו אוכל.״
וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃הגישו לו לבדו, להם לבדם ולמצרים שאכלו איתו לבדם, כי המצרים לא יכלו לאכול עם העברים: אכילה כזאת נחשבה בעיני המצרים לתועבה.
וַיָּשִׂ֥ימוּ לֹ֛ו לְבַדֹּ֖ו וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתֹּו֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תֹועֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃על המילים
הפסוק מתאר את יחס המצרים לאכילה משותפת; אין זו קביעה ערכית של העיבוד כלפי העברים או הוראה לקורא.
האחים ישבו לפניו לפי סדר גיליהם, מהבכור עד הצעיר, והביטו זה בזה בתימהון.
וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָתֹ֔ו וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָתֹ֑ו וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃על המילים
המדרש על שימוש בגביע לקביעת סדר הישיבה מופיע בלימוד; אינו נאמר בפסוק.
הוא העביר אליהם מנות מלפניו. המנה של בנימין הייתה גדולה פי חמש מזו של כל אחד מהם. הם שתו והשתכרו איתו.
וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָדֹ֑ות וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמֹּֽו׃על המילים
לפי אבן עזרא, פי חמישה ממנת כל אח, ולא פי חמישה מסכום כל המנות. ״וישכרו״ נשמר בלי להחליפו בשתייה בלבד.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
רעב וערבות
וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃
וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃
וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃
אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃
וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַעֹ֥וד לָכֶ֖ם אָֽח׃
וַיֹּאמְר֡וּ שָׁאֹ֣ול שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֹֽולַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַעֹ֨וד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־לֹ֔ו עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָדֹ֣ועַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הֹורִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃
אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃
כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃
מתנה, כסף ותפילה
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפֹוא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהֹורִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃
וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃
וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃
וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃
וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יֹוסֵֽף׃
חשד והרגעה
וַיַּ֨רְא יֹוסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹ֔ו הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃
וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יֹוסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יֹוסֵֽף׃
וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יֹוסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃
וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יֹוסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃
וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃
וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּלֹ֗ון וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתֹּ֔ו כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָלֹ֑ו וַנָּ֥שֶׁב אֹתֹ֖ו בְּיָדֵֽנוּ׃
וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הֹורַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃
וַיֹּאמֶר֩ שָׁלֹ֨ום לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמֹון֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיֹּוצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֹֽון׃
וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יֹוסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפֹּ֖וא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃
וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בֹּ֥וא יֹוסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃
יוסף ובנימין
וַיָּבֹ֤א יֹוסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ לֹ֛ו אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לֹ֖ו אָֽרְצָה׃
וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁלֹ֔ום וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁלֹ֛ום אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעֹודֶ֖נּוּ חָֽי׃
וַיֹּאמְר֗וּ שָׁלֹ֛ום לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עֹודֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ [וַיִּשְׁתַּחוּ כ] (וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ ׃ ק)
וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמֹּו֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃
וַיְמַהֵ֣ר יֹוסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכֹּ֑ות וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃
סדר הישיבה והמנה היתרה
וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃
וַיָּשִׂ֥ימוּ לֹ֛ו לְבַדֹּ֖ו וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתֹּו֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תֹועֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃
וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָתֹ֔ו וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָתֹ֑ו וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃
וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָדֹ֑ות וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמֹּֽו׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
המזון נגמר, ויעקב אינו יכול להמשיך לסרב. יהודה ערב לבנימין, והמשפחה נערכת לירידה נוספת. במצרים הזמנה לסעודה נתפסת תחילה כאיום.
אחריות במקום דחייה
יהודה מסביר שאי אפשר לשוב בלי בנימין. הוא מקבל אחריות אישית להחזירו ומדגיש שההמתנה מסכנת את כולם.
הכנה ותפילה
יעקב שולח מתנה מתוצרת הארץ, כסף לקנייה ואת הכסף שהוחזר. הוא מבקש רחמים ומשלים בכאב עם הסיכון.
הכסף מעורר חשד
יוסף מורה להכין סעודה. האחים חוששים שיואשמו בגלל הכסף ויילקחו לעבדים. הממונה מרגיע אותם, מוציא את שמעון ודואג להם ולחמוריהם.
קרבה שהאחים עדיין אינם מבינים
יוסף שואל על האב, מברך את בנימין ויוצא לבכות בהסתר. בסעודה האחים יושבים לפי גיליהם, ובנימין מקבל מנה גדולה פי חמש. הם שותים ומשתכרים עמו.
הפחד נחלש בסעודה, אך הזהות של יוסף עדיין נסתרת. הערבות שיהודה נתן בבית עתידה לעמוד במבחן בפרק הבא.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
סדר הישיבה והגביע
״שהוא סדר תולדותיכם״
רש״י מביא תיאור שבו יוסף מכה בגביע וקורא לאחים לשבת לפי סדר לידתם. הסיפור המדרשי מבאר את תמהונם ומחבר את הסעודה לגביע שבפרק הבא. בפסוק עצמו מסופר על הסדר ועל התמיהה, בלי לתאר כיצד נקבע הסדר.
רש״י לבראשית מג, לג ↗בעקבות המפרשים
להחזיר אותו חי
״כי אם חי״
רש״י מדיק בהבטחת יהודה להעמיד את בנימין לפני אביו: להביאו חי. הערבות אינה מסתכמת בליווי המסע. יהודה מקבל על עצמו אחריות לתוצאה, ואת משמעותה נראה כשידרש להקריב את חרותו.
רש״י לבראשית מג, ט ↗מזמרת הארץ: מן המשובח
״כל דבר משובח״
אבן עזרא מפרש את ״זמרת הארץ״ כתוצרת המשובחת שלה. זאת מתנה שמבטאת כבוד. באותו פירוש הוא מציין ש״בטנים״ היא מילה יחידאית ומביא זיהוי עם אגוזים. הצעת זיהוי אינה מצדיקה החלפת השם בוודאות במוצר מוכר היום.
אבן עזרא לבראשית מג, יא ↗מדוע לקחת יותר כסף?
״שמא הוקר השער״
רש״י מפרש שיעקב מורה לקחת כסף כפול לקנייה, מתוך חשש שהמחיר עלה. הכסף המושב נוסף על סכום זה. לעומתו, אבן עזרא מפרש ״משנה״ כשני. העיבוד בחר ברש״י ומגלה את הבחירה בהערה.
רש״י לבראשית מג, יב ↗תפילה אחרי ההכנות
״מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה״
לאחר המתנה, הכסף וההכרעה לשלוח את בנימין, רש״י מפנה את הלב לתפלת יעקב. בדרך המדרש הוא מקשר את השם שדי לבקשה שיאמר די לצרות. התפילה מלוה את המעשים שכבר נעשו.
רש״י לבראשית מג, יד ↗להתפלל גם על האח שאיננו
״אולי עודנו חי״
רמב״ן דן בניסוח ״אחיכם אחר״ ובמדרש המוצא בו רמז ליוסף. הוא מציע שתפילה כללית עשויה לכלול גם תקווה שהאח הנעדר עדיין חי. בקריאת הרצף האח המוחזק במצרים הוא שמעון; הרמז מרחיב את התפילה.
רמב״ן לבראשית מג, יד ↗פי חמישה ממנת כל אח
״מדורון כל אחד מהם״
אבן עזרא מבאר שמתנת בנימין גדולה פי חמש ממתנתו של כל אח. אין לחבר את מנות כולם ולהכפיל את הסכום. ההבחנה החשבונית הפשוטה שומרת על המידה המתוארת בסיפור.
אבן עזרא לבראשית מג, לד ↗