בראשית · פרק מב׳
עשרה אחים יורדים לקנות תבואה ופוגשים את יוסף. האשמת הריגול מעוררת זיכרון ואשמה, ושמעון נשאר במצרים.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
יעקב נוכח שיש תבואה למכירה במצרים ואמר לבניו: ״למה אתם נשארים כאן ואינכם פועלים?״
וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃״למה תתראו״ מפורש כאן לפי רמב״ן: מדוע אתם מתעכבים במקום לצאת לקנות. רש״י ואבן עזרא מציעים קריאות נוספות.
הוא אמר: ״שמעתי שיש תבואה למכירה במצרים. רדו לשם וקנו לנו משם, כדי שנחיה ולא נמות.״
וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃עשרת אחי יוסף ירדו לקנות תבואה ממצרים.
וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יֹוסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃יעקב לא שלח את בנימין, אחי יוסף, עם אחיו, כי חשש שיקרה לו אסון.
וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יֹוסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֹֽון׃בני ישראל באו לקנות תבואה בין שאר הבאים, כי הרעב היה גם בארץ כנען.
וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּתֹ֣וךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃יוסף היה השליט בארץ, והוא שמכר תבואה לכל תושביה. אחי יוסף באו והשתחוו לו עם הפנים אל הארץ.
וְיֹוסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יֹוסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לֹ֥ו אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃יוסף ראה את אחיו וזיהה אותם, אבל התנהג כזר ודיבר אליהם בדיבור קשה. הוא שאל: ״מאין באתם?״ הם ענו: ״מארץ כנען, לקנות מזון.״
וַיַּ֥רְא יֹוסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשֹׁ֗ות וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃יוסף זיהה את אחיו, והם לא זיהו אותו.
וַיַּכֵּ֥ר יֹוסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃החזרה על הזיהוי נשמרת כפסוק נפרד.
יוסף נזכר בחלומות שחלם עליהם ואמר להם: ״אתם מרגלים! באתם לראות את נקודות החולשה של הארץ.״
וַיִּזְכֹּ֣ר יֹוסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמֹ֔ות אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְאֹ֛ות אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃״ערוות הארץ״ היא דימוי למקומות החשופים לכיבוש, לפי רש״י, או לסודות הארץ לפי אבן עזרא. זו האשמה שיוסף מטיח, ולא קביעה שהאחים אכן מרגלים.
הם אמרו לו: ״לא, אדוני. עבדיך באו לקנות מזון.
וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃כולנו בנים של איש אחד. אנחנו אנשים ישרים; עבדיך לא היו מרגלים.״
כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃הוא אמר להם: ״לא! באתם לראות את נקודות החולשה של הארץ.״
וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֹֽות׃הם אמרו: ״אנחנו עבדיך שנים עשר אחים, בני איש אחד בארץ כנען. הצעיר נמצא עכשיו עם אבינו, ואחד איננו.״
וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיֹּ֔ום וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃המילה ״איננו״ נשמרת; האחים אינם אומרים כאן במפורש שיוסף מת.
יוסף אמר להם: ״זה מה שאמרתי לכם: אתם מרגלים.
וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יֹוסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃כך תבחנו: אני נשבע בחיי פרעה שלא תצאו מכאן אלא אם אחיכם הצעיר יבוא לכאן.
בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּבֹ֛וא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃שלחו אחד מכם להביא את אחיכם, והשאר יישארו במעצר. כך יבחנו דבריכם ויתברר אם אתם דוברי אמת. ואם לא, חי פרעה, אתם מרגלים!״
שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃הוא שם את כולם במעצר לשלושה ימים.
וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ביום השלישי אמר להם יוסף: ״עשו כך ותחיו, כי אני ירא אלוהים:
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יֹוסֵף֙ בַּיֹּ֣ום הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃אם אתם ישרים, אחד מאחיכם יישאר אסור בבית המעצר שלכם, ואתם לכו והביאו תבואה למשפחותיכם הרעבות.
אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶֽם׃התנאי משתנה: תחילה הוצע שרק אח אחד ייצא; עתה רק אחד יישאר במאסר.
הביאו אליי את אחיכם הצעיר, וכך יתאמתו דבריכם ולא תמותו.״ והם עשו כך.
וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃הם אמרו זה לזה: ״אכן, אנחנו אשמים במה שעשינו לאחינו. ראינו את מצוקתו כשהתחנן אלינו, ולא הקשבנו. בגלל זה באה עלינו הצרה הזאת.״
וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשֹׁ֛ו בְּהִתְחַֽנְנֹ֥ו אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃״אבל״ כאן פירושו אכן, ולא מילת ניגוד. תחנוני יוסף נמסרים כעת בדברי האחים; הם לא תוארו בפרק לז.
ראובן ענה להם: ״הרי אמרתי לכם לא לחטוא כלפי הילד, ולא הקשבתם. והנה עכשיו נדרש מאיתנו דין גם על דמו.״
וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלֹוא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמֹ֖ו הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃הם לא ידעו שיוסף מבין את דבריהם, כי מתורגמן עמד ביניהם.
וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יֹוסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃״שומע״ כאן משמעו מבין את שפתם; ״המליץ״ הוא המתורגמן.
יוסף פנה מהם ובכה. הוא חזר אליהם ודיבר איתם, לקח מהם את שמעון וכבל אותו לעיניהם.
וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְעֹ֔ון וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹתֹ֖ו לְעֵינֵיהֶֽם׃המקרא אינו מסביר כאן מדוע נבחר שמעון. הסברים ברש״י מובאים בלימוד ומסומנים כמדרש.
יוסף ציווה למלא את כליהם בתבואה, להחזיר את הכסף של כל אחד לשקו ולתת להם מזון לדרך. וכך נעשה להם.
וַיְצַ֣ו יֹוסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקֹּ֔ו וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃הם העמיסו את התבואה שקנו על חמוריהם ויצאו משם.
וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃במקום הלינה פתח אחד מהם את שקו כדי לתת מספוא לחמורו, וראה את כספו בפתח השק.
וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקֹּ֗ו לָתֵ֥ת מִסְפֹּ֛וא לַחֲמֹרֹ֖ו בַּמָּלֹ֑ון וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפֹּ֔ו וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתֹּֽו׃זהות האח אינה מפורשת בפסוק. ״מלון״ הוא מקום לינה בדרך, ולא בהכרח בית מלון במובן בן ימינו.
הוא אמר לאחיו: ״כספי הוחזר! הנה הוא בשקי.״ הם נבהלו ואמרו בחרדה זה לזה: ״מה זאת עשה לנו אלוהים?״
וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃הם באו אל יעקב אביהם בארץ כנען וסיפרו לו את כל מה שקרה להם:
וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ לֹ֔ו אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃״האיש, אדון הארץ, דיבר איתנו בדיבור קשה והתייחס אלינו כאל מרגלים.
דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשֹׁ֑ות וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃אמרנו לו: אנחנו אנשים ישרים, לא היינו מרגלים.
וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃אנחנו שנים עשר אחים, בני אבינו. אחד איננו, והצעיר נמצא עכשיו עם אבינו בארץ כנען.
שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיֹּ֛ום אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃האיש, אדון הארץ, אמר לנו: כך אדע שאתם ישרים: השאירו איתי אחד מאחיכם, קחו את המזון למשפחותיכם הרעבות ולכו.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃הביאו אליי את אחיכם הצעיר, ואדע שאינכם מרגלים אלא אנשים ישרים. אשחרר לכם את אחיכם, ותוכלו לסחור בארץ.״
וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃נשמר תוכן הדיווח לאב, גם כאשר הוא שונה בפרטיו מן השיחה הישירה עם יוסף.
כשרוקנו את שקיהם, מצא כל אחד את צרור כספו בשקו. הם ואביהם ראו את צרורות הכסף ופחדו.
וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרֹור־כַּסְפֹּ֖ו בְּשַׂקֹּ֑ו וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹרֹ֧ות כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃יעקב אביהם אמר: ״אתם גורמים לי לאבד את ילדיי. יוסף איננו, שמעון איננו, ועכשיו תיקחו את בנימין. כל הצרות האלה באות עליי!״
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יֹוסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְעֹ֣ון אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃ראובן אמר לאביו: ״את שני בניי תוכל להמית אם לא אשיב אותו אליך. תן אותו באחריותי, ואני אחזיר אותו אליך.״
וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתֹו֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃ההצעה הקשה נשמרת במפורש. היא אינה מאושרת בידי יעקב ואינה מוצגת כהמלצה מוסרית; בלימוד מובאת הביקורת עליה.
