בראשית · פרק מא׳
שני חלומות על שפע ורעב מוציאים את יוסף מן המאסר. הפתרון הופך לתוכנית אגירה, ויוסף מקבל אחריות על מצרים.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
כעבור שנתיים חלם פרעה שהוא עומד ליד היאור.
וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר׃נקודת ההתחלה של השנתיים אינה נאמרת במפורש; בהמשך לסיפור מקובל למנות משחרור שר המשקים. אבן עזרא מציין את אי־המפורשות. היאור כאן הוא הנילוס.
מן היאור עלו שבע פרות יפות מראה ושמנות, ורעו באחו.
וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּרֹ֔ות יְפֹ֥ות מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃אחריהן עלו מן היאור שבע פרות אחרות, רעות מראה ורזות, ועמדו ליד הפרות שעל שפת היאור.
וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ות אֲחֵרֹ֗ות עֹלֹ֤ות אַחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָעֹ֥ות מַרְאֶ֖ה וְדַקֹּ֣ות בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּרֹ֖ות עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃הפרות רעות המראה והרזות אכלו את שבע הפרות יפות המראה והשמנות. פרעה התעורר.
וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּרֹ֗ות רָעֹ֤ות הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּרֹ֔ות יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃הוא נרדם וחלם שוב: שבע שיבולים מלאות וטובות צמחו על גבעול אחד.
וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ות בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיאֹ֥ות וְטֹבֹֽות׃אחריהן צמחו שבע שיבולים דקות שהתייבשו מרוח קדים.
וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקֹּ֖ות וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְחֹ֖ות אַחֲרֵיהֶֽן׃״קדים״ היא רוח מזרחית; השידפון הוא פגיעה המייבשת את התבואה.
השיבולים הדקות בלעו את שבע השיבולים הטובות והמלאות. פרעה התעורר והנה זה היה חלום.
וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ות אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיאֹ֖ות וְהַמְּלֵאֹ֑ות וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֹֽום׃בבוקר הוא היה נסער. הוא שלח לקרוא לכל חרטומי מצרים ולכל חכמיה, וסיפר להם את חלומו, אבל איש לא פתר את החלומות לפרעה.
וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּחֹ֔ו וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמֹ֔ו וְאֵין־פֹּותֵ֥ר אֹותָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃״חרטומים״ הם חכמים מצריים שעסקו בין השאר בכשפים ובפענוח סימנים. רש״י מפרש שהוצעו פתרונות שלא התקבלו על דעת פרעה; הדבר נידון בלימוד.
שר המשקים אמר לפרעה: ״היום אני מזכיר את חטאיי.
וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיֹּֽום׃פרעה כעס על עבדיו ושם אותי ואת שר האופים במעצר בבית שר הטבחים.
פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃אני והוא חלמנו באותו לילה, ולחלום של כל אחד מאיתנו היה פתרון משלו.
וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲלֹ֛ום בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְרֹ֥ון חֲלֹמֹ֖ו חָלָֽמְנוּ׃היה שם איתנו צעיר עברי, עבד של שר הטבחים. סיפרנו לו, והוא פתר את חלומותינו, לכל אחד לפי חלומו.
וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּ֨סַפֶּר־לֹ֔ו וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמֹ֖ו פָּתָֽר׃הדברים קרו בדיוק כפי שפתר לנו: אני הוחזרתי לתפקידי, ושר האופים נתלה.״
וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹתֹ֥ו תָלָֽה׃הניסוח הסביל מונע ייחוס של ביצוע העונש ליוסף, שהודיע את הפתרון.
פרעה שלח לקרוא ליוסף. הוציאו אותו במהירות מבית הסוהר, הוא התגלח, החליף את בגדיו ובא אל פרעה.
וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יֹוסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבֹּ֑ור וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃״הבור״ כאן מציין את מקום מאסרו.
