בעת ההיא יהודה ירד מאת אחיו ופנה אל איש מעדולם ששמו חירה.
וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמֹ֥ו חִירָֽה׃על המילים
״בעת ההיא״ מקשר לסיפור הסמוך בלי למסור תאריך מדויק לכל אירוע בפרק.
בראשית · פרק לח׳
יהודה ותמר
שני בנים מתים, תמר ממתינה לשלה, וחותם ופתילים מביאים להכרה ולאחריות. מן הפרשה נולדים פרץ וזרח.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בית יהודה
ער, אונן ושלה
יהודה ראה שם את בתו של איש כנעני בשם שוע. הוא נשא אותה ושכב עמה.
וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמֹ֣ו שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃על המילים
שוע הוא שם אבי האישה, לא שמה. רש״י מפרש ״כנעני״ כסוחר; העיבוד משמר את הכינוי המקראי.
היא הרתה וילדה בן, ויהודה קרא לו ער.
וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו עֵֽר׃היא הרתה שוב וילדה בן, וקראה לו אונן.
וַתַּ֥הַר עֹ֖וד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו אֹונָֽן׃היא ילדה בן נוסף וקראה לו שלה. יהודה היה בכזיב כשילדה אותו.
וַתֹּ֤סֶף עֹוד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֹֽו׃על המילים
כזיב הוא שם מקום; אין לתרגם אותו ככזב או כשקר בגוף הסיפור.
יהודה לקח לער בכורו אישה בשם תמר.
וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכֹורֹ֑ו וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ער, בכור יהודה, היה רע בעיני ה׳, וה׳ המית אותו.
וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכֹ֣ור יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃על המילים
הפסוק אינו מפרט את מעשיו של ער. הקישור למעשה אונן מופיע בפרשנות.
יהודה אמר לאונן: ״שכב עם אשת אחיך וייבם אותה, כדי להקים צאצאים לאחיך״.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאֹונָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃על המילים
ייבום הוא קיום המשכיות לאח שמת באמצעות נישואי אלמנתו לאחיו. זה המנהג המתואר בסיפור; אין להסיק ממנו כאן הוראה למעשה בימינו.
אונן ידע שהצאצאים לא ייחשבו שלו. לכן, כששכב עם אשת אחיו, הוא שפך את זרעו ארצה, כדי שלא יהיו לאחיו צאצאים.
וַיֵּ֣דַע אֹונָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א לֹ֖ו יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃על המילים
הכוונה המפורשת למנוע זרע מאחיו נשמרת, יחד עם המעשה; אין לצמצם את הפסוק לאמירה כללית המנותקת מהסיפור.
המעשה שעשה היה רע בעיני ה׳, והוא המית גם אותו.
וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֹֽו׃ההמתנה
תמר בבית אביה
יהודה אמר לתמר כלתו: ״שבי כאלמנה בבית אביך עד שיגדל שלה בני״. הוא חשש שגם שלה ימות כמו אחיו. תמר הלכה וישבה בבית אביה.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּתֹ֜ו שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃על המילים
החשש הוא של יהודה; המספר כבר ייחס את מות שני הבנים לרעתם, ולא לאשמת תמר.
עבר זמן רב, ובת שוע, אשת יהודה, מתה. לאחר שיהודה התנחם, הוא עלה לתמנה אל גוזזי צאנו, עם חירה רעהו מעדולם.
וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנֹו֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃לתמר נודע: ״חמיך עולה לתמנה לגזוז את צאנו״.
וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֹֽו׃בדרך לתמנה
הצעיף והעירבון
היא הסירה את בגדי אלמנותה, כיסתה את עצמה בצעיף והתעטפה בו. היא ישבה בפתח עיניים, בדרך לתמנה, כי ראתה ששלה כבר גדל, והיא לא ניתנה לו לאישה.
וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה לֹ֖ו לְאִשָּֽׁה׃על המילים
״פתח עיניים״ נשמר כשם או כתיאור מקום. רש״י מפרש פרשת דרכים, ואבן עזרא שם מקום; ״ותתעלף״ כאן התעטפות, לא איבוד הכרה.
יהודה ראה אותה וחשב שהיא זונה, כי כיסתה את פניה.
וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזֹונָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃על המילים
זו טעות הזיהוי של יהודה; המספר אינו מציג את תמר כבעלת מקצוע זה.
הוא סטה אליה מן הדרך ואמר: ״הניחי לי לשכב איתך״. הוא לא ידע שהיא כלתו. היא שאלה: ״מה תיתן לי כדי לשכב איתי?״
וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָבֹ֣וא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּתֹ֖ו הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָבֹ֖וא אֵלָֽי׃הוא ענה: ״אשלח לך גדי עיזים מן הצאן״. היא אמרה: ״רק אם תיתן לי ערבון עד שתשלח״.
וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָבֹ֖ון עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃הוא שאל: ״איזה ערבון אתן לך?״ היא ענתה: ״את החותם שלך, את הפתיל שלך ואת המטה שבידך״. הוא נתן לה, שכב איתה, והיא הרתה ממנו.
וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבֹון֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֹֽו׃על המילים
פתיל הוא חוט או רצועה. המפרשים נחלקו בזיהוי החפץ; אין לקבוע בגוף הפסוק שזו דווקא טלית או שרשרת חותם.
היא קמה והלכה, הסירה את הצעיף ולבשה שוב את בגדי אלמנותה.
וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃יהודה שלח את גדי העיזים עם רעהו העדולמי כדי לקחת את הערבון מיד האישה, אבל הוא לא מצא אותה.
וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָבֹ֖ון מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃הוא שאל את אנשי המקום: ״איפה הקדשה שהייתה בעיניים, על הדרך?״ הם ענו: ״לא הייתה כאן קדשה״.
וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃על המילים
״קדשה״ משמשת כאן ככינוי לאישה שהוא מחפש כזונה. אין די בפסוק כדי לקבוע שהתרחש במקום פולחן מיני.
הוא חזר אל יהודה ואמר: ״לא מצאתי אותה. גם אנשי המקום אמרו שלא הייתה שם קדשה״.
וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקֹום֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃יהודה אמר: ״שתישאר עם הערבון, כדי שלא נהיה ללעג. הרי שלחתי את הגדי, ואתה לא מצאת אותה״.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ההכרה
צדקה ממני
כעבור כשלושה חודשים נאמר ליהודה: ״תמר כלתך זנתה, והיא גם בהיריון מן הזנות״. יהודה אמר: ״הוציאו אותה לשרפה״.
וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הֹוצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃על המילים
זו האשמה המובאת ליהודה ופקודה שלו; אין זה צו אלוהי מפורש בפסוק. בסיס הסמכות והדין שנויים בדיון פרשני.
כשהוציאו אותה, היא שלחה לחמיה לאמור: ״אני בהיריון מן האיש שאלה שייכים לו. בדוק בבקשה למי שייכים החותם, הפתילים והמטה האלה״.
הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לֹּ֔ו אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃על המילים
הפתילים מופיעים כאן ברבים, לעומת פתיל בפסוק יח. ״הכר נא״ חוזר על הלשון שנאמרה ליעקב בפרק לז.
יהודה זיהה אותם ואמר: ״היא צודקת; ממני הרתה, מפני שלא נתתי אותה לשלה בני״. הוא לא הוסיף לשכב איתה.
וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף עֹ֖וד לְדַעְתָּֽה ׃על המילים
״צדקה ממני״ עובד לפי רש״י: צדקה בדבריה, וממני היא הרה; קיימת גם הקריאה ״צדקה יותר ממני״. ״לא יסף״ עובד כלא הוסיף; חז״ל מביאים גם קריאה שלא פסק, כמבואר בלימוד.
הלידה
פרץ וזרח
כשהגיע זמן לידתה, התברר שבבטנה תאומים.
וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאֹומִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃בזמן הלידה הוציא אחד מהם יד. המיילדת לקחה אותה וקשרה עליה חוט שני, ואמרה: ״זה יצא ראשון״.
וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָדֹ֤ו שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃על המילים
שני הוא צבע אדום; היד יצאה תחילה, אך לידת התינוקות לא הושלמה בסדר זה.
הוא החזיר את ידו, והנה יצא אחיו. המיילדת אמרה: ״איך פרצת לך פרץ!״ וקראו לו פרץ.
וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָדֹ֗ו וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו פָּֽרֶץ׃על המילים
השם פרץ נקשר לפריצת הדרך בלידה. הלשון הפיגורטיבית נשמרת בלי תיאור רפואי נוסף.
אחרי כן יצא אחיו, שחוט השני היה על ידו, וקראו לו זרח.
וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָדֹ֖ו הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו זָֽרַח׃נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
בית יהודה
ער, אונן ושלה
וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמֹ֥ו חִירָֽה׃
וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמֹ֣ו שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃
וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו עֵֽר׃
וַתַּ֥הַר עֹ֖וד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו אֹונָֽן׃
וַתֹּ֤סֶף עֹוד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֹֽו׃
וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכֹורֹ֑ו וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃
וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכֹ֣ור יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאֹונָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃
וַיֵּ֣דַע אֹונָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א לֹ֖ו יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃
וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֹֽו׃
ההמתנה
תמר בבית אביה
וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּתֹ֜ו שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃
וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנֹו֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃
וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֹֽו׃
בדרך לתמנה
הצעיף והעירבון
וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה לֹ֖ו לְאִשָּֽׁה׃
וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזֹונָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃
וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָבֹ֣וא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּתֹ֖ו הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָבֹ֖וא אֵלָֽי׃
וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָבֹ֖ון עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃
וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבֹון֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֹֽו׃
וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃
וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָבֹ֖ון מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃
וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃
וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקֹום֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃
וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃
ההכרה
צדקה ממני
וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הֹוצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃
הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לֹּ֔ו אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃
וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף עֹ֖וד לְדַעְתָּֽה ׃
הלידה
פרץ וזרח
וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאֹומִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃
וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָדֹ֤ו שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃
וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָדֹ֗ו וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו פָּֽרֶץ׃
וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָדֹ֖ו הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו זָֽרַח׃
{ס}התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור פונה מיוסף אל יהודה. תמר נישאת לער, ולאחר מותו נועדה להקים לו צאצאים עם אונן. גם אונן מת, והיא נשארת אלמנה הממתינה לשלה.
