בראשית · פרק לט׳
יוסף מצליח בניהול הבית, עומד בסירובו לאשת אדונו ונכלא בעקבות האשמתה. גם בבית הסוהר הוא מקבל אחריות.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
יוסף הובא למצרים. פוטיפר, פקיד בכיר של פרעה ושר הטבחים, איש מצרי, קנה אותו מן הישמעאלים שהביאו אותו לשם.
וְיֹוסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פֹּוטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֹורִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה׃הפרק שב לסיפור יוסף לאחר פרשת יהודה ותמר. ״סריס״ עובד כפקיד בכיר; משמעות המונח וזיהוי המוכרים נדונים במפרשים.
ה׳ היה עם יוסף, ויוסף הצליח במעשיו. הוא היה בבית אדונו המצרי.
וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יֹוסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֥ית אֲדֹנָ֖יו הַמִּצְרִֽי׃אדונו ראה שה׳ איתו ומצליח כל מה שהוא עושה.
וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י יְהוָ֖ה אִתֹּ֑ו וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֹֽו׃יוסף מצא חן בעיניו ושירת אותו. הוא מינה את יוסף לאחראי על ביתו ומסר בידיו את כל אשר לו.
וַיִּמְצָ֨א יֹוסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹתֹ֑ו וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּיתֹ֔ו וְכָל־יֶשׁ־לֹ֖ו נָתַ֥ן בְּיָדֹֽו׃מאז שמינה אותו לאחראי על ביתו ועל כל אשר לו, בירך ה׳ את בית המצרי בזכות יוסף. ברכת ה׳ הייתה בכל מה שהיה לו, בבית ובשדה.
וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹתֹ֜ו בְּבֵיתֹ֗ו וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־לֹ֔ו וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יֹוסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת יְהוָה֙ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־לֹ֔ו בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה׃הוא השאיר את כל רכושו בידי יוסף ולא התעסק בדבר, מלבד האוכל שאכל. יוסף היה יפה גוף ויפה מראה.
וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לֹו֮ בְּיַד־יֹוסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתֹּו֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אֹוכֵ֑ל וַיְהִ֣י יֹוסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃״הלחם אשר הוא אוכל״ עובד כמזון, בהתאם לאבן עזרא; רש״י מפרש אותו כלשון נקייה לאשת פוטיפר. ״תואר״ מתייחס לצורה ולמבנה, ו״מראה״ ליופי הנראה.
אחרי הדברים האלה נשאה אשת אדונו את עיניה אל יוסף ואמרה לו: ״שכב איתי״.
וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יֹוסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃שמה של האישה אינו נמסר במקרא, ולכן לא נוסף שם ממסורות מאוחרות.
הוא סירב ואמר לאשת אדונו: ״אדוני אינו צריך לדאוג למה שבבית כשאני כאן. הוא מסר לידיי את כל אשר לו.
וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לֹ֖ו נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃בבית הזה אין מי שגדול ממני בסמכותו. הוא לא מנע ממני דבר, מלבד אותך, כי את אשתו. איך אעשה את הרעה הגדולה הזאת ואחטא לאלוהים?״
אֵינֶ֨נּוּ גָדֹ֜ול בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אֹותָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתֹּ֑ו וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃יוסף קושר בין הפרת האמון של אדונו לבין חטא לאלוהים. סמכותו בניהול הבית אינה מבטלת את מעמדו כעבד.
היא דיברה אל יוסף יום אחרי יום, אבל הוא לא הסכים לשכב לידה או להיות איתה.
וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יֹוסֵ֖ף יֹ֣ום ׀ יֹ֑ום וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְיֹ֥ות עִמָּֽהּ׃״לשכב אצלה״ שונה מ״לשכב עימה״; אבן עזרא ורמב״ן מדגישים גם הימנעות מקרבה ומשהות משותפת.
באחד הימים הוא בא הביתה לעשות את עבודתו, ואיש מאנשי הבית לא היה שם.
וַיְהִי֙ כְּהַיֹּ֣ום הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשֹׂ֣ות מְלַאכְתֹּ֑ו וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃״לעשות מלאכתו״ נשמר כעבודה. חז״ל מציגים גם מחלוקת על כוונתו, אך אין להכניס אחת הדעות לדיווח המקראי בלי ייחוס.
היא תפסה אותו בבגדו ואמרה: ״שכב איתי״. הוא השאיר את בגדו בידה, ברח ויצא החוצה.
וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְדֹ֛ו לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדֹו֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃התפיסה בבגד והבריחה נשמרות במפורש.
כשראתה שהשאיר את בגדו בידה וברח החוצה,
וַיְהִי֙ כִּרְאֹותָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְדֹ֖ו בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה׃המשפט ממשיך בפסוק הבא, בהתאם לחלוקת הפסוקים המקורית.