פרעה אמר ליוסף: ״חלמתי חלום ואין מי שיפתור אותו. שמעתי עליך שאתה שומע חלום ויודע לפתור אותו.״
וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף חֲלֹ֣ום חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹתֹ֑ו וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲלֹ֖ום לִפְתֹּ֥ר אֹתֹֽו׃יוסף ענה לפרעה: ״הפתרון אינו ממני. אלוהים ייתן מענה לשלום פרעה.״
וַיַּ֨עַן יֹוסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁלֹ֥ום פַּרְעֹֽה׃לפי רש״י, יוסף מייחס את החוכמה לאלוהים ומבקש תשובה שתועיל לשלום המלך; אין כאן הבטחה שכל תוכן החלום מבשר טובות.
פרעה אמר ליוסף: ״בחלומי עמדתי על שפת היאור.
וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יֹוסֵ֑ף בַּחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃מן היאור עלו שבע פרות שמנות ויפות, ורעו באחו.
וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּרֹ֔ות בְּרִיאֹ֥ות בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃אחריהן עלו שבע פרות אחרות, דלות, רעות מראה מאוד ורזות. לא ראיתי בכל ארץ מצרים פרות רעות מראה כאלה.
וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּרֹ֤ות אֲחֵרֹות֙ עֹלֹ֣ות אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלֹּ֨ות וְרָעֹ֥ות תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקֹּ֣ות בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃הפרות הרזות ורעות המראה אכלו את שבע הפרות הראשונות, השמנות.
וַתֹּאכַ֙לְנָה֙ הַפָּרֹ֔ות הָרַקֹּ֖ות וְהָרָעֹ֑ות אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּרֹ֛ות הָרִאשֹׁנֹ֖ות הַבְּרִיאֹֽת׃הפרות השמנות נבלעו בתוכן, אבל לא היה אפשר להבחין שנכנסו לתוכן: המראה של הפרות הרזות נשאר רע כמו בהתחלה. אז התעוררתי.
וַתָּבֹ֣אנָה אֶל־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נֹודַע֙ כִּי־בָ֣אוּ אֶל־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָאִיקָֽץ׃הפרט הזה מופיע בסיפור פרעה ליוסף, ואינו נוסף לתיאור החלום בפסוקים א–ד.
עוד ראיתי בחלומי שבע שיבולים מלאות וטובות, צומחות על גבעול אחד.
וָאֵ֖רֶא בַּחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֹֽות׃אחריהן צמחו שבע שיבולים מצומקות, דקות ויבשות מרוח קדים.
וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמֹ֥ות דַּקֹּ֖ות שְׁדֻפֹ֣ות קָדִ֑ים צֹמְחֹ֖ות אַחֲרֵיהֶֽם׃השיבולים הדקות בלעו את שבע השיבולים הטובות. סיפרתי לחרטומים, אבל איש לא הסביר לי.״
וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הָשִׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִׁבֳּלִ֖ים הַטֹּבֹ֑ות וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃יוסף אמר לפרעה: ״שני חלומות פרעה הם חלום אחד. אלוהים הודיע לפרעה את מה שהוא עומד לעשות.
וַיֹּ֤אמֶר יֹוסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲלֹ֥ום פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃שבע הפרות הטובות הן שבע שנים, ושבע השיבולים הטובות הן שבע שנים. זה אותו חלום.
שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲלֹ֖ום אֶחָ֥ד הֽוּא׃שבע הפרות הרזות ורעות המראה שעלו אחריהן הן שבע שנים, ושבע השיבולים הריקות שהתייבשו מרוח הקדים הן שבע שנות רעב.
וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרֹות הָֽרַקֹּ֨ות וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִׁבֳּלִים֙ הָרֵקֹ֔ות שְׁדֻפֹ֖ות הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃זה מה שאמרתי לפרעה: אלוהים הראה לפרעה את מה שהוא עומד לעשות.
ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה׃הנה באות שבע שנים של שפע גדול בכל ארץ מצרים.
הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּאֹ֑ות שָׂבָ֥ע גָּדֹ֖ול בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃אחריהן יבואו שבע שנות רעב. כל השפע בארץ מצרים יישכח, והרעב יכלה את הארץ.