פסוקים א–י
שני הבנים הראשונים
ליהודה נולדים ער, אונן ושלה. ער מת בגלל רעתו. אונן מונע בכוונה זרע לאחיו, וגם אותו ממית השם.
פסוקים יא–יד
הבטחה שלא קוימה
יהודה שולח את תמר לבית אביה עד שיגדל שלה. כשהיא רואה שגדל ולא ניתנה לו, היא משנה את לבושה ויושבת בדרך לתמנה.
פסוקים טו–כג
העירבון נשאר בידיה
יהודה אינו מזהה את תמר ושוכב איתה. הוא משאיר חותם, פתיל ומטה כערבון לגדי עיזים. תמר הרה. שליחו של יהודה אינו מוצא אותה כדי להחזיר את הערבון.
פסוקים כד–כו
הכר נא
כשנודע על ההיריון, יהודה מצווה להוציא את תמר לשרפה. היא מציגה את החפצים ומבקשת שיכיר בעליהם. הוא מודה בצדקתה ובכך שלא נתן אותה לשלה.
פסוקים כז–ל
לידת התאומים
אחד התאומים מוציא יד, והמיילדת קושרת עליה חוט שני. היד חוזרת, והאח האחר יוצא ראשון ונקרא פרץ. אחריו נולד זרח.
ההכרה בחותם ובמטה מביאה את יהודה להכרה באחריותו. המשפחה ממשיכה דווקא מתוך מצב של אלמנות, הסתרה ואיום.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הכר נא: המילים שבות אל יהודה
״בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו״
התלמוד מקשר את בקשת תמר למילים שנאמרו ליעקב על כתונת יוסף. הפעם יהודה עומד מול חפץ שמחיב אותו להכיר באמת מכאיבה. החזרה המילולית מחברת בין הפרשות ובין ההטעיה של האב להודאה כעת.
בבלי סוטה י ע״ב ↗הודאה שאינה נשארת בסתר
״יהודה שקדש ש״ש בפרהסיא״
התלמוד רואה בהודאת יהודה קידוש השם בפומבי. הוא מכיר באמצעותה בצדקת תמר ומציל אותה ואת שני הילדים. הדרשה מעמידה במרכז את היכולת להודות גם כאשר ההודאה חושפת את מי שהיה בעל הסמכות.
בבלי סוטה י ע״ב ↗בעקבות המפרשים
מדוע הסיפור מופיע כאן?
״שהורידוהו אחיו מגדולתו״
רש״י קושר בדרך המדרש את ירידת יהודה למעמדו בקרב אחיו לאחר מכירת יוסף. כשראו את אבל אביהם, הם תלו בו אחריות להכרעה. הסמיכות מציבה את סיפור תמר בתוך תהליך של בירור אחריותו של יהודה.
רש״י לבראשית לח, א ↗המשכיות איננה רק שם
״ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו״
רמב״ן מדגיש שהקמת זרע לאח המת אינה מסתכמת בקריאת הילד בשמו. הוא קושר אותה להמשך המשפחה והנחלה. כך הסירוב של אונן מתברר כמניעת ההמשכיות שנדרש להקים.
רמב״ן לבראשית לח, ח ↗מה פירוש ״ותתעלף״?
״שהסתירה פניה״
אבן עזרא מבאר את הפועל ככיסוי והסתרה. תמר מתעטפת כדי שלא תזוהה; היא אינה מאבדת הכרה כמשמעות המילה בעברית היום. ההבדל ממחיש מדוע גם מילה הנראית מוכרת דורשת בדיקה בהקשרה.
אבן עזרא לבראשית לח, יד ↗היא צדקה יותר ממני
״צדקה במעשיה יותר ממני״
רמב״ן מפרש שיהודה מכיר שתמר צדקה יותר ממנו, משום שהוא מנע ממנה את שלה. בעיבוד נבחרה קריאת רש״י, שמפרידה בין צדקת דבריה להכרה באבהות. שתי הקריאות מיחסות ליהודה אחריות.
רמב״ן לבראשית לח, כו ↗לא הוסיף או לא פסק?
״יש אומרים לא הוסיף״
רש״י מביא שני פירושים ל״לא יסף״: יהודה לא הוסיף להיות עם תמר, או לא פסק ממנה. הקריאה השנייה מובאת גם בתלמוד. העיבוד בחר בלא הוסיף, ומתעד את המחלוקת כדי שהבחירה תהיה גלויה.
רש״י לבראשית לח, כו ↗