היא קראה לאנשי ביתה ואמרה: ״ראו, הוא הביא לנו איש עברי כדי להתעלל בנו! האיש בא לשכב איתי, ואני צעקתי בקול גדול.
וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּקֹ֥ול גָּדֹֽול׃אלו האשמות האישה, הסותרות את האירוע שתואר קודם. ״הוא הביא״ מתייחס לבעלה. ״לצחק״ מבטא כאן פגיעה והשפלה בהקשר מיני.
כששמע שהרמתי את קולי וצעקתי, הוא השאיר את בגדו אצלי, ברח ויצא החוצה״.
וַיְהִ֣י כְשָׁמְעֹ֔ו כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קֹולִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדֹו֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃היא אומרת ״אצלי״; המספר תיאר ״בידה״. ההבדל אינו נמחק.
היא השאירה את בגדו אצלה עד שאדונו חזר הביתה.
וַתַּנַּ֥ח בִּגְדֹ֖ו אֶצְלָ֑הּ עַד־בֹּ֥וא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֹֽו׃היא אמרה לו את הדברים האלה: ״העבד העברי שהבאת לנו בא אליי להתעלל בי.
וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃בפני אנשי הבית נאמר ״איש עברי״; בפני הבעל ״העבד העברי״. הניסוחים השונים נשמרים.
כשהרמתי את קולי וצעקתי, הוא השאיר את בגדו אצלי וברח החוצה״.
וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קֹולִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְדֹ֛ו אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה׃כשאדונו שמע את דברי אשתו, שאמרה ״כך עשה לי עבדך״, הוא כעס מאוד.
וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתֹּ֗ו אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂהּ לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפֹּֽו׃הפסוק מציין כעס, אך אינו מפרט חקירה, עדות של יוסף או את כל שיקולי פוטיפר.
אדונו של יוסף לקח אותו והכניס אותו לבית הסוהר, המקום שבו כלואים אסירי המלך. יוסף נשאר שם בבית הסוהר.
וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יֹוסֵ֜ף אֹתֹ֗ו וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְקֹ֕ום אֲשֶׁר־ [אֲסוּרֵי כ] (אֲסִירֵ֥י ק) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃הכתיב אסורי והקרי אסירי נשמרים במקור. בהקראה נבחר הקרי בלבד.
ה׳ היה עם יוסף, נטה אליו חסד וגרם לו למצוא חן בעיני שר בית הסוהר.
וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יֹוסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנֹּ֔ו בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃שר בית הסוהר מסר לאחריות יוסף את כל האסירים ששם, וכל מה שנעשה שם נעשה בפיקוחו.
וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יֹוסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה׃״הוא היה עושה״ הובן כאחריות לפעולות, לפי אבן עזרא ותרגום אונקלוס המובא ברש״י, ולא בהכרח ביצוע אישי של כל פעולה.
שר בית הסוהר לא בדק דבר ממה שהיה באחריותו של יוסף, כי ה׳ היה איתו והצליח את כל מעשיו.
אֵ֣ין ׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָדֹ֔ו בַּאֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה אִתֹּ֑ו וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהוָ֥ה מַצְלִֽיחַ׃ההצלחה בניהול הכלא אינה אומרת שיוסף כבר שוחרר ממנו.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
וְיֹוסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פֹּוטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֹורִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה׃
וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יֹוסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֥ית אֲדֹנָ֖יו הַמִּצְרִֽי׃
וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י יְהוָ֖ה אִתֹּ֑ו וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֹֽו׃
וַיִּמְצָ֨א יֹוסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹתֹ֑ו וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּיתֹ֔ו וְכָל־יֶשׁ־לֹ֖ו נָתַ֥ן בְּיָדֹֽו׃
וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹתֹ֜ו בְּבֵיתֹ֗ו וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־לֹ֔ו וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יֹוסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת יְהוָה֙ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־לֹ֔ו בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה׃
וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לֹו֮ בְּיַד־יֹוסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתֹּו֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אֹוכֵ֑ל וַיְהִ֣י יֹוסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃
וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יֹוסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃
וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לֹ֖ו נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃
אֵינֶ֨נּוּ גָדֹ֜ול בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אֹותָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתֹּ֑ו וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃
וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יֹוסֵ֖ף יֹ֣ום ׀ יֹ֑ום וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְיֹ֥ות עִמָּֽהּ׃
וַיְהִי֙ כְּהַיֹּ֣ום הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשֹׂ֣ות מְלַאכְתֹּ֑ו וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃
וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְדֹ֛ו לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדֹו֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃
וַיְהִי֙ כִּרְאֹותָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְדֹ֖ו בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה׃
וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּקֹ֥ול גָּדֹֽול׃
וַיְהִ֣י כְשָׁמְעֹ֔ו כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קֹולִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדֹו֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃
וַתַּנַּ֥ח בִּגְדֹ֖ו אֶצְלָ֑הּ עַד־בֹּ֥וא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֹֽו׃
וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃
וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קֹולִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְדֹ֛ו אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה׃
וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתֹּ֗ו אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂהּ לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפֹּֽו׃
וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יֹוסֵ֜ף אֹתֹ֗ו וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְקֹ֕ום אֲשֶׁר־ [אֲסוּרֵי כ] (אֲסִירֵ֥י ק) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃
וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יֹוסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנֹּ֔ו בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃
וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יֹוסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה׃
אֵ֣ין ׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָדֹ֔ו בַּאֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה אִתֹּ֑ו וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהוָ֥ה מַצְלִֽיחַ׃
{ס}התמונה השלמה
יוסף נמכר לפוטיפר ומצליח בניהול ביתו. אשת אדונו דורשת ממנו לשכב איתה. הוא מסרב, ולבסוף בורח ממנה, אך היא מאשימה אותו בניסיון לפגוע בה.