וְ֠קָמוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ׃לא יישאר בארץ סימן לשפע, בגלל הרעב שיבוא אחריו, כי הוא יהיה כבד מאוד.
וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃החלום חזר אצל פרעה פעמיים מפני שהדבר כבר נקבע מאת אלוהים, ואלוהים ממהר לבצע אותו.
וְעַ֨ל הִשָּׁנֹ֧ות הַחֲלֹ֛ום אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכֹ֤ון הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֹֽו׃ועכשיו, יבחר פרעה איש נבון וחכם וימנה אותו על ארץ מצרים.
וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָבֹ֣ון וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃פרעה יפעל וימנה פקידים בארץ, ויגבה חמישית מתבואת ארץ מצרים בשבע שנות השפע.
יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃״וחימש״: נבחר פירוש אבן עזרא, לקיחת החומש. רש״י מפרש היערכות וזירוז; זו מחלוקת פירוש, ולא שיעור מס מפורש בלשון הפסוק.
הפקידים יאספו את כל המזון של השנים הטובות הקרובות, יצברו תבואה בערים תחת סמכות פרעה וישמרו אותה.
וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּבֹ֔ת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃בנוסח הבסיס נשמר הכתיב ״הטבת״; במכון ממרא ״הטבות״. הקריאה זהה. איסוף המזון מתואר בהמשך להצעת האגירה; אין הכוונה שאיש לא יאכל בשנות השובע.
המזון הזה יהיה עתודה לארץ לשבע שנות הרעב שיהיו בארץ מצרים, כדי שהארץ לא תיכחד ברעב.״
וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדֹון֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב׃ההצעה מצאה חן בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו.
וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃פרעה אמר לעבדיו: ״האם נמצא עוד איש כזה, שרוח אלוהים בו?״
וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בֹּֽו׃פרעה אמר ליוסף: ״מאחר שאלוהים הודיע לך את כל זה, אין נבון וחכם כמוך.
וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הֹודִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אֹותְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָבֹ֥ון וְחָכָ֖ם כָּמֹֽוךָ׃אתה תהיה אחראי על ביתי, וכל עמי יתנהל על פיך. רק במעמד המלך אהיה גדול ממך.״
אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃״יישק״ נתפרש כמילוי צורכי העם לפי הוראות יוסף, וכהנהגת החיל; הניסוח הכללי שומר על מסירת הסמכות. ״הכיסא״ הוא המלוכה.
פרעה אמר ליוסף: ״ראה, מיניתי אותך על כל ארץ מצרים.״
וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יֹוסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃פרעה הסיר את טבעתו מידו ושם אותה על יד יוסף. הוא הלביש אותו בבגדי פשתן עדין ושם שרשרת זהב על צווארו.
וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתֹּו֙ מֵעַ֣ל יָדֹ֔ו וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יֹוסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתֹו֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֹֽו׃הוא הרכיב אותו במרכבת המשנה שלו, וקראו לפניו ״אברך!״ כך מינה אותו על כל ארץ מצרים.
וַיַּרְכֵּ֣ב אֹתֹ֗ו בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־לֹ֔ו וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָתֹ֣ון אֹתֹ֔ו עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃״אברך״ היא קריאת כבוד שמשמעותה שנויה במחלוקת: כריעה על הברכיים או תואר של יועץ למלך, לצד דרשות. ״מרכבת המשנה״: המרכבה השנייה למרכבת המלך, או המרכבה המיועדת למשנהו.
פרעה אמר ליוסף: ״אני פרעה, ובלי רשותך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים.״
וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יֹוסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָדֹ֛ו וְאֶת־רַגְלֹ֖ו בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃הביטוי מדגיש סמכות רחבה על מעשי התושבים, ולא איסור על תנועות הגוף כשלעצמן.
פרעה קרא ליוסף צפנת פענח, ונתן לו לאישה את אסנת, בת פוטי פרע כוהן און. יוסף יצא לעבור בארץ מצרים.
וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יֹוסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־לֹ֣ו אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פֹּ֥וטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יֹוסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃השם והתפקיד נשמרים כפי שנמסרו. זיהוי פוטי פרע עם פוטיפר הוא פירוש מדרשי המובא ברש״י, ואינו מוחלף כאן בעובדה מפורשת.
יוסף היה בן שלושים כשעמד לפני פרעה מלך מצרים. הוא יצא מלפני פרעה ועבר בכל ארץ מצרים.
וְיֹוסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְדֹ֕ו לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יֹוסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעְבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃בשבע שנות השפע הניבה הארץ תבואה בכמויות גדולות.
וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃״לקמצים״ מתאר יבול הנאסף קומץ אחר קומץ, לפי רש״י; רמב״ן מציע קשר לאוצרות ולחפירות אגירה.
יוסף אסף את כל מזון שבע השנים בארץ מצרים ואחסן אותו בערים. בכל עיר שם את המזון מן השדות שסביבה.
וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן־אֹ֖כֶל בֶּעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתֹוכָֽהּ׃יוסף צבר תבואה רבה מאוד, כחול הים, עד שהפסיק לספור, כי הכמות הייתה בלתי נספרת.
וַיִּצְבֹּ֨ר יֹוסֵ֥ף בָּ֛ר כְּחֹ֥ול הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃לפני שהגיעה שנת הרעב נולדו ליוסף שני בנים. אסנת, בת פוטי פרע כוהן און, ילדה אותם לו.
וּלְיֹוסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּבֹ֖וא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לֹּו֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פֹּ֥וטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֹֽון׃יוסף קרא לבכור מנשה, כי אמר: ״אלוהים השכיח ממני את כל סבלי ואת כל בית אבי.״
וַיִּקְרָ֥א יֹוסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכֹ֖ור מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃משמעות ״נשני״ היא השכיח. אין להחליף את דברי יוסף בהצהרה שמעולם לא חשב עוד על משפחתו.
לבן השני קרא אפרים, כי אמר: ״אלוהים הפרה אותי בארץ שבה סבלתי.״
וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי׃שבע שנות השפע בארץ מצרים הסתיימו.
וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃שבע שנות הרעב החלו, כפי שאמר יוסף. היה רעב בכל הארצות, אבל בכל ארץ מצרים היה מזון.
וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָרָעָב֙ לָבֹ֔וא כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יֹוסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצֹ֔ות וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃כשתושבי כל ארץ מצרים רעבו, העם זעק אל פרעה ללחם. פרעה אמר לכל המצרים: ״לכו אל יוסף ועשו מה שיאמר לכם.״
וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יֹוסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃קיומם של מאגרי מזון בפסוק הקודם אינו מבטל את הרעב של התושבים ואת תלותם בפתיחת המאגרים.
הרעב היה על פני כל הארץ. יוסף פתח את כל מחסני התבואה ומכר מזון למצרים, והרעב בארץ מצרים הלך והחמיר.
וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יֹוסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃״וישבור״ כאן משמעו מכר תבואה; בפרקים הבאים אותו שורש משמש גם לקנייה.
מכל הארץ באו למצרים, אל יוסף, לקנות תבואה, כי הרעב היה חזק בכל הארץ.
וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יֹוסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר׃
וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּרֹ֔ות יְפֹ֥ות מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃
וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ות אֲחֵרֹ֗ות עֹלֹ֤ות אַחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָעֹ֥ות מַרְאֶ֖ה וְדַקֹּ֣ות בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּרֹ֖ות עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃
וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּרֹ֗ות רָעֹ֤ות הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּרֹ֔ות יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃
וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ות בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיאֹ֥ות וְטֹבֹֽות׃
וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקֹּ֖ות וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְחֹ֖ות אַחֲרֵיהֶֽן׃
וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ות אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיאֹ֖ות וְהַמְּלֵאֹ֑ות וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֹֽום׃
וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּחֹ֔ו וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמֹ֔ו וְאֵין־פֹּותֵ֥ר אֹותָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃
וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיֹּֽום׃
פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃
וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲלֹ֛ום בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְרֹ֥ון חֲלֹמֹ֖ו חָלָֽמְנוּ׃
וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּ֨סַפֶּר־לֹ֔ו וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמֹ֖ו פָּתָֽר׃
וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹתֹ֥ו תָלָֽה׃
וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יֹוסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבֹּ֑ור וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף חֲלֹ֣ום חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹתֹ֑ו וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲלֹ֖ום לִפְתֹּ֥ר אֹתֹֽו׃
וַיַּ֨עַן יֹוסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁלֹ֥ום פַּרְעֹֽה׃
וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יֹוסֵ֑ף בַּחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃
וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּרֹ֔ות בְּרִיאֹ֥ות בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃
וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּרֹ֤ות אֲחֵרֹות֙ עֹלֹ֣ות אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלֹּ֨ות וְרָעֹ֥ות תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקֹּ֣ות בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃
וַתֹּאכַ֙לְנָה֙ הַפָּרֹ֔ות הָרַקֹּ֖ות וְהָרָעֹ֑ות אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּרֹ֛ות הָרִאשֹׁנֹ֖ות הַבְּרִיאֹֽת׃
וַתָּבֹ֣אנָה אֶל־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נֹודַע֙ כִּי־בָ֣אוּ אֶל־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָאִיקָֽץ׃
וָאֵ֖רֶא בַּחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֹֽות׃
וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמֹ֥ות דַּקֹּ֖ות שְׁדֻפֹ֣ות קָדִ֑ים צֹמְחֹ֖ות אַחֲרֵיהֶֽם׃
וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הָשִׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִׁבֳּלִ֖ים הַטֹּבֹ֑ות וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃
וַיֹּ֤אמֶר יֹוסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲלֹ֥ום פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃
שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲלֹ֖ום אֶחָ֥ד הֽוּא׃
וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרֹות הָֽרַקֹּ֨ות וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִׁבֳּלִים֙ הָרֵקֹ֔ות שְׁדֻפֹ֖ות הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃
ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה׃
הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּאֹ֑ות שָׂבָ֥ע גָּדֹ֖ול בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וְ֠קָמוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃
וְעַ֨ל הִשָּׁנֹ֧ות הַחֲלֹ֛ום אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכֹ֤ון הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֹֽו׃
וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָבֹ֣ון וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃
וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּבֹ֔ת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃
וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדֹון֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב׃
וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃
וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בֹּֽו׃
וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יֹוסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הֹודִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אֹותְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָבֹ֥ון וְחָכָ֖ם כָּמֹֽוךָ׃
אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃
וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יֹוסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתֹּו֙ מֵעַ֣ל יָדֹ֔ו וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יֹוסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתֹו֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֹֽו׃
וַיַּרְכֵּ֣ב אֹתֹ֗ו בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־לֹ֔ו וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָתֹ֣ון אֹתֹ֔ו עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יֹוסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָדֹ֛ו וְאֶת־רַגְלֹ֖ו בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יֹוסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־לֹ֣ו אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פֹּ֥וטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יֹוסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וְיֹוסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְדֹ֕ו לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יֹוסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעְבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃
וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן־אֹ֖כֶל בֶּעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתֹוכָֽהּ׃
וַיִּצְבֹּ֨ר יֹוסֵ֥ף בָּ֛ר כְּחֹ֥ול הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃
וּלְיֹוסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּבֹ֖וא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לֹּו֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פֹּ֥וטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֹֽון׃
וַיִּקְרָ֥א יֹוסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכֹ֖ור מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃
וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי׃
וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָרָעָב֙ לָבֹ֔וא כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יֹוסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצֹ֔ות וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃
וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יֹוסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃
וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יֹוסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יֹוסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃
התמונה השלמה
פרעה חולם שני חלומות מטרידים. שר המשקים נזכר ביוסף, והאסיר מובא אל המלך. יוסף מייחס את הפתרון לאלוהים ומסביר ששנות שפע יתחלפו ברעב קשה.