יעקב אמר: ״בני לא ירד איתכם. אחיו מת, והוא לבדו נשאר. אם יקרה לו אסון בדרך שתלכו בה, תורידו אותי בזקנתי אל השאול ביגון.״
וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדֹּ֣ו נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסֹון֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהֹורַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָגֹ֖ון שְׁאֹֽולָה׃״לבדו״ מתייחס לבן שנותר מרחל בעיני יעקב, ולא לטענה שאין לו בנים נוספים. שאול היא עולם המתים.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃
וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃
וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יֹוסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃
וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יֹוסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֹֽון׃
וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּתֹ֣וךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וְיֹוסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יֹוסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לֹ֥ו אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃
וַיַּ֥רְא יֹוסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשֹׁ֗ות וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃
וַיַּכֵּ֥ר יֹוסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃
וַיִּזְכֹּ֣ר יֹוסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמֹ֔ות אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְאֹ֛ות אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃
וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃
כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃
וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֹֽות׃
וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיֹּ֔ום וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃
וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יֹוסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃
בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּבֹ֛וא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃
שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃
וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יֹוסֵף֙ בַּיֹּ֣ום הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃
אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶֽם׃
וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃
וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשֹׁ֛ו בְּהִתְחַֽנְנֹ֥ו אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃
וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלֹוא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמֹ֖ו הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃
וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יֹוסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃
וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְעֹ֔ון וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹתֹ֖ו לְעֵינֵיהֶֽם׃
וַיְצַ֣ו יֹוסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקֹּ֔ו וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃
וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃
וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקֹּ֗ו לָתֵ֥ת מִסְפֹּ֛וא לַחֲמֹרֹ֖ו בַּמָּלֹ֑ון וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפֹּ֔ו וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתֹּֽו׃
וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃
וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ לֹ֔ו אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃
דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשֹׁ֑ות וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃
שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיֹּ֛ום אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃
וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃
וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרֹור־כַּסְפֹּ֖ו בְּשַׂקֹּ֑ו וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹרֹ֧ות כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יֹוסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְעֹ֣ון אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃
וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתֹו֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃
וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדֹּ֣ו נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסֹון֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהֹורַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָגֹ֖ון שְׁאֹֽולָה׃
התמונה השלמה
יעקב שולח עשרה מבניו לקנות מזון במצרים. הם משתחווים ליוסף בלי לזהות אותו. הוא מכיר אותם, מאשים אותם ברגול ודורש שיביאו את בנימין.
בנימין נשאר עם אביו. יוסף נזכר בחלומות, מדבר בדיבור קשה ומחזיק את האחים במעצר שלושה ימים.
יוסף מסכים שרק אח אחד יישאר, והשאר ישובו עם מזון. האחים קושרים את צרתם להתעלמותם מתחנוני יוסף. הוא מבין, בוכה בהסתר וכובל את שמעון.
יוסף מורה לתת להם תבואה וצדה ולהחזיר בסתר את הכסף. בדרך מגלה אחד האחים את כספו, וכולם נבהלים.
בבית מוצאים שאר צרורות הכסף. יעקב שומע על הדרישה לבנימין ומסרב. ראובן מציע את חיי שני בניו כערבון, אבל אביו אינו מקבל את ההצעה.
הקורא רואה מזון וכסף שיוסף נתן, והאחים רואים סכנה. בין הפחד לאשמה נפתח פתח לדיבור על מה שעשו לאחיהם.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״להפרידו מלוי״
רש״י מביא הסבר שיוסף ביקש להפריד את שמעון מלוי כדי שלא יתיעצו יחד נגדו. הוא מביא גם מדרש המייחס לשמעון תפקיד בהשלכת יוסף לבור. אלו השלמות לשאלה מדוע נבחר דווקא שמעון; הפסוק עצמו אינו מפרט סיבה.
רש״י לבראשית מב, כד ↗״וכי בניו הם ולא בני״
במדרש שמביא רש״י נדחית הצעת ראובן בבקורת חריפה: גם נכדי יעקב הם ילדיו, ומותם לא ישיב את בנימין. הדרשה מפנה את הלב לפחד של האב ולחוסר שבהבטחה שמציעה עוד אבדן.
רש״י לבראשית מב, לח ↗״כי היה לכם ליסע מיד״
רמב״ן מפרש את שאלת יעקב כדרישה לפעולה מיידית. משנודע שיש תבואה במצרים, ההתעכבות מסכנת את המשפחה. העיבוד מאמץ קריאה זו, ומציין בהערה שלבטוי הקשה הוצעו פירושים נוספים.
רמב״ן לבראשית מב, א ↗״לקיים החלום הראשון תחילה״
רמב״ן שואל בחריפות מדוע יוסף מצער את אביו ואינו מודיע לו שהוא חי. הוא מציע שיוסף פועל לקיום החלומות ולבחינת יחס האחים לבנימין. זה הסבר פרשני למניעים, ולא מחשבה שהכתוב מוסר במפורש.
רמב״ן לבראשית מב, ט ↗״האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה״
רמב״ן מדגיש שהאחים מזכירים את התחנונים שלא נענו. ההכרה באשמה נוגעת ליחס אל אח במצוקה, ולא רק לתוצאה המשפטית של המכירה. הוא מסביר שהמקרא עשוי לקצר במקום אחד ולהשלים פרטים במקום אחר.
רמב״ן לבראשית מב, כא ↗״כמו "אכן"״
אבן עזרא מבהיר שהמילה ״אבל״ אינה מביעה כאן ניגוד. האחים מאשרים את אשמתם: אכן אנחנו אשמים. שינוי קטן במלת הקשר חשוב להבנת המשפט, ומדגים את הצורך בהנגשה לשונית.
אבן עזרא לבראשית מב, כא ↗״כדי שלא יאכלו בדרך מה שקנו״
רמב״ן מבחין בין התבואה למשפחות לצדה לדרך. המזון הנוסף מונע את אכילת הקנייה במסע ומאפשר לאחים לשוב עם בנימין. בתוך הקשיות של המפגש הוא מזהה גם מעשה של חסד.
רמב״ן לבראשית מב, כה ↗