השם מצליח את מעשי יוסף. פוטיפר ממנה אותו לאחראי על ביתו ורכושו, והבית מתברך בזכותו.
אשת פוטיפר פונה ליוסף שוב ושוב. הוא מסביר שלא יבגוד באמון שקיבל ולא יחטא לאלוהים. הוא מסרב לקרבתה.
כשהם לבדם, היא תופסת את בגדו. יוסף בורח ומשאיר אותו בידה. היא מציגה לאנשי הבית ולבעלה סיפור הפוך, שבו הוא התוקף.
פוטיפר כועס וכולא את יוסף במקום אסירי המלך. גם שם השם איתו. שר בית הסוהר מוסר לו את האחריות לאסירים ולנעשה במקום.
הכתוב מציג את יוסף כמצליח ונאמן גם כאשר חרותו נשללת. ההצלחה אינה מונעת עוול מידי, ובסוף הפרק הוא עדיין אסיר.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״ולא רצה לשמוע אליה״
התלמוד מרחיב את הלחץ על יוסף לסדרת פתויים ואיומים, ומציג את עמידתו כדוגמה לבחירה בתוך ניסיון. הפרטים הנוספים הם סיפור אגדי. במקרא עצמו הלחץ נמסר בחזרה היומיומית, בדרישה המפורשת ובתפיסה בבגד.
בבלי יומא לה ע״ב ↗״חוץ מן הלחם״
אבן עזרא מפרש את הלחם כמזון ומקשר את ההפרדה למנהג המצרים שלא לאכול עם עברים. לעומתו, רש״י רואה במילה לשון נקייה לאשת האדון. העיבוד בחר במשמעות של מזון, והחלופה מתועדת.
אבן עזרא לבראשית לט, ו ↗״אף על פי שהיא גברתו״
רמב״ן מדגיש שיוסף מסרב לאישה שיש לה סמכות עליו. לפי פירושו, יראת אלוהים גוברת על הפחד ממנה. האמירה ״לא״ אינה נאמרת בין שני אנשים בעלי כוח שוה.
רמב״ן לבראשית לט, ח ↗״הדבר בגידה באדוניו״
רמב״ן מפנה את הלב לבגידה שתהיה בנכונות להענות לאישה. יוסף קיבל סמכות מפני שאדונו בוטח בו. דברי הסירוב קושרים בין נאמנות בין בני אדם לאחריות כלפי אלוהים.
רמב״ן לבראשית לט, ט ↗״רק אמרה לאנשי ביתה ולבעלה״
רמב״ן מדיק בשינוי בתיאור הבגד. המספר אומר שנשאר בידה, אך היא אומרת שנשאר אצלה. השמטת התפיסה בבגד מאפשרת לה להציג את בריחת יוסף כראיה לאשמתו, במקום כהמלטות ממנה.
רמב״ן לבראשית לט, יב ↗״שיכנסו עמו המשקה והאופה״
רמב״ן רואה בציון סוג בית הסוהר הכנה למפגש יוסף עם שר המשקים ושר האופים. פרט מנהלי לכאורה נעשה חוליה בדרכו העתידית. ברגע הזה בסיפור המפגש עדיין לא התרחש.
רמב״ן לבראשית לט, כ ↗״כי פקיד היה עליהם״
אבן עזרא מבאר שהנעשה בכלא נחשב כאילו יוסף עשה אותו, מפני שהיה ממונה עליו. הפירוש מבהר משפט מקראי קצר: הכתוב מתאר ניהול ופיקוח. האמון בו שב ונבנה בסביבה חדשה.
אבן עזרא לבראשית לט, כב ↗