פרות רזות בולעות פרות שמנות, ושיבולים דקות בולעות מלאות. החכמים אינם פותרים לפרעה את החלומות. שר המשקים מספר על יוסף ועל הפתרונות שהתקימו בכלא.
יוסף יוצא מן המאסר ושומע את פרעה. הוא מפרש שיבואו שבע שנות שפע ואחריהן שבע שנות רעב. החזרה על החלום מבטאת, לדבריו, הכרעה אלוהית שתתממש בקרוב.
יוסף מציע למנות מנהל ופקידים ולאגור מזון. פרעה מפקיד בידו סמכות רחבה, מעניק לו סימני שלטון, שם חדש ואת אסנת לאישה.
יוסף בן שלושים בתחלת תפקידו. הוא אוגר תבואה בערים. נולדים מנשה ואפרים, ושמותיהם מבטאים את יחסו לסבל ולפריות בארץ זרה.
שנות השפע מסתימות והרעב מתחיל. יוסף פותח את המאגרים ומוכר תבואה. גם מארצות אחרות באים אליו לקנות מזון.
השינוי במעמדו של יוסף מהיר, אבל הפרק מקדיש מקום גם לעבודת האגירה. היכולת להבין את הבאות מקבלת משמעות מעשית בארגון המזון לשנות המחסור.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״שלא היה קולן נכנס באזניו״
רש״י מביא מבראשית רבה שהחכמים הציעו פתרונות, אבל פרעה לא מצא בהם מענה. הדרשה נשענת על המילה ״לפרעה״: אין די בדיבור שנשמע כפתרון, אם אינו מסביר את החלום לחולם. פרטי ההצעות הם הרחבה מדרשית.
רש״י לבראשית מא, ח ↗״אין החכמה משלי״
רש״י מפרש שיוסף אינו מייחס לעצמו את מקור החכמה. הוא מבקש שאלוהים ייתן בפיו מענה לשלום פרעה. האמירה נאמרת ברגע שבו נתנת לו הזדמנות להרשים את המלך, ומציבה את האמונה בתוך המפגש המדיני.
רש״י לבראשית מא, טז ↗״שיקנה החומש״
אבן עזרא מפרש לקיחת חמישית מן התבואה, ובפירוש זה נבחר בעיבוד. רש״י קורא את המילה כהערכות וזרוז. ההבדל משמעותי: שיעור הגבייה מתברר לפי פירוש, ואינו נכתב בפסוק במילים ״אחד מחמישה״.
אבן עזרא לבראשית מא, לד ↗״אב בחכמה ורך בשנים״
רש״י מביא כמה דרכים לבאר את קריאת הכבוד. באגדה נדרש יוסף כאב בחכמה וצעיר בשנים, וכנגד זה מובאת קריאה הקשורה לברכים. המחלוקת בתוך הפירוש מלמדת שאין להציג תרגום יחיד כמובן מאליו.
רש״י לבראשית מא, מג ↗״ואחרת ידועה למשנהו״
רמב״ן מציע שמרכבת המשנה היא המרכבה המיועדת לבא אחרי המלך בדרגה. כך המרכבה, הטבעת והבגדים הם סימני תפקיד ציבורי, ולא רק מתנות של כבוד אישי.
רמב״ן לבראשית מא, מג ↗״לא ידענו פירושה״
אבן עזרא מזהיר מקביעת פירוש ודאי לשם צפנת פענח: אם הוא מצרי, משמעותו אינה ידועה לו. לצד המסורת המפרשת את יוסף כמגלה נסתרות, ההערה מזכירה את גבול הידיעה הלשונית. בעיבוד נשמר השם עצמו.
אבן עזרא לבראשית מא, מה ↗״החפירות העשויות בארץ לאוצרים״
רמב״ן קושר את ״לקמצים״ לאתרי אגירה חפורים. הוא דן גם בפירוש של איסוף קומץ אחר קומץ. שתי הדרכים מחברות את השפע למעשה האיסוף. הכמות הגדולה בפסוקים הבאים מבהירה שאין הכוונה ליבול מועט.
רמב״ן לבראשית מא, מז